יהודה בן עטר (השני)
רבי יהודה בן עטר (השני; סביב ה'תפ"ה, 1725 - אב ה'תק"ף, 1820) היה פוסק הלכה, וכרוניקאי, אב בית הדין ורבה של פאס בראשית המאה התשע עשרה.
קורותיו
[עריכת קוד מקור | עריכה]נולד בפאס לאביו רבי עובד. סבו הוא רבי יהודה בן עטר הראשון. למד בבית מדרשו של רבי אברהם בן עלאל, לצד רבי מסעוד בן עלאל.[1] בשנת ה'תקל"ג ביקר בדבדו.[2] נתמנה לדיין בשנת תקנ"א, בבית דינו של רבי אליהו הצרפתי. בשנת ה'תקנ"ב פרצה דליקה ששרפה את בית הכנסת של הרב, וכן כמה מספריו.[3] בערב שבועות באותה השנה, פקד השליט מולאי אליזיד על אנשיו לתפוס את החכמים, להכותם ולבזוז מהם ממון. רבי יהודה בן עטר הצליח לברוח, והסתתר במחילת עפר.[3] לאחר הפרעות והחלפת השלטון, כתב שיר הודיה לה', אותו הנהיג לשיר בבית הכנסת שלו, בכל שנה בחג הפסח.[3]
סמוך לפטירתו של רבי אליהו הצרפתי, החל משנת ה'תקס"ו התמנה לאב בית הדין ורבה של העיר. בבית הדין בראשותו כיהנו הדיינים: רבי יהושע סירירו,[4] רבי חיים דוד סירירו, ורבי שמואל אבן זמרא.[5] בית הדין נשא ונתן עם דייני מרוקו מערים אחרות, כדוגמת רבי רפאל בירדוגו ורבי שמואל בן וואעיש ממקנס, רבי שלמה אביטבול מצפרו.[6] בית הדין בראשותו תיקן תקנות שונות.[4] נפטר בחודש אב ה'תק"ף[7] ונקבר בפאס.
יצירתו
[עריכת קוד מקור | עריכה]- פסקי דין - נדפסו בספרי חכמי דורו ונותרו עוד בכתבי יד.
- זיכרון לבני ישראל - תיעוד הצרות שהיו בקהילת פאס בשנת ה'תק"ן (1790).
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]| תקופת חייו של הרב יהודה בן עטר על ציר הזמן |
|---|
 |