יהודה בן עטר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
רבי יהודה אבן עטר
קברו של רבי יהודה בן עטר בבית העלמין היהודי בפאס
קברו של רבי יהודה בן עטר בבית העלמין היהודי בפאס
קברו של רבי יהודה בן עטר בבית העלמין היהודי בפאס
לידה 1655
ה'תט"ו
מרוקו פאס, מרוקו
פטירה 1733 (בגיל 78 בערך)
ה'תצ"ג
מרוקו פאס, מרוקו
כינוי אב בית דין פאס
מקום קבורה מרוקומרוקו פאס, מרוקו
תקופת הפעילות ?–1733 עריכת הנתון בוויקינתונים
תחומי עיסוק פרשנות על התורה, פסקי הלכה, דרושים.
תפקידים נוספים מורה צדק, אב בית דין, דיין (הלכה), דרשן, פוסק
רבותיו רבי וידאל הצרפתי (השלישי), רבי מנחם סירירו
תלמידיו רבי אליהו הצרפתי, רבי שם טוב בן אמוזג
בני דורו רבי יעקב אבן צור
חיבוריו 'מנחת יהודה', שיר מכתם, ספר על דיני גט וחליצה, פירוש על מדרש רבה, ספר שו"ת.
חתימה עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

הרב יהודה אבן עטר (אלול ה'תט"ו, 1655 - י"ט בסיוון ה'תצ"ג, 22 במאי 1733), היה אב בית דין ודיין בערים פאס ומקנס שבמרוקו, פרשן מקרא[1], ומרבניה הגדולים של המדינה.

קורות חיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

נולד בעיר פאס. שם משפחתו "עטאר" - 'בשמים' בערבית, הוא על שם עיסוקם של אבות המשפחה.

אביו יעקב (בן אברהם[2]) נפטר בגיל 23, על כן יצא לעבוד לפרנסתו והיה צורף מומחה. כל חייו, גם כשכיהן ברבנות, התפרנס מיגיע כפיו ולא חפץ לקבל שכר מקופת הציבור.

למד מרבי וידאל הצרפתי השלישי, ורבי מנחם סרירו, ובהיותו כבן 43, בשנת ה'תנ"ח (1698), מונה לכהן כדיין בפאס יחד עמם. נודע כגאון ובקי בכל מקצועות התורה, ובאותה שנה חתם יחד עם גדולי חכמי דורו על תקנה האוסרת להפריז בנדוניה שהכלה צריכה להעניק לחתן.

בשנת ה'תס"א (1701) נאלץ לנדוד לעיר מקנס, יחד עם רבים מיהודי פאס, לאחר שהיהודים נרדפו והמלך איסמעיל הטיל עליהם מס כבד. גם במקנס ישב בדין יחד עם רבותיו ועם חכמי המקום.

ישב בבית הדין גם עם הרב שמואל הצרפתי וכיהן גם כאב בית דין. משנת ה'תע"ג (1713), לאחר פטירת רבי וידאל ורבי שמואל הצרפתי, כיהן כדיין יחידי במקנס.

חזר לעיר פאס בשנת ה'תס"ד, עמד בראש הקהילה היהודית בה. תיקן תקנות שונות עבור קהילתו בענייני מיסים, מסחר, הוצאות עבור מסיבות, הלוואות מגויים, ועוד[3]. ובשנת ה'תפ"ג (1723) ישב ראשון בדין עם רבי יעקב אבן צור (יעב"ץ), שהיה לו תלמיד חבר.

היה רגיש מאוד לסבלו של הציבור, פעל לרווחת היהודים וביתו היה פתוח לפני כל שואל ומר נפש.

נפטר בהיותו כבן שבעים ושבע שנה, ביום שלישי, י"ט סיוון ה'תצ"ג. עם פטירתו החליף אותו כאב בית דין, חברו לדיינות, רבי יעקב אבן צור המכונה היעב"ץ, והוא נשא עליו קינה שנדפסה לימים בספר שיריו 'עת לכל חפץ'.

שלושת בניו הם, ר' חיים, ר' משה ור' עובד.

מתלמידיו, הרבנים אליהו הצרפתי, שם טוב בן אמוזג, רבי יעקב אבן צור המכונה היעב"ץ הנ"ל, ועוד.

הערצה לדמותו בקרב יהודי מרוקו[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערצת בני קהילתו אליו הייתה גדולה, ויוחסו אליו סיפורי מופת. יהודים וגם גויים כינו אותו "רבי אל-כביר" - "הרב הגדול" בערבית, לאחר שבהוראת מושל המדינה הוא הושלך לכלא, וכשלא היה לקהילת היהודים את הכסף הנדרש לפדיונו, המושל השליכו לגוב אריות, והוא שהה שם יממה ללא פגע[4].

אנשים נשבעו בשמו, ומקובל היה שהוא זכה לגילוי אליהו. בחגי ישראל הגיעו אנשי הקהילה אל ביתו לנשק את ידיו ולזכות בברכתו.

כמו כן סיפרו אודותיו שכאשר קיבל שכר עבור תכשיטיו, לא קיבל עבודה חדשה עד שהפרוטה אזלה מכיסו, ושקד יומם וליל על התורה.

קברו[עריכת קוד מקור | עריכה]

תחילה נקבר בבית הקברות היהודי שבמלאח בעיר פאס, אך כשהיהודים עזבו את המקום ועברו לקסבא די זירארא בשנת ה'תק"ן, הם נטלו עימם את עצמותיו וקברו אותו באלגיסא. עם שוב היהודים למלאח שבפאס הם החזירו את עצמותיו בשבט ה'תקנ"ב. בשנת ה'תרמ"ח, כאשר נטל מלך מרוקו את שטח בית הקברות הנמצא סמוך לארמונו, הוא העניק ליהודים שטח חדש לצורך קבורה, ושוב העבירו את עצמותיו למקום קבורתו הנוכחי שבבית הקברות היהודי בפאס.

הוא קבור לצד חשובי רבני מרוקו, כרבנים אבנר הצרפתי, וידאל הצרפתי, יעב"ץ, ועוד. קבריהם מהווים אתר עלייה לרגל לקבוצות יהודים הבאים להתפלל.

מספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

חלק מספריו נותרו בכתב יד. כמו כן תשובות ממנו פזורות בספרי רבני מרוקו באותם ימים.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא יהודה בן עטר בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ עיינו בספרו 'מנחת יהודה'.
  2. ^ בן רבי יעקב, מחכמי העיר פאס שמת ברעב בשנת ה'שמ"ו (חנוך ריגל, "נר המערבי", עמוד י"ד, הערה 3)
  3. ^ עיינו בספר 'כרם חמר' לרבי אברהם אנקווה, מביא תקנות רבות ממנו.
  4. ^ החיד"א בשם הגדולים, ערך 'יהודה בן עטר' - רבים מייחסים בטעות את הסיפור לקרוב משפחתו הרב חיים בן עטר
  5. ^ ראה שער הספר תחת הכותרת 'ריב"ע שו"ת', באתר אור החמה (בעמוד 9)