יהודה בן עטר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
קברו של רבי יהודה בן עטר - בית העלמין פאס - מרוקו (צולם 2014)

הרב יהודה אבן עטר (אלול ה'תט"ו, 1655) - י"ט בסיוון ה'תצ"ג, 22 במאי 1733), היה דיין בערים פאס ומקנס שבמרוקו, ומרבניה הגדולים של המדינה.

קורות חיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

נולד בעיר פאס. שם משפחתו "עטר" - 'בשמים' בערבית, הוא על שם עיסוקם של אבות המשפחה.

אביו יעקב (בן אברהם) נפטר כשהיה בגיל 23, והוא יצא לעבוד לפרנסתו והיה צורף מומחה. כל חייו, גם כשכיהן ברבנות, התפרנס מיגיע כפיו ולא חפץ לקבל שכר מקופת הציבור.

למד מהרבנים וידאל הצרפתי, ומנחם סרירו, ובהיותו כבן 43, בשנת ה'תנ"ח (1698), מונה לכהן כדיין בפאס יחד עמם. נודע כגאון ובקי בכל מקצועות התורה, ובאותה שנה חתם יחד עם גדולי חכמי דורו על תקנה האוסרת להפריז בנדוניה שהכלה צריכה להעניק לחתן.

בשנת ה'תס"א (1701) נאלץ לנדוד לעיר מקנס, יחד עם רבים מיהודי פאס, לאחר שהיהודים נרדפו והמלך איסמעיל הטיל עליהם מס כבד. גם במקנס ישב בדין יחד עם רבותיו ועם חכמי המקום.

ישב בבית הדין גם עם הרב שמואל הצרפתי וכיהן גם כאב"ד. משנת ה'תע"ג (1713), לאחר פטירת הרב וידאל והרב שמואל הצרפתי, כיהן כדיין יחידי במקנס. בשנת ה'תפ"ג (1723) ישב ראשון בדין עם הרב יעקב אבן צור (יעב"ץ), שהיה לו תלמיד חבר.

חזר לעיר פאס בשנת ה'תס"ד, עמד בראש הקהילה היהודית בה. תיקן תקנות שונות עבור קהילתו בענייני מסים, מסחר, הוצאות עבור מסיבות, הלוואות מגויים, ועוד.

היה רגיש מאוד לסבלו של הציבור, פעל לרווחת היהודים וביתו היה פתוח לפני כל שואל ומר נפש.

נפטר בהיותו כבן שבעים ושבע שנה, ביום שלישי, י"ט סיוון התצ"ג. עם פטירתו החליף אותו כאב"ד הרב יעקב אבן צור, והוא נשא עליו קינה שנדפסה לימים בספר שיריו 'עת לכל חפץ'.

שלושת בניו הם, ר' חיים, ר' משה ור' עובד.

מתלמידיו, הרבנים אליהו הצרפתי, שם טוב בן אמוזג, היעב"ץ הנ"ל, ועוד.

הערצה לדמותו בקרב יהודי מרוקו[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערצת בני קהילתו אליו הייתה גדולה, ויוחסו אליו סיפורי מופת. יהודים וגם גויים כינו אותו "רבי אל-כביר" - "הרב הגדול" בערבית, לאחר שבהוראת מושל המדינה הוא הושלך לכלא, וכשלא היה לקהילת היהודים את הכסף הנדרש לפדיונו, המושל השליכו לגוב אריות, והוא שהה שם יממה ללא פגע[1].

אנשים נשבעו בשמו, ומקובל היה שהוא זכה לגילוי אליהו. בחגי ישראל הגיעו אנשי הקהילה אל ביתו לנשק את ידיו ולזכות בברכתו.

כמו כן סיפרו אודותיו שכאשר קיבל שכר עבור תכשיטיו, לא קיבל עבודה חדשה עד שהפרוטה אזלה מכיסו, ושקד יומם וליל על התורה.

קברו[עריכת קוד מקור | עריכה]

תחילה נקבר בבית הקברות היהודי שבמלאח בעיר פאס, אך כשהיהודים עזבו את המקום ועברו לקסבא די זירארא בשנת ה'תק"ן, הם נטלו עימם את עצמותיו וקברו אותו באלגיסא. עם שוב היהודים למלאח שבפאס הם החזירו את עצמותיו בשבט ה'תקנ"ב. בשנת ה'תרמ"ח, כאשר נטל מלך מרוקו את שטח בית הקברות הנמצא סמוך לארמונו, הוא העניק ליהודים שטח חדש לצורך קבורה, ושוב העבירו את עצמותיו למקום קבורתו הנוכחי שבבית הקברות היהודי שבפאס.

הוא קבור לצד חשובי רבני מרוקו, כרבנים אבנר הצרפתי, וידאל הצרפתי, יעב"ץ, ועוד. קבריהם מהווים אתר עלייה לרגל לקבוצות יהודים הבאים להתפלל.

מספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • מנחת יהודה, דרשות על התורה, (מקור החיבור הוא בשנת ה'תמ"ד (1684), כשהרב בן עטר ראה שתלמידיו אינם יודעים את מלאכת הדרשנות למרות גדלותם התורנית, והחל ללמדם את תורת הנאום והדרוש, כשהתאספו בכל שבת במנחה, הוא דרש בפרשת השבוע, כשאחריו, לפי התור, היה דורש תלמיד אחר). נדפס לראשונה בפאס בחיי המחבר על ידי הרב יעקב אבן צור שהעתיק וכתב את הספר, ובשנית בשנת ה'ת"ש על ידי הרב רפאל ברוך טולדנו. בפירוש זה ציטט בהרחבה מדברי "ר"מ מקוצי", שייתכן שהוא הרב משה מקוצי.

חלק מספריו נותרו בכתב יד. כמו כן תשובות ממנו פזורות בספרי רבני מרוקו באותם ימים.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ החיד"א בשם הגדולים, ערך 'יהודה בן עטר' - רבים מייחסים בטעות את הסיפור לקרוב משפחתו הרב חיים בן עטר
  2. ^ ראה שער הספר תחת הכותרת 'ריב"ע שו"ת', אתר אור החמה (בעמוד 9)