שלום משאש

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
הרב שלום מָשָׂאשׂ
הרב שלום משאש
הרב שלום משאש
לידה 13 בפברואר 1909
כ"ב בשבט ה'תרס"ט
מרוקומרוקו מקנס, מרוקו
פטירה 12 באפריל 2003 (בגיל 94)
י' בניסן ה'תשס"ג
ישראלישראל ירושלים, ישראל
מקום קבורה הר המנוחות, ירושלים, ישראל
מדינה ישראל
מקום פעילות מקנס, קזבלנקה, ירושלים
תקופת הפעילות ? – 12 באפריל 2003 עריכת הנתון בוויקינתונים
השתייכות יהדות מרוקו
תחומי עיסוק הלכה, מנהגי יהדות מרוקו, אגדה
תפקידים נוספים יו"ר חברת דובב שפתי ישנים להוצאת כתבי הקדמונים
רבותיו אביו הרב מימון משאש, הרב יוסף אלקובי, הרב יצחק סבאג
תלמידיו הרב אליהו אברג'ל, הרב ינון רביב, ראש כולל פנמה ורב בעיר בית שמש הרב משה אלחרר, הרב אריאל אדרי, הרב משה ארבל, הרב זכריה זרמתי, הרב אליהו אלחרר, הרב יוסף שרביט.
חיבוריו מזרח שמ"ש, תבואות שמ"ש, שו"ת שמ"ש ומגן, בית שמ"ש, ילקוט שמ"ש, וחם השמ"ש
בת זוג ג'אמילה אלכרייף
צאצאים דוד משאש עריכת הנתון בוויקינתונים
הרב הראשי למרוקו ה־6
19721978
(כ־6 שנים)
הרב הספרדי של ירושלים
197812 באפריל 2003
(כ־25 שנים)
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

הרב שלום מָשָׂאשׂ (כ"ב בשבט ה'תרס"ט, 13 בפברואר 1909, מקנסי' בניסן ה'תשס"ג, 12 באפריל 2003, ירושלים) היה רב מרוקאי וישראלי, כיהן כרבה הראשי של קזבלנקה, הרב הראשי למרוקו במשך שש שנים ורבה הראשי הספרדי של ירושלים במשך 25 שנה. חיבר ספרים בהלכה ובאגדה ונחשב לפוסק מרכזי בישראל במאה ה-20. מגדולי המשמרים והמחזקים של מנהגי יהדות מרוקו. את ספרו הראשון, מזרח שמ"ש, כתב בהיותו בן 17 בלבד.

מבין תלמידיו המפורסמים הם בנו, דוד משאש, שהיה רבה הראשי של פריז, שלמה משה עמאר, רבה הספרדי של ירושלים והראשון לציון לשעבר ואחרים. הוא היה מצאצאי הרב רפאל בירדוגו. בן-דודו של אביו, יוסף משאש, היה רבה הספרדי של חיפה ודודו מצד אמו, יהושע בירדוגו, היה הרב הראשי של מרוקו. לאורך חייו היה מקורב לחסן השני, מלך מרוקו ועמד בקשרים טובים עמו.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שלום מָשָׂאשׂ נולד בשנת ה'תרס"ט (1909) במקנס שבמרוקו (באותה התקופה מדינת חסות של האימפריה הקולוניאלית הצרפתית) לרב מימון משאש, מחבר הספר "אוצרות שמים" ורחל לבית סודרי, ונקרא ע"ש סבו הרב שלום משאש שכיהן כרב ודיין במקנס, בעל שו"ת "דברי שלו"ם"[1]. מצד אם אביו, היה מצאצאי הרב רפאל בירדוגו, מגדולי חכמי מרוקו[2]. דודו (גיס של אמו) היה רבה הראשי של מרוקו, יהושע בירדוגו. הרב יוסף משאש (שכיהן כרבה הראשי של חיפה) היה בן דודו של אביו. בצעירותו למד תורה אצל אביו ואצל הרב יצחק סבאג, דיין וראש ישיבה במקנס. מגיל צעיר נחשב לעילוי וניחן בחריפות בלימודיו. הוא שקד ושקע בלימודיו וניתנה לו הסמכה של פוסק מגיל צעיר. כבר בגיל 17 כתב את חיבורו ההלכתי הראשון "מזרח שמ"ש". בהקדמה לאחד מספריו טען כי כל ימי נעוריו לא ידע כיצד נראה מטבע כסף ולא התעניין בשלל, בעוד שמר על כך שעיקר מעייניו לימודים בתורה ובהלכה[3].

הוא ניהל רשת של מוסדות חינוך "תלמוד תורה" במקנס, אשר בשיאה למדו בכל מוסדותיה כ-2000 תלמידים. בשנת ה'תש"ד (1944), לאחר שהחלים ממחלת טיפוס הבהרות, ייסד את ישיבת "כתר תורה" במקנס, ועמד בראשה. הוא סירב להצעת הרב משה מאיר חי אליקים לקבל תפקיד דיינות בקזבלנקה, ורק לאחר פטירתו של האחרון, בשנת ה'תש"ט (1949), בגיל 39, נאות להפצרות ראשי הקהילה היהודית בקזבלנקה והחל לכהן כרבה הראשי. בשנת ה'תשל"ב (1972), התמנה לרבה הראשי של מרוקו בפטירתו של מיכאל יששכר אנקווה[4]. באותה העת תרם לפיתוח קהילת חסידות חב"ד והעניק לה לגיטימציה בקרב קהילת יהדות מרוקו. משאש גם עמד בקשרים טובים עם הרב מנחם מנדל שניאורסון, הוא הרבי מלובביץ', וביקר אותו אחת בביתו במרכז חב"ד העולמי – 770 בברוקלין, ניו יורק[5]. הרב משאש עמד בקשרים טובים גם עם המלך חסן השני[6], והיה מתפלל לשלומו, אף לאחר עלייתו לישראל. המלך חסן השני היה נוהג לכופף קומתו בפני הרב בפגישות פרטיות כמו גם באירועים וטקסים מלכותיים[4]. ייסד את חברת "דובב שפתי ישנים" להוצאה לאור של ספרי חכמי מרוקו.

בשנת ה'תשל"ה (1975) קיבל הצעה לכהן כרבה הספרדי של חיפה, אך דחה אותה על פי בקשת הרבי מלובביץ'.

הרב משאש (מימין) לצד הרב אברהם אלקנה כהנא שפירא בישיבת מרכז הרב

לאחר פטירת הרב אליהו פרדס, בשנת 1976 (ה'תשל"ו) פנה עקיבא אזולאי, חבר עיריית ירושלים לרב מיכאל טולידאנו (מראשי ישיבת אור ברוך), כדי שזה ימליץ לו על רב לעיר. הרב טולידאנו המליץ על הרב משאש, שכיהן באותה תקופה כרב וכדיין בקזבלנקה, ובתוך כך פנה אל בנו של האחרון, רבי דוד משאש כדי שיעביר את ההצעה לאביו. רבי שלום נאות לבקשה, והגיע לביקור קצר בישראל, שבו נפגש עם הרבנים הראשיים, עובדיה יוסף ושלמה גורן, שהבטיחו לתמוך בבחירתו. בד בבד, פנה עקיבא אזולאי לשר הדתות אהרון אבוחצירא, כדי לקדם את בחירת הרב משאש בעזרת הרב גורן[7]. כך בשנת ה'תשל"ח (1978) נבחר הרב משאש לכהן כרבה הספרדי של ירושלים, לצד הרב בצלאל ז'ולטי (ובהמשך, לצד הרב יצחק קוליץ). הרב משאש נמנע מלהתערב במחלוקות ויריבויות בתוך העולם החרדי וגם מחוצה לו, והשתדל להיות מקורב ומוערך בקרב הפלגים והעדות השונים של היהודים בארץ ומחוצה לה. הרב משאש נהג לקבל את כל מי שבא לפתח ביתו בירושלים בשאלות בדבר ההלכה ודלת ביתו הייתה פתוחה עבורם.

בעדות אישית סיפר הח"כ ממפלגת ש"ס משה ארבל, שהיה תלמידו של הרב משאש: "בתור בחור צעיר הייתי מבאי ביתו של הרב שלום משאש שהיה רבה של מרוקו ובהמשך הרב של ירושלים והיה משפט אחד שהוא אמר לי בהגיה מרוקאית כבדה ולא יוצא לי מהראש: 'רבי עובדיה הרב של החרדים, הרב מרדכי אליהו הרב של הכיפות הסרוגות ואני (הרים את היד) הרב של החילונים'[8]." הרב משאש ניכר בסימני התנהגות שונים ומעלי תהיות, לדוגמה, העובדה שהלך כל הזמן עם מקל הליכה אף על פי שבפועל לא היה זקוק לו מבחינה פיזית. כאשר נשאל על ידי אחד ממלוויו מדוע הוא הולך עם מקל הליכה, השיב: "בילדותי חליתי עם רבים מתושבי העיר מקנס במגפת טיפוס קשה. כמה מחבריי נפטרו, וגם אני עמדתי בשערי מוות וב"ה חזרתי לאיתני. בחודשים הראשונים אחרי ההבראה עוד הייתי כה חלש שהייתי צריך להיעזר במקל הליכה, והחלטתי אז להמשיך כל חיי לצעוד עם מקל כדי לזכור את חסדי ה' שהשאיר אותי בחיים[9]."

בתפקיד הרב הספרדי הראשי לירושלים כיהן כעשרים ושש שנה, עד לפטירתו בי' בניסן ה'תשס"ג (2003). הוא נקבר בהר המנוחות, ו"אוהל" הוקם על קברו. על ידו נקבר, בשנת ה'תשס"ו, הרב כלפון משה הכהן, רבה של קהילת ג'רבה בתוניסיה במחצית הראשונה של המאה ה-20.

הרב משאש נישא לג'אמילה בת הרב משה אלכרייף, ולשניים נולדו ארבעה עשר ילדים ביניהם הרב דוד משאש, שכיהן כרבה של פריז, ואברהם.

שיטתו בהלכה ויחסו למנהגים[עריכת קוד מקור | עריכה]

פסיקותיו של הרב משאש היו לעיתים מקוריות, במסגרת שאלות פתוחות שהיו חדשות לו, זאת בעוד השאיר את הפסיקות הקיימות במקרים שבהם כבר פסקו אבותיו[10]. הוא השתמש פעמים רבות בסברתו ובעיונו, ונתן משקל רב למנהג יהודי מרוקו. סבר שככלל יהודי מרוקו בארץ ישראל צריכים לנהוג כדעת רבי יוסף קארו, למעט מקומות שבהם מנהגם היה שונה, שבהם יש להעדיף את המנהג[11]. על כך, התגלעה מחלוקת עזה[12] בינו לבין הרב עובדיה יוסף, שסבר שבני כל עדות המזרח בארץ ישראל צריכים לנהוג כשיטתו של רבי יוסף קארו, בניגוד למנהגיהם המקוריים[13]. כמו כן, סבר שמנהגי האר"י מתאימים לאלו העוסקים בקבלה ובתורת האר"י, ולא לכלל הציבור[14]. לצד הידידות ביניהם, הייתה מתיחות בין הרב משאש לרב עובדיה יוסף, שעיקרה נסובה סביב העובדה שהרב משאש בלם את ניסיונותיו של הרב עובדיה יוסף לטפח תרבות מסורתית מאוחדת לכל בני עדות ספרד.

שני מנהיגי הקהילות הסכימו כי יש לקרוא קריאת הלל ביום העצמאות בכדי להודות לה' על הקמת מדינת ישראל, אך בעוד הרב עובדיה יוסף זצ״ל דגל בקריאת הלל חלקית, הרב משאש זצ״ל קרא לתפילת הלל שלם[9].

מפסיקותיו הבולטות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • כל השכונות המשלמות ארנונה לעיריית ירושלים צריכות לחגוג את חג הפורים בט"ו באדר[15].
  • דעתו הייתה להתיר פאה נכרית ככיסוי ראש לנשים, ועמד בזה בחליפת תשובות ארוכה עם רבנים שאסרו זאת, בהם הרבנים עובדיה יוסף ומשה לוי[16][17].
  • בבית כנסת שבו הקהל מדבר בעת חזרת הש"ץ, יש להנהיג שלא לומר כלל את חזרת הש"ץ, ובייחוד בתפילת מנחה ובתפילת מוסף[18].
  • התיר לקפל טלית בשבת כפי שהייתה מקופלת קודם לכן[19].
  • ראוי מאוד לא לטלטל ברחובות הערים שאינן מוקפות בגדר, משום שהחמיר כדעת השולחן ערוך שרחוב שרוחבו מעל 16 אמה דינו כרשות הרבים מן התורה, ולכן העירוב המקיף אותן אינו מועיל[20].
  • התיר גרמא בשבת לכתחילה, ולכן התיר לגרום לכיבוי מכשיר חשמלי על ידי שעון שבת (תבואות שמ"ש או"ח, סימן ה)[21].
  • במקרים מסוימים, התיר אמירה לנוכרי בשבת גם במקרה שאינו "שבות דשבות" (ילקוט שמ"ש קה-קו).
  • ביציאה מבית הכיסא אין חובה ליטול ידיים בכלי ואין חובה ליטול שלוש פעמים, אלא מספיקה פעם אחת ישירות מהברז (ילקוט שמ"ש ד).
  • המאחר לתפילה, ידלג על קטעים מפסוקי דזמרא על מנת להספיק להתפלל תפילת עמידה עם הציבור, כדעת השו"ע[22], בניגוד לדעת המקובלים (ילקוט שמ"ש כא). כמו כן, הורה לנהוג כדעת השולחן ערוך[23], שיש להשמיע את מילות תפילת העמידה לאוזניו בלחש, בניגוד לדעת המקובלים (ילקוט שמ"ש לד).
  • אין צורך לחשוש לדעת רבנו תם בנושא בין השמשות (ילקוט שמ"ש צ).
  • יש לחשב את שיעורי התורה (כזית, כביצה וכו') בנפח ולא במשקל, ויש לנהוג בנושא זה כשיטת הרב אברהם חיים נאה (ילקוט שמש קלז-קלח).
  • פסק שיש לקרוא את ההלל ביום העצמאות. בתחילה פסק לברך על הלל זה, אך לאחר שפורסמה פסיקתו של הרב עובדיה יוסף שאין לברך על ההלל ביום העצמאות, הורה שמי שנוהג לברך ימשיך במנהגו, אך מי שלא נהג כך לא יברך על ההלל (שמ"ש ומגן חלק ג סימן סג וסימן סו).
  • סבר שיש איסור למסור שטחים מארץ ישראל לערבים[24].
  • בנוגע לעין הרע[25] כתב: ”והפירוש האמיתי והנכון בדברי חכמינו זכרונם לברכה: 'תשעים ותשעה מתים בעין הרע ואחד מיתת אדם'. אין זה כפשוטו שמתים מחמת שהטילו בהם עין הרע, אלא נהפוך הוא. שמתו בשביל שהם הטילו עין הרע באחרים“[26].

מנהגי מרוקו

מתלמידיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

הנצחתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

מעמד הצגת הבול לזכר הרב משאש

בדצמבר 2007 הנציחה אותו חברת דואר ישראל על ידי הנפקת בול הנושא את דיוקן הרב, בעיצובו של מיכאל רוזנטוב.

מלך מרוקו מוחמד השישי, הגיב על הנפקת הבול במכתב מיוחד, שנכתב לבנו של הרב משאש בצרפתית: ”הבול ששלחת אלי באדיבותך הרבה הוא מרגש ומלא תקוה. דמותו ההיסטורית והסמלית של אביך המנוח, הרב הראשי שלום משאש, אכן הטביעה את חותמה על כל מרוקו בחיי הרוח בכל הרבדים. אנו רואים אותו כשותף לצבעים הלאומיים, וכממשיך ומחזק את המסר שאיתו ארצנו, מרוקו, לא חדלה מלהזדהות. המסר של עושר רבגוניותו ונאמנותו לזיכרון ולמורשת. אני מברך אותך ואת בני משפחתך על יוזמתכם הראויה לשבח“.

בשכונת פסגת זאב בירושלים נקרא רחוב על שמו. בשכונת הדר גנים-עמישב שבפתח תקווה נקראה כיכר על שמו - כיכר השלום. כמו כן, בעיר כולל ובית כנסת בשם "דעת שלום", בראשם עומד תלמידו הרב משה ארבל[29].

בשכונת קריית שמואל בירושלים פועל עד היום בית הכנסת "כתר שלום" בדירה שבה התגורר הרב משאש עד פטירתו.

ספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

כמו כן, הוציא לאור 16 ספרים של חכמי מרוקו במסגרת הוצאת "דובב שפתי ישנים", בהם ספרים של הרב רפאל בירדוגו.

ספרים ע"פ פסיקותיו

  • ילקוט שמ"ש - קיצור של פסיקותיו על חלק או"ח, מלקט ונערך על ידי הרב אריאל אדרי. הספר דומה במגמתו לספר ילקוט יוסף, אך בניגוד לילקוט יוסף, שבו ישנן הערות ארוכות, בילקוט שמש" ההערות הן תמציתיות.
  • וזרח השמ"ש - סידור תפילה הערוך על פי פסיקותיו.
  • עטרת אבות - סדרה בת שלושה כרכים בנושא מנהגי מרוקו, בהוצאת מכון "מורשת אבות" (2011). זוהי הסדרה המפורטת ביותר העוסקת בנושא זה.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • יוחנן שמעון אלול, אורו של ירושלים: פרקים ממסכת חייו המופלאה של שר התורה והיראה הרב שלום משאש זצוק"ל רבה הראשי וראב"ד ירושלים עיה"ק ת"ו, ה'תשע"ט (מהדורה חדשה - המהדורה הראשונה נקראה אורה של ירושלים, ה'תשע"ד)

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ משאש, שלום בן זכרי, דברי שלו"ם, באתר HebrewBooks
  2. ^ לימים, הוציא לאור הרב משאש אחדים מספריו של הרב בירדוגו, "רב פנינים", וחלק ב' של שו"ת "מי מנוחות"
  3. ^ "כל ימי נעורי לא ידעתי צורתא דזוזא וכל כסף תועפות נחשב בעיני לאַיִן נגד חשק תאוות לימוד תורה הקדושה."
  4. ^ 1 2 הרב שלום משאש; כ"ב שבט תרס"ט – י' ניסן תשס"ג 2003-1909, מורשת יהדות מרוקו, ‏5 באפריל 2017
  5. ^ שניאור זלמן ברגר, חב"ד במרוקו, תיעוד פעולות חב"ד במרוקו, חשוון ה'תשע"ז (2016), פרק מ"א (41)
  6. ^ פעמיים בשנה המלך היה מזמינו לברכך את המלך, והעניק לו סמכויות נרחבות בתחומי הכשרות והיהדות, ואף העניק לו תליון ותעודת כושר לשפוט, הן יהודים והן ערבים
  7. ^ שלמה מיארה, מלכי חסד, עמ' 246
  8. ^ בן 38, ממפלגת ש"ס: הכירו את חבר הכנסת הסובלני ביותר במשכן, גלובס, ‏11 בפברואר 2022
  9. ^ 1 2 הרב יואל קטן, ח"י שנים לפטירת רבי שלום משאש זצ"ל רבה של ירושלים - הרב יואל קטן מספר על דמותו יוצאת הדופן של רבי שלום משאש זצ"ל שעלה ממקנס לירושלים ושימש כרבה הראשי של העיר., ערוץ 7, ‏ט' בניסן תשפ"א (22 במרץ 2021)
  10. ^ הילולא דצדיקיא: הרב שלום משאש (י' ניסן תשס"ג) זכר צדיק וקדוש לברכה, העלון לשבת מבית עוזיאל, ‏פרשת אחרי מות-קדושים תשע"ח, גיליון מס' 17
  11. ^ הרב משאש ומנהגי מרוקו, ישיבת הר ברכה, ‏א׳ בניסן ה׳תשס״ו (30 במרץ 2006)
  12. ^ למרות זאת, ציטטו זה את זה בהערכה רבה בכתביהם
  13. ^ אריה יואלי, י' בניסן: תשע שנים לפטירתו של הרב שלום משאש זצ"ל, סרוגים, ‏02.04.12 (י' בניסן תשע"ב)
  14. ^ למשל: ילקוט שמ"ש סימן כא וסימן לד
  15. ^ ילקוט שמ"ש קצג
  16. ^ תשובותיו בעניין פאה נכרית, בקובץ PDF
  17. ^ נחשפה עמדתו של הרב משאש בעניין פאה נכרית ● פרסום ראשון, אתר col ניסן תשע"ח
  18. ^ שמ"ש ומגן ח"א או"ח לז; ילקוט שמ"ש לט
  19. ^ ילקוט שמ"ש קטז
  20. ^ ילקוט שמ"ש קכז
  21. ^ שלי שלמה מלכה, האם יהודי מרוקו נהגו להדליק חשמל בחגים?, מקור ראשון, ‏ז׳ בתשרי ה׳תשפ״ב (13 בספטמבר 2021)
  22. ^ שולחן ערוך, אורח חיים, סימן נ"ב, סעיף א'
  23. ^ שולחן ערוך, אורח חיים, סימן ק"א, סעיף ב'
  24. ^ הרב אליעזר מלמד, הרב משאש ומנהגי מרוקו, ישיבה, ‏ניסן ה'תשס"ו
  25. ^ נושא זה, בהקשרו ההלכתי, מקורו בתלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף ק"ז, עמוד א'
  26. ^ שמ"ש ומגן חלק ב' עמ' שכו; אחרית לאיש שלום עמ' 15 ועמ' 17
  27. ^ הרב משאש סיפר, שבהיותו צעיר החל להניח גם תפילין של רבנו תם, ואז חלה במחלה מידבקת שהצריכה לשרוף את כל ציודו האישי כדי למנוע את התפשטותה, והוא נהג במשך אותם חודשים שלא להניח תפילין כלל, ע"מ שלא יצטרכו לשרוף אותן, והוא ראה בזה אות לכך שאין לו לשנות ממנהג אבותיו[דרוש מקור].
  28. ^ תום אברמסון, ח"כ סמוטריץ' ל-0404 לאחר ביקורו בצרפת: "הקשר בין ישראל ליהדות התפוצות – חזק וחשוב", חדשות 0404, ‏11 בפברואר 2022
  29. ^ דעת שלום, באתר "גיידסטאר ישראל"
  30. ^ משאש, שלום בן מימון, 1908-2003, שמש ומגן חלק א -, באתר HebrewBooks
    משאש, שלום בן מימון, 1908-2003, תבואות שמ"ש יורה דעה -, באתר HebrewBooks
    משאש, שלום בן מימון, 1908-2003, תבואות שמ"ש אבן העזר -, באתר HebrewBooks
    משאש, שלום בן מימון, 1908-2003, תבואות שמ"ש חשן משפט -, באתר HebrewBooks
  31. ^ משאש, שלום בן מימון, 1908-2003, שמש ומגן חלק א -, באתר HebrewBooks
    משאש, שלום בן מימון, 1908-2003, שמש ומגן חלק ב -, באתר HebrewBooks
    משאש, שלום בן מימון, 1908-2003, שמש ומגן חלק ג -, באתר HebrewBooks
רבנים ראשיים למרוקו
רבי רפאל אנקווה רבי חיים יקותיאל בירדוגו רבי יהושע בירדוגו רבי שאול אבן דנאן רבי מיכאל יששכר אנקווה רבי שלום משאש רבי ידידיה מונסונייגו רבי שמעון סויסה רבי אהרון מונסונגו רבי יאשיהו פינטו
ה'תרע"ח (1918 -
ה'תרצ"ה (1935)
ה'תרצ"ה (1935) -
ה'ת"ש (1940)
ה'תש"א (1941) -
ה'תש"ט (1949)
ה'תש"ט (1949) -
ה'תשכ"ד (1964)
ה'תשכ"ד (1964) -
ה'תשל"ב (1972)
ה'תשל"ב (1972) -
ה'תשל"ח (1978)
ה'תשל"ח (1978) -
ה'תשנ"ד (1994)
ה'תשנ"ד (1994) -
1998
ה'תשנ"ד (1994) -
2018

2019 -
הווה


הקודם:
הרב אליהו פרדס
רבה הראשי הספרדי של ירושלים הבא:
הרב שלמה משה עמאר
הקודם:
הרב מיכאל יששכר אנקווה
רבנים ראשיים של מרוקו הבא:
הרב ידידיה מונסונייגו