שלום משאש

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
הרב שלום משאש
הרב שלום משאש.jpg
הרב שלום משאש
תאריך לידה כ"ב בשבט ה'תרס"ט
מקום לידה מקנס, מרוקומרוקו  מרוקו
תאריך פטירה י' בניסן ה'תשס"ג (בגיל 94)
מקום פטירה ישראל
מקום קבורה הר המנוחות עריכת הנתון בוויקינתונים
תאריך לידה לועזי 13 בפברואר 1909
תאריך פטירה לועזי 12 באפריל 2003
השתייכות יהדות מרוקו
תחומי עיסוק הלכה, מנהגי יהדות מרוקו, אגדה
רבותיו אביו הרב מימון משאש, הרב יוסף אלקובי, הרב יצחק סבאג
תלמידיו הרב אליהו אברג'ל, הרב משה אלחרר, הרב אריאל אדרי, הרב משה ארבל, הרב זכריה זרמתי, הרב אליהו אלחרר, הרב יוסף שרביט.
חיבוריו מזרח שמ"ש, תבואות שמ"ש, שו"ת שמ"ש ומגן, בית שמ"ש, ילקוט שמ"ש, וחם השמ"ש
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

הרב שלום מָשָׂאשׂ (כ"ב בשבט ה'תרס"ט, 13 בפברואר 1909, מקנס - י' בניסן ה'תשס"ג, 12 באפריל 2003, ירושלים) היה רב מרוקאי וישראלי, כיהן כרבה הראשי של קזבלנקה, רבה הראשי של מרוקו ורבה הראשי הספרדי של ירושלים, במשך 25 שנה. חיבר ספרים בהלכה ובאגדה ונחשב לפוסק מרכזי בישראל במאה ה-20. מגדולי המשמרים והמחזקים של מנהגי יהדות מרוקו.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נולד בשנת ה'תרס"ט (1909) במקנס שבמרוקו לרב מימון משאש, מחבר הספר "אוצרות שמים" ורחל לבית סודרי, ונקרא ע"ש סבו הרב שלום משאש שכיהן כרב ודיין במקנס, בעל שו"ת "דברי שלו"ם"[1]. מצד אם אביו, היה מצאצאי הרב רפאל בירדוגו, מגדולי חכמי מרוקו[2]. דודו (גיס של אמו) היה רבה הראשי של מרוקו, יהושע ברדוגו. הרב יוסף משאש (שכיהן כרבה הראשי של חיפה) היה בן דודו של אביו.

בצעירותו למד תורה אצל אביו ואצל הרב יצחק סבאג, דיין וראש ישיבה במקנס. כבר בהיותו בן 17 כתב את חיבורו ההלכתי הראשון "מזרח שמ"ש". הוא ניהל רשת של מוסדות חינוך "תלמוד תורה" במקנס, אשר בשיאה למדו בכל מוסדותיה כ- 2000 תלמידים. בשנת ה'תש"ד (1944), לאחר שהחלים ממחלת טיפוס הבהרות, ייסד את ישיבת "כתר תורה" במקנס, ועמד בראשה. הוא סרב להצעת הרב משה מאיר חי אלקיים לקבל תפקיד דיינות בקזבלנקה, ורק לאחר פטירתו של האחרון, בשנת ה'תש"ט (1949), בהיותו בן 39, נאות להפצרות ראשי הקהילה היהודית בקזבלנקה והחל לכהן כרבה הראשי. בהמשך[דרושה הבהרה], כיהן כרבה הראשי של מרוקו[דרוש מקור]. עמד בקשרים טובים עם המלך חסן השני[3], והיה מתפלל לשלומו, אף לאחר עלייתו לישראל. ייסד את חברת "דובב שפתי ישנים" להוצאה לאור של ספרי חכמי מרוקו.

בשנת ה'תשל"ה קיבל הצעה לכהן כרבה הספרדי של חיפה, אך דחה אותה על פי בקשת הרבי מלובביץ'.

בשנת ה'תשל"ח (1978) הוזמן על ידי הרבנים הראשיים לישראל, עובדיה יוסף שלמה גורן, לכהן כרבה הספרדי של ירושלים, לצד הרב בצלאל ז'ולטי (ובהמשך - לצד הרב יצחק קוליץ). בתפקיד זה כיהן הרב משאש כעשרים ושש שנה, עד לפטירתו בי' בניסן ה'תשס"ג (2003), בגיל 94. הוא נקבר בהר המנוחות, ו"אוהל" הוקם על קברו. על ידו נקבר, בשנת ה'תשס"ו, הרב כלפון משה הכהן, רבה של ג'רבה.

הרב משאש (מימין) לצד הרב אברהם אלקנה כהנא שפירא בישיבת מרכז הרב

הרב משאש נישא לג'אמילה בת הרב משה אלכרייף, ולשניים נולדו שני בנים - הרב דוד משאש, שכיהן כרבה של פריז, ואברהם.

שיטתו בהלכה ויחסו למנהגים[עריכת קוד מקור | עריכה]

פסיקותיו של הרב משאש היו לעיתים מקוריות. הוא השתמש פעמים רבות בסברתו ובעיונו, ונתן משקל רב למנהג יהודי מרוקו. סבר שככלל יהודי מרוקו בארץ ישראל צריכים לנהוג כדעת רבי יוסף קארו, למעט מקומות שבהם מנהגם היה שונה, שבהם יש להעדיף את המנהג[דרוש מקור]. על כך, התגלעה מחלוקת עזה[4] בינו לבין הרב עובדיה יוסף, שסבר[דרוש מקור] שבני כל עדות המזרח בארץ ישראל צריכים לנהוג כשיטתו של רבי יוסף קארו, בניגוד למנהגיהם המקוריים. כמו כן, סבר שמנהגי האר"י מתאימים לאלו העוסקים בקבלה ובתורת האר"י, ולא לכלל הציבור[5].

מפסיקותיו הבולטות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • כל השכונות המשלמות ארנונה לעיריית ירושלים צריכות לחגוג את חג הפורים בט"ו באדר (ילקוט שמ"ש קצג).
  • דעתו היתה להתיר פאה נכרית ככיסוי ראש לנשים, ועמד בזה בחליפת תשובות ארוכה עם רבנים שאסרו זאת, בהם הרבנים עובדיה יוסף ומשה לוי[6][7].
  • בבית כנסת שבו הקהל מדבר בעת חזרת הש"ץ, יש להנהיג שלא לומר כלל את חזרת הש"ץ, ובייחוד בתפילת מנחה ובתפילת מוסף [8].
  • התיר לקפל טלית בשבת כפי שהיתה מקופלת קודם לכן (ילקוט שמ"ש קטז).
  • אסר לטלטל ברחובות הערים שאינן מוקפות בגדר, משום שהחמיר כדעת השולחן ערוך שרחוב שרוחבו מעל 16 אמה דינו כרשות הרבים מן התורה, ולכן העירוב המקיף אותן אינו מועיל (ילקוט שמ"ש קכז).
  • התיר גרמא בשבת לכתחילה, ולכן התיר לגרום לכיבוי מכשיר חשמלי ע"י שעון שבת (תבואות שמ"ש או"ח[דרוש מקור]).
  • במקרים מסויימים, התיר אמירה לנוכרי בשבת גם במקרה שאינו "שבות דשבות" (ילקוט שמ"ש קה-קו).
  • ביציאה מבית הכיסא אין חובה ליטול ידיים בכלי ואין חובה ליטול שלוש פעמים, אלא מספיקה פעם אחת ישירות מהברז (ילקוט שמ"ש ד).
  • המאחר לתפילה, ידלג על קטעים מפסוקי דזמרה על מנת להספיק להתפלל תפילת עמידה עם הציבור, כדעת השו"ע[9], בניגוד לדעת המקובלים (ילקוט שמ"ש כא). כמו כן, הורה לנהוג כדעת השולחן ערוך[10], שיש להשמיע את מילות תפילת העמידה לאוזניו בלחש, בניגוד לדעת המקובלים (ילקוט שמ"ש לד).
  • אין צורך לחשוש לדעת רבנו תם בנושא בין השמשות (ילקוט שמ"ש צ).
  • יש לחשב את שיעורי התורה (כזית, כביצה וכו') בנפח ולא במשקל, ויש לנהוג בנושא זה כשיטת הרב אברהם חיים נאה (ילקוט שמש קלז-קלח).
  • פסק שיש לקרוא את ההלל ביום העצמאות. בתחילה פסק לברך על הלל זה, אך לאחר שפורסמה פסיקתו של הרב עובדיה יוסף שאין לברך על ההלל ביום העצמאות, הורה שמי שנוהג לברך ימשיך במנהגו, אך מי שלא נהג כך לא יברך על ההלל (שמ"ש ומגן חלק ג סימן סג וסימן סו).
  • סבר שיש איסור למסור שחטים מארץ ישראל לערבים[דרוש מקור].
  • בנוגע לעין הרע[11] כתב: "והפירוש האמיתי והנכון בדברי חכמינו זכרונם לברכה: 'תשעים ותשעה מתים בעין הרע ואחד מיתת אדם'. אין זה כפשוטו שמתים מחמת שהטילו בהם עין הרע, אלא נהפוך הוא. שמתו בשביל שהם הטילו עין הרע באחרים"[12].
מנהגי מרוקו

מתלמידיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

הנצחתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

מעמד הצגת הבול לזכר הרב משאש

בדצמבר 2007 הנפיקה חברת דואר ישראל בול עם תמונתו של הרב משאש, בעיצובו של מיכאל רוזנטוב.

מלך מרוקו מוחמד השישי, הגיב להנפקת הבול במכתב מיוחד, שנכתב לבנו של הרב משאש בצרפתית: "הבול ששלחת אלי באדיבותך הרבה הוא מרגש ומלא תקוה. דמותו ההיסטורית והסמלית של אביך המנוח, הרב הראשי שלום משאש, אכן הטביעה את חותמה על כל מרוקו בחיי הרוח בכל הרבדים. אנו רואים אותו כשותף לצבעים הלאומיים, וכממשיך ומחזק את המסר שאיתו ארצנו, מרוקו, לא חדלה מלהזדהות. המסר של עושר רבגוניותו ונאמנותו לזיכרון ולמורשת. אני מברך אותך ואת בני משפחתך על יוזמתכם הראויה לשבח".

ספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

כמו כן, הוציא לאור 16 ספרים של חכמי מרוקו במסגרת הוצאת "דובב שפתי ישנים", בהם ספרים של הרב רפאל בירדוגו.

ספרים ע"פ פסיקותיו
  • ילקוט שמ"ש - קיצור של פסיקותיו על חלק או"ח, מלקט ונערך ע"י הרב אריאל אדרי. הספר דומה במגמתו לספר ילקוט יוסף, אך בניגוד לילקוט יוסף, שבו ישנן הערות ארוכות, בילקוט שמש" ההערות הינן תמציתיות.
  • וזרח השמ"ש - סידור תפילה הערוך על פי פסיקותיו.
  • עטרת אבות - סדרה בת שלושה כרכים בנושא מנהגי מרוקו, בהוצאת מכון "מורשת אבות" (2011). סדרה זה הינה המפורטת ביותר העוסקת בנושא זה.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ משאש, שלום בן זכרי, ‏דברי שלו"ם, באתר HebrewBooks
  2. ^ לימים, הוציא לאור הרב משאש אחדים מספריו של הרב בירדוגו, "רב פנינים", וחלק ב' של שו"ת "מי מנוחות"
  3. ^ פעמיים בשנה המלך היה מזמינו לברכך את המלך, והעניק לו סמכויות נרחבות בתחומי הכשרות והיהדות, ואף העניק לו תליון ותעודת כושר לשפוט, הן יהודים והן ערבים
  4. ^ למרות זאת, ציטטו זה את זה בהערכה רבה בכתביהם
  5. ^ למשל: ילקוט שמ"ש סימן כא וסימן לד
  6. ^ תשובותיו בעניין פאה נכרית, בקובץ PDF
  7. ^ נחשפה עמדתו של הרב משאש בעניין פאה נכרית ● פרסום ראשון, אתר col ניסן תשע"ח
  8. ^ שמ"ש ומגן ח"א או"ח לז; ילקוט שמ"ש לט
  9. ^ שולחן ערוך, אורח חיים, סימן נ"ב, סעיף א'
  10. ^ שולחן ערוך, אורח חיים, סימן ק"א, סעיף ב'
  11. ^ נושא זה, בהקשרו ההלכתי, מקורו בתלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף ק"ז, עמוד א'
  12. ^ שמ"ש ומגן חלק ב' עמ' שכו; אחרית לאיש שלום עמ' 15 ועמ' 17
  13. ^ הרב משאש סיפר, שבהיותו צעיר החל להניח גם תפילין של רבנו תם, ואז חלה במחלה מידבקת שהצריכה לשרוף את כל ציודו האישי כדי למנוע את התפשטותה, והוא נהג במשך אותם חודשים שלא להניח תפילין כלל, ע"מ שלא יצטרכו לשרוף אותן, והוא ראה בזה אות לכך שאין לו לשנות ממנהג אבותיו[דרוש מקור].
  14. ^ משאש, שלום בן מימון, 1908-2003, ‏שמש ומגן חלק א -, באתר HebrewBooks
    משאש, שלום בן מימון, 1908-2003, ‏תבואות שמ"ש יורה דעה -, באתר HebrewBooks
    משאש, שלום בן מימון, 1908-2003, ‏תבואות שמ"ש אבן העזר -, באתר HebrewBooks
    משאש, שלום בן מימון, 1908-2003, ‏תבואות שמ"ש חשן משפט -, באתר HebrewBooks
  15. ^ משאש, שלום בן מימון, 1908-2003, ‏שמש ומגן חלק א -, באתר HebrewBooks
    משאש, שלום בן מימון, 1908-2003, ‏שמש ומגן חלק ב -, באתר HebrewBooks
    משאש, שלום בן מימון, 1908-2003, ‏שמש ומגן חלק ג -, באתר HebrewBooks