יחסי אירלנד–ארצות הברית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
יחסי אירלנד–ארצות הברית
אירלנדאירלנד ארצות הבריתארצות הברית
Ireland USA Locator.svg
אירלנד ארצות הברית
שטחקילומטר רבוע)
70,273 9,833,517
אוכלוסייה
5,068,050 329,256,465
תמ"ג (במיליוני דולרים)
353,300 19,490,000
תמ"ג לנפש (בדולרים)
69,711 59,194
משטר
רפובליקה פרלמנטרית רפובליקה נשיאותית פדרלית

יחסי אירלנד–ארצות הברית מתייחסים אל היחסים הבילטרליים וההיסטוריים בין הרפובליקה של אירלנד לארצות הברית של אמריקה.

לדברי הקבינט של ארצות הברית וממשלת אירלנד, היחסים בין שתי המדינות כבר מזמן מבוססים על קשרי אבות וערכים משותפים[1][2]. מלבד הדיאלוג הרגיל בסוגיות פוליטיות וכלכליות, לממשלותיהן של אירלנד וארצות הברית ישנם חילופי דברים רשמיים בתחומים שונים כדוגמת חינוך והמחקר הרפואי. אירלנד מוכרת רשמית כמדינה נייטרלית באמצעות אי-הזדהות ולפיכך אינה חברה בארגון האמנה הצפון אטלנטית, על אף השתתפותה ביוזמת שותפות לשלום. עם זאת, במקרים רבים אירלנד סיפקה תמיכה שבשתיקה לארצות הברית ולבעלות בריתה[3].

על פי דו"ח המנהיגות הגלובלית של ארצות הברית לשנת 2012, 67% מהאירים בטחו בהנהגת ארצות הברית תחת ממשל ברק אובמה. היה זה הדירוג הרביעי בגודלו לכל מדינה שנסקרה באירופה[4].

לפני עצמאות אירלנד[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1800, מכוח חוק האיחוד של 1800, אירלנד אוחדה פוליטית עם ממלכת בריטניה הגדולה והממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה ואירלנד נוצרה. כל ההחלטות הדיפלומטיות המרכזיות בנושא אירלנד נתקבלו בלונדון. מאז ועד 1922, כאשר 26 מתוך 32 ממחוזות אירלנד פרשו מהאיחוד עם בריטניה והקימו את מדינת אירלנד החופשית (שהפכה מאוחר יותר לאירלנד של ימינו), נכונו יחסים דיפלומטיים בין ארצות הברית לאירלנד יושמו מבעד לונדון.

הגירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

האירים היו חלק מהמתיישבים הראשונים בשלוש עשרה המושבות ששיחקו תפקיד חשוב במלחמת העצמאות של ארצות הברית, וממנהלי הבקר הראשונים באמריקה הצפונית. האירים הפעילו את השפעתם בתוך ארצות הברית, בייחוד באמצעות הפוליטיקה של המפלגה הדמוקרטית. מ-1820 עד 1860 הגיעו 2 מיליון אירים לארצות הברית, 75% מאלה הגיעו לאחר רעב תפוחי האדמה הגדול באירלנד בשנים 1845–1852. רובם הצטרפו לאירים שחיו בפחונים בערים אמריקאיות.

איימון דה ואלירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

איימון דה ואלירה, דמות בולטת במרידת חג הפסחא ובמלחמת העצמאות האירית, נולד בעצמו בניו יורק ב-1888. אזרחותו האמריקאית חסכה ממנו הוצאה להורג על תפקידו במרידת חג הפסחא[5].

דה ואלרה המשיך לכהן כנשיא הפרלמנט האירי (הדאל אירן, או האספה), ובחודש מאי 1919 הוא ביקר בארצות הברית בתפקיד זה. לביקור זה היו שלוש מטרות: לבקש הכרה רשמית ברפובליקה האירית, לבקש הלוואה למימון עבודתה של הממשלה (ובהמשך, הצבא האירי הרפובליקני) ולהבטיח את תמיכת העם האמריקאי למען הרפובליקה. בספטמבר 1919 הכריזה הממשלה הבריטית כי הדאל אינו חוקי, והסכסוך סביב פעולתו הפך למלחמת העצמאות האירית. דה ואלירה נסע לארצות הברית לגיוס כספים להמשך המלחמה מן הציבור האירי הגדול שגר בארצות הברית[6][7]. בזמן מסעו לארצות הברית השאיר את ניהול ענייניה של אירלנד בידי יריבו הפוליטי הגדול מייקל קולינס בן ה-29.

לאחר עצמאות אירלנד[עריכת קוד מקור | עריכה]

הכרה אמריקאית באירלנד[עריכת קוד מקור | עריכה]

מלחמת העצמאות האירית הסתיימה בסופו של דבר באמנה האנגלו-אירית, שאישרה את חלוקת אירלנד למדינת אירלנד החופשית ולצפון אירלנד, והאחרונה בחרה להישאר חלק מהממלכה המאוחדת. מדינת אירלנד החופשית נפלה במהרה במהלך מלחמת האזרחים האירית בין כוחות צבאיים תומכי האמנה שתמכו בעצמאות תוך חלוקה לבין כוחות צבאיים מתנגדי האמנה שהתנגדו לחלוקה ורצו עצמאות לכל האי האירי. הכוחות תומכי האמנה זכו במלחמת האזרחים האירית ב-1923, ובשנה שלאחר מכן הכירה ארצות הברית במדינת אירלנד החופשית וכוננה עמה יחסים דיפלומטיים[8]. מדינת אירלנד החופשית הפכה באופן רשמי לרפובליקה ב-1949.

מלחמת העולם השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הנייטרליות האירית

במלחמת העולם השנייה, או כפי שנקראה על ידי ממשלת אירלנד, "מצב החירום" (The Emergency), בחרה אירלנד להישאר נייטרלית.

ראש ממשלת אירלנד, איימון דה ואלירה, הצהיר בנאומים שנשא במהלך המלחמה שמדינות קטנות צריכות להישאר מחוץ לעימותים בין מדינות גדולות. מכאן נבעה מדיניותה הרשמית הנייטרלית של אירלנד והמדינה לא הכריזה באופן פומבי על תמיכתה באחד מהצדדים הלוחמים. עם זאת, בעוד שטייסי הלופטוואפה שנאלצו לנחות על אדמת אירלנד ומלחי הקריגסמרינה שספינותיהם נטרפו על חופי אירלנד, נכלאו, טייסי חיל האוויר המלכותי, חיל האוויר המלכותי הקנדי וחילות האוויר של צבא ארצות הברית, הורשו ברוב המקרים לחצות את הגבול לצפון אירלנד[9]. הנייטרליות האירית במהלך המלחמה הייתה תחת איום מצדו של הצבא האירי הרפובליקני (IRA), ששאף לעורר פרובוקציה שתגרום לעימות בין בריטניה לבין אירלנד. שגריר ארצות הברית בדבלין, דייוויד גריי, סיפר שפעם אחת, בתחילת המלחמה, הוא שאל את דה ואלירה מה הוא יעשה אם צנחנים גרמנים "ישחררו" את דרי. על פי דיווחו של גריי, דה ואלירה שתק לזמן מה, ואז השיב, "איני יודע". דה ואלירה ראה באיום של ה-IRA על סמכותה של המדינה סיבה מספקת לאסור 5,000 מחברי ה-IRA ללא משפט למשך כל ימי המלחמה.

התמיכה מבית בנייטרליות האירית במלחמת העולם השנייה הייתה מוחלטת, עם הצבעת נגד אחת בלבד על ידי חבר הדאל אירן (הפרלמנט האירי), ג'יימס דילון, ממפלגת פינה גייל, שדרש שאירלנד תצטרף למלחמה לצדן של בעלות הברית.

המלחמה הקרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך המלחמה הקרה, המדיניות הצבאית של אירלנד, תוך נייטרלית לכאורה, הייתה מוטת כלפי נאט"ו. סוכנות הביון של אירלנד ניטרה אחר קומוניסטים וסוכנים של ממשלות קומוניסטיות שפעלו במדינתה, בעיקר באמצעות שגרירויות בדבלין ושיתוף מידע עם בעלות ברית מהעולם המערבי. במשבר הטילים בקובה, הטישך שון למס אישר את כי נערך חיפוש אחר מטוסים קובניים וצ'כוסלובקיים שעברו דרך נמל התעופה שאנון ומידע בנדון הועבר אל סוכנות הביון המרכזית[10].

הסכסוך בצפון אירלנד[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסכסוך בצפון אירלנד הוביל ללחץ ביחסים המיוחדים בין ארצות הברית לממלכה המאוחדת. בפברואר 1994 סירב ראש ממשלת בריטניה, ג'ון מייג'ור, לענות לשיחת טלפון מנשיא ארצות הברית ביל קלינטון במשך ימים על החלטתו להעניק לג'רי אדמס, מנהיג שין פיין, אשרת שהייה לביקורו בארצות הברית[11]. אדמס הוגדר בלונדון כטרוריסט. מחלקת המדינה של ארצות הברית, סוכנות הביון המרכזית, מחלקת המשפטים של ארצות הברית ולשכת החקירות הפדרלית התנגדו להמשיך הלאה בעניין בטענה כי ארצות הברית תיראה "רכה בענייני טרור" ו"עלולה לגרום נזק בלתי הפיך ליחסים המיוחדים". בלחץ הקונגרס האמריקני, הנשיא קיווה שהביקור יעודד את ה-IRA להתנער מאלימות. לאכזבתו של ראש הממשלה מייג'ור, קלינטון הסיר את האיסור על מגעים רשמיים וקיבל את אדמס בבית הלבן ביום פטריק הקדוש של 1995.

הנשיא קלינטון מינה את הסנאטור האמריקאי ג'ורג' מיטשל לשליח מיוחד של ארצות הברית בצפון אירלנד החל מינואר 1995. הוא עמד בראשות הוועדה שהתוותה את עקרונות ההימנעות מאלימות אליהם היו כפופים כל הפלגים היריבים באזור. הצלחתו הובילה לחתימת הסכם יום שישי הטוב ומיטשל זכה להוקרה מהנשיא קלינטון שהעניק לו את מדליית החירות הנשיאותית ב-1999.

המלחמה בטרור[עריכת קוד מקור | עריכה]

אירלנד שימשה את צבא ארצות הברית עבור משלוחים של אנשי צבא שהיו מעורבים בפלישה לעיראק דרך נמל התעופה שאנון. נמל התעופה שימש בעבר כנקודת ציון במלחמת אפגניסטן וכן במלחמת המפרץ[12]. ממשלת אירלנד נמצאה תחת לחץ פנימי וחיצוני לבדיקת מטוסים בנמל התעופה שאנון, במטרה לבדוק האם דרכם מבוצעות הסגרות יוצאות דופן[13]. שר המשפטים האירי דרמוט אהרן ביקש אישור מארצות הברית לבצע בדיקות אקראיות של טיסות אמריקאיות, כדי לספק לו "כיסוי" פוליטי במקרה שמדובר בטיסות להסגרה שעברו בשאנון. הפרלמנט האירופי גינתה את אירלנד על תפקידה בביצוע הסגרות אלו.

האיחוד האירופי[עריכת קוד מקור | עריכה]

עקב חברותה של אירלנד באיחוד האירופי, הדיון על מדיניות הסחר והכלכלה של האיחוד האירופי מהווה מרכיב מרכזי ביחסי אירלנד-ארצות הברית. בשנים האחרונות ניסתה אירלנד לשמש כגשר דיפלומטי בין ארצות הברית לאיחוד האירופי. עת שהחזיקה בנשיאות המועצה האירופית ב-2004, אירלנד פעלה לחיזוק הקשרים יחסי ארצות הברית-האיחוד האירופי, שהיו למתוחים בעקבות מלחמת עיראק, והטישך לשעבר ג'ון ברוטון מונה לשגריר האיחוד האירופי בארצות הברית.

במאי 2011 ביקר נשיא ארצות הברית ברק אובמה באירלנד[14].

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]