ג'יימס ג'ויס – הבדלי גרסאות
אלי לייטנר (שיחה | תרומות) ←יוליסס: זוטא |
|||
| שורה 40: | שורה 40: | ||
[[קובץ:Ibsen-Dresden01.jpg|שמאל|ממוזער|150px|הנריק איבסן]] |
[[קובץ:Ibsen-Dresden01.jpg|שמאל|ממוזער|150px|הנריק איבסן]] |
||
בהיותו בן 16 החל ג'ויס ללמוד [[אנגלית]], [[צרפתית]] ו[[איטלקית]] ב[[יוניברסיטי קולג' דבלין|יוניברסיטי קולג']] שבדבלין. הלימודים עצמם לא עניינו אותו במיוחד, והוא העדיף להקדיש את זמנו לעניינים אחרים. חלק מזמנו בילה ב[[הספרייה הלאומית של אירלנד|ספרייה הלאומית של אירלנד]]. הוא ניסה להתערות בחוגי הספרות והתיאטרון בעיר, והחל לחוש הערצה כלפי המחזאי ה[[נורבגיה|נורבגי]] [[הנריק איבסן|איבסן]]. בינואר 1900, בעקבות דברים שנשא אחד הסטודנטים נגד המחזאי במהלך דיון ב"חברה לספרות והיסטוריה" שבה היה חבר, כתב ג'ויס בתגובה את החיבור "הדרמה והחיים", והצליח לשכנע את נשיא הקולג' לקרוא אותו בפני קהל.{{הערה|שחזור השיחה עם הנשיא, בה עושה ג'ויס שימוש ב[[תומאס אקווינס]] כהצדקה לטענותיו, מופיע ב-"Stephen hero".}} "הדרמה הקלאסית מתה, ואף [[שייקספיר]] כך. אין זו אלא ספרות מדוברת", כתב. בהמשך החיבור התבטא בזכותו של האמן להטיף מוסר לקוראיו. באותה שנה כתב מאמר על מחזה של איבסן, שפורסם בירחון "פורצ'נייטלי רוויו" באפריל 1900. בין היתר כתב על איבסן:{{הערה|גבלר דיוויס, עמ' 50.}} |
בהיותו בן 16 החל ג'ויס ללמוד [[אנגלית]], [[צרפתית]] ו[[איטלקית]] ב[[יוניברסיטי קולג' דבלין|יוניברסיטי קולג']] שבדבלין. הלימודים עצמם לא עניינו אותו במיוחד, והוא העדיף להקדיש את זמנו לעניינים אחרים. חלק מזמנו בילה ב[[הספרייה הלאומית של אירלנד|ספרייה הלאומית של אירלנד]]. הוא ניסה להתערות בחוגי הספרות והתיאטרון בעיר, והחל לחוש הערצה כלפי המחזאי ה[[נורבגיה|נורבגי]] [[הנריק איבסן|איבסן]]. בינואר 1900, בעקבות דברים שנשא אחד הסטודנטים נגד המחזאי במהלך דיון ב"חברה לספרות והיסטוריה" שבה היה חבר, כתב ג'ויס בתגובה את החיבור "הדרמה והחיים", והצליח לשכנע את נשיא הקולג' לקרוא אותו בפני קהל.{{הערה|שחזור השיחה עם הנשיא, בה עושה ג'ויס שימוש ב[[תומאס אקווינס]] כהצדקה לטענותיו, מופיע ב-"Stephen hero".}} "הדרמה הקלאסית מתה, ואף [[שייקספיר]] כך. אין זו אלא ספרות מדוברת", כתב. בהמשך החיבור התבטא בזכותו של האמן להטיף מוסר לקוראיו. באותה שנה כתב מאמר על מחזה של איבסן, שפורסם בירחון "פורצ'נייטלי רוויו" באפריל 1900. בין היתר כתב על איבסן:{{הערה|גבלר דיוויס, עמ' 50.}} |
||
{{ציטוט|תוכן=..."יש בטבעו מזיגה מוזרה של נשיות. דייקנותו הנהדרת, עקבות הנשיות הדקים שלו, רכותו של המגע הקליל... אין חולק על כך שהוא מכיר את הנשים. דומה שהוא יורד לעומקן במידה שכמעט אין לה שיעור."}} בהמשך כתב "כשאמנותו של המחזאי מושלמת, אין צורך במבקר". דברים אלה לא נעלמו מעיניו של איבסן הקשיש, והוא העביר לג'ויס מכתב הערכה באמצעות מתרגם מחזותיו לאנגלית, [[ויליאם ארצ'ר]], מבלי לדעת כלל כי הכותב הוא בחור צעיר בן 18. המאמר הקנה לג'ויס מעמד של כבוד בחוגי האקדמיה. ב-1901 כתב את [[מחזה]]ו הראשון, "קריירה מזהירה", ושלח אותו לארצ'ר, שהשיב לו כי אינו רואה סיכוי שהמחזה יעלה על במות התיאטרון, שכן אינו ממוקד ומספר הנפשות בו רב מדי. מנגד שיבח ארצ'ר את ה[[דיאלוג]]ים הקולחים שכתב ג'ויס. ג'ויס הבין את המסר ושרף את כתב היד. לימים, יישם את הביקורת במחזהו היחיד "[[גולים]]". |
{{ציטוט|תוכן=...<small>"יש בטבעו מזיגה מוזרה של נשיות. דייקנותו הנהדרת, עקבות הנשיות הדקים שלו, רכותו של המגע הקליל... אין חולק על כך שהוא מכיר את הנשים. דומה שהוא יורד לעומקן במידה שכמעט אין לה שיעור."}} בהמשך כתב "כשאמנותו של המחזאי מושלמת, אין צורך במבקר"</small>. דברים אלה לא נעלמו מעיניו של איבסן הקשיש, והוא העביר לג'ויס מכתב הערכה באמצעות מתרגם מחזותיו לאנגלית, [[ויליאם ארצ'ר]], מבלי לדעת כלל כי הכותב הוא בחור צעיר בן 18. המאמר הקנה לג'ויס מעמד של כבוד בחוגי האקדמיה. ב-1901 כתב את [[מחזה]]ו הראשון, "קריירה מזהירה", ושלח אותו לארצ'ר, שהשיב לו כי אינו רואה סיכוי שהמחזה יעלה על במות התיאטרון, שכן אינו ממוקד ומספר הנפשות בו רב מדי. מנגד שיבח ארצ'ר את ה[[דיאלוג]]ים הקולחים שכתב ג'ויס. ג'ויס הבין את המסר ושרף את כתב היד. לימים, יישם את הביקורת במחזהו היחיד "[[גולים]]". |
||
רבים מחבריו של ג'ויס לספסל הלימודים הפכו לדמויות ביצירותיו, ובהם ג'ון פרנסיס ביירן, ששימש כבסיס לקרנלי ב"דיוקן האמן", וינסנט קוסגרייב ("לינץ'" ב"דיוקן האמן") ו[[אוליבר סיינט ג'ון גוגארטי]], באק מאליגן ב"יוליסס". את גוגארטי, שלמד דווקא ב[[טריניטי קולג' (דבלין)|טריניטי קולג']] ה[[נצרות פרוטסטנטית|פרוטסטנטי]], הכיר ג'ויס על מדרגות [[הספרייה הלאומית של אירלנד]]. בביתה של ה[[ליידי אוגוסטה גרגורי]], מייסדת תיאטרון אבי, שפתחה את ביתה לאמנים צעירים בתחילת דרכם, פגש ג'ויס גם את [[פאדריק קוֹלֶם]], שהפך לידידו הטוב. |
רבים מחבריו של ג'ויס לספסל הלימודים הפכו לדמויות ביצירותיו, ובהם ג'ון פרנסיס ביירן, ששימש כבסיס לקרנלי ב"דיוקן האמן", וינסנט קוסגרייב ("לינץ'" ב"דיוקן האמן") ו[[אוליבר סיינט ג'ון גוגארטי]], באק מאליגן ב"יוליסס". את גוגארטי, שלמד דווקא ב[[טריניטי קולג' (דבלין)|טריניטי קולג']] ה[[נצרות פרוטסטנטית|פרוטסטנטי]], הכיר ג'ויס על מדרגות [[הספרייה הלאומית של אירלנד]]. בביתה של ה[[ליידי אוגוסטה גרגורי]], מייסדת תיאטרון אבי, שפתחה את ביתה לאמנים צעירים בתחילת דרכם, פגש ג'ויס גם את [[פאדריק קוֹלֶם]], שהפך לידידו הטוב. |
||
| שורה 48: | שורה 48: | ||
בתקופת לימודיו למד ג'ויס [[אירית]] בחוג שבו לימד [[פטריק פירס]], לימים ממנהיגי [[מרד הפסחא]], ש[[הוצאה להורג|הוצא להורג]] ב-1916. פירס ה[[לאומנות|לאומן]] תקף את השימוש בשפה האנגלית, וגרם לג'ויס, שסלד מ[[לאומנות]], לחדול מלבוא לשיעוריו. |
בתקופת לימודיו למד ג'ויס [[אירית]] בחוג שבו לימד [[פטריק פירס]], לימים ממנהיגי [[מרד הפסחא]], ש[[הוצאה להורג|הוצא להורג]] ב-1916. פירס ה[[לאומנות|לאומן]] תקף את השימוש בשפה האנגלית, וגרם לג'ויס, שסלד מ[[לאומנות]], לחדול מלבוא לשיעוריו. |
||
ב"דיוקן האמן" מתייחס ג'ויס לנקודה זו בדו-שיח בין סטיבן דדאלוס לחברו הלאומני דיווין, המבטא היטב את גישתו של ג'ויס ללאומנות האירית, כמו גם לשפה ולדת הקתולית: |
ב"דיוקן האמן" מתייחס ג'ויס לנקודה זו בדו-שיח בין סטיבן דדאלוס לחברו הלאומני דיווין, המבטא היטב את גישתו של ג'ויס ללאומנות האירית, כמו גם לשפה ולדת הקתולית: |
||
{{ציטוט|תוכן="אבותי השליכו את לשונם ולקחו להם לשון אחרת, הם הרשו לקומץ זרים למשול בהם. המעלה אתה בדעתך שאני עומד לפרוע בחיי ובאישיותי את חובותיהם שלהם?... אתה מדבר על לאומיות, לשון, דת. אני אנסה לעוף מתוך הרשתות האלה.|מקור=דיוקן האמן כאיש צעיר (בתרגום [[אברהם יבין]] ו[[דניאל דורון]])}} |
{{ציטוט|תוכן=<small>"אבותי השליכו את לשונם ולקחו להם לשון אחרת, הם הרשו לקומץ זרים למשול בהם. המעלה אתה בדעתך שאני עומד לפרוע בחיי ובאישיותי את חובותיהם שלהם?... אתה מדבר על לאומיות, לשון, דת. אני אנסה לעוף מתוך הרשתות האלה.</small>|מקור=דיוקן האמן כאיש צעיר (בתרגום [[אברהם יבין]] ו[[דניאל דורון]])}} |
||
בסופו של דבר בחר ג'ויס בשפה האנגלית ודבק בה בכתיבתו. |
בסופו של דבר בחר ג'ויס בשפה האנגלית ודבק בה בכתיבתו. |
||
{{חלונית2|ניקוד=כן|תוכן= |
{{חלונית2|ניקוד=כן|תוכן= |
||
גרסה מ־02:09, 14 בינואר 2013
שגיאות פרמטריות בתבנית:אישיות
פרמטרים ריקים [ 1 ] לא מופיעים בהגדרת התבנית
 | |
| לידה |
2 בפברואר 1882 Rathgar, הממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה ואירלנד  |
|---|---|
| פטירה |
13 בינואר 1941 (בגיל 58) ציריך, שווייץ |
| שם לידה |
James Augustine Aloysius Joyce |
| מדינה |
אירלנד |
| מקום קבורה |
בית הקברות פלונטרן |
| מקום מגורים |
avenue Charles-Floquet, avenue Charles-Floquet |
| השכלה |
|
| תקופת הפעילות |
מ-1904 |
| השקפה דתית |
נצרות קתולית |
| בן או בת זוג |
|
| מספר צאצאים |
2 |
| חתימה |
 |
|
jamesjoyce | |
  | |
ג'יימס אוגוסטין אלויסיוס ג'ויס (באנגלית: James Augustine Aloysius Joyce; 2 בפברואר 1882, דבלין - 13 בינואר 1941, ציריך), סופר ומשורר אירי גולה, הנמנה עם הסופרים החשובים ביותר של המאה העשרים.
ג'ויס נולד בדבלין למשפחה קתולית מבוססת שבילדותו ירדה מנכסיה. הוא סיים את לימודיו בדבלין, ובגיל עשרים עבר ללמוד רפואה בפריז, אך חזר לעירו ב-1903 בעקבות מות אמו. ב-1904, שנה משמעותית בחייו, פגש את אשתו לעתיד נורה, שעמה חי עד יום מותו. באותה שנה עזב ג'ויס את אירלנד, ושב אליה רק לשלושה ביקורי מולדת קצרים.
ג'ויס וזוגתו עקרו לטריאסטה, ושהו בה מ-1905 עד 1920, למעט תקופה בת כארבע שנים בזמן מלחמת העולם הראשונה, שבה שהה הזוג בציריך. בתקופה זו יצר ג'ויס את עיקר יצירותיו, ובהן "דבלינאים" (יצא לאור ב-1914), "דיוקן האמן כאיש צעיר" (1916), ו"יוליסס" (1922), יצירתו המונומנטלית, הנמנית עם הרומנים הגדולים ביותר שנכתבו במאה העשרים. מ-1920 התגורר ג'ויס בעיקר בפריז, עד שב-1940, בעקבות כיבוש העיר על ידי הנאצים, עקר חזרה לשווייץ. בינואר 1941 מת לאחר ניתוח ונקבר בציריך.
יצירותיו של ג'ויס נכתבו כולן באנגלית, ונסבו ברובן סביב עיר מולדתו דבלין ואנשיה, על אף שאת מרבית חייו בילה מחוץ לה. בכתיבתו הרבה להתייחס לאירועים, דמויות ואתרים אותנטיים, בעיקר כאלה מסביבתו הקרובה. הוא הרבה להשתמש בכתיבתו בטכניקת זרם התודעה, ונחשב לאמן בשימוש בשפה. ביצירתו לא נרתע משחיטת פרות קדושות, ובהן הדת הקתולית והלאומיות האירית. חלק מיצירותיו של ג'ויס עמדו במרכזה של מחלוקת קשה, על רקע סגנונו המיוחד והבלתי מרוסן, שערער על מוסכמות חברתיות ודתיות בעת ההיא, והוצאתן לאור הייתה כרוכה במאבק משפטי וציבורי.
חייו ויצירתו הונצחו ב"בלומסדיי", מעין יום חג חילוני למעריציו, הנחגג מדי שנה ב-16 ביוני.
חייו
דבלין: 1882 - 1904
ג'יימס ג'ויס נולד בדבלין למשפחה קתולית. אביו ג'ון סטניסלאוס נולד במחוז קורק לג'יימס ג'ויס ולאשתו אלן, שהייתה בת למשפחה מבוססת ממחוז קרי, משפחת או'קונל, ולפי הנטען בעלת קרבה רחוקה לדניאל או'קונל. כאביו לפניו נישא ג'ון ג'ויס לאישה ממשפחה בעלת אמצעים, מארי (מיי) ג'יין מאריי, על אף התנגדות אביה לנישואים. לאחר נישואיהם ב-1880 התיישבו בני הזוג בדבלין. בנם הראשון נפטר לאחר הלידה, ולאחריו נולד ג'יימס, ב-2 בפברואר 1882. באחת-עשרה השנים הבאות נולדו תשעה ילדים נוספים, מהם שש בנות, ועוד אחד שנפטר סמוך ללידתו ב-1894.
ב-1887 עקרה המשפחה לבריי, פרוור אופנתי של דבלין. מאותה עת החלה הידרדרות במצבה הכלכלי של המשפחה, שנבעה מהניהול הכספי הכושל של אבי המשפחה ומשכרותו הכרונית. ג'ון ג'ויס, שעסק למחייתו בגביית מסי ארנונה, הוכרז ב-1891 כפושט רגל, וב-1893 פוטר מעבודתו. מרבית נכסיו בקורק שועבדו לטובת הלוואות שנלקחו בריבית קצוצה. המשפחה חזרה לגור בדבלין, התקיימה בקושי מקצבה זעומה שקיבל האב, ועברה תכופות ממקום מגורים אחד למשנהו.[1] בשלב מסוים עקרה משפחת ג'ויס לשכונת עוני מצפון לנהר ליפי, צעד שסימל ירידה נוספת ברמת חייה.
ב-1893 הייתה אמו של ג'ויס בת 34, מטופלת בעשרה ילדים, כשבעלה מובטל, מכור לאלכוהול ואלים לפרקים, בעיקר כלפיה. לאחר מות הבן פרדריק, שנולד ב-1894, ניסה ג'ויס האב בשכרותו לחנוק את אשתו לעיני ילדיהם, וג'יימס בן ה-13 קפץ על גבו, הפילו לרצפה ומנע זאת ממנו. האם ברחה מהבית עם כמה מילדיה, ומצאה מקלט אצל שכניה.[2]
ג'ויס החל לכתוב ב-1891 בהיותו בן תשע. אחד משיריו הראשונים מגיל זה, "הגם אתה, הילי", הוא שיר המרומם את המדינאי צ'ארלס סטיוארט פרנל, שמת באותה שנה, ומגנה את יריבו הפוליטי. אביו הביא את השיר לדפוס, והשיר הודפס בכמה עשרות גיליונות שלא שרדו. הביוגרף של ג'ויס, ריצ'רד אלמן, שחזר קטע מהשיר מזיכרונו של האח סטניסלאוס. תבנית:חלונית2 ג'ויס ואחיו הצעיר ממנו בשנתיים, סטניסלאוס, למדו עד 1892 בפנימיית קלונגוז ווד קולג' היוקרתית של המסדר הישועי, במחוז קילדייר. בשל מצבם הכלכלי וחזרתה של המשפחה לדבלין, נאלצו השניים לעבור לבית ספר של האחים הנוצריים, שבו המשמעת הייתה נוקשה ורמת הלימוד נמוכה. למזלם הצליח אביהם להפעיל את קשריו עם האב קונמי, שהיה בכיר במערכת החינוך הישועית, והם התקבלו ללא תשלום לבית הספר הישועי בלוודיר קולג' שבדבלין. בבית הספר הצטיין ג'ויס בכתיבת חיבורים, ומורהו נהג לקרוא אותם באוזני תלמידיו. בתחרות חיבורים הוא אף זכה בפרס של עשרים לי"ש, סכום נכבד באותם ימים. הכסף שימש אותו בעיקר לצורך ביקור בכמה הצגות תיאטרון, ואת ייתרתו העביר למשפחתו. גם בשנים הבאות זכה ג'ויס בפרסים דומים.
עוד בגיל צעיר החל ג'ויס לפתח את ההכרה בערך עצמו כאמן. לאחר ביקור במחזה "מגדה" מאת הרמן סודרמן אמר להוריו כי "נושא המחזה הוא הגאון המתפרץ בביתו וכנגד ביתו... הדבר הזה עתיד לקרות בביתכם אתם."[3]
בהיותו כבן 15 התגבשה בו נטייה דתית לאחר ששמע דרשה מפי מטיף. דרשה זו מתוארת בפרוטרוט ב"דיוקן האמן כאיש צעיר". הוא החל לדבוק בדת באדיקות ולהקפיד על התפילות ועל הטקסים הדתיים, אך לא לזמן רב. הוא קיבל הצעה להפוך לכומר ישועי,[4] אך דחה אותה. "לא אשרת", אומר סטיבן ב"דיוקן האמן", "את אשר איני מאמין בו עוד". שנים ספורות לאחר מכן נטש את הדת. ליחסיו עם הנצרות הקתולית תהיה לימים השפעה לא מבוטלת על כתביו.
תקופת לימודיו באוניברסיטה: 1898 - 1902
בהיותו בן 16 החל ג'ויס ללמוד אנגלית, צרפתית ואיטלקית ביוניברסיטי קולג' שבדבלין. הלימודים עצמם לא עניינו אותו במיוחד, והוא העדיף להקדיש את זמנו לעניינים אחרים. חלק מזמנו בילה בספרייה הלאומית של אירלנד. הוא ניסה להתערות בחוגי הספרות והתיאטרון בעיר, והחל לחוש הערצה כלפי המחזאי הנורבגי איבסן. בינואר 1900, בעקבות דברים שנשא אחד הסטודנטים נגד המחזאי במהלך דיון ב"חברה לספרות והיסטוריה" שבה היה חבר, כתב ג'ויס בתגובה את החיבור "הדרמה והחיים", והצליח לשכנע את נשיא הקולג' לקרוא אותו בפני קהל.[5] "הדרמה הקלאסית מתה, ואף שייקספיר כך. אין זו אלא ספרות מדוברת", כתב. בהמשך החיבור התבטא בזכותו של האמן להטיף מוסר לקוראיו. באותה שנה כתב מאמר על מחזה של איבסן, שפורסם בירחון "פורצ'נייטלי רוויו" באפריל 1900. בין היתר כתב על איבסן:[6]
..."יש בטבעו מזיגה מוזרה של נשיות. דייקנותו הנהדרת, עקבות הנשיות הדקים שלו, רכותו של המגע הקליל... אין חולק על כך שהוא מכיר את הנשים. דומה שהוא יורד לעומקן במידה שכמעט אין לה שיעור."
בהמשך כתב "כשאמנותו של המחזאי מושלמת, אין צורך במבקר". דברים אלה לא נעלמו מעיניו של איבסן הקשיש, והוא העביר לג'ויס מכתב הערכה באמצעות מתרגם מחזותיו לאנגלית, ויליאם ארצ'ר, מבלי לדעת כלל כי הכותב הוא בחור צעיר בן 18. המאמר הקנה לג'ויס מעמד של כבוד בחוגי האקדמיה. ב-1901 כתב את מחזהו הראשון, "קריירה מזהירה", ושלח אותו לארצ'ר, שהשיב לו כי אינו רואה סיכוי שהמחזה יעלה על במות התיאטרון, שכן אינו ממוקד ומספר הנפשות בו רב מדי. מנגד שיבח ארצ'ר את הדיאלוגים הקולחים שכתב ג'ויס. ג'ויס הבין את המסר ושרף את כתב היד. לימים, יישם את הביקורת במחזהו היחיד "גולים".
רבים מחבריו של ג'ויס לספסל הלימודים הפכו לדמויות ביצירותיו, ובהם ג'ון פרנסיס ביירן, ששימש כבסיס לקרנלי ב"דיוקן האמן", וינסנט קוסגרייב ("לינץ'" ב"דיוקן האמן") ואוליבר סיינט ג'ון גוגארטי, באק מאליגן ב"יוליסס". את גוגארטי, שלמד דווקא בטריניטי קולג' הפרוטסטנטי, הכיר ג'ויס על מדרגות הספרייה הלאומית של אירלנד. בביתה של הליידי אוגוסטה גרגורי, מייסדת תיאטרון אבי, שפתחה את ביתה לאמנים צעירים בתחילת דרכם, פגש ג'ויס גם את פאדריק קוֹלֶם, שהפך לידידו הטוב.
דרך ג'ורג' ראסל, שפגש אותו ב-1902 והתרשם ממנו מאוד, הכיר ג'ויס את ויליאם בטלר ייטס. המשורר המפורסם הילל את שירתו של ג'ויס הצעיר, אך בפגישה ביניהם אמר לו ג'ויס בשחצנות כי "באמת לא אכפת לי אם מה שאני עושה מוצא חן בעיניך. אין זה משנה כלום בעיניי. למעשה איני יודע למה קראתי זאת לפניך". ג'ורג' ראסל עצמו הזמין מג'ויס שלושה סיפורים קצרים, ופרסם אותם בכתב עת שערך. שלושת הסיפורים הפכו מאוחר יותר לחלק מ"דבלינאים". לאחר שלושה סיפורים אלה חדל ראסל מפרסום יצירותיו של ג'ויס מאחר שלא קלעו לטעם קוראי העיתון, אך ג'ויס גמל לו בכך שהוא מופיע ב"יוליסס" בדמות עצמו.
בתקופת לימודיו למד ג'ויס אירית בחוג שבו לימד פטריק פירס, לימים ממנהיגי מרד הפסחא, שהוצא להורג ב-1916. פירס הלאומן תקף את השימוש בשפה האנגלית, וגרם לג'ויס, שסלד מלאומנות, לחדול מלבוא לשיעוריו. ב"דיוקן האמן" מתייחס ג'ויס לנקודה זו בדו-שיח בין סטיבן דדאלוס לחברו הלאומני דיווין, המבטא היטב את גישתו של ג'ויס ללאומנות האירית, כמו גם לשפה ולדת הקתולית:
"אבותי השליכו את לשונם ולקחו להם לשון אחרת, הם הרשו לקומץ זרים למשול בהם. המעלה אתה בדעתך שאני עומד לפרוע בחיי ובאישיותי את חובותיהם שלהם?... אתה מדבר על לאומיות, לשון, דת. אני אנסה לעוף מתוך הרשתות האלה.
— דיוקן האמן כאיש צעיר (בתרגום אברהם יבין ודניאל דורון)
בסופו של דבר בחר ג'ויס בשפה האנגלית ודבק בה בכתיבתו. תבנית:חלונית2
ביוני 1902 סיים ג'ויס את לימודיו וקיבל תואר בשפות מודרניות, ולא בהצטיינות. אפשרויות התעסוקה שעמדו לרשות בוגרי התואר לא היו רבות, והוא החליט ללמוד רפואה בסורבון שבפריז. מכיוון שבאותם ימים היה חסר פרוטה, החל לגייס כספים למטרה זו, ופנה בין היתר לליידי גרגורי, בהפנותו אצבע מאשימה כלפי מנהלי הקולג' שבו למד. "תכננתי ללמוד רפואה כאן", כתב לה, "אך מנהלי הקולג' גמרו אומר שלא אעשה כן, ואני מעז לומר שביקשו למנוע ממני חיי רווחה שיאפשרו לי לומר את מה שבלבי". בהמשך המכתב מספר ג'ויס על עוניו. המכתב נשא פרי, והליידי גרגורי השתדלה למענו אצל ידידיה.
בדצמבר 1902 הגיע ג'ויס לפריז, אך עד מהרה גילה שלתוארו האקדמי האירי אין ערך, וכי איחר את מועד ההרשמה ללימודי הרפואה. הוא ביקר במספר שיעורי מדעים, והספיק בעיקר להתרשם מזונות העיר, כפי שכתב לחברו וינסנט קוסגרייב. ג'ויס שהה בפריז כשלושה חודשים, עד שקיבל מאביו מברק בנוסח: "אמא גוססת, בוא הביתה." באפריל 1903 חזר ג'ויס לדבלין, כדי לשהות במחיצת אמו הגוססת מסרטן. באוגוסט מתה מיי ג'ויס, ובביתה התאספו קרובי משפחה שפתחו בתפילה. אחד מהם העיר לג'ויס האתאיסט על כך שאינו מתפלל. ייתכן שזהו מקור הסיפור על כך שג'ויס סירב לבקשתה האחרונה של אמו להתפלל לעילוי נשמתה. ג'ויס בחר להציג את סיפור מותה של אמו ב"יוליסס" על ידי עימות בין באק מאליגן (גוגארטי) לסטיבן דדאלוס (הוא עצמו), לאחר שמאליגן אמר על אמו של סטיבן "זה שאמו מתה כמו בהמה".
1904
לאחר מותה של מיי ג'ויס נותרו תשעת הילדים[7] בבית מוזנח ומלוכלך, והיו ימים שבהם רעבו ללחם. האב ג'ון המשיך להתעלל בהם. על פי עדות סטניסלאוס, הוא נהג בשכרותו להשליך לעבר ילדיו חפצים שונים, כצלחות וכלי אוכל אחרים, ואף ניסה להתכחש לאחריותו כאב: "אפטר מכולכם ואחזור לי לקורק" אמר להם, "אבל עד שאלך אשבור לכם את הלב... אבל לפני כן אשבור לכם את הקיבה". ב"יוליסס" מתאר ג'ויס את אחותו של סטיבן דדאלוס באופן המדמה את מצב משפחתו שלו באותם ימים. תבנית:חלונית2
ג'ויס ואחיו סטניסלאוס ניסו להגן מעט על אחיותיהם הצעירות, אך עול הבית נפל בעיקר על האחות הבכורה מרגרט, הצעירה מג'ויס בשנה. ג'ויס נשאר אמנם בדבלין ולא חזר עוד ללימודי הרפואה בפריז, אך הקדיש את עיקר עיתותיו לחיי בטלה, וכאביו החל לשתות לשוכרה. הוא הרבה להסתובב עם ידידו, הסטודנט לרפואה ג'ון גוגארטי, כפי שכתב אחיו סטניסלאוס ביומנו. סטניסלאוס לא סבל את גוגארטי, והוא מתאר את הדו-שיח ביניהם, לאחר שהעיר לאחיו על כך שחזר בלילה כשהוא שיכור:[8]
ג'ויס: '... הצרה אתך היא שאתה פוחד לחיות. אתה והדומים לך. העיר הזו לוקה בשיתוק הרצון. אני אינני חושש לחיות...'
סטניסלאוס: 'איני יכול להעלות בדעתי מה יש לך לומר לאותם תלמידי רפואה שיכורים ופראי אדם. איני יכול לתפוס זאת'.
ג'ויס: 'לפחות אין הם משעממים אותי כמוך'.
בינואר 1904 כתב ג'ויס את יצירתו הראשונה בפרוזה. הוא שלח את כתב היד לכתב-עת חדש אך נדחה. ב-2 בפברואר, יום הולדתו ה-22,[9] הודיע לאחיו סטניסלאוס כי החל בכתיבת רומן אוטוביוגרפי. האח הציע לבחור בשם "סטיבן הירו" (Stephen hero), וג'ויס קיבל את ההצעה, והחל בכתיבת מה שיהיה הבסיס ל"דיוקן האמן כאיש צעיר". עד סוף מרץ השלים ג'ויס כתיבת אחד-עשר פרקים ברומן. גיבור הרומן הוא סטיבן דדאלוס, בן דמותו של ג'ויס עצמו.
סטניסלאוס ג'ויס ליווה את אחיו בכתיבתו ואף תיעד אותה ביומן שערך, המהווה עד ימינו מקור מהימן למידע על הסופר. הוא התנגד לשם דדאלוס, מאחר שאין שם משפחה כזה באירלנד, אך ג'ויס עמד על דעתו.[10] סטניסלאוס גם קבע כי "זוהי אוטוביוגרפיה שקרית וסאטירה משתוללת", והוסיף כי ג'ויס הכניס לרומן "כמעט את כל מכריו" וכי הכנסייה הקתולית "סופגת מנה הגונה". באותה תקופה החל ג'ויס לגבש גם את קובץ שיריו הראשונים, שפורסם ב-1907 ושמו "מוזיקה קאמרית", וגם מספר סיפורים קצרים שיגובשו מאוחר יותר לדבלינאים. הוא למד גם פיתוח קול, ואף זכה במדליית ארד בתחרות הזמרה של פסטיבל פש קיול (Feis Ceoil).
במרץ 1904 עבר ג'ויס להתגורר בגפו, ובשל מצוקתו הכלכלית החריפה החל לחפש עבודה. בקיץ 1904 החל לעבוד כמורה בבית הספר הפרטי קליפטון, בדאלקי, פרוור בדרומה של דבלין. תקופה זו תוארה בפרק השני ביוליסס, "נסטור". במהלך עבודתו כמורה הצטרף לגוגארטי כשותף למגורים במגדל מרטלו הסמוך לדאלקי, אך נטש את המגדל בזעם לאחר פחות משבוע בעקבות תקרית חריפה בין השניים. תקרית זו היא הבסיס לפרק הראשון ביוליסס, "טלמאכוס."
ביוני 1904 יצא ג'ויס לפגישה עם נורה בארנקל, חדרנית במלון "פין", והיא הייתה לבת זוגו עד יום מותו. נורה, ילידת העיר גולווי, גדלה בבית עני וברחה מביתה לדבלין לאחר פרשיית אהבים שלא נשאה חן בעיני קרובי משפחתה. שנים לאחר מכן ינציח ג'ויס ב"יוליסס" את היום שבו יצא עם נורה לראשונה, ה-16 ביוני, כיום שבמהלכו מתרחשת כל עלילת הרומן. מאחר שחוקי אירלנד אסרו על מגורים משותפים ללא נישואים, ומאחר שג'ויס לא האמין במוסד הנישואים, עזב הזוג את אירלנד ועקר לטריאסטה שבצפון איטליה של היום.
טריאסטה: 1905 - 1915
באוקטובר 1904 קיבל ג'ויס הצעה לעבוד בבית הספר לשפות "ברליץ" בסניפו שבשווייץ. ב-9 בחודש עלו הוא ונורה על ספינה ועזבו את אירלנד לצמיתות. הם הגיעו לציריך, אך שם התברר לג'ויס כי לא ממתינה עבורו כל משרה. מנהל הסניף מצא לו עבודה בסניף "ברליץ" בטריאסטה, אז עיר הנמל הראשית של האימפריה האוסטרו-הונגרית. שוב היטלטלו בני הזוג בדרכים, ושוב התברר כי אין משרת הוראה פנויה. מנהל הסניף בטריאסטה, אלמידנו ארטיפוני,[11] מצא לג'ויס משרה בפולה, עיירת חוף בקרואטיה של ימינו, כ-80 קילומטרים מטריאסטה. באותו זמן היה ג'ויס עסוק בכתיבת "Stephen hero", ובדצמבר 1904 הגיע כבר לפרק החמישה-עשר.[12] את הפרקים שכתב נהג לשלוח לסטניסלאוס בדבלין, כדי שיחווה עליהם את דעתו.
בתחילת 1905 התפנתה סוף-סוף משרה בטריאסטה, ובפברואר הגיעו ג'ויס ונורה ההרה לעיר. המעבר היה לרוחם, שכן טריאסטה הייתה עיר גדולה ובה תיאטרון ואופרה. עד מהרה החלו בני הזוג להתרועע בחברה, וביולי ילדה נורה את בנם הראשון, ג'ורג'ו. ג'ויס הציע לבית הספר שבו לימד להעסיק גם את אחיו סטניסלאוס כמורה לאנגלית, וזה הגיע לעיר. בואו פתח שורה של עימותים בין שני האחים בנושאים כספיים ובנוגע לבעיית השתייה הכרונית של ג'ויס. מצבם הכלכלי של בני הזוג היה קשה לכל אורך שהייתם בטריאסטה.
המאבק על דבלינאים
ב-1904 ביקש ג'ורג' ראסל מג'ויס לכתוב סיפור קצר, "פשוט, כפרי ובעל חיוניות ופאתוס", שיתפרסם בבטאון של אגודה חקלאית קואופרטיבית בשם "אייריש הומסטד", שהוא היה עורכו. ג'ויס נענה לאתגר וכתב את "אחיות". הוא הצהיר באוזני ידידיו כי הוא עומד לכתוב סדרה של עשרה סיפורים קצרים, להם יקרא "דבלינאים", אשר על פיהם ניתן יהיה לעמוד על טיבו של "השיתוק שרבים רואים בו עיר", והמשיך בכתיבת "אוולין" ו"לאחר המירוץ", שגם הם פורסמו בכתב העת. לאחר הסיפור השלישי סירב ראסל לפרסם סיפורים נוספים של ג'ויס, על רקע תלונות שקיבל מקוראיו. ג'ויס לא נרתע והמשיך לכתוב, ובאוקטובר 1905 היו בידיו שנים עשר סיפורים מוכנים.
בפברואר 1906 קיבל ג'ויס את הסכמתו של המוציא לאור הלונדוני גרנט ריצ'רד להדפיס את הקובץ על שנים-עשר הסיפורים שבו. הוא הוסיף סיפור אחד, "שני עגבנים", ואז נתקל לראשונה בצנזורה: מדפיס הספר[13] מיאן להכניס קטעים מסוימים לספר, וכן התנגד להופעת המילה: bloody בסיפור "חסד אלוהים". ג'ויס לא הסכים לוותר, ובמכתביו למו"ל פירט את מניעיו:
"העניינים שבהם לא ויתרתי הם המגבשים את כל הספר למקשה אחת... אני נאבק להשאירם כי אני מאמין שכאשר חיברתי את הפרק שלי בהיסטוריה מוסרית זו כפי שחיברתי אותו, עשיתי את הצעד הראשון לקראת שחרורה המוסרי של ארצי". ובמכתב אחר: "מאמין אני במלוא הרצינות כי אתה עתיד לעכב את מהלכה של התרבות באירלנד אם תמנע מהעם האירי להביט היטב בפניו הנשקפים אליו במראתי הממורקת למשעי."[14]
כדי לשפר קמעא את מצבם הכלכלי הקשה, עקרו בני הזוג לרומא ביולי 1906, וג'ויס החל לעבוד כפקיד בנק תמורת משכורת כפולה מזו שקיבל כמורה – 150 ליש"ט לשנה. עד מהרה גילה כי אינו אוהב את רומא ואת עבודתו החדשה, וחזר לטריאסטה עם משפחתו. במאי 1907 יצאה לאור יצירתו השלמה הראשונה – קובץ השירים "מוזיקה קאמרית". הקובץ זכה להצלחה מפוקפקת, ונמכר בקושי במאתיים עותקים בשנים הראשונות להוצאתו. ביולי 1907 נולדה בתם, לוצ'יה. בתקופה זו התגלו אצל ג'ויס בעיות חמורות בראייה, והוא החל להיזקק לניתוחים רבים בעיניו. בעיה רפואית זו הטרידה אותו עד יומו האחרון. את הפסקאות האחרונות בסיפור הקצר "המתים", החותם את "דבלינאים", נאלץ להכתיב לסטניסלאוס. עתה עמד בפני מאבק מתיש במוציאים לאור, שנמשך עד לפרסום "דבלינאים" ב-1914.
ביקורי מולדת באירלנד
בטריאסטה החל ג'ויס להתרועע עם יהודים. אחד מהם היה אטורה שמיץ, שנודע יותר כסופר איטלו זבבו, שאליו התוודע ג'ויס ב-1907. על זבבו, יהודי מומר, בעל מפעלים לייצור צבע, נטען רבות כי הוא מקור ההשראה לדמותו של בלום, הגיבור הראשי ב"יוליסס". בין זבבו לג'ויס התפתחו יחסי ידידות עמוקים, למרות הבדלי הגיל, וג'ויס נהג להגיע לבית משפחת זבבו כדי ללמד את בני המשפחה אנגלית. זבבו נתן לג'ויס לקרוא שני ספרים שכתב, וג'ויס נתן לו בתמורה לקרוא את שלושת הפרקים הראשונים של דיוקן האמן כאיש צעיר. ג'ויס, לאור ניסיונו המר עם "דבלינאים", חשש כי באנגליה יראו בספר מסמך פורנוגרפי ולא יפרסמוהו, אך זבבו התלהב מאוד ועודד אותו להמשיך.
זבבו מימן לו נסיעה לדבלין, וב-1909 נסע לשם עם בנו ג'ורג'ו. הוא פגש את בני משפחתו ואת משפחתה של נורה וגם את ידידיו משכבר. אחד מחבריו ללימודים באוניברסיטה, חבר הפרלמנט והמרצה תומאס קטל, ניסה להשאירו בדבלין כמרצה באוניברסיטה הלאומית החדשה, אך הניסיון לא עלה יפה. בשובו לטריאסטה התלוותה אליו גם אווה, אחת מאחיותיו. ג'ויס החל לקדם רעיון עסקי, הקמת סינמטוגרף (ראינוע) ושמו "וולטא", שלא היה קיים עדיין בדבלין בעת ההיא. לשם כך חזר שוב לעיר באותה שנה, ובית הראינוע אכן הוקם (עם שותפים). בתחילת 1910 חזר לטריאסטה, הפעם בלוויית אחותו איילין. לזו האחרונה הועיד הגורל תפקיד חשוב ביצירתו של ג'ויס: כאשר ג'ויס בזעמו השליך לאש את כתב היד של "דיוקן האמן", הייתה זו איילין ששלפה אותו מהאש למענו.[15]
מיזם בית הקולנוע כשל, בין היתר בשל היעדרותו של ג'ויס, והוא חזר להתמודד עם הקושי להוציא את יצירותיו לאור. ב-1911 נראה שדרכו של "דבלינאים" סלולה, למעט אבן נגף אחת: בסיפור "בחדר הוועד ביום הקיסוס" כתב ג'ויס כמה קטעים על המלך אדוארד השביעי, והמוציא לאור ג'ורג' רוברטס התעקש על הוצאתם מהספר. ג'ויס לא התעצל וכתב מכתב למלך ג'ורג' החמישי, ושאל אותו אם יש לו התנגדות לפרסום הקטעים העוסקים באביו. באוגוסט 1911 הגיעה התשובה מהארמון, כי למלך אין כל עניין בספר, וג'ויס שלח מכתב לכמה מעיתוני אירלנד, ובו פירט את דרך החתחתים שעבר כדי להוציא לאור את "דבלינאים".
בקיץ 1912 ביקר שוב בדבלין עם משפחתו, בפעם האחרונה בחייו. הוא עשה ניסיונות נואשים להוציא את "דבלינאים" לאור, ואף הסכים לפצות את המו"ל רוברטס בסכום של 60 לי"ש אם יוחרם הספר. בתגובה קיבל מכתב מעורכי הדין של רוברטס ולפיהם הספר גדוש בביטויים, העלולים להוביל לתביעות אין ספור בגין לשון הרע. הם הציעו שיפקיד ערבות בסך 1,000 לי"ש לכיסוי התביעות העתידיות, ולא – ייתבע על ידי רוברטס בגין הזמן שהושקע בכתב היד. ג'ויס הציע לרוברטס להחתים את המוזכרים בספר, בהם בעלי פאבים, על היתרים לפרסם את הנאמר בו. הוא הסכים למחיקות, לשינויים ולהחלפת שמות הפאבים בשמות בדויים, אך לשווא. בספטמבר יצא ג'ויס נסער ללונדון ולא חזר עוד לדבלין. בבוקר בו עזב הושמדו 1000 עותקים של הספר. משנשאל לימים על ידי ידידו זבבו מדוע קרא למחזהו היחיד, שיצא לאור ב-1918, בשם "גולים" ענה:[16]
"מסוכן לו לאדם לעזוב את ארצו, אבל מסוכן יותר לשוב אליה, משום שאז ינעצו בני ארצו, אם רק יוכלו, סכין בלבו."
פריצת דרך
בשלהי 1913 קיבל ג'ויס הצעה מעזרא פאונד, משורר אמריקאי שישב בלונדון, שעסק גם בגילוי כישרונות ספרותיים. פאונד, שקיבל מייטס המלצות על ג'ויס, הציע לו לכתוב מאמר ב"האגואיסט", כתב עת ספרותי שפאונד היה הרוח החיה בו. ג'ויס שלח אליו את כתביו וקיבל תגובה חיובית. דורה מרסדן, עורכת כתב העת, מצאה לנכון לפרסם פרקים מ"דיוקן האמן כאיש צעיר", והפרק הראשון פורסם ב-2 בפברואר 1914, יום הולדתו ה-32 של ג'ויס. מחליפתה של מרסדן בתפקיד, הארייט שו ויבר, אישה בעלת אמצעים והבעלים של "האגואיסט", התלהבה מכתיבתו של ג'ויס והייתה נחושה לפרסם את כתביו. במקביל, הסכים המו"ל גרנט ריצ'רד להוציא לאור את דבלינאים, לאחר ששבע שנים קודם לכן נמנע מלעשות זאת. הספר יצא לאור ביוני, וזכה לביקורות חיוביות. למרבה הפלא לא הוגשו שום תביעות בגין הספר.
באוגוסט 1914 פרצה מלחמת העולם הראשונה, וג'ויס נקלע למצב בעייתי – נתין זר (בריטי) בארץ אויב (אוסטריה). עם זאת נשאר בטריאסטה שנה נוספת, ובעידודה של ויבר סיים בנובמבר 1914 את הפרקים האחרונים ב"דיוקן האמן", והם פורסמו בכתב העת שלה עד סוף 1915. ב-1915 עברו בני הזוג להתגורר בציריך.
ציריך: 1915 - 1919
אף שמבחינה מסוימת היו פליטים, מצבם הכלכלי של ג'ויס ונורה דווקא השתפר בציריך. אמנם ג'ויס לא מצא תעסוקה, וגם יצירותיו לא הניבו תמלוגים ("דבלינאים" נמכר ב-1915 ב-23 עותקים בלבד), אך עזרא פאונד הצליח לשכנע את ייטס להשיג לו מלגה מהקרן המלכותית לספרות בלונדון.[17] שו-ויבר, שהפכה לפטרוניתו של הסופר, שלחה אף היא סכומי כסף ניכרים.[18] בציריך התוודע ג'ויס לפרנק באדג'ן שהפך לידידם של בני הזוג, ולימים – למקור מידע על אודות הסופר. בעוד ג'ויס ובת זוגו מבלים בנעימים בציריך השקטה, היה העולם כמרקחה: ב-1916 רעמו התותחים בדבלין בשל מרד הפסחא, וחברו של ג'ויס ללימודיו באוניברסיטה, פרנסיס שיהי-סקפינגטון, נהרג. אחיו של ג'ויס, סטניסלאוס, נעצר על ידי השלטונות האוסטריים בשל דעותיו הפרו-איטלקיות, ושהה במחנה-מעצר עד תום המלחמה.
בינתיים החליטה שו-ויבר לקחת על עצמה את ההוצאה לאור של "דיוקן האמן". היא נתקלה בתגובות שליליות מאוד של בתי הדפוס, אך לבסוף יצא הספר לאור ב-1916 בארצות הברית. בשוליו כתב ג'ויס "דבלין 1904 – טריאסטה 1914". ג'ויס זכה למלגה נוספת, הפעם מקרן של בית המלוכה הבריטי. בצד השיפור הניכר במצבו הכלכלי חווה ג'ויס הידרדרות קשה בראייתו וסבל מגלאוקומה ומסינקיה, ונאלץ לעבור ניתוח בעינו הימנית.
כתיבת יוליסס
מלאכת הכתיבה של "יוליסס" החלה בשנת 1914, אך ג'ויס הפסיקה כדי להשלים את המחזה "גולים", וחידש אותה רק ב-1916. ב"דיוקן האמן" התכוון ג'ויס להגיע עד לתיאור התקרית מ-1904 עם ידידו אוליבר סנט ג'ון גוגארטי במגדל מרטלו. בסופו של דבר מופיעה סצנה זו בפרק הראשון ביוליסס, ששלושת פרקיו הראשונים – ה"טלמאכיה" - הם מעין המשך ישיר ל"דיוקן האמן", והגיבור הראשי בהם הוא סטיבן דדאלוס. ג'ויס סיים את כתיבתם בדצמבר 1917.
ההמשך של "יוליסס" עוסק בעיקר בעלילותיו ומחשבותיו של לאופולד בלום, סוכן-מודעות דבלינאי ממוצא יהודי, ולצידו, סטיבן דדאלוס, האלטר אגו של ג'ויס. נראה כי רעיון כתיבת "יוליסס", ספר עב כרס המחזיק כ-840 עמודים, שהגיבור הראשי בו הוא יהודי, עלה במוחו של ג'ויס בשנים הראשונות של המאה. ב-1903, בעת לימודיו בפריז, היה ג'ויס עד לאירועי פרשת דרייפוס, שמיאנה לדעוך. על פי ריצ'רד אלמן, הביוגרף של ג'ויס, ג'ויס הושפע ממנה עמוקות.[19]
חברו של ג'ויס, פאדריק קולם, העיד [20] כי ג'ויס עצמו לא הכיר אף יהודי מקהילת דבלין הקטנה של תחילת המאה, ותר אחרי כאלה כאשר חיפש בשנת 1902 מקורות למימון עיתון יומי חדש שרצה להקים, היות שהחשיבם לבעלי הון. אפשר שהיכרותו עם אלפרד האנטר, דבלינאי שג'ויס חשב ליהודי, שהצילהו ככל הנראה מקטטה בסנט סטיבנס גרין בינואר 1904, הביאה אותו לידי הרעיון לכתוב יומן-מסע חד-יומי על שיטוטיו של יהודי בדבלין. את מקורות המידע על יהדות ויהודים סיפק לו בעיקר איטלו זבבו, שלגביו נטען כי היה הבסיס לדמותו של בלום ב"יוליסס". ג'ויס כדרכו היה כה אובססיבי בדליית פרטים מידידו, עד כי זבבו עצמו צוטט כמי שביקש בציניות מהאח סטניסלאוס, כי יגלה לו סודות על אירים – שכן "אחיך שאל אותי שאלות כה רבות על יהודים, עד כי הייתי רוצה להשתוות עימו." [21]
במאי 1918 הודיע ג'ויס לפטרוניתו, הארייט שו-ויבר, כי הוא צופה שהספר יושלם בקיץ 1919, אולם עיכובים שונים הביאו לדחיית המועד עד לתום שנת 1921. ג'ויס מצא כי כתיבת מקצת מהפרקים קשה משציפה. את הפרק "נאוסיקה" השלים רק במרץ 1920, לאחר שקיבל מדודתו בדבלין, ג'וזפין מאריי, משלוח של ספרי ספרות זולה, שאותם קרא לצורך כתיבתו. ב-1919, לאחר תום המלחמה, חזרו בני הזוג ג'ויס לטריאסטה, וגילו כי העיר השתנתה לרעה. הם שקלו לחזור לדבלין, אך נרתעו ממלחמת האזרחים שהשתוללה בה. לבסוף שוכנעו על ידי עזרא פאונד לעבור לפריז.
פריז: 1920 - 1940
ביוני 1920 עקרה משפחת ג'ויס מטריאסטה לפריז. ג'ויס הוסיף לעבוד על "יוליסס", אך העבודה התמשכה. ג'ויס השקיע לפי חישוביו כאלף שעות עבודה בפרק "שורי השמש" מרובה הסגנונות הספרותיים, שהיה בעיניו הקשה ביותר לכתיבה. את "קירקי", הפרק הארוך ביותר,[22] השלים רק בדצמבר 1920, לאחר כתיבת שמונה טיוטות מקדימות. בשלב זה נותרה כתיבתם של שלושת הפרקים האחרונים, הפשוטים יחסית, "אמאוס", "איתקה", ו"פנלופי", שכתיבתם ארכה כשנה. בינתיים הוסיף מצבו הכלכלי להשתפר משקיבל סכום נכבד מפטרוניתו ויבר, ובני הזוג שכרו לעצמם דירה יקרה ורמת חייהם עלתה מאוד.
ג'ויס החל להיות מוזמן לאירועים ספרותיים ותרבותיים, ועד מהרה פגש את סילביה ביץ', צעירה אמריקאית שנמשכה לתרבות צרפת, ופתחה בפריז חנות ספרים ושמה "שייקספיר ושות'". היא נמנתה עם קהל מעריציו של ג'ויס, הזמינה אותו לחנותה, ואף יזמה פגישה בינו והמבקר ולרי לרבו, שקרא קטעים מ"יוליסס" וכתב לה "שהוא נהדר". ב-1921 הציעה ביץ' לג'ויס להוציא את "יוליסס" לאור, והוא נענה בחיוב. היא החליטה להוציא מהדורה של אלף ספרים, מתוכם מאה בחתימת ידו של ג'ויס.[23] ההוצאה נתקלה בשורה של בעיות: כתב ידו הבלתי קריא של ג'ויס גרם לאחת הכתבניות לבוא לביתו ולהשליך את הדפים על הרצפה; בעלה של כתבנית אחרת החליט לשרוף חלק מדפי הפרק "קירקי" בשל תוכנם, ולמזלו של ג'ויס הצליחה הכתבנית להצילם.
המאבק על הוצאת "יוליסס" לאור בארצות הברית ובבריטניה
פרקים מ"יוליסס" פורסמו לראשונה בהמשכים במגזין האמריקאי "The Little Review", בעריכתן של מרגרט אנדרסון וג'יין היפ, החל ממרץ 1918. משרד הדואר האמריקאי החרים שלושה גיליונות של המגזין והעלה אותם באש, בתואנה ש"יוליסס" כולל דברי תועבה. על כך אמר ג'ויס, ברומזו לעותקי "דבלינאים" שנשרפו בדבלין כעשור קודם לכן:
זו הפעם השנייה שנפל בחלקי העונג להישרף בעודי בחיים.[24]
בגיליון יולי 1920 פורסם הפרק נאוסיקה, בו בלום מאונן בקרבת כנסייה. עורך דין שבתו נחשפה לטקסט התלונן, והביא להגשת תביעה נגד המגזין על ידי "האגודה הניו-יורקית נגד תועבה" בגין פרסום דברי זימה. העורכות נעצרו[25], הורשעו ונקנסו והפרסום נפסק.
המהדורה הראשונה של "יוליסס" יצאה לאור בפריז על ידי "שייקספיר אנד קומפני", בית ההוצאה של סילביה ביץ', ב-2 בפברואר 1922, יום הולדתו הארבעים, וג'ויס יצא למאבק ארוך וקשה על הוצאתו לאור בבריטניה ובארצות הברית, בהן נתקל הספר בהתנגדות עזה של החוגים השמרניים. לאחר הוצאתו לאור, לא פסקו ניסיונות להחדרת עותקים לא חוקיים של הספר לשתי המדינות, וב-1923 נשרפו 500 עותקים על ידי שלטונות המכס בארצות הברית. תבנית:חלונית2
בבריטניה עשה עורך הדין השמרן ארצ'יבלד בודקין, ששימש כתובע כללי החל מ-1920, כל אשר לאל ידו כדי למנוע את הפצת הספר והוצאתו לאור. הוא איים על העוברים על האיסור בתביעה. 499 עותקים שהובאו לאנגליה מצרפת ב-1923 נשרפו בנמל פוקסטון.[25] בודקין עצמו אישר כי לא קרא את הספר, אלא רק את המונולוג של מולי בלום, המסיים אותו (המונולוג, המשתרע על פני 46 עמודים במהדורה העברית, מופיע בפרק האחרון, פנלופי, והוא כתוב ברצף אחד כמעט ללא סימני פיסוק):
לא קראתי, ואין לי זמן, או רצון ... לקרוא את הספר עד תומו. קראתי (רק) את העמודים 690 - 732. אין ביכולתי להעריך במה הם רלוונטיים לשאר הספר ... ככתבם, נראה שהם יצאו מפיה של אישה אנאלפביתית ווולגרית ... יש (שם) כמות גדולה של זוהמה גמורה ותועבה.[26]
הניסיונות לאי-לגליזציה של ג'ויס ויצירתו איימו להתרחב גם ליצירות אחרות שלו, עד שב-1933 הפכה פסיקת בתי המשפט בארצות הברית את הקערה על פיה. באותה שנה ניסה בית ההוצאה רנדום האוס להכניס לארצות הברית עותק של הספר. העותק הוחרם על ידי שלטונות המכס, בתואנה שהוא מכיל דברי זימה. רנדום האוס פנתה לבית המשפט, ובפסק דינו קבע השופט וולסי ג'ונס:[27]
"אני מודע היטב לכך, שבגלל סצנות מסוימות שבו, "יוליסס" יהיה קשה לעיכול לאנשים רגישים, אם כי נורמליים. אבל ... אף על פי שבמקומות רבים "יוליסס" עשוי לגרום לתחושת בחילה לקוראיו, הרי שבשום מקום אין הספר מעורר את היצר המיני.
לפיכך מותר להכניס את יוליסס לגבולות ארצות הברית."
— מתוך פסק הדין United States v. One Book Called Ulysses
בפברואר 1934 יצא הספר לאור בארצות הברית באופן חוקי, ותוך חודשיים נמכרו ממנו 33,000 עותקים. בבריטניה נדרשו עוד שלוש שנים של מאבק משפטי וציבורי, עד שבנובמבר 1936 אישרו השלטונות את פרסום הספר. לבקשת ג'ויס נכללו פסקי הדין באנגליה ובארצות הברית במהדורה הבריטית, עד שנת 1960.
פיניגנז וייק
ב-1923, לאחר הוצאת "יוליסס" לאור, התפנה ג'ויס לכתוב את פיניגנז וייק, יצירה שכתיבתה התמשכה על פני 16 שנה, עד 1939, כשנתיים לפני מותו. מ-1924 החלו להתפרסם חלקים ממנה בהמשכים בכתבי העת הפריזאיים "טרנסאטלנטיק רוויו" ו"טרנזיסיון" תחת הכותרת: "עבודה בעיצומה" (Work in progress). הספר כונה "מעשה סדום לשוני" ויצירה של "מי שנטרפה ספינתו".
ביולי 1931 החליט ג'ויס לשאת את בת זוגו ב-25 השנים שחלפו, נורה בארנקל, לאשה. הטקס נערך בלונדון בנוכחות מצלמותיהם של צלמי עיתונות רבים. בדצמבר אותה שנה מת אביו, ג'ון ג'ויס. הארייט שו-ויוור, פטרוניתו של ג'ויס, דאגה לכיסוי הוצאות הלוויה והחובות שצבר האב.
ב-1932 קיבל ג'ויס פנייה מייטס וברנרד שאו, שהזמינו אותו להצטרף לאקדמיה האירית לאמנות שהקימו. ג'ויס דחה את הפנייה בנימוס.
הבת לוצ'יה, שג'ויס כינה "מקור ההשראה שלי"[28] , סבלה מהתפרצויות זעם, אובחנה על ידי פסיכיאטרים ב-1934 כסובלת מסכיזופרניה, ואושפזה בשל מחלתה. הדבר העסיק מאוד את ג'ויס מאז ועד יום מותו. בין המטפלים בה היה גם קרל יונג. יונג קרא את יוליסס ב-1932, ושלח לג'ויס מכתב הערכה על הספר:
"יוליסס הסתבר כאגוז קשה מאוד ואילץ את מוחי לא רק למאמץ בלתי רגיל, אלא גם למסע ראוותני (אם לומר זאת מנקודת מבטו של מדען)...הרהרתי בו במשך כשלוש שנים עד שהצלחתי להיכנס לתוכו. אבל אני חייב לומר לך כי אני מודה לך מאוד, כמו גם ליצירת הענק שלך, כי למדתי ממנה רבות. נראה שלעולם לא אהיה בטוח לחלוטין אם נהניתי ממנו, כי הדבר היה כרוך בשחיקת יתר של העצבים ושל התאים האפורים. אני לא יודע גם אם תוכל ליהנות ממה שכתבתי על "יוליסס", כי לא יכולתי שלא לספר לעולם עד כמה הייתי משועמם, עד כמה רטנתי, כמה קיללתי ועד כמה הערצתי. 40 העמודים הכתובים ללא עצירה בסוף הספר הם מחרוזת של פנינים פסיכולוגיות אמיתיות. אני מניח שסבתו של השטן יודעת כה רבות על הפסיכולוגיה האמיתית של האישה; אני לא."
לאחר בדיקתה של לוצ'יה פסק יונג כי על ג'ויס לקבל את העובדה כי בתו בלתי שפויה, אך פקפק באפשרות שג'ויס יעשה כן, וטען כי הכרה של הסופר באי שפיותה של הבת כמוה כהודאתו בכך שאף הוא חולה נפש. יונג טען כי הטירוף של ג'ויס הוא עניין שנתון לשליטתו בשל חוסנו הנפשי, מה שלא נכון לגבי הבת.[29] בעקבות הדברים האלה החליט ג'ויס להפסיק את טיפולו של יונג בבתו. ב-1935 נשלחה לוצ'יה לאנגליה לטיפול, הגיעה גם לקרוביה בדבלין, והוחזרה לבסוף לצרפת, שם אושפזה בבית חולים לחולי נפש.
החזרה לציריך ומותו
ג'ויס נשאר בפריז עד לכיבושה על ידי הגרמנים במלחמת העולם השנייה. בקיץ 1940 הגישו בני הזוג, בעלי דרכונים בריטיים, בקשת כניסה לשווייץ. הם נענו בשלילה מאחר ששלטונות ההגירה הפדרליים של שווייץ חשבו שג'ויס יהודי[30], וקיבלו אשרה רק לאחר התערבות ידידים בעלי השפעה בשווייץ והפקדת ערבות בסך 50,000 פרנקים. בדצמבר 1940 הגיעו ג'ויס ורעיתו לציריך. לאחר כחודש עבר ניתוח לטיפול בכיב תריסריון, נכנס לתרדמת ומת כעבור יממה, ב-13 בינואר 1941. הוא נקבר בבית הקברות פלונטרן שבציריך. רעייתו נורה ביקשה מממשלת אירלנד לחלוק לג'ויס את הכבוד האחרון ולהעביר את עצמותיו לקבורה בדבלין, אך בקשתה נדחתה. נורה בארנקל-ג'ויס חיתה כעשר שנים נוספות, ונטמנה לצד בעלה.
יצירתו
ג'ויס לא כתב יצירות רבות: תחת ידו יצאו שלושה רומנים (אם ניתן לכנות את "פיניגנז וייק" בשם זה), קובץ סיפורים קצרים, מחזה ושני קובצי שירה. לאחר מותו יצאו לאור שתי יצירות נוספות: "סטיבן הירו" ו"ג'אקומו ג'ויס". חייו של ג'ויס באירלנד היו הבסיס של כתיבתו וסיפקו את הרקע לסיפוריו, בעיקר דבלין, שג'ויס לא חסך ממנה את שוט לשונו.
שלוש יצירותיו המשפיעות ביותר: "דבלינאים", "דיוקן האמן" ו"יוליסס", יצאו לאור בין 1914 ל-1922, תקופה שבה גאתה הלאומיות האירית, ובה חוו אירלנד ודבלין בירתה אירועים כבדי משקל, ובהם מרד הפסחא והקמת מדינת אירלנד החופשית. אף שג'ויס לא חי באירלנד בשנים אלה, ואף לא ביקר בה (ביקורו האחרון היה ב-1912), ללאומנות האירית היה מקום של כבוד בכתביו, לאו דווקא לחיוב. גם התייחסותו הביקורתית לדת הקתולית לא נפקדה.
יצירותיו של ג'ויס, הגם שלא היו מרובות, זכו להערכה רבה. שלושת הרומאנים של ג'ויס דורגו בין 100 הרומאנים הטובים בשפה האנגלית של המאה העשרים של ידי המערכת של American Modern Library. "יוליסס" דורג במקום הראשון, "דיוקן האמן" במקום השלישי ו"פיניגנז וייק" במקום ה-77. בדירוג הקוראים דורג "יוליסס" במקום ה-11 ו"דיוקן" במקום ה-57.
דבלינאים
ערך מורחב – דבלינאים
קובץ הסיפורים הקצרים של ג'ויס, "דבלינאים", יצא לאור ב-1914. ספר זה היה אבן בוחן ליחס הקוראים והמבקרים ליצירתו של ג'ויס, ואף על פי שהיה מוכן כבר ב-1907, עוכב פרסומו מאוד עקב החשש של בתי הדפוס מתביעות משפטיות. הקובץ הוא ניתוח חודרני של הקיפאון והשיתוק בחברה הדבלינאית. האוסף כולל חמישה-עשר סיפורים, שהאחרון שבהם הוא גם המפורסם ביותר – "המתים". סיפור זה עובד גם לסרט קולנוע על ידי ג'ון יוסטון בשנת 1987.
הסיפורים הם אפיפאניים, כפי שהגדירם ג'ויס. אפיפאניה, מונח נוצרי שבמקור פירושו התגלות, מציינת אצל ג'ויס "גילוי רוחני פתאומי, בין בדיבור המוני בין בתנועה בין ברובד הזכירה של המוח עצמו". ג'ויס האמין שמתפקידו של הסופר להעלות על הכתב אפיפניות אלה בקפידה רבה, שכן מדובר ברגעים עדינים ויקרי-ערך החולפים מהר.
בספטמבר 1905 שלח ג'ויס מכתב לאחיו סטניסלאוס שבו פירט את סדר הסיפורים בקובץ. במכתב מפורטים רק שנים עשר סיפורים, היות ששלושת הסיפורים הנוספים נכתבו רק בשנים 1907-1906.
"הסדר של הסיפורים הוא כדלקמן: "האחיות", "פגישה" ועוד סיפור [31] שהם סיפורים מתקופת ילדותי; "האכסניה", "לאחר המרוץ" ו"אוולין", שהם סיפורים מתקופת גיל ההתבגרות; "טיט", "מקבילות", ו"מקרה מצער", שהם סיפורים מחיי הבוגרים; "בחדר הוועד ביום הקיסוס", "אם" והסיפור האחרון בספר [32] שהם סיפורים על החיים הציבוריים בדבלין."[33]
דיוקן האמן כאיש צעיר
- ערך מורחב – דיוקן האמן כאיש צעיר
"דיוקן האמן כאיש צעיר", שיצא לאור ב-1916, הוא רומן חניכה שיסודותיו אוטוביוגרפיים. הוא מציג את תהליך ההתבגרות ורכישת המודעות העצמית של איש צעיר ומוכשר. הדמות הראשית היא סטיבן דדאלוס, שהוא למעשה האלטר אגו של ג'ויס. ביצירה זו יש רמזים לסגנון הכתיבה המאוחר יותר של ג'ויס, בשימוש במונולוג פנימי ובהתעסקות בנפש יותר מאשר במציאות החיצונית.
בשולי "דיוקן האמן" נכתב: "דבלין 1904 – טריאסטה 1914". למעשה החל ג'ויס את כתיבת הספר ב-1907, לאחר שסיים את כתיבת "סטיבן הירו", אותו אכן החל לכתוב ב-1904. הוא קיצץ מאוד את החלק ב"סטיבן הירו" שעסק בילדותו ועבר להתרכז בנפש הגיבור. "סטיבן הירו" יצא כרומן נפרד רק לאחר מותו.
ג'ויס נתקל בקשיים בהוצאתו לאור של "דיוקן האמן", ולמזלו הופגש עם הארייט שו ויבר, אישה רבת אמצעים, והמממנת של כתב עת ושמו "האגואיסט". עורכת כתב העת, דורה מרסדן, חיוותה דעה חיובית על הספר, והוא פורסם בו בהמשכים בשנים 1914-1915. וויבר, שהפכה בהדרגה לפטרוניתו של ג'ויס, חייבה אותו לעמוד בלוח הזמנים לפרסום פרקי הספר. על הפרסום הקשו מגוריו של ג'ויס באותה עת בטריאסטה, שהייתה באותה עת חלק מהאימפריה האוסטרו הונגרית, ובפרט לאחר פרוץ מלחמת העולם הראשונה באוגוסט 1914.
ב-1915 הציעה וויבר לג'ויס להוציא לאור את "דיוקן האמן" בעצמה, לאחר שהוא נתקל בקשיים בהוצאתו לאור. הספר יצא לבסוף ב-1916.
יוליסס
- ערך מורחב – יוליסס
בספרו "יוליסס" השתמש ג'ויס בזרם התודעה, פארודיה, הומור ולמעשה בכל טכניקה ספרותית בהצגת דמויותיו. העלילה של הרומן, המתרחש במשך יום בודד, ה-16 ביוני 1904, מציבה את המיתוס העתיק של אודיסאוס, פנלופה וטלמאכוס בדבלין המודרנית, ומציגה אותם באופן פרודי באמצעות דמויותיהם של לאופולד בלום, אשתו מולי בלום וסטיבן דדאלוס. הרומן חוקר את חיי העיר דבלין, ומדגיש את עליבותה ואת חדגוניותה.
"יוליסס" יצא לאור ב-1922, לאחר עבודה שנמשכה קרוב לשבע שנים. ג'ויס ראה בספר את פסגת יצירתו. היצירה כוללת 841 עמודים (במהדורה העברית), והיא כבדה וקשה לעיכול עבור רוב הקוראים. סגנון 'זרם התודעה' – החדירה העמוקה לתודעת הדמויות, ללא שימוש באמצעים לשוניים שיקלו את ביצוע המעברים אל תוך התודעה וממנה, הגודש בארמזים מאוצר התרבות העולמית, ההשתעשעות בשפה (שהיא למעשה חלק עיקרי ביצירה), משחקי המילים הווירטואוזיים, שבירות והחלפות פתאומיות של סגנון הכתיבה, המעברים התוכניים החדים, המחלישים אף הם את היסוד הנרטיבי, אמירות נשגבות וחובקות עולם מול פטפטנות אווילית לשמה – כל אלה מרחיקים את הקורא הרגיל, המבקש למצוא בספרות הנאות וסיפוקים קלים יותר.
ב-21 בספטמבר 1920 שלח ג'ויס לחברו קרלו לינאטי מכתב ובו כתב בין היתר:[34]
...הנפח העצום והסיבוכיות הגדולה אף יותר של הרומן המפלצתי המקולל שלי... זהו אפוס על שני גזעים (ישראל-אירלנד), ובו בזמן על מחזור הגוף האנושי כמו גם על חיי היום-יום. דמותו של אודיסאוס הקסימה אותי מאז ילדותי... עבדתי על הספר הזה במשך שבע שנים.. זהו גם סוג של אנציקלופדיה.
את החומרים לכתיבת הספר אסף ג'ויס במשך שנים. ביקורו בדבלין ב-1909 נוצל גם לצורך איסוף חומרי גלם נוספים לכתיבת הרומן. לדוגמה, ביקור אצל חברו ג'.פ. ביירן, שהתגורר ברחוב אקלס מספר 7, במהלכו איבד ביירן את המפתח לביתו ונאלץ לטפס על גדר הבית, התגלגל לסצנה ב"יוליסס", בה לאופולד בלום, המתגורר ברחוב אקלס מספר 7,[35] שוכח את מפתחות ביתו ונאלץ לטפס על קיר כדי להיכנס. במקרה זה הגיעה האובססיה של ג'ויס לדיוק בפרטים לשיאה. במכתב ששלח לדבלין ביקש לברר "האם יכול אדם רגיל לטפס על גדר הבית שברחוב אקלס מספר 7..., לטפס ולרדת מחלקה התחתון של הגדר... ואז לצנוח משם בלי פגע.".[36] במסגרת אותו ביקור מולדת ניצל את תפקידו כעיתונאי (ג'ויס כתב בעיתון המקומי של טריאסטה, פיקולו דלה סרה) כדי לסייר בבניין ה"איבנינג טלגרף", ואת רשמיו הנציח בפרק אחר ביוליסס, "אאולוס".
ג'ויס צפה שיצירתו תעסיק את החוקרים שנים רבות. הוא צוטט באומרו: "הנחתי (בספר) אניגמות ותצרפים כה רבים, עד כי הוא יעסיק פרופסורים במשך מאות שנים בדיונים על כוונתי, וזוהי הדרך היחידה להבטיח נצחיות." מלאכת הכתיבה של הספר התארכה מאוד. לידידו פרנק באדג'ן, שתיעד את כתיבת יוליסס בספר משלו, אמר ג'ויס, בתשובה לשאלה כמה זמן הוא כותב את "יוליסס": חמש שנים בערך, אבל במובן מה כל ימי חיי."
הספר מבטא את רצונו של ג'ויס ליצור תמונה מקיפה על דבלין, עיר הולדתו. שאיפתו הייתה, כפי שהתבטא פעם, לתארה תיאור כה מדויק, עד כי אם תימחה יום אחד מעל פני האדמה, ניתן יהיה לשחזרה מחדש על פי ספרו. יש הסוברים כי ג'ויס התבסס על נורה בארנקל כמקור השראה לדמותה של מולי בלום. הפגישה הראשונה בין השניים אירעה ב-16 ביוני 1904, וג'ויס בחר להנציח תאריך זה כיום בו מתרחשת העלילה כולה.
פיניגנז וייק
- ערך מורחב – פיניגנז וייק
סגנונו הייחודי של ג'ויס המבוסס על זרם התודעה, רמיזות מילוליות ואסוציאציה דמיונית חופשית מגיע לשיאו ב-פיניגנז וייק, שנוטש כל מבנה מקובל של עלילה ודמויות, וכתוב בשפה מוזרה ומעורפלת, המבוססת בעיקר על משחקי מילים מורכבים.
היצירה, שג'ויס עמל עליה במשך כ-16 שנים, מאופיינת בכתיבה אקספרימנטלית, ייחודית לגמרי, בסגנון זרם התודעה, והיא כמעט בלתי קריאה. השפה האנגלית מפורקת ומרוסקת; מילים רבות הן תחדישים, הלחמים וארמזים, ומשולבים בטקסט משחקי-מילים בין-לשוניים ומילים משישים שפות אחרות. נזנחו כליל מוסכמות ספרותיות מקובלות, כגון בניית עלילה ודמויות. הביטויים הם רב-משמעיים, ומשמעויותיהם השונות סותרות לעתים זו את זו. השפה כאן היא העניין המרכזי, הדמות הראשית בעלילה, ואילו העולם החיצוני הוא משני. "יוליסס" נחשב ליצירה קשה לקריאה, ואילו "פיניגנז וייק" כמעט בלתי קריא. בשל כל אלה לא נקראה היצירה על ידי הקהל הרחב, אך היא ממשיכה להעסיק חוקרי ספרות.
הספר נפתח במשפט קטוע שהוא, לפי עדותו של ג'ויס עצמו, המשכו של המשפט הקטוע החותם את היצירה, וכך נוצרת תנועה מעגלית, ללא התחלה או סוף. כל התחבולות הלשוניות נועדו להמחיש מצב של שינה וחלום. ב-1926, במהלך הכתיבה, התייחס ג'ויס לאופן הכתיבה המיוחד של היצירה במילים אלה: "חלק גדול מאוד מהקיום של כל בן אנוש עובר עליו במצב שאין לתפסו באמצעות שימוש בשפה צלולה, בדקדוק מקובל ובעלילה שהולכת למישרין". ובמילים מפורשות יותר הסביר ג'ויס כי היצירה נועדה "לשחזר את חיי הלילה" ולנסות לפרש את "הלילה האפל של הנפש". ג'ויס אף טען שהיצירה אינה שרירותית וחסרת פשר, וצוטט כאומר: "אני יכול להצדיק כל שורה ושורה ביצירה הזאת". כמו כן עמד ג'ויס על כך שהאפיזודות מקיימות בתוכן רצף וקשרים הדדיים, אף שקשה לאתר זאת. התחזקות היסוד הצלילי ביצירה זו התרחשה במקביל לאובדן הראייה של ג'ויס.
היצירה עוררה מיד ביקורת שלילית ברובה, בעיקר בשל העיבוד הקיצוני של השפה האנגלית ובשל הפרת המוסכמות הספרותיות של הרומן. ג'ויס התייחס לכך במכתב לסיסלי הדלסטון:
"מבקרים שהעריכו עד מאוד את 'יוליסס' מתלוננים על יצירתי החדשה. הם אינם מבינים אותה, ולכן הם טוענים שהיא חסרת משמעות. לו אכן הייתה כזו, היא הייתה נכתבת במהירות, ללא מחשבה, ללא כאב וללא בקיאות; אבל אני מבטיח לכם ש-20 העמודים המונחים לפנינו (הפרק השמיני בספר הראשון) גזלו ממני 1,200 שעות והשקעה רוחנית עצומה".
עבודות אחרות
- גולים – מחזה המתאר את חזרתו של סופר השב לדבלין מגלות של תשע שנים ברומא. יצא לאור ב-1918.
- מוזיקה קאמרית – קובץ שירים שיצא לאור ב-1907.
- Pomes Penyeach (פומז פניאיץ') – קובץ שירה שנכתב בין השנים 1904–1924 ויצא לאור ב-1927. משחק מילים המערב שירים (poems) ותפוחים (pommes) בצרפתית, מעין "שירים בגרוש" (penny each).
- Stephen Hero (סטיבן הירו) – רומן אוטוביוגרפי שהוא הבסיס ל"דיוקן האמן". יצא לאור ב-1944.
- ג'אקומו ג'ויס – יצירה שנכתבה בטריאסטה ב-1907 ופורסמה שנים לאחר מותו.
ג'ויס והנקודה היהודית
תבנית:חלונית2 לג'ויס היה יחס מיוחד כלפי העם היהודי. הוא העריך יהודים מאוד, ככל הנראה, כאומה וכיחידים. את יוליסס הגדיר בין היתר כ"אפוס על שני גזעים (ישראל-אירלנד)". הוא היה עד לאירועי פרשת דרייפוס, בתקופת לימודיו בפאריס. בדבלין ג'ויס כמעט ולא הכיר יהודים.
אוליבר סנט ג'ון גוגארטי, חברו של ג'ויס עד לתקרית שהפרידה ביניהם, שהיה מקור ההשראה לדמותו של באק מאליגן בפרק הראשון בספר, כתב ב-1906 שני מאמרים אנטישמיים חריפים שהתפרסמו בביטאון ה"שין פיין", עיתון אירי לאומני בעריכתו של ארתור גריפית. בין היתר כתב גוגארטי על היהודים:
”אין לו כסף, משום שהוא חי בארץ ענייה, אך הוא יודע למצוץ את המיטב שבה. דמו רווי בתולעים, והוא משמין מרקבון. כבן אמיתי לאביו, הוא סוחט באלף אחוזים... אני יכול להריח יהודי, ומשהו רקוב באירלנד[37]”
לאחר שקרא את המאמרים הביע את זעמו.[38]. משנשאל לימים מדוע בחר ביהודי לדמות הראשית ביוליסס ענה:
”בלום יהודי? כן, כי רק זר היה מתאים. יהודים היו זרים בדבלין בעת ההיא. לא הייתה עוינות כלפיהם, אבל בוז היה גם היה, אותו הבוז שאנשים תמיד מראים כלפי הבלתי-ידוע”
לאחר הגיעו לטריאסטה ב-1905 החל ג'ויס להכיר יהודים לעומק. אחד מהם היה אטורה שמיץ (ראו לעיל) שנודע יותר כסופר איטלו זבבו, אליו התוודע ג'ויס ב-1907, אך היו גם אחרים ובהם תיאודורו מאייר, שהיה הבעלים של העיתון "Il Piccolo della Sera", שבו כתב ג'ויס מאמרים, ולאופולדו פופר, איש עסקים יהודי, שהיה אביה של אמליה פופר, שהונצחה בספרו "ג'אקומו ג'ויס".
ב"יוליסס" ג'ויס מרבה להשתמש במוצאו היהודי של לאופולד בלום, אך גם אשתו של בלום, מולי, היא יהודיה כשרה -אמה הייתה יהודיה. בלום, למרות שאמו הייתה נוצריה, קיבל לפחות בתחילת חייו חינוך יהודי, והשתתף בליל הסדר. בפרק "אוכלי הלוטוס" , במהלך מיסה, בלום משווה את הלחם שמסמל את גופו של ישו למצות. גם מוטיב עלילת הדם מופיע ב"יוליסס". בפרק "האדס", בו בלום מהרהר במוות ובמתים "זה הדם ששוקע באדמה נותן חיים חדשים. אותו הרעיון כמו היהודים שאמרו עליהם שהם הרגו ילד נוצרי.", ובהמשך ב"איתקה", כאשר סטיבן מדקלם את "הבלדה על הארי יוז", העוסקת בנערה יהודייה שעורפת את ראשו של ילד נוצרי.
בקיץ 1940, לאחר כיבוש פריז על ידי הנאצים, הגישו ג'ויס ורעייתו, בעלי הדרכונים הבריטיים, בקשת כניסה לשווייץ הנייטרלית. הם נענו בשלילה מאחר ששלטונות ההגירה הפדרליים של שווייץ חשדו שג'ויס יהודי[39], וקיבלו אשרה רק לאחר התערבות ידידים בעלי השפעה בשווייץ והפקדת ערבות בסך 50,000 פרנקים. בתגובה לקביעה שהוא יהודי אמר ג'ויס כי:
מורשתו והנצחתו
עבודתו של ג'ויס הייתה נושא לניתוח אינטנסיבי על ידי מומחים מכל הסוגים, והוא נחשב לאחד מהכותבים המוזכרים והמנותחים ביותר במאה העשרים. הפילוסוף הצרפתי ז'אק דרידה כתב ספר על השימוש בשפה ב"יוליסס", ופיתח את תאוריית הדקונסטרוקציה בהשפעת "פיניגנז וייק". הפילוסוף האמריקאי דונלד דוידסון כתב השוואה בין "פיניגנז וייק" ליצירתו של לואיס קרול. בכתיבתו השפיע על כותבים אחרים כמו חורחה לואיס בורחס, סמואל בקט, ואחרים. כתביו של ג'ויס זכו לביקורות אינספור.
ולדימיר נבוקוב התבטא כי "יוליסס" הוא ספר מבריק, ואילו "פיניגנז וייק" – נורא ואיום. בורחס אמר עליו כי "ללא ספק, ג'ויס הוא אחד הסופרים החשובים של זמננו." ובדברו על יוליסס: "יש משפטים, יש פסקאות שאינם נופלים מהקטעים המזהירים ביותר של שייקספיר או של סר תומאס בראון (יוצר אנגלי מהמאה ה-17)". ארנסט המינגוויי אמר על ג'ויס כי "אני אוהב אותו מאוד כחבר, וחושב שאף אחד לא יכול לכתוב טוב ממנו. למדתי ממנו רבות." [41]"
"פיניגנז וייק" הוא המקור לשם שהעניק הפיזיקאי מארי גל-מאן לאחד החלקיקים האלמנטריים העיקריים, ה"קווארק". מקורו של השם במשפט Three quarks for Muster Mark.
הספריות הראשיות של שני מוסדות בהם למד ג'ויס, יוניברסיטי קולג' דבלין וקלונגוז ווד קולג' נקראות על שמו של ג'ויס. במרכז הארי ראנסום באוניברסיטת טקסס מוחזקים אלפי כתבי יד, קטעי מכתבים, טיוטות, הגהות, שירים וחמשירים שכתב. באוניברסיטת באפלו מוחזק[42] אוסף גדול הכולל מעל 10,000 דפים של כתבי יד, מחברות, קטעי מכתבים, וחפצים פרטיים כגון דרכונים, כוסות, ומקלות הליכה.
שירו של ג'ויס, "Golden Hair" מתוך "מוזיקה קאמרית" הולחן על ידי סיד בארט באלבומו The Madcap Laughs.
נכדו של ג'ויס, סטיבן ג'ויס (בנו של ג'ורג'ו) הוא מנהל העזבון. ביוני 2006 נתבע העזבון על ידי פרופסור לאנגלית באוניברסיטת סטנפורד, קרול שלוס, שכתבה ספר על הבת לוצ'יה, Lucia Joyce: To Dance in the Wake, ובו טענה כי לוצ'יה הייתה מקור השראתו של ג'ויס בכתיבת פיניגנז וייק, על סירובו לאשר שימוש בחומרים מיצירתו של ג'ויס באתר שבבעלותה. [43] בשנת 2004, במלאת 100 שנה לאירועי "יוליסס", תבע הנכד בשם העזבון לבטל קריאת קטעים מ"יוליסס" בדבלין בבלומסדיי.[44]
בלומסדיי
- ערך מורחב – בלומסדיי
בלומסדיי, החל ב-16 ביוני, היום בו מתרחש "יוליסס", נחגג מדי שנה בדבלין, ובמספר גדל והולך של ערים בעולם, כיום המציין את זכרו של ג'ויס. עוד ביולי 1929 יזמה סילביה ביץ', המוציאה לאור של "יוליסס" בצרפת, את "ארוחת יוליסס", במלון "לאופולד" בפריז, לכבוד הספר ומחברו.
ב-1954, במלאת 50 שנה לאותו יום, החליטה חבורה של אמנים ויוצרים בדבלין לכבד את זכרו של ג'ויס בטקס ובמסע בעקבות לאופולד בלום, והאירוע נקרא בלומסדיי, על שמו של בלום. החגיגה הפכה למסורת, וכך בצירוף מקרים מת אחיו של ג'ויס, סטניסלאוס, ביום זה ב-1955.
בבלומסדיי נוהגים מעריצי ג'ויס לצאת לרחובות דבלין בלבוש מהתקופה האדוארדיאנית, לאכול ארוחת בוקר בסגנון לאופולד בלום, ולערוך סיורים באתרים הנזכרים ב"יוליסס" ולאורך מסלולי הליכתו של בלום.
ספרי ג'ויס שראו אור בעברית
- יוליסס (תרגמה מאנגלית: יעל רנן), זמורה ביתן, 1985
- דבלינאים, סיפורים (תרגם מאנגלית: אברהם יבין), הקיבוץ המאוחד, 1971. הדפסה מחודשת ומעובדת לאותה גרסת תרגום ראתה אור בשנת 2009 בהוצאת עם עובד.
- דיוקן האמן כאיש צעיר (תורגם מאנגלית בידי אברהם יבין ודניאל דורון), עם עובד, 1977
- האחיות; המתים, סיפורי ג'יימס ג'ויס (תרגום: אברהם יבין), תל אביב: משרד הביטחון, 1982
- החתול והשטן, לילדים (ציורים: רוג’ר בלאשון, תרגם: אברהם יבין), עם עובד, 1981
- החתול והשטן (איורים: זאב אנגלמאיר, תרגם: יהודה ויזן), "דחק" - כתב עת לספרות טובה, כרך ב', 2012
- מוזיקה קאמרית, שירים (תרגם: משה הנעמי, ציירה: פנינה ג.), מחברות לספרות, 1972
- ג'אקומו ג'ויס, (תרגם מאנגלית: יורם ברונובסקי), זמורה-ביתן, 1993
לקריאה נוספת
- סטן גבלר דיויס, ג'יימס ג'ויס, דיוקן האמן, תרגום: סמדר ויוסי מילוא, הוצאת דביר, 1990
- עדנה או'בריאן, ג'יימס ג'ויס, תרגום: יורם ברונובסקי, ספריית מעריב, 2002
- ראיון עם ג'יימס ג'ויס, "דחק" - כתב עת לספרות טובה, כרך א', 2011. עברית: ענת שפירא
- Budgen, Frank . James Joyce and the Making of 'Ulysses', and other writings. Oxford University Press, 1972.
- Ellmann, Richard. James Joyce. Oxford University Press, 1959, revised edition 1983.
קישורים חיצוניים
- המכתבים האירוטיים של ג'ויס
- ציטוטים יצירתיים של ג'יימס ג'ויס
- פרויקט גוטנברג - טקסט אלקטרוני של עבודות של ג'יימס ג'ויס
שגיאות פרמטריות בתבנית:הארץ
פרמטרי חובה [ 4 ] חסרים רות אלמוג, לחגוג את יומו של ליאופולד בלום נעים ונוח הרבה יותר מאשר לצלוח את הספר שבלום הוא גיבורו, באתר הארץ- יומו של בלום
- יהודה ליטני, "שוב קוברים את פדי", מסע אחר
- מודי קרייטמן, 100 שנות מסע, באתר ynet
- ג'ויס מ-א' עד ת'
- גלריית תמונות
- דז'ונה בארנס, מלך תלתן: במלאת 70 למותו של ג'יימס ג'ויס,וואלה תרבות, 13 בינואר 2011
- ג'יימס ג'ויס, שלושה שירים, תירגם מאנגלית משה דור, באתר הארץ, 21 בינואר 2011
- דליה וירצברג-רופא, הסינטום של ג'יימס ג'ויס בסמינר 23 של ז'אק לאקאן, אימגו
הערות שוליים
שגיאות פרמטריות בתבנית:הערות שוליים
פרמטרים [ טורים ] לא מופיעים בהגדרת התבנית
- ^ על פי סטניסלאוס, אחיו של ג'ויס, ב-11 שנים החליפה המשפחה תשע כתובות.
- ^ סטן גבלר דיוויס, ג'יימס ג'ויס, דיוקן האמן (תרגום: סמדר ויוסי מילוא), עמ' 27.
- ^ שם, עמ' 30.
- ^ שם, עמ' 36.
- ^ שחזור השיחה עם הנשיא, בה עושה ג'ויס שימוש בתומאס אקווינס כהצדקה לטענותיו, מופיע ב-"Stephen hero".
- ^ גבלר דיוויס, עמ' 50.
- ^ האח ג'ורג' מת ב-1902.
- ^ גבלר דיוויס, עמוד 91.
- ^ לג'ויס היה יחס מיוחד לתאריכים בכלל וליום הולדתו בפרט; "יוליסס" יצא לאור ביום הולדתו ה-40.
- ^ גבלר דיוויס, עמ' 92.
- ^ כמחווה נקרא בשם זה המורה לאיטלקית המופיע בכמה מספריו של ג'ויס.
- ^ ארבעה-עשר הפרקים הראשונים של הספר אבדו.
- ^ בבריטניה של התקופה ההיא שימשו המדפיסים מעין צנזורים והיו אחראים לתוכן המודפס.
- ^ מקור: Okifumi Komesu,Masaru Sekine ,Irish writers and politics, עמ' 188.
- ^ גבלר דיוויס, עמ' 171.
- ^ גבלר-דיוויס, עמ' 181.
- ^ הפקיד שהעניק לג'ויס את המלגה, אדמונד גוס, חזר בו מהערכתו לג'ויס לאחר קריאת "יוליסס".
- ^ שהגיעו במשך השנים שעד מותו לעשרות אלפי לירות שטרלינג. היא הגדילה עשות כששלחה סכומי כסף לנורה ג'ויס לאחר מות בעלה.
- ^ מקור:Jews in Twentieth-century Ireland ,Dermot Keogh
- ^ Neil R. Davison , James Joyce, Ulysses, and the Construction of Jewish Identity
- ^ James Joyce's Judaic Other , עמוד 24
- ^ 174 עמודים במהדורה העברית.
- ^ עותק של המהדורה הראשונה נמכר ב-2009 בסך 275,000 לירות שטרלינג, סכום שיא לספר שהודפס במאה העשרים.
- ^ מקור:סטן גבלר דיוויס, ג'יימס ג'ויס -דיוקן האמן, עמ' 214
- ^ 1 2 .מקור:A Companion to Modernist Literature and Culture ,David Bradshaw, Kevin J. H
- ^ מקור: British Modernism and Censorship, עמוד 160
- ^ גבלר-דיויס, עמ' 279.
- ^ קרול שלוס, פרופסור לאנגלית באוניברסיטת סטנפורד, כתבה ספר על הבת לוצ'יה, Lucia Joyce: To Dance in the Wake, ובו טענה כי לוצ'יה הייתה מקור השראתו של ג'ויס בכתיבת פיניגנז וייק. (ראו להלן בפרק על הנצחת ג'ויס)
- ^ גבלר, עמ' 283.
- ^ שווייץ סירבה לאפשר הכנסת יהודים לתחומה בתקופת מלחמת העולם השנייה
- ^ "ערבי", שטרם נכתב במועד המכתב
- ^ "חסד אלוהים", אף הוא טרם נכתב אז
- ^ מקור
- ^ James Joyce, Selected Letters, ed. Richard Ellmann (London: Faber and Faber, 1975), p. 271.
- ^ הבית, שנהרס מאז, הפך למוקד עלייה לרגל של חובבי ג'ויס.
- ^ גבלר-דיוויס, עמ' 227.
- ^ .מקור:Jews in Twentieth-century Ireland ,Dermot Keogh
- ^ סטן גבלר דיויס, "ג'יימס ג'ויס, דיוקן האמן". עמוד 132
- ^ שווייץ סירבה לאפשר הכנסת יהודים לתחומה בתקופת מלחמת העולם השנייה
- ^ Neil R. Davison, Anthony Julius, James Joyce, Ulysses, and the Construction of Jewish Identity: Culture, Biography, and wthe Jeww in Modernist Europe (עמ' 241), 1998 (באנגלית)
- ^ מקור
- ^ לאוסף ג'יימס ג'ויס (באנגלית)
- ^ Prof. Carol Shloss settles copyright lawsuit with Joyce Estate
- ^ D. T. Max, The Injustice Collector: Is James Joyce’s grandson suppressing scholarship?, The New Yorker, June 19, 2006.
