יוליסס - מבנה הספר והעלילה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
עטיפת התרגום לעברית של "יוליסס"

יוליססאנגלית: Ulysses) הוא רומן פרי עטו של ג'יימס ג'ויס, הנחשב לאחד הרומנים החשובים במאה ה-20. ‏‏הרומן נחשב לספר קשה לקריאה‏‏ ולנחלתם של מעטים, הן בשל אורכו, הן בשל סגנונות הכתיבה הייחודיים, והן בשל היעדר עלילה במובנה המקובל.

יוליסס הוא מעין יומן מסע של גיבוריו, לאופולד בלום וסטיבן דדאלוס, בעיר דבלין. הקשר בין הפרקים השונים רופף למדי. כל המקומות המוזכרים בספר מבוססים על מקומות אותנטיים בדבלין. הספר, המשתרע על פני 841 עמודים[1], כולל 18 פרקים בשלושה חלקים.

שמות הפרקים, הלקוחים מהאודיסיאה, לא הופיעו במהדורה המקורית של הספר, אלא ברשימות שהכין ג'ויס לידידיו, קארלו לינאטי וסטיוארט גילברט, כדי לסייע להם בהבנת הספר.

לכל פרק נושא מרכזי, ומאפיינים נוספים כמו צבע, איבר גוף, מדע/אמנות, טכניקת כתיבה, ולדמויות בו קשר לדמויות בסצנה המקבילה באודיסיאה. עם זאת, סדר הפרקים אינו תואם את זה שבאודיסיאה וההקשר למקור של הומרוס לא תמיד חד משמעי ומחייב. לעתים ההקשר פארודי, ולעתים כלל לא נראה לעין ונתון לפרשנות של הקורא.

סכמות גילברט ולינאטי ליוליסס[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – סכמות גילברט ולינאטי ליוליסס
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – סכמת לינאטי ליוליסס

סכמות גילברט ולינאטי ליוליסס הן רשימות שנוצרו על ידי ג'ויס על מנת לסייע לידידיו קרלו לינאטי וסטיוארט גילברט להבין את מבנה הספר. ג'ויס עצמו התבטא כי הוא הטמין בספר חידות ואניגמות במספר כה רב עד כי חוקרי כתיבתו יעמלו מאות שנים במאמץ להבין את כוונותיו.

הסכמה של לינאטי נוצרה על ידי ג'ויס ב-1920. במכתבו המצורף לסכמה כתב ג'ויס:

...סבורני כי לאור הנפח העצום והסיבוכיות הגדולה אף יותר של הרומן המפלצתי המקולל שלי, עדיף לשלוח לו סוג של סיכום - מפתח - שלד - סכמה (לשימוש ביתי בלבד)... הכנסתי רק מילות מפתח בסכמה שלי, אך אני חושב שתבין זאת... זהו גם סוג של אנציקלופדיה.[2]

‏‏

סכמת גילברט ליוליסס נוצרה על ידי ג'ויס בשנת 1921, ופורסמה על ידי גילברט בשנת 1930. שתי הסכמות כוללות תיאור פרטני של כל פרק, ובכלל זה שמו המקביל לאודיסאה (שמות הפרקים לא נכללו בספר המקורי), זמן התרחשות, צבע, סמל, מדע או אמנות קשורים, טכניקת כתיבה, איבר, סמלים ותיאור הסצנה. סכמת לינאטי מקיפה מעט יותר וכוללת גם דמויות מקבילות מהמיתולוגיה היוונית ומשמעות. בסכמה של לינאטי חסר תיאור מפורט של שלושת הפרקים האחרונים משום שהם היו בשלבי כתיבה ראשוניים באותה עת.

יוליסס במפת דבלין[עריכת קוד מקור | עריכה]

דבלין על פי יוליסס

מקרא[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. הבית ברחוב אקלס 7 - פרק 4 ("קאליפסו"), וכן פרקים 17 (איתקה) ו-18 ("פנלופי").
  2. בית הדואר ב"וסטלנד רואו" - פרק 5 ("אוכלי הלוטוס").
  3. בית המרקחת של סוויני, לינקולן פלייס (בו קונה בלום סבון). (פרק 5: "אוכלי הלוטוס").
  4. מערכת העיתון פרימן'ז ג'ורנל, ליד רחוב או'קונל (פרק 7: "אאולוס"). וכן - לא הרחק משם - חנות הממתקים של גראהאם, בה מתחיל (פרק 8: "לסטריגונים").
  5. הפאב של דיווי בירן - פרק 8: לסטריגונים.
  6. הספרייה הלאומית של אירלנד - (פרק 9: סקילה וכריבדיס").
  7. מלון אורמונד - על גדת הליפי - (פרק 11:"הסירנות").
  8. הפאב של בארני קירנן, בפרק 13: ("הקיקלופים".)
  9. בית החולים ליולדות, (פרק 14: "שורי השמש").
  10. רובע הזונות, בו ממוקם בית הבושת של בלה כהן (פרק 15: "קירקי")
  11. "מפגש העגלונים" - פרק 16: "אמאוס").

הערות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • עלילת שלושת הפרקים הראשונים ופרק 12 ("נאוסיקה") מתרחשת בחופי מפרץ דבלין, מחוץ למפה.
  • פרק 6 ("האדס") כולל נסיעה בכרכרה מביתו של פאדי דיגנאם המת לבית הקברות, חלק מהמסלול מופיע במפה בצבע כתום.
  • פרק 10 ( "הסלעים הנודדים") מתרחש באתרים שונים ברחבי העיר, שאינם מפורטים במפה. חלק ממסלול נסיעתו של המשנה למלך, מפארק פיניקס לגני התערוכה בבולסברידג', החותמת את הפרק, מופיע כאן בצבע כחול.
  • פרק 17 (איתקה) - המסלול של בלום וסטיבן מופיע באדום.

מבנה הספר[עריכת קוד מקור | עריכה]

החלוקה הפנימית של הספר היא ברורה וסימטרית: שלושה פרקים מהווים את המבוא, הטלמכיאדה, ובהם נפקד מקומו של לאופולד בלום. החלק המרכזי של הספר - האודיסיאה - כולל שנים עשר פרקים: שישה פרקים ראשונים (4-9) שהפרק התשיעי, החותם אותם, סקילה וכריבדיס, מהווה את אמצע הספר, יחד עם הפרק שאחריו, הסלעים הנודדים. ג'ויס אף שקל לכתוב פרק ביניים שיפריד בין שני הפרקים, ובכתב היד ציין, בשולי העמוד בו מסתיים הפרק התשיעי, כי סיים את המחצית הראשונה של הספר[3]. שני חצאי הספר אינם סימטריים בגודלם - המחצית הראשונה מהווה רק שליש מנפחו של הספר. מחציתו השנייה של הספר מתחילה בפרק העשירי - הסלעים הנודדים - וזהו גם תחילתה של המחצית השנייה של האודיסיאה - מהפרק העשירי ועד הפרק החמישה עשר.

שלושת הפרקים האחרונים, שהם ה"נוסטוס" - השיבה הביתה של בלום, חותמים את הספר.

לכל פרק שעה מדויקת בה הוא מתרחש במהלך היום, צבע, סמל, אמנות או מדע, איבר בגוף האדם, וטכניקה ספרותית. כל אלה פורטו בסכמות של גילברט ולינאטי.

חלק ראשון - טלמכיאדה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מגדל מרטלו בחוף סנדיקוב

החלק הראשון של הספר כולל שלושה פרקים: טלמאכוס, נסטור ופרוטאוס. חלק זה נקרא טלמאכיה, או טלמכיאדה, על שם טלמאכוס, בנו של אודיסאוס, ובכך מתקיימת הקבלה לאודיסיאה, מכיוון שגם שם בפתיחה מופיע טלמאכוס. בית משפחתו של טלמאכוס נתפס על ידי מחזריה של אימו, שמפעילים עליה לחץ כבד לבחור באחד מהם. טלמאכוס פוגש באתנה, שמעונינת להחזיר את אודיסיאוס לביתו, והיא מייעצת לו להתייעץ עם נסטור מלך פילוס ועם מנלאוס מלך ספרטה. לפני כן היא שואלת אותו האם הוא בנו של אודיסאוס. תשובתו היא: "בכנות, אמי אומרת שאני בנו, אבל אני איני יודע. איש אינו יכול להיות בטוח מי אביו"[4]. למשפט זה משמעות רבה ב"יוליסס" - אף על פי שלסטיבן דדאלוס יש אב - סיימון - הוא עסוק בחיפוש אחר דמות אב, ומוצא את לאופולד בלום.

הטלמכיאדה ב"יוליסס" היא המשך משלים לספרו של ג'ויס, "דיוקן האמן כאיש צעיר". גיבורו הוא סטיבן דדאלוס, האלטר-אגו של ג'ויס. סטיבן הוא בחור צעיר, בן 22, מבוגר בשנה אחת מטלמאכוס ההומרי.

בחלק זה, המצומצם יחסית בהיקפו, ‏‏[5] אין לאופולד בלום נוכח כלל. העלילה בחלק זה מתרחשת במקומות שונים לאורך חופו של מפרץ דבלין.

פרק 1: טלמאכוס[עריכת קוד מקור | עריכה]

הנוף הנשקף מגג מגדל מרטלו, שם מתחיל הרומן. מפרץ דבלין וחוף 40 הרגל, אליו יורדים השלושה מהמגדל

מאפיינים: צבע: לבן וזהוב. מדע, אומנות: תאולוגיה. איבר: ג'ויס מציין שבטלמאכיה אין ציון לאיבר משום שטלמאכוס עדיין אינו מודע לגופו.

השעה: שמונה בבוקר. מגדל מרטלו בחוף סנדיקוב[6], הצופה אל מפרץ דבלין‏‏.

שלושה בחורים צעירים התעוררו לא מזמן ומתחילים את שגרת יומם: מלאכי (באק) מאליגן, סטודנט לרפואה, סטיבן דדאלוס, מורה בתיכון, והיינס, סטודנט אנגלו-אירי. מאליגן, המארח, שוכר את המגדל ממשרד המלחמה הבריטי. דמותו של מאליגן מבוססת על אוליבר סנט ג'ון גוגארטי (1878-1957), ‏עמו התגורר ג'ויס שישה לילות בספטמבר 1904 במגדל מרטלו, עד לעימות שהביא להיפרדות דרכיהם. דמותו של היינס מבוססת על זו של סמואל טרנץ', סטודנט אנגלו-אירי מאוקספורד, שהתארח אף הוא במגדל אצל חברו גוגארתי.

כך מתאר ג'ויס את החדר המרכזי של המגדל:

"בחדר המרכזי הקודר והמקומר של המגדל נעה נמרצות דמותו-בחלוק של באק מאליגן [7] אנה ואנה לפני האח, מעלימה ומגלה את הבהובה הצהוב. שתי אלומות אור-יום רך צנחו מצריחי המגן הגבוהים על אבני המרצפת: ובמפגש קרניהן ריחף ענן של עשן-פחמים ואדי שומן מטוגן, מסתחרר."

יוליסס, טלמאכוס, עמוד 22. תרגום: יעל רנן
גוגארטי, 1897

בלילה שעבר סבל היינס סבל מסיוטי שינה, והזה כי הוא יורה בפנתר שחור. הוא הפריע גם את שנתו של סטיבן, שמתאונן על כך באוזני מאליגן, ומודיע לו כי יעזוב את המגדל אם היינס יישאר. סטיבן, המתאבל על מות אִמו, מתעמת עם מאליגן על רקע זלזולו של האחרון בכבודה, באומרו על סטיבן "זה שאמו מתה כמו בהמה". בתגובה, מאליגן אומר כי לא הייתה לו כל כוונה לפגוע באמו של סטיבן, ומתקיף את סטיבן על כי סירב למלא את בקשתה האחרונה של אמו ולהתפלל בשבילה.

חדר המגורים של ג'ויס ושותפיו במגדל מרטלו בחוף סנדיקוב, בו מתרחש הפרק הראשון.

מאליגן מכין לשלושתם ארוחת בוקר, במהלכה מגיעה חלבנית זקנה, המביאה חלב. היינס (סמואל טרנץ' היה לאומן אירי ודובר אירית שוטפת)[8], מדבר אליה באירית, שפה שאינה מבינה, מה שפותח דיון בדבר השפה הרצויה לאירים. לאחר מכן שלושתם יורדים אל חוף ארבעים הרגל שלמרגלות המגדל . מאליגן לועג לסטיבן על שאינו נוהג להתקלח אלא פעם בחודש, בשל רתיעתו ממים. הוא מדקלם מתוך "הבלדה על ישו המשתעשע"[9]. מאליגן נכנס לים לשחות, והיינס וסטיבן משוחחים ביניהם, שיחה במהלכה חושף היינס את דעותיו האנטישמיות.

סטיבן עוזב את המגדל שלא על מנת לחזור. במציאות, עזב ג'ויס את המגדל משום שבליל 15 בספטמבר ניעור טרנץ' משנתו, מלמל דבר מה על פנתר שחור וירה באקדחו לעבר הקיר. לאחר מכן חזרו סיוטי השינה שלו, וגוגארטי ירה או חבט בסירים שמעל מיטתו של ג'ויס. צד זה של הסיפור לא מופיע ביוליסס. למחרת חזר ג'ויס ברגל אל דבלין.

הקבלה לאודיסיאה

פרק זה מקביל לשיר הראשון באודיסאה. כפי שטלמכוס נפגע מיחסם של המחזרים, ובראשם אנטינואוס[10], לאמו פנלופי, כך נפגע סטיבן מיחסו של מאליגן לאמו שמתה.

  • סטיבן דדאלוס, המבוסס על דמותו של ג'ויס, מייצג את טלמאכוס, בנו של אודיסאוס.
  • באק מאליגן מייצג את אנטינואוס, האגרסיבי מבין מחזריה של פנלופי.
  • מחלקת-החלב הזקנה, מייצגת את מנטור (ראש ביתו של אודיסאוס, המכין את טלמאכוס למסעו).

פרק 2: נסטור[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאפיינים:: צבע: חום, שאחרי הירוק הוא צבעה הלאומי של אירלנד. מדע, אומנות: היסטוריה. איבר: אין. סמל: סוס.

השעה: 9:45 בבוקר. בית הספר הפרטי קליפטון, בפרברי דבלין.‏‏ נושאו של הפרק הוא ההיסטוריה. בסכמות שחיבר ג'ויס הוא ציין זאת במפורש. סטיבן מתבטא כי : "ההיסטוריה היא סיוט שממנו אני מנסה להתעורר". הפרק כתוב בסגנון של קטכיזם אישי - שאלות ותשובות.

סטיבן דדאלוס הוא מורה להיסטוריה בבית ספר פרטי בדולקי, שעל חוף הים, במרחק הליכה מהמגדל של מאליגן[11]. הוא מלמד על פירוס מלך אפירוס. בתום השיעור הוא עוזר לתלמיד בשם סיריל סרג'נט בפתרון בעיות במתמטיקה, ותוך כדי כך עולה בדעתו שלמרות כיעורו של סרג'נט, אימו אהבה אותו. סטיבן מהרהר בכך שאהבת-אם היא אולי הדבר האמיתי היחיד בחיים, ושוב נזכר באימו שלו.

אחר-כך הוא נפגש עם מנהל בית הספר, מר דיזי, כדי לאסוף את שכרו. דיזי, הפרוטסטנטי והאנטישמי, מתנגד לעצמאותה של אירלנד ותומך באיחוד עם בריטניה. דיזי מבקש מסטיבן לסייע לו בפרסום בעיתונות של מכתב העוסק במחלת הפה והטלפיים, לרגל כינוס של אגודת סוחרי הבקר בדבלין, ומטיף לסטיבן על הצורך לנהל את כספו בצורה מסודרת. דבריו של דיזי רצופים בטעויות היסטוריות, שג'ויס שם בפיו במתכוון, ככל הנראה. בהמשך מדבר דיזי בגסות נגד היהודים ("אנגליה נתונה בידי היהודים...נוכחותם היא הסימן לשקיעתה של אומה...") ונגד נשים ובוגדנותן, ומזכיר את הלנה מטרויה, את מאהבתו של מלך לנסטר, דרמוט מק'מורו - האישה שבגללה פלשו האנגלים לאירלנד -ואת קייט או'שיי, פילגשו של צ'ארלס סטיוארט פרנל.

הקבלה לאודיסיאה: הפרק מקביל לשיר השלישי באודיסיאה.

  • המנהל דיזי הוא נסטור מהאודיסאה, אליו מגיע טלמאכוס לחפש מידע על אביו הנעדר, אודיסאוס. כמו נסטור, גם דיזי הוא טרחן ודברן בלתי-נלאה.
  • התלמיד סארג'נט מייצג את בנו הקטן של נסטור, פייסיסטרטוס.
  • היפהפייה הדבלינאית קיטי או'שיי, פילגשו של צ'ארלס סטיוארט פרנל ולאחר מכן אשתו, המוזכרת על ידי דיזי כמי שגרמה למפלתו של פרנל, היא הלנה הטרויאנית.

פרק 3: פרוטאוס[עריכת קוד מקור | עריכה]

חוף סנדימאונט, דבלין

מאפיינים: צבע: כחול. מדע/אמנות: פילולוגיה. איבר: אין. סמל: גאות.

השעה : 11 בבוקר. חוף סנדימאונט, מפרץ דבלין.

הפרק, המקביל לשיר הרביעי באודיסיאה, נקרא על שם האל הימי פרוטאוס, הלובש ופושט צורות ללא הרף. גאות ושפל, המים והחול, צבע הים וצבע השמיים - כל אלה משתנים ומשתלבים במחשבותיו של סטיבן. ג'ויס התבטא כי נושא הפרק הוא "שינוי. הכל משתנה - הים, השמים, האדם, חיות. גם המילים משתנות."[12]

הפרק נחשב לקשה לקריאה ודורש פרשנות צמודה. הוא כתוב בסגנון זרם התודעה, כמונולוג פנימי של סטיבן, המשוטט בחוף סנדימאונט, צופה בעוברי אורח ובנוף, בזוגות המתהלכים לאורכו, במלקטי צדפות ובכלבים, ומהרהר על חייו, על בני משפחתו ועל אמו המתה. הוא נזכר בימיו בעת שהותו בפריז, עת קיבל מברק מאביו ובו ביקש ממנו לחזור לדבלין, שכן אמו גוססת.

בהקבלה, באודיסיאה, מנלאוס מלך ספרטה מספר לטלמאכוס כי כאשר חזר ממלחמת טרויה, הוא עבר באי פארוס, ותפס שם את האל פרוטאוס. הוא מוסר לטלמאכוס מידע שקיבל מפרוטאוס, על גורלו של אביו, אודיסאוס.

הקבלה לאודיסיאה

  • קווין איגן, חברו של סטיבן מימי פריז, מייצג את מנלאוס. דמותו מבוססת על זו של ג'וזף קייסי, אירי גולה שג'ויס פגש בעת לימודיו שם.[13]

חלק שני - אודיסיאה[עריכת קוד מקור | עריכה]

חלק זה מהווה את עיקר הספר, והוא מתאר את מסעו של לאופולד בלום, מקבילו הפארודי של אודיסאוס, ברחבי דבלין. השעון מוחזר אחורנית, לשעה שמונה בבוקר.

פרק 4: קאליפסו[עריכת קוד מקור | עריכה]

דלת הכניסה לביתו (הבדיוני) של בלום ברחוב אקלס 7 בדבלין, שמורה במרכז ג'יימס ג'ויס. הבית המקורי נהרס, אך המקום מהווה אתר עלייה לרגל לחובבי ג'ויס

מאפיינים: צבע:כתום. מדע/אמנות: מיתולוגיה. איבר: כליות. סמל: נימפה.

השעה: שמונה בבוקר. ביתם של לאופולד ומולי בלום, ברחוב אקלס 7, דבלין. הבניין עומד בשכונה של מעמד הפועלים, ולו שתי קומות. מטבחה של משפחת בלום נמצא בקומת המרתף, שם בלום טורח בהכנת ארוחת בוקר לאשתו מולי, המתכרבלת במיטתה בקומה שמעל.

הפרק פותח בתיאור העדפותיו הקולינריות של בלום:

"מר לאופולד בלום אכל מתוך עונג איברים פנימיים של חיות ועופות. הוא אהב מרק קרבי-אווז סמיך. מוראות באגוזים. לב צלוי ממולא. פרוסות כבד מטוגנות עם פירורי לחם יבש. ביצי דגים מטוגנות. אך יותר מכל אהב כליות-כבש בגריל, שהעניקו לחיכו טעם עז וערב של שתן ריחני קמעה"

יוליסס, קליפסו‏‏, תרגום: יעל רנן

בהמשך הולך בלום לאטליז הסמוך לקנות כליות חזיר, הנמנות עם המאכלים האהובים עליו, ומביא לאשתו דואר ממאהבה. באטליז הוא קורא באקראי מודעה מטעם אגודת נטעים המציעה לקורא לקנות אדמה בארץ ישראל, רמז ראשון למוצאו היהודי של בלום, וטקסט בעל אופי אוריינטלי.

הקבלה לאודיסיאה

אודיסאוס שהה במחיצת קליפסו שבע שנים, עד שאולצה לשחררו על ידי האלים מחמת געגועיו לאשתו פנלופי. שם הפרק הרביעי,‏‏ קליפסו[14] הוא ביטוי לאופי הפארודי של הספר: שהרי בלום נמצא בביתו שלו, במחיצת אשתו, שהיא המקבילה לפנלופי, ומשם הוא מתחיל את מסעו.

פרק 5: אוכלי הלוטוס[עריכת קוד מקור | עריכה]

"ועכשיו ליהנות מאמבטיה טובה: שוקת נקייה של מים, אימל קריר, זרם פושר ועדין. זהו גופי‏‏[15].

הוא חזה מראש את גופו החיוור משוקע כולו בפנים, עירום, ברחם של חום, משוח בסבון מבושם, נמס, מבורק קלות. הוא ראה את גוו וגפיו מכוסי סלסלסולים של מים ונסמכים, מוצפים קלות מעלה, צהוב-לימוניים; טבורו, ניצן-בשר; וראה את שיח תלתליו הכהה והסבוך צף, שיער צף בזרם סביב אב-הרבבות הרופס, פרח רפה צף."

יוליסס, אוכלי הלוטוס, עמוד 110


מאפיינים: צבע: חום כהה. מדע: כימיה. איבר: איבר המין. סמל: אוכריסטיה.

השעה: 9:45 בבוקר.

פרק זה עומד בסימן פרחים. בלום הולך לסניף דואר ממנו הוא מושך מכתב מאישה בשם מרתה המיועד ל"הנרי פרח"[16], שמו הבדוי שהוא גם "האני האחר" שלו. בהמשך הוא קורא את המכתב, שאליו מצורף פרח. בלום מהרהר על הקשר בין נשים ופרחים: "שפת הפרחים. הן אוהבות אותה בגלל שאף אחד לא מבין." מאוחר יותר הוא קורע את המכתב לפיסות קטנות ומשליכן.

בהמשך הוא עובר בכנסייה ומשתתף במיסה. במהלך התפילה הוא מהרהר במפגש אפשרי עם מרתה ביום ראשון לאחר התפילה. לאחר מכן הוא עובר בבית מרקחת, קונה פיסת סבון, והולך לטבול בבית מרחץ. וכך מתאר ג'ויס את הטבילה בפסקת הסיום של הפרק (משמאל).

הקבלה לאודיסיאה: אודיסיאוס מגיע עם אנשיו לאי של אוכלי הלוטוס, שם כמה מהם אוכלים מפרח הלוטוס ואינם רוצים לשוב הביתה עוד.

פרק 6: האדס[עריכת קוד מקור | עריכה]

בית הקברות גלאסנווין, דבלין

השעה: אחת עשרה בבוקר.

מאפיינים: צבע: שחור-לבן. מדע/אמנות: דת. איבר: לב . סמל: קברן.

הפרק עומד בסימן מוות. תחילתו בנסיעה של בלום ושלושה ממכריו, מרטין קנינגהאם, ג'ק פאואר וסיימון דדאלוס, אביו של סטיבן, במרכבה ברחבי דבלין, כשיעדם הוא בית הקברות גלאסנווין, בו נערכת הלוויתו של פאדי דיגנאם, מכר של בלום.

פאואר, קנינגהאם וטום קרנאן הם דמויות הלקוחות מהסיפור 'חסד אלוהים' בקובץ 'דבלינאים'. משתתף נוסף, ג'ו היינס, לקוח מהסיפור 'בחדר הוועדה ביום הקיסוס'.

סיימון דדאלוס מדבר על קשריו של בנו עם חברו באק מאליגן, אותו הוא מכנה "פרא אדם מחורבן". לשמע הדברים נזכר בלום בבנו המת רודי: "אילו רודי הקטן היה נשאר בחיים. לראות אותו גדל. לשמוע את קולו בבית. הולך לצידה של מולי בחליפת איטון. בני." בלום נזכר שוב בבנו כאשר הוא צופה בלוויה של תינוק בבית הקברות. בהמשך נוזף מרטין קאנינגהם במר פאואר על שגינה מתאבדים, וקבע כי הם חרפה למשפחתם, בנוכחותו של בלום, שאביו התאבד.

הקבלה לאודיסיאה

  • פאדי דיגנאם מייצג את אלפנור, איש צוותו של אודיסאוס שמת והגיע לשאול.
  • מרטין קאנינגהאם מייצג את סיזיפוס.
  • האב קופיי (שמו, שתורגם לעברית כאהרון מאטי, מזכיר לבלום "ארון מתים" (Coffin)), שמנהל את טקס הקבורה, מייצג את סרברוס.
  • המנהיג האירי פארנל, שקבור בבית הקברות גלאסנווין, מייצג את אגממנון.

פרק 7: אאולוס[עריכת קוד מקור | עריכה]

השעה: 12:15 בצהריים.

לוחית זיכרון בכניסה למשרדי האיבנינג טלגרף. העיתון אינו קיים כיום.

מאפיינים: צבע: אדום. מדע: רטוריקה. איבר: ריאות. סמל: עורך.

הפרק מתרחש במשרדי שני עיתונים, וכתוב כולו במתכונת של עיתון ( או אף צהובון), על ידי חלוקה לקטעים-קטעים הנושאים כותרות רעשניות. בלום מגיע למשרדי "פרימן'ס ג'ורנל" כדי להכניס לעיתון מודעה. במהלך שהותו הוא נכנס לבית הדפוס, שם הוא צופה בסדר הדפוס מציב את האותיות בתבנית, קורא את המלים בסדר הפוך. הוא נזכר בליל הסדר שנהגה משפחתו לחגוג בילדותו, ואת ההגדה בה קרא אביו בכיוון ההפוך, מימין לשמאל:

"אבא המסכן עם ספר ההגדה שלו. מקריא לי עם האצבע בכיוון ההפוך. פסח. לשנה הבאה בירושלים. אל אלוהים. כל העסק הארור הזה על שהוציאנו מארץ מצרים אל בית עבדים הללויה. "שמע ישראל אדוני אלוהינו". ... ואחרי זה הגדי והחתול והכלב והמקל והמים והשוחט ואחרי זה מלאך המוות הורג את השוחט והוא הורג את השור והכלב הורג את החתול. נשמע די טפשי עד שלא נכנסים לעומק של זה... "

יוליסס, אאולוס

לאחר מכן הוא עובר במשרדי ה"איבנינג טלגרף", שם מצטלבות דרכיהם של בלום ושל סטיבן דדאלוס, אך אין הם פוגשים זה בזה. סטיבן דדאלוס מביא למשרדי העיתון מכתב ממעסיקו, מר דיזי, בעניין מחלת הפה והטלפיים.‏‏[17]

פרק 8: לסטריגונים[עריכת קוד מקור | עריכה]

השעה: אחת בצהריים. רחובות דבלין משתי גדות הליפי, באזור של רחוב או'קונל וטריניטי קולג'.

מאפיינים: צבע: אדום דם. מדע: ארכיטקטורה. איבר: ושט. סמל: איש חוק.

הפאב של דייווי בירן

"גבישי-אננס, ממתקי לימון, סוכריות-טופי. בחורה דביקת-סוכר גורפת כפות מלאות כדורי-שוקולד..." כך נפתח הפרק, העומד כולו בסימן מזון ורעב. ג'ויס התבטא כי "הקיבה שולטת ב'לסטריגונים', וקצב האפיזודה הוא זה של התנועה הפריסטלטית."[18] בלום מתהלך ברחובות דבלין ומהרהר על אוכל. במהלך שיטוטו הוא נכנס להלך רוח פסימי ומהרהר על סופיות החיים וחוסר תוחלתם:

"כל שנייה נולד מישהו ... מישהו אחר מת כל שנייה. ... עיר שלמה הולכת, עיר שלמה אחרת באה, וגם היא הולכת... קילומטרים של מדרכות, ערמות לבנים, אבנים. מחליפים בעלים. ... אף אחד לא שווה משהו. זאת השעה הכי גרועה של היום. כוח החיים. שעה מתה, מדכאת: שונא אותה. מרגיש כאילו אכלו והקיאו אותי."

התחושה האישית של "אכלו והקיאו אותי" מופיעה בהקבלה לכך שכל שנייה נולד מישהו ומת מישהו, ומבטאת בתמציתיות את רוח האפיזודה שכותרתה "לסטריגונים" - אוכלי האדם.

בלום תוהה בינו לבינו מהו סל המזון של אחותו של סטיבן דדאלוס, ילדה לבושת סחבות שעומדת ברחוב ("תפוחי-אדמה ומרגרינה, מרגרינה ותפוחי אדמה."), קונה עוגיות כדי להאכיל בהן את השחפים המתעופפים מעל נהר ליפי, ומבחין בילד רחוב יחף העומד בפתחה של מסעדה, שואף אל קרבו את ניחוחות התבשילים. בלום חש רעב, נכנס למסעדה, צופה בסועדים ומריח את הריחות, ויוצא ממנה בגועל. הוא מסתפק בכריך גבינת גורגונזולה ובכוסית יין בורגונדי בפאב של דייווי בירן‏‏[19].

משיצא מהמסעדה הוא שם את פעמיו לספרייה הלאומית, ובדרך עוזר לנער עיוור לחצות את הרחוב. לפני שהוא מגיע לספרייה, נדמה לו שראה את בוילאן, מאהב אשתו, והוא ממהר להסתתר מפניו במוזיאון.

פרק 9: סקילה וכריבדיס[עריכת קוד מקור | עריכה]

הספרייה הלאומית של אירלנד, 2011


השעה: 14:10. הספרייה הלאומית של אירלנד.

מאפיינים: מדע/אמנות: ספרות. איבר: מוח.

בסכמת לינאטי ליוליסס כתב ג'ויס כי הפרק סקילה וכריבדיס מהווה את נקודת האמצע של הספר, בהיותו הפרק התשיעי מתוך שמונה עשרה. בין פרק זה לפרק הבא אחריו מפריד, כך ג'ויס, הטבור של הספר. בשולי כתב היד בתום הפרק כתב ג'ויס כי תמה המחצית הראשונה של הספר.

סקילה וכריבדיס היו שתי מפלצות ים מיתיות ששכנו במיצר מסינה, בין איטליה וסיציליה, וכל העובר במיצר הצר לא יכול להימנע ממפגש קטלני עם אחת מהן. כאשר יוצא אודיסאוס לדרכו לאיתקה, מדריכה אותו קירקה כי עליו לבחור בין המעבר על פני הסלעים הנודדים, שאיש כמעט לא הצליח לעבור, לבין מעבר בין סקילה וכריבדיס. אודיסאוס בוחר באפשרות השנייה, ובין שתי המפלצות הוא מעדיף את סקילה, שחוטפת מלחים מספינות, ולא לבוא במלתעותיה של כריבדיס, מערבולת אימתנית המטביעה ספינות על יושביהן. ניסיון להילחם במפלצת נכשל, והיא חוטפת שישה מלחים - אחד מכל ספינה, אך יתר האנשים עוברים וניצלים.

גיבור הפרק הוא שוב סטיבן דדאלוס, שהחל מהפרק הרביעי נפקדה דמותו, למעט הבלחה אחת בפרק "אאולוס". סטיבן מנהל דיון עם ידידיו, כולם אנשים קיימים במציאות, על יצירות שייקספיר. הדיונים מבוססים על הרצאות של ג'ויס בטריאסטה, בשנים 1912-1913, על המלט ועל מחברו, שהסתמכו על ביוגרפיות של שיקספיר. יחד עמו נוכחים הספרן הקווייקרי ויליאם לייסטר, ששימש כספרן הספרייה הלאומית בשנים 1895-1920, שבמשרדו נערך הדיון; ג'ון אגלינטון‏‏[20], שהיה ב-1904 עוזרו של לייסטר; והמשורר ג'ורג' ראסל (הידוע גם כ-AE). בלום נכנס לספרייה כדי לבדוק מודעות שפורסמו בעיתון כלשהו, ונתקל בסטיבן בחטף.

ג'ויס אמר כי הפילוסופיות מהאסכולות של אריסטו ואפלטון הן סקילה וכריבדיס של האנשים החושבים, ובהתבטאות אחרת ציין כי סקילה היא היסוד הגברי, בעוד שכריבדיס היא הצד הנשי.[21]

פרק 10: הסלעים הנודדים[עריכת קוד מקור | עריכה]

השעה: 14:55. מקומות שונים ברחבי דבלין.

ויליאם האמבל, הרוזן לבית דאדלי

הפרק מתאר את מסען של דמויות שונות ברחובות העיר, ובכך יוצר מיני-אודיסיאה. הוא מורכב מתשעה עשר פרקי משנה, ששמונה עשר מהם משקפים את שמונה עשר פרקי הספר. הפרק, יחד עם קודמו, מהווה את אמצע הספר, והוא מעין אינטרלוד - אתנחתא בין המחצית הראשונה של הספר למחציתו השנייה.

בכתיבת הפרק נעזר ג'ויס במפות העיר דבלין, ושירטט במדויק את מסלוליהן של חלק מהדמויות המשתתפות. (ראו מפה לעיל). ידידו פרנק באדג'ן, שתיעד את כתיבת "יוליסס" ציין כי

"לראות את ג'ויס עובד על הסלעים הנודדים היה כמו לראות מהנדס עובד עם מצפן וסרגל חישוב... ג'ויס כתב את הסלעים הנודדים כשלפניו מונחת מפה של דבלין שבה סומנו בדיו אדום מסלוליהם של הרוזן דאדלי והאב קונמי. הוא חישב בדקות את הזמן הדרוש לדמויות שלו כדי לעבור מרחק נתון בתוך העיר.".[22] בסכמת גילברט ליוליסס כתב ג'ויס כי הטכניקה בה כתוב הפרק היא לבירינת.[23]

הפרק מתחיל בתיאור מסעו של האב קונמי, רקטור בית הספר קלונגוז, שבזכותו התקבלו ג'ויס ואחיו לבית הספר הישועי בלוודיר קולג' ללא תשלום, ומסתיים בתיאור מסעם של ויליאם האמבל, הרוזן לבית דאדלי, המשנה למלך ומושלה של אירלנד בשנים 1902 - 1905, ורעייתו, בכרכרה ברחובות העיר. שני האישים מסמלים את שעבודה של אירלנד: הראשון - לכנסייה הקתולית, והשני - לבריטניה. ג'ויס ציין בהערותיו לספר כי בהקבלה לאודיסיאה, שני אלה משולים לשתי גדותיו של מצר הבוספורוס, האב קונמי לגדה האסיאתית והמשנה למלך לגדה האירופית, וכי הנהר ליפי משול למצר הבוספורוס עצמו.[24]

בתווך שביניהם מופיע שלל דמויות שונות, ובהן לאופולד בלום, סטיבן, אביו סיימון דדאלוס, אחיותיו של סטיבן, קייטי, בודי ודילי דדאלוס, עזאזל בוילאן (מאהבה של מולי בלום), מרטין קאנינגהאם, באק מאליגן, אלמידאנו ארטיפוני‏‏[25] ואחרים.

הקבלה לאודיסאה:

במיתולוגיה היוונית, הסלעים הנודדים היו סלעים בלב ים, בצפון יוון או בקרבת סיציליה, שבקרבתם היו מים סוערים. היחידים שהצליחו לעבור את הסלעים בשלום היו יאסון והארגונאוטים. לפי הסכמות של ג'ויס, כוונתו הייתה דווקא לצוקים הנישאים במצרי בוספורוס.[26] באודיסיאה, קירקי אומרת לאודיסאוס כי על מנת לחזור לביתו עליו לעבור במקום בו שוכנים הסלעים הנודדים, או דרך שתי המפלצות סקילה וכריבדיס. אודיסאוס בוחר באפשרות השנייה, משום שידוע לו שרק הארגונאוטים הצליחו לעבור ליד הסלעים ללא פגע.

מאפיינים: מדע: מכניקה. איבר: דם. סמל: אזרחים.

פרק 11: הסירנות[עריכת קוד מקור | עריכה]

"אודיסאוס והסירנות"; ציור מאת ג'ון ויליאם ווטרהאוס, 1891. בציור זה הסירנות מתוארות כציפורים בעלי ראשי נשים.

השעה: 16:00. המקום: הבאר של מלון אורמונד על גדת נהר ליפי. (הבאר קרוי כיום Siren's Bar). מאפיינים: צבע: אלמוג. אמנות: מוזיקה. איבר: אוזן. סמל: מוזגות

קירקי מזהירה את אודיסאוס לפני צאתו לדרך, כי יימנע מלעבור באי הסירנות, נימפות ים בעלות גוף של ציפור וראש של אשה. אודיסאוס, בכמיהתו להאזין לשירה המופלאה מבלי לסכן את חייו ואת חיי מלחיו, מצווה עליהם לאטום את אוזניהם בדונג ולקשור אותו לתורן הספינה כך שלא יוכל להשתחרר ולקפוץ מהספינה ולא לשחררו חרף כל בקשותיו עד אשר אי הסירנות ייעלם מעבר לאופק. כך זוכה אודיסאוס לשמוע את שירת הסירנות ולהישאר בחיים.

המוטיב המרכזי של הפרק הוא מוזיקה. ג'ויס, שהתגאה ביכולת השירה שלו ואף זכה בפרס לזמרה, טען כי הפרק נכתב עם אלמנטים של שירה. לפי סכמת גילברט טכניקת הכתיבה של הפרק היא "Fuga per canonem", מונח שאינו ברור. ג'ויס אף כתב בהערותיו כי בפרק מופיעים כל שמונת החלקים של הפוגה. פרנק באדג'ן כתב על הפרק כי "קל היה למקם פרק מוזיקלי בדבלין..., עיר מוזיקלית עם אהבה מיוחדת למוזיקה ווקאלית[27]

המוזגות בבאר, מיס לידיה דוס (הנקראת גם ארד) ומיס מינה קנדי (זהב) הן הסירנות המיתולוגיות, המפלרטטות עם אורחי הבר. לאופולד בלום נכנס לחדר האוכל וסועד שם. הוא רואה את עזאזל בוילאן, מאהבה של אשתו, נכנס להרף עין אל הבר כדי ללגום כוסית משקה, בדרכו אל מולי בלום. אחר כך הוא שומע את שירתו של סיימון דדאלוס, אביו של סטיבן, ששר על אשתו המתה.

פרק 12: הקיקלופים[עריכת קוד מקור | עריכה]

השעה: חמש אחר הצהריים. המסבאה של בארני קירנאן.

מאפיינים: צבע: ירוק. מדע/אמנות: כירורגיה איבר: שרירים. סמל: פניאנים


הפרק מתמקד בראייה ועיוורון. הוא מסופר מנקודת מבטו של מספר אנונימי, יודע-כל ומרושע, שעיסוקו בגביית חובות, המתעב את בלום. הוא וחברו מגיעים לפאב, שם יושב לו אדם המכונה "האזרח", אירי לאומני ואנטישמי, שיושב בפאב לצד כלבו האימתני (דמותו מבוססת ככל הנראה על זו של מייקל קיוזק, מייסד הליגה האתלטית הגאלית, ארגון אירי לאומני). האזרח מייצג את פוליפמוס, הקיקלופ מהאודיסיאה. באודיסיאה מעוור אודיסאוס את עינו של פוליפמוס בעזרת מוט-ברזל מולבן, וכך מצליח להבריח את עצמו ואת אנשיו מתוך מערת הקיקלופ. בסופו של דבר מגלה אודיסאוס לקיקלופ את זהותו, והאחרון משליך על ספינתו סלע ענק שכמעט מנתץ אותה לרסיסים.

בהמשך נכנס בלום, לפגישה שקבע עם ידידו מרטין קאנינגהאם, בעניין הביטוח של פאדי דיגנאם המת. כמו הקיקלופים, גם יושבי הבר עוינים, ובעיקר כלפי בלום, ובעיוורונם אינם שמים לב לאנושיותו של זה. עם הגעתו של קאנינגהאם מתחיל עימות מילולי בין בלום לבין "האזרח", אנטישמי מובהק, שמתבטא בחריפות נגד היהודים:

"...הנה לך יהודי! הכל רק בשביל עצמו. ערמומי כמו עכברוש של בית שימוש. מאה לחמש."

בתגובה להתבטאויותיו עונה בלום, שפורמלית אינו יהודי בדתו: "מנדלסון היה יהודי וקארל מרקס ומרקאדנטה ושפינוזה[28]. והמושיע היה יהודי ואביו היה יהודי, האלוהים שלהם...." האנטישמי שואל: - "האלוהים של מי?"

- "טוב, אז הדוד שלו היה יהודי", עונה בלום. "אלוהים שלכם היה יהודי. ישו היה יהודי בדיוק כמוני."

למשמע הדברים הללו מאיים האנטישמי לפצפץ את גולגלתו, ובלום נמלט מהמקום בכרכרה, באנלוגיה לאליהו הנביא, כל עוד נפשו בו.

פרק 13: נאוסיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

השעה 20:25. חוף סנדימאונט, מפרץ דבלין.

"גרטי הייתה לבושה בפשטות, אך בטוב-טעם שנבע מתוך חוש טבעי, כיאה למעריצה נלהבת של הוד-מעלתה האופנה, כי הייתה לה הרגשה שאולי יש סיכוי שהיא אולי תפגוש אותו. חולצה גזורה היטב בצבע כחול-חשמל, שהיא עצמה צבעה אותה בצבעי "דולי" (כי השבועון המצויר "לאשה" חזה את כניסתו של כחול-החשמל לאופנה) עם מחשוף "וי" עמוק וכיס לממחטה (בו החזיקה תמיד פיסת צמר-גפן טבולה בבושם האהוב עליה מפני שממחטה הייתה פוגמת בקו), וחצאית כחול-ים באורך שלושה-רבעים, נוח לתנועה, שהבליטה באופן מושלם את גזרתה הדקה והחיננית."

"נאוסיקה", עמוד 402

הפרק מתרחש בחוף סנדימאונט, אליו מגיע לאופולד בלום בשיטוטיו. שלוש נשים צעירות, סיסי, אידי וגרטי, יושבות על הסלעים בעת השקיעה ומנהלות שיחה. אל סיסי נלווים שני אחיה הקטנים, התאומים תומי וג'קי, ואידי באה עם אחיה התינוק. הנערה השלישית, היא גרטי מק'דאול, רווקה נאה המקבילה לנאוסיקה ההומרית. ברקע נשמעים קולות תפילה מהכנסייה הסמוכה. בלום יושב לא הרחק מהן, לבוש שחורים. כדור שבעט אחד הזאטוטים מתגלגל לעבר בלום, והוא זורקו לעבר סיסי, אך הכדור מגיע בדיוק אל מתחת לחצאיתה של גרטי. היא חשה שהאיש בשחור נועץ בה את מבטו.

כעבור זמן מה עוזבים סיסי, אידי והילדים את המקום על מנת לחזות במופע זיקוקין, אבל גרטי מתעכבת עוד כמה רגעים. ג'ויס משתמש במופע הזיקוקים כדימוי להתרגשות המינית האוחזת בבלום. גרטי נשענת לאחור, כביכול על מנת לחזות במופע הזיקוקים, ואגב כך היא חושפת עצמה לפני בלום, שמגיע לסיפוק מיני, כמתואר: "ואז נבקע זיקוק הנר... וכולם קראו אוה! אוה! בהתפעמות ומתוכו פרץ זרם גשם של חוטי שער-זהב והם ניגרו...".

לצורך הכתיבה קרא ג'ויס מגזינים של ספרות זולה, והפרק כתוב בסגנון הרומן הרומנטי. מאפיין נוסף של הפרק הוא זרם התודעה, וניתן לחלק אותו באופן ברור לשני חלקים - הוא מתחיל כזרם התודעה של גרטי מק'דאול המלא קלישאות (וכנראה מהווה פרודיה על חשיבה נשית) ולאחר הפגישה בין בלום לגרטי, הפרק עובר לזרם התודעה של בלום, שמחשבותיו מתרכזות בנשים.

הפרק "נאוסיקה" שימש כיריית הפתיחה למאבק על הוצאת יוליסס לאור. הרומן הופיע לראשונה בהמשכים במגזין האמריקאי "The Little Review", בעריכתן של מרגרט אנדרסון וג'יין היפ, החל ממרץ 1918. בגיליון יולי 1920 פורסם "נאוסיקה", ובגינו הוגשה תביעה נגד המגזין על ידי "האגודה הניו-יורקית נגד תועבה" בגין פרסום דברי זימה. העורכות נעצרו[29], הורשעו ונקנסו והפרסום נפסק.

מאפיינים: צבע: אפור. מדע/אמנות: ציור איבר: אוזן, אף. סמל: בתולה

פרק 14: שורי השמש[עריכת קוד מקור | עריכה]

השעה: 10 בערב. המקום: בית החולים ליולדות, דבלין.

מינה פיורפוי, מכרה של בלום, כורעת ללדת, ובלום בא לבקרה. בפינה אחרת של בית החולים הסטודנטים לרפואה, ובתוכם באק מאליגן, שותים לשוכרה, פוצחים בשירה ומנהלים רב-שיח מהול בניבולי פה, בעיקר סביב נושא ההיריון והלידה.

ג'ויס השקיע בפרק כ-1,000 שעות כתיבה, לפי חישוביו, וראה בו את אחד הקשים לכתיבה. בפרק, המקביל לתיאור התפתחות העובר ברחם, מחקה ג'ויס באופן פארודי ערב-רב של סגנונות ספרותיים החל בפרוזה לטינית (בסגנונם של ההיסטוריונים טקיטוס וסלוסטיוס), בסגנונות של ימי הביניים, ובפרוזה אנגלו-סקסית, המשך בסגנונות הכתיבה של תומאס מלורי, ג'ון מילטון, ג'ון באניאן (אנ')), דניאל דפו, ג'ונתן סוויפט, ג'וזף אדיסון, (אנ')), לורנס סטרן (אנ'), אדמונד ברק, ריצ'רד שרידן (Richard Brinsley Sheridan)ריצ'רד שרידן, אדוארד גיבון, הוראס וולפול, צ'ארלס לם צ'ארלס לאמב (Charles Lamb), תומאס דה קוינסי (Thomas De Quincey)תומאס דה קוינסי, צ'ארלס דיקנס, ג'ון רסקין תומאס קרלייל ואחרים, וכלה בסגנון מעורב של אנגלית רצוצה בעגות שונות.

מאפיינים: צבע: ירוק. מדע/אמנות: פיזיקה/רפואה איבר: רחם. סמל: אימהות

פרק 15: קירקי[עריכת קוד מקור | עריכה]

השעה: 11 בלילה. המקום - רובע הזונות בדבלין.

זהו הפרק הארוך בספר, 174 עמודים. הפרק כתוב כהזיה סוריאליסטית, בה דמיון ותת מודע של בלום וסטיבן מתערבבים במציאות. המתכונת היא של מחזה, רב שיח בין דמויות רבות. בלום וסטיבן דדאלוס מסתובבים ברובע הזונות. בלום פוגש את אביו המת, הנוזף בו על מעשיו, את אמו ואת מולי אשתו. סטיבן פוגש את אמו המתה. דמויות רבות נוספות ובהן בלה כהן, מנהלת בית הבושת, שמקבילה לקירקי ההומרית. כהן הופכת את בלום לאישה ואחר כך לחזיר, בהקבלה לאודיסיאה בה קירקי כישפה את אנשי אודיסיאוס והפכה אותם לחזירים. לקראת סיום מחלץ בלום את סטיבן השיכור מקטטה עם שני חיילים, אחד מהם הוא הטוראי קר, שאת שמו שאל ג'ויס מהנרי קר, שחקן תיאטרון שתבע את ג'ויס בבית משפט בציריך.

בדומה לקודמו, הפרק "קירקי" לא מרחיב את העלילה, אלא חושף בפני הקוראים את עולמו הפנימי של בלום (ובמידה פחותה את זה של סטיבן). הדמויות וההתרחשות לאורך כל הפרק היא פנטזיה של בלום שגבריותו נפגעה כתוצאה מבגידת אשתו. מוטיב חשוב בפרק הוא המזוכיזם של בלום, הכולל קונוטציות לונוס בפרווה מפרי עטו של ליאופולד פון זאכר מאזוך.

מאפיינים: צבע: סגול. מדע/אמנות: מחול איבר: שלד. סמל: יצאנית

חלק שלישי- השיבה הביתה[עריכת קוד מקור | עריכה]

חלק זה כולל את שלושת הפרקים האחרונים, שנכתבו בפריז בשנת 1921, והוא מתאר את חזרתו הלילית של בלום לביתו כשהוא מלווה בסטיבן, לאחר האירועים ברובע הזונות. הפרק האחרון מוקדש כולו למונולוג המפורסם של מולי בלום, שהקשה על הוצאת הספר לאור בארצות הברית ובבריטניה.

פרק 16: אמאוס[30][עריכת קוד מקור | עריכה]

"מצודת קאמדן ומצודת קארלייל. אני משם. והאשה הקטנה שלי גם כן שמה. היא מחכה לי. אני יודע את זה...אשתי הנאמנה שתחיה. כבר שבע שנים לא ראיתי אותה. הסתובבתי בים."
מר בלום יכול היה לדמות על נקלה את מעמד הופעתו בתמונה. שיבת הספן אל הבקתה לצד הדרך אחרי שסידר את שד הים, ליל גשם וירח עיוור. על פני כל העולם למען רעיה...לעולם אין כותבים על אשה שברחה מהבית ואחרי זה חזרה, גם אם בלבה שמרה אמונים לבעל הנעדר...

"אמאוס", תרגום:יעל רנן

השעה: ‏‏חצות.

לאופולד בלום וסטיבן דדאלוס, האחרון שתוי ומבולבל-חושים, מגיעים לפונדק בשם "מפגש העגלונים", שם הם פוגשים ימאי בשם וו. ב. מרפי, שהגיע זה עתה לדבלין, ומשוחחים איתו. מוטיב עיקרי בפרק הוא ההתחזות, ברמיזה להתחפשותו של אודיסאוס להלך זקן כדי שלא יכירוהו, עד כדי כך שלא זוהה על ידי אומאיוס, רועה החזירים שלו. כאן המתחזה הוא המלח מרפי, שבלום תוהה על זהותו האמיתית.

כאן שוב באה לידי ביטוי הפרודיה של ג'ויס: מרפי, המייצג את אומאיוס, נעדר מן הבית שבע שנים, שב אל ביתו ובלום מקשיב לו בעודו מספר את סיפורו, בעוד שבאודיסאה אודיסאוס הוא המלח שתעה בימים עשרים שנה ואילו אומאיוס, רועה החזירים, הוא זה שמאזין. באופן אירוני, בניגוד לאודיסאה, בה המפגש של טלמאכוס עם אביו אודיסאוס חם, סטיבן ובלום מתקשים למצוא נושא שיחה משותף ובמקום זאת מקשיבים לסיפורו של מרפי על מסעו בים, שנשמע בדוי לגמרי, ואחר כך קוראים עיתון עמוס בשגיאות.

סגנון הכתיבה של הפרק רווי בשגיאות סגנוניות רבות, ובמשפטים לא שלמים ולא תקינים, ככל הנראה כדי לשקף את עייפותן של הדמויות[31].

מאפיינים: צבע: אין. מדע/אמנות: ניווט איבר: עצבים. סמל: מלחים.

פרק 17: איתקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

השעה: אחת בלילה.

מה היה היחס של הגילים בין השניים?

16 שנים קודם לכן, ב-1888, כאשר היה בגילו הנוכחי של סטיבן, היה סטיבן בן 6. 16 שנים לאחר מכן, ב-1920, כאשר סטיבן יהיה בגילו הנוכחי של בלום, יהי בלום בן 54. ב-1936, כאשר בלום יהיה בן 70 וסטיבן בן 54, ייהפך היחס בין גיליהם, שהיה בתחילתו יחס של 0:16 ליחס של 13.5:17.5, כך שהפרופורציה תלך ותגדל בעוד הפער ילך ויקטן עם ההיתוספות השרירותית של שנות עתיד. כי לו הייתה הפרופורציה שנתקיימה בשנת 1883 נשארת בלא שינוי,...הרי שעד שנת 1904, במלאת לסטיבן 22 שנים, היה בלום מגיע לגיל 374...

מתוך "יוליסס", "איתקה"

הפרק הלפני אחרון בספר מתאר את מסעם וכניסתם של בלום וסטיבן לביתו של בלום, בהקבלה לחזרתם של שאודיסאוס וטלמאכוס בנו לביתו של הראשון באיתקה. באודיסיאה, אודיסאוס המחופש לקבצן ובנו חודרים אל הבית וטובחים במחזריה של פנלופי. בלום וסטיבן דדאלוס מגיעים לביתו של בלום בשתיים בלילה, בלום, ששכח את מפתחות הבית, מטפס על הגדר, נכנס דרך חלון ופותח לסטיבן את הדלת. ב-1909, בהגיעו לביקור מולדת בדבלין, פגש ג'ויס בחבריו וינסנט קוסגרייב וג'יי. אף. ביירן. ביקורו בביתו של ביירן, שגר בבית ברחוב אקלס 7, במהלכו איבד ביירן את המפתח ונאלץ לטפס על גדר הבית שימש לג'ויס חומר גלם לספר. בדיוק כמו ביירן, גם בלום מתגורר ברחוב אקלס מספר 7. וסצנת איבוד המפתח והטיפוס משוחזרת במדויק ב"יוליסס". במקרה זה הגיעה האובססיה של ג'ויס לדיוק בפרטים לשיאה. במכתב ששלח לדבלין ביקש לברר "האם יכול אדם רגיל לטפס על גדר הבית שברחוב אקלס מספר 7..., לטפס ולרדת מחלקה התחתון של הגדר... ואז לצנוח משם בלי פגע."[32]

סטיבן מסרב להצעתו של בלום לישון בביתו והולך לדרכו, בניגוד לסיפור המקורי של האודיסאה.

במהלך הפרק, בלום וסטיבן מוצאים נושאים משותפים לשיחה ואף מנהלים דיאלוג הכולל בין היתר השוואה בין אירלנד לארץ ישראל ובין לאומנות אירית לבין ציונות. בלום אף שר את שתי השורות הראשונות של התקווה.

הפרק כתוב טכנית, בצורת שאלות ותשובות. התשובות מנוסחות בצורה מדעית ( או פסבדו-מדעית) ומספקות כמות גדולה מאוד של פרטים קטנים ומספריים על בלום וסטיבן וחישובים מתמטיים ופיזיקליים. לעתים התשובות נראות כהומוריסטיות, כגון תשובה המפרטת איך גילו של בלום היה גדל אילו יחס הגילאים בין סטיבן לבלום היה קבוע מאז 1883.

ג'ויס אמר לידידו פרנק באדג'ן כי איתקה הוא הפרק האהוב עליו בספר, וכינה אותו "הברווזון המכוער". זה היה הפרק האחרון שנכתב, וג'ויס השלימו בינואר 1922, ימים ספרים לפני הוצאת הספר לאור.

מאפיינים: צבע: אין. מדע/אמנות: (-) איבר: שלד. סמל: שביטים.

פרק 18: פנלופי[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – המונולוג של מולי בלום

הפרק החותם את הספר, הוא הפרק היחיד שבו מולי בלום מככבת בבלעדיות. הוא מוקדש במלואו למונולוג המפורסם שלה. במונולוג, למעשה מונולוג פנימי, שכתוב בסגנון זרם התודעה, היא מבטאת את מחשבותיה ותשוקותיה, בעודה שוכבת על המיטה לצד בעלה. המונולוג הארוך משתרע על פני 47 עמודים. הוא נכתב כמעט ללא סימני פיסוק וכמעט ללא חלוקה לפסקאות, וכולל את אחד המשפטים הארוכים ביותר שנכתבו באנגלית - 4,391 מילים.

...אני אלבש את התחתונים והקומביניזון הכי יפים שיש לי ואני אתן לו לשטוף טוב טוב את העיניים עד שיעמוד לו המקלון שלו ואני אודיע לו אם זה מה שהוא רוצה לשמוע שמזיינים את אשתו כן ועוד איך עד שיוצא לי מהאוזניים כמעט לא כמוהו 5 או 6 פעמים אחד אחרי השני הנה הכתם שהוא השפיך על הסדין הנקי...

"יוליסס", "פנלופי", תרגום:יעל רנן

המונולוג כולל קטעים רבים שעלולים להיתפס בחוגים מסוימים כפורנוגרפיה (בחלונית משמאל). המונולוג היה אחד מהגורמים העיקריים שהביאו לאיסור על הוצאתו לאור של הספר בבריטניה ובארצות הברית, בהן נתקל הספר בהתנגדות עזה של חוגים שמרניים. ארצ'יבלד בודקין, התובע הכללי באנגליה, שעמד בראש המסע לאיסור הפצת הספר, כתב על המונולוג כי:

לא קראתי, ואין לי זמן, או נטייה...לקרוא את הספר. קראתי (רק) את העמודים 690-732. אין ביכולתי להעריך במה הם רלוונטיים לשאר הספר... ככתבם, הם נשמעים מפיה של אישה אנאלפביתית ווולגרית... יש (שם) כמות גדולה של זוהמה ותועבה. ‏‏[33]

[34]

מאפיינים: צבע: אין. מדע/אמנות: (-) איבר: בשר. סמל: ארץ.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ‏במהדורה העברית. ‏הספר תורגם לעברית בידי יעל רנן, ויצא לאור בהוצאת זמורה-ביתן.
  2. ^ ‏James Joyce, Selected Letters, ed. Richard Ellmann (London: Faber and Faber, 1975), p. 271‏
  3. ^ חזי ועופר שלח, המדריך ליוליסס, עמ' 154
  4. ^ אודיסיאה, השיר הראשון
  5. ^ ‏מונה במהדורה העברית כ-70 עמודים‏
  6. ^ ‏אחד ממגדלי השמירה הבריטיים שנבנו בתקופת נפוליאון כדי להגן על בריטניה מפני פלישה צרפתית.‏
  7. ^ ‏ באק מאליגן מבוסס על דמותו של גוגארטי‏
  8. ^ גבלר דיוויס, עמ' 105
  9. ^ עמוד 31. זהו שיר שחיבר אוליבר סיינט ג'ון גוגארטי, בשם "השיר של ישו העליז (אך המעט סרקסטי)" והופעתו היא עוד מקור לזיהוי בינו לבין מאליגן. השיר, בגרסתו ביוליסס, מופיע במלואו כאן. הטקסט המלא של השיר כפי שכתבו גוגארטי(באנגלית) מצוי כאן.
  10. ^ יוונית: נגד הנפש
  11. ^ ‏ג'ויס לימד בבית הספר קליפטון ב-1904‏
  12. ^ מקור - פרנק באדג'ן, ג'יימס ג'ויס ויצירת יוליסס, עמ' 49
  13. ^ חזי ועפר שלח, "המדריך ליוליסס, עמ' 69
  14. ^ ‏בספרו המקורי של ג'ויס לא נקראו הפרקים בשמות
  15. ^ ‏כדברי ישו בסעודה האחרונה, לוקאס כ"ב, 19, וכן מתי, כ"ו, 26‏
  16. ^ ‏Henry Flower - וריאציה נוספת על תרגום השם ויראג מהונגרית‏ - פרח
  17. ^ ‏ב-1912, בעת ביקורו בדבלין, כתב ג'ויס מאמר על המחלה בפרימנ'ס ג'ורנל. האזכור ב"יוליסס" הוא פרודיה על כך‏
  18. ^ Budgen, Frank / James Joyce and the making of 'Ulysses', and other writings
  19. ^ ‏הפאב קיים גם בימינו‏, ברחוב דיוק 21 בדבלין
  20. ^ ‏שם העט של היוצר ועורך כתב העת ויליאם מגי (William Kirkpatrick Magee))‏
  21. ^ המדריך ליוליסס, עמוד 156
  22. ^ המדריך ליוליסס, עמוד 194, וגם כאן [1]
  23. ^ על פי המיתולוגיה היוונית, דדאלוס הוזמן על ידי המלך מינוס, מלך כרתים לבנות לו לבירינת. במבוך שיכן המלך את המינוטאורוס נגדו נלחם תסאוס. אלא שאחרי השלמת הבניה החליט המלך מינוס לכלוא במבוך גם את דדאלוס ואת בנו איקרוס, לאחר שגילה כי הם יצאו מן המבוך (דדאלוס כמתכנן המבוך, הכיר את הדרך החוצה), כלא אותם במגדל, כדי שלא יגלו את סודו ולא יעזרו לאיש לפתור את המבוך.
  24. ^ המדריך ליוליסס, 196, וגם http://publish.uwo.ca/~mgroden/notes/schema10.html]
  25. ^ ‏דמות על שמו של מנהל בית הספר "ברליץ" בטריאסטה שהעסיק את ג'ויס. ב"דיוקן האמן כאיש צעיר" הוא משמש כמורה למוזיקה של סטיבן.‏
  26. ^ הוא מכנה את הסלעים הנודדים בשם Symplegades, המתייחס לשני צוקים במצר בוספורוס
  27. ^ המדריך ליוליסס, 209
  28. ^ ‏מנדלסון ומרקס המירו את דתם לנצרות, ואילו מרקאדנטה כלל לא היה יהודי‏
  29. ^ מקור: A Companion to Modernist Literature and Culture ,David Bradshaw, Kevin J. H
  30. ^ ‏אומאיוס היה רועה החזירים הנאמן ומכניס האורחים של אודיסאוס. בתרגום העברי הוא תורגם כאמאוס‏
  31. ^ Ulysses - Episode Sixteen: "Eumaeus"
  32. ^ גבלר-דיוויס, עמוד 227
  33. ^ British modernism and censorship‏, Celia Marshik עמוד 160
  34. ^ הטקסט האנגלי של המונולוג של מולי