לדלג לתוכן

הבדלים בין גרסאות בדף "אדריכלות יפנית"

נוספו 900 בתים ,  לפני חודשיים
←‏אדריכלות יפנית: לפי דף השיחה. שאר הקישורים הפנימיים המואדמים לא נמחקו. לאחר סיום התחרות, רשאי כל עורך להכחיל קישורים אלה על ידי כתיבת הערכים שלהם.
מ (עדכון תבנית)
(←‏אדריכלות יפנית: לפי דף השיחה. שאר הקישורים הפנימיים המואדמים לא נמחקו. לאחר סיום התחרות, רשאי כל עורך להכחיל קישורים אלה על ידי כתיבת הערכים שלהם.)
{{מקצרמר למובחר|ביקורת}}
[[קובץ:Kinkaku3402CBcropped.jpg|280px|ממוזער|[[המקדש המוזהב]], נבנה במקור ב-1397 ב[[תקופת מורומאצ'י]] בסגנון בוק-זוקורי, [[קיוטו]], 2013.]]
'''אדריכלות יפנית''' מתאפיינת בעיקר ב[[מבנה|מבני]] [[עץ]] מוגבהים מעט מהקרקע, עם [[גג]]ות [[רעף|רעפים]] או סכך. במקום [[קיר]]ות פנימיים יש [[דלת#סוגי_דלתות|דלתות הזזה]], המאפשרות התאמה של ה[[{{קישור שפה|אנגלית|Space (architecture)|חלל (אדריכלות)|חלל]]}} הפנימי לשימושים שונים. האנשים בדרך כלל ישבו על ה[[רצפה]] או על [[כרית|כריות]], ועד [[המאה ה-20]] לא נעשה שימוש נרחב ב[[כסא]]ות ו[[שולחן|שולחנ]]ות גבוהים.
 
האדריכלות היפנית התפתחה מה[[אדריכלות סינית|אדריכלות הסינית]] ומהאדריכלות הקוריאנית, ונחשבת לפופולרית לצד אדריכלות [[גן יפני|הגנים היפנית]].
יפן עשירה ב[[יער]]ות ויש בה חומר גלם משובח של עץ. כתוצאה מכך, פיתחה יפן את ה[[תרבות]] ה[[אדריכלות|אדריכלית]] שלה על ידי בנייה בעץ. התכונות ה[[הנדסה|הנדסיות]] של העץ והמראה שלו, לצד תרבות יפן וה[[אסתטיקה]] שהתפתחה ביפן, גרמו לעיצוב האדריכלות היפנית בסגנון שונה מזה של האדריכלות האירופית.{{הערה|שם=קוץ|{{קישור כללי|הכותב=אדריכל [[אריה קוץ]]|כתובת=https://www.gotravel.co.il/travel/?p=2314|כותרת=ההיסטוריה של האדריכלות היפנית|אתר=Gotravel.co.il|תאריך_וידוא=5 בנובמבר 2020}}}} באדריכלות יפנית [[מסורת]]ית, יש סגנונות שונים, מאפיינים וטכניקות ייחודיות ליפן בכל תקופה, בהתאם ל[[שימושי קרקע|שימוש הקרקע]]: [[בית מגורים|מגורים]], [[טירה]], [[מקדש]] [[בודהיזם|בודהיסטי]] (בסיומת ג'י) ומקדש [[שינטו]] (בסיומות גוּ, ג'ינגוּ וסיומות נוספות). מצד שני, בעיקר בימי קדם, הושפעה מאוד האדריכלות היפנית מהתרבות הסינית, כפי שהושפעו מדינות אחרות בדרום מזרח אסיה, ולכן יש לה מאפיינים משותפים לאדריכלות במדינות אסיה.
 
בשל האקלים המגוון ביפן ואלף השנים שחלפו מהייבוא הראשון של ​​התרבות עד ייבואה האחרון, יש שוני רב באדריכלות ביפן, אבל בכל זאת ניתן למצוא מספר מאפיינים אוניברסליים. המאפיין הראשון היה בחירת החומרים: תמיד עץ, ובצורות שונות: קרשים, קש, קליפת עצים, נייר – כמעט בכל המבנים. בשונה מאדריכלות סינית ומערבית, לא היה שימוש באבן מלבד שימושים ספציפיים מסוימים, כמו יסודות מקדש וטירה. גם המבנה הכללי כמעט תמיד זהה: עמודים ו[[קורה (מבנה)|קורות]] התומכים בגג גדול ומעוקל בעדינות, עם קירות דקים מנייר, לרוב ניתנים להזזה ואף פעם לא <!--{{קישור שפה|אנגלית|Load-bearing wall|קיר נושא|-->קירות נושאים<!--}}-->. [[קשת (מבנה)|קשת]]ות ו[[קמרון חבית|קמרונות חבית]] נעדרים לחלוטין. גמלונים וגגות מקומרים עדינים יותר מאשר בסין, ובניית [[אנטזיס]], עמודים קמורים, הייתה מועטה. גם כשנבנו [[עיצוב|עיטורים]] מאסיביים על גבי המבנה, כמו במקדש השינטו ניקו טושו-גו, התאימו העיטורים למבנה הבסיסי והדגישו אותו, במקום להסתירו.
 
הגג הוא המאפיין הדומיננטי באדריכלות יפנית מסורתית, ולעיתים קרובות מהווה מחצית מגודל המבנה כולו. קצוות הגג המעוקלים קמעה, משתרעים הרבה מעבר לקירות, מהווים קירוי למרפסות, ובמקדשים והיכלות הם נתמכים על ידי תומכים מורכבים הנקראים <!--{{קישור שפה|אנגלית|Tokyō|טוקיו (מבנה)|-->טוקיו<!--}}-->. במבני מגורים בוצעו פתרונות פשוטים יותר. הגגות הגדולים מעניקים לחלל הפנים אפלוליות אופיינית, התורמת לאווירת הבניין. פנים הבניין מורכב בדרך כלל מחלל מרכזי יחיד הנקרא <!--{{קישור שפה|אנגלית|Omoya|-->אומויה<!--}}-->, וממנו מסתעפים חללי משנה. חלוקת החלל הפנימי היא גמישה, וניתן לשנות את גודל החדר באמצעות פרגודים או קירות נייר נעים. בהתאם לצורך, ניתן לחלק את החלל הגדול והיחיד של האולם הראשי. לחלופין, ניתן להסיר קירות בהיקף החלל הראשי, ולצרף אותו לחללי משנה על מנת לאפשר מקום לאנשים נוספים כאורחים. השימוש ב<!--{{קישור שפה|אנגלית|Ken (unit)|קן (יחידת מידה)|-->קן<!--}}-->, [[מודולריות|מודול]] בנייה, שומר על פרופורציות בין החלקים הקבועים של המבנה ועל ההרמוניה הכוללת שלו. גם ההפרדה בין פנים לחוץ איננה מוחלטת, משום שניתן להסיר קירות שלמים, ובכך להוסיף שטח למבקרים בבית מגורים או במקדש. מרפסות הן בנייה חיצונית של הבניין, אך הן עולם חיצוני מול פנים הבניין. משום כך נבנו המבנים כחלק מסביבתם, תוך כדי הקפדה על מיזוג המבנה עם הסביבה הטבעית הסובבת אותו.
 
המאפיינים האוניברסליים המשותפים לאדריכלות מקודשת ולאדריכלות חילונית, איפשרו הפיכת בניין חילוני למקדש או להפך. זה קרה למשל במקדש [[הוריו-ג'י]], שבו הפכה [[אחוזה]] של אישה אצילה לבניין [[דת]]י.
[[קובץ:Tōdai-ji_Kon-dō.jpg|ממוזער|מקדש [[טודאי-ג'י]], מבנה העץ הגדול בעולם, [[נארה]], 2008. נוסד ב-728 כשמרכז הבודהיזם היה בנארה. המקדש נבנה מחדש ב-1709 אחרי שריפת המקדש הקודם ב-1567 במהלך קרב בין [[חמולה|חמולת]] מיושי לחמולת מצונאגה.{{הערה|{{קישור כללי|כתובת=http://www.todaiji.or.jp/english/index.html|כותרת=The Tōdaiji|אתר=Todaiji.or.jp|תאריך_וידוא=11 בנובמבר 2020|שפה=אנגלית}}|כיוון=שמאל}}]]
[[קובץ:Horyu-ji_National_Treasure_World_heritage_国宝・世界遺産法隆寺57.JPG|ממוזער|ההיכל המוזהב, מקדש [[הוריו-ג'י]], נארה, 2011.]]
במקביל להשפעה הדתית של הבודהיזם על יפן, הדגימו המקדשים הבודהיסטיים בסין את שיטות הבניה והעיצוב הסיניים לסטודנטים היפניים. בתקופה זו כבר הייתה לסין שיטה אדריכלית קבועה לפי עקרונות ההנדסה, שיטת הבנייה, חלוקת המרחב, <!--{{קישור שפה|אנגלית|Architectural_drawing#Detail_drawings|פרטי בניין|-->פרטי הבניין<!--}}--> והעיצוב, וה{{קישור שפה|אנגלית|Concept|קונספציה}} ה[[פילוסופיה|פילוסופית]] שמאחוריה. ה[[תאוריה אדריכלית|תאוריה האדריכלית]] הסינית כללה את כל הבנייה בסין, וליפן נכנסה התאוריה דרך המקדשים הבודהיסטיים.{{הערה|שם=קוץ}}
 
מקדשים בודהיסטיים רבים נבנו ביפן מהמאה השישית ואילך, אך רובם לא שרדו. המקדש העתיק ביותר שנותר ביפן הוא הוריו-ג'י ב[[נארה]]. המקדש נבנה במהלך [[המאה ה-7|המאה השביעית]], נפגע בשריפה ב-670 ונבנה מחדש בתחילת [[המאה ה-8|המאה השמינית]]. מקדש הוריו-ג'י זכה להגנתה של משפחת המלוכה היפנית, והיווה אבן דרך באימוץ הבודהיזם על ידי הקיסרות היפנית. מעמד הוריו-ג'י דעך החל מ-1868 בעקבות [[רסטורציית מייג'י]] ומתן עדיפות לשינטואיזם, אולם ב-1897 הועבר חוק הנוגע לשימור מקדשים עתיקים, שכתוצאה ממנו זכה המקדש לתשומת לב מחודשת בכל הקשור לשימורו. המקדש הנוכחי מורכב משני חלקים: סאי-אין במערב וטו-אין במזרח. החלק המערבי של המקדש כולל את הקונדו (ההיכל) ואת הפגודה החמש-קומתית. באזור טו-אין, הנמצא במרחק 122 מטרים מסאי-אין, שוכן היכל יומדונו (היכל החלומות) ה[[מתומן]]. במתחם יש גם מגורי נזירים, חדרי הרצאות, [[ספרייה|ספריות]] ו[[חדר אוכל|חדרי אוכל]].
==== בינוי ערים ====
[[קובץ:Chang'an_of_Tang.jpg|ממוזער|העיר [[שיאן]] בתקופה של [[שושלת טאנג]], ששימשה כמודל לבניית העיר נארה ביפן.]]
בהשפעת התרבות הסינית, החליטה המשפחה הקיסרית היפנית לבנות עיר בירה חדשה לפי המודל הסיני. ב-708 הורתה {{קישור שפה|אנגלית|Empress Genmei|ג'נמיי}}, הקיסרית ה-43 של יפן, לאנשי חצרה לבנות את נארה, ונארה נבנתה ב-710 כמו [[שיאן]], עיר הבירה של שושלת טאנג. שיאן בנויה על רשת משבצות ריבועית סביב ציר [[סימטריה]] ראשי מדרום לצפון, שעליו היה ממוקם ארמון הקיסר בקצהו הצפוני של הציר. משני צידי הציר ממוקמים מוסדות השלטון והדת, ו[[רובע|רבע]]י המגורים, ונארה נבנתה באופן דומה.{{הערה|{{קישור כללי|כתובת=https://youinjapan.net/kansai/pics/heijo_palace_map.jpg|כותרת=Heijo Palace (Imperial Palace) map|אתר=Youinjapan.net|תאריך_וידוא=13 בנובמבר 2020|מידע נוסף=https://youinjapan.net/kansai/nara.php|שפה=אנגלית}}|כיוון=שמאל}} נארה הייתה עיר בירה עד 784, כאשר הורה הקיסר <!--{{קישור שפה|אנגלית|Emperor Kanmu|-->קנמו<!--}}--> על העברת הבירה לעיר [[קיוטו]], שנקראה הייאן-קיו, ונבנתה גם כן לפי דגם העיר הסינית.{{הערה|שם=קוץ}}{{הערה|שם=קיוטו|{{קישור כללי|כתובת=https://www.japan-guide.com/e/e3917.html|כותרת=Kyoto Imperial Palace|אתר=Japan-guide.com|תאריך_וידוא=13 בנובמבר 2020|שפה=אנגלית}}|כיוון=שמאל}} קיוטו שימשה כבירת הקיסרות מ-794 עד 1868,{{הערה|שם=קיוטו}} כאשר הבירה עברה לעיר [[טוקיו]], שנקראה קודם [[תקופת אדו|אדו]].
 
=== אדריכלות דת השינטו ===
[[קובץ:Ise_Grand_Shrine,_Mie_Prefecture;_November_2016_(01).jpg|ממוזער|[[טוריאי]], שער כניסה למקדש איסה, מחוז מיאה, 2016.]]
[[קובץ:Ise Shrine Meizukuri.jpg|ממוזער|תרשים מקדש נאיקו.]]
דת ה[[שינטו]] שונה מהבודהיזם. [[מקדש איסה]] המוקדש ל[[אל השמש|אלת השמש]] [[אמטראסו]] בעיר <!--{{קישור שפה|אנגלית|Ise|-->איסה<!--}}--> הוא מקדש השינטו החשוב ביפן.{{הערה|{{קישור כללי|הכותב=Mark Cartwright|כתובת=https://www.ancient.eu/Ise_Grand_Shrine/|כותרת=Ise Grand Shrine|אתר=Ancient.eu|תאריך=6 באפריל 2017|תאריך_וידוא=13 בנובמבר 2020|מידע נוסף=The Ise Grand Shrine is the most important Shinto shrine in the country|שפה=אנגלית}}|כיוון=שמאל}} מתחם המקדש הוא קומפלקס מקדשים, המרוכזים סביב שני מקדשים עיקריים, נאיקוּ וגֶקוּ. המקדש באיסה נבנה במאה השביעית לספירה,{{הערה|{{קישור כללי|כתובת=http://witcombe.sbc.edu/sacredplaces/ise.html|כותרת=Ise Shrine, Japan|אתר=Witcombe.sbc.edu|תאריך_וידוא=13 בנובמבר 2020|שפה=אנגלית}}|כיוון=שמאל}} כתגובה לכניסת הבודהיזם ליפן וכניסיון לחזק את דת השינטו העתיקה מול ההתפשטות המהירה והאינטנסיבית של דת הבודהיזם. המקדש באיסה שונה באופן משמעותי מהמקדשים שנבנו בסגנון הבודהיסטי, ומציג את הערכים האסתטיים היפניים ואת הרעיונות האדריכליים של התרבות היפנית הטרום-סינית. הסגנון האדריכלי של מקדש איסה נקרא שינמֵיי-זוּקוּרי. הוא מבוסס על פשטות, ועקרונותיו התפתחו בתקופת קופון.
 
כדי לשמור על מבנהו המקורי של המקדש תוך כדי חידושו, מפורק מבנה המקדש מדי עשרים שנה ונבנה מחדש באתר סמוך. הבנייה נעשית באופן טבעי, על ידי שימוש בטכניקות נגרות עתיקות, ללא מסמרים או חלקי מתכת, אלא בעץ בלבד. המגרש הריק הסמוך למקדש – מקום עמידתו של המקדש הקודם, ומקום בנייתו של המקדש הבא – נקרא קודנצ'י. השטח מכוסה באבני חצץ לבנות, ונותר ריק מלבד מבנה עץ קטן שנבנה סביב עמוד עץ בגובה שני מטרים שנקרא שין-נו-מיהאשירה (העמוד המרכזי החדש). כשהמקדש נבנה מחדש, הוא נבנה סביב עמוד זה, ואחר כך מסירים את מבנה העץ. לפני סיום הפירוק של המקדש הישן, בונים את מבנה העץ מחדש סביב העמוד הישן, וכן נותרים שני העמודים המרכזיים נסתרים תמיד. בתוך המקדש יש רצפה מוגבהת, ואל הכניסה מוביל גרם מדרגות יחיד. הגג עשוי מקנים מיובשים, על רכס הגג מונחים עשרה בולי עץ, ורכס הגג נתמך על ידי שני עמודים חיצוניים מקדימה ומאחורה. המקדש שנבנה ב-2013, הוא הגרסה ה-62 של המקדש, ומקדש חדש עתיד להיבנות בשנת 2033. במקדש מאוחסן הראי הקדוש, שלפי המסורת ניתן למשפחת המלוכה בידי אלת השמש.{{הערה|{{קישור כללי|כתובת=http://www.onmarkproductions.com/html/shrine-guide-2.shtml#regalia|כותרת=Three Shintō Regalia|הכותב=Mark Schumacher|אתר=Onmarkproductions.com|תאריך_וידוא=14 בנובמבר 2020|שפה=אנגלית}}|כיוון=שמאל}} הצגת הראי בפומבי אסורה, והמבנה שבו הוא נמצא, מוקף בחומת עץ. לקודש הקודשים יכולים רק הכוהנים ובני המשפחה הקיסרית להיכנס.
 
=== מחזורי השפעה ===
עם היחלשותה של שושלת טאנג בסין, הפסיק השלטון היפני את המשלחות הרשמיות שנסעו בצורה סדירה לסין במשך תקופת טאנג, וייבאו ליפן את תרבות סין. ב[[תקופת הייאן]] גיבשה יפן את תרבותה, תוך כדי ניתוק מההשפעה הסינית. התממשו עקרונות העיצוב, שהיו הבסיס של תרבות יפן לפני ההשפעה הסינית, ועיצבו מחדש את הבנייה אחרי ההשפעה העמוקה מסין שגבלה בהטמעה מוחלטת. המבנים הראשונים שהשתנו היו בתי המגורים והגנים, אך גם המקדשים הבודהיסטים, שהיו נושא תרבותי ואדריכלי סיני מובהק, החלו לעבור שינויים איטיים במשך מאות שנים, לכיוון של הפשטה, א-סימטריה, והעדפה לחומרים טבעיים – עץ חשוף וגגות קש – בניגוד לצבעוניות הסינית. ננטשו חומרי בנייה כבדים כמו אבן, טיט וחימר, ונעשתה נפוצה בנייה בקירות עץ פשוטים, רצפות ומחיצות. [[ארז]], עץ מקומי, היה פופולרי בגימור פנים עקב מבנהו המחוספס, ועצי [[אורן]] ו[[{{קישור שפה|אנגלית|Larch|לגש (עץ)|לגש]]}} נועדו לשימוש מבני. לוחות רעפים ועץ [[ברוש]] שנקרא "הינוקי" שימשו לגגות. בתקופה זו נעשה שימוש ב<!--{{קישור שפה|אנגלית|Hidden roof|-->גג סמוי<!--}}--> כפתרון יפני לבעיות ניקוז של גגות.
 
כיוון זה המשיך לאורך תקופה של מאות שנים, אך לא היה יציב, אלא הפגין רגישות לתקופות היסטוריות של פתיחות מחודשת בקשרים עם סין בזמן [[שושלת סונג]] ואחר כך בזמן [[שושלת מינג]]. מנגד, הייתה תקופה של סגירת שערים בזמן [[שושלת יואן]] המונגולית שאיימה לכבוש את יפן, אבל לא הצליחה בכך.
 
==== תקופת הייאן ====
צמיחת הגודל של המבנים בעיר הבירה הובילה לאדריכלות הנשענת על עמודים שהמרחק ביניהם היה קבוע בהתאם לקן, [[יחידת מידה]] יפנית השווה לקצת פחות משני מטרים. {{קישור שפה|אנגלית|Heian Palace|ארמון הייאן}} הקיסרי הגדיר את התחלת הסגנון ה[[אריסטוקרטיה (מעמד)|אריסטוקרטי]] שנקרא {{קישור שפה|אנגלית|Shinden-zukuri|שינדן-זוקורי}}, והתאפיין במבנים סימטריים שנבנו כזרועות התוחמות גן פנימי. גן זה השתמש ב<!--{{קישור שפה|אנגלית|Borrowed scenery|-->נוף שאול<!--}}--> כדי להשתלב לכאורה עם הנוף הרחב יותר. דוגמה מהותית ששרדה מאדריכלות שינדן-זוקורי היא אולם הפניקס של מקדש {{קישור שפה|אנגלית|Byōdō-in|ביודו-אין}} שנבנה ב-1053 בעיר אוג'י, הנמצאת דרום-מזרחית לקיוטו. האולם בנוי כמבנה מלבני המוקף בבריכה מלאכותית, עם שני מסדרונות בצורת L משני צידיו, ומסדרון אחורי העובר מעל הבריכה ומתחבר לקרקע מאחור.
 
בתקופה זו הסגנון האדריכלי של המקדשים הבודהיסטיים החל להשפיע על הסגנון של מקדשי השינטו. במקדשי השינטו החלו לצבוע את העצים, שלפני כן בדרך כלל נבנו ללא גימור, בצבע ה[[צינובר]] האדום האופייני לבודהיזם. בחלקה המאוחר יותר של תקופת הייאן הייתה בנייה מתועדת ראשונה של בתים עממיים בסגנון <!--{{קישור שפה|אנגלית|Minka|מינקה (יפן)|-->מינקה<!--}}-->, שהתאפיינו בשימוש בחומרים ועבודה מקומיים, ונבנו בעיקר מעץ עם רצפות מאדמה וגגות סכך.{{הערה|{{קישור כללי|הכותב=Kanpai|כתובת=https://www.kanpai-japan.com/shirakawa-go|כותרת=Shirakawa-go Traditional villages with thatched roofs|אתר=Kanpai-japan.com|תאריך_וידוא=17 בנובמבר 2020|שפה=אנגלית}}|כיוון=שמאל}}
 
<gallery mode="packed">
בתקופת קאמאקורה (1185–1333) ובתקופת מורומאצ'י (1336–1573), הייתה התקדמות טכנולוגית באדריכלות היפנית, שפנתה לכיוון שונה במקצת מהאדריכלות הסינית. השינויים נבעו מדרישות מקומיות כמו עמידות לרעידות אדמה, ובניית מחסה מפני גשמים עזים וחום הקיץ. במענה לדרישות, יצרו נגרי אמן את סגנונות האדריכלות היפניים {{קישור שפה|אנגלית|Daibutsuyō|דאיבוצויו}} ("בודהה גדול") ו{{קישור שפה|אנגלית|Zenshūyō|זנשויו}} ("סגנון הזן").{{הערה|{{קישור כללי|כתובת=http://www.aisf.or.jp/~jaanus/deta/d/daibutsuyou.htm|אתר=Jaanus (Japanese Architecture and Art Net Users System)|כותרת=Daibutsuyou|תאריך_וידוא=23 בדצמבר 2020|שפה=אנגלית}}|כיוון=שמאל}}{{הערה|{{קישור כללי|כתובת=http://www.aisf.or.jp/~jaanus/deta/z/zenshuuyou.htm|אתר=Jaanus |כותרת=Zenshuuyou|תאריך_וידוא=23 בדצמבר 2020|שפה=אנגלית}}|כיוון=שמאל}}
 
תקופת קאמאקורה החלה בהעברת השלטון ביפן מהחצר הקיסרית ל[[שוגון|שוגונות]] קאמאקורה, שנוסדה על ידי [[מינאמוטו נו יוריטומו]]. ב{{קישור שפה|אנגלית|Genpei War|מלחמת גנפיי}} (1180–1185) נפגעו מבנים מסורתיים רבים בנארה ובקיוטו, כמו טודאי-ג'י ו<!--{{קישור שפה|אנגלית|Kōfuku-ji|-->קופוקו-ג'י<!--}}-->, שנשרפו בשנת 1180 על ידי טאירה נו שיגירה מ[[שבט טאירה]]. רוב המקדשים נבנו מחדש מאוחר יותר על ידי שוגונות קאמאקורה כדי לאחד ולחזק את שלטון השוגון.{{הערה|{{קישור כללי|הכותב=James T. Ulak|כתובת=http://www.britannica.com/EBchecked/topic/719164/Japanese-architecture |כותרת=Japanese architecture|אתר=[[אנציקלופדיה בריטניקה]]|תאריך_וידוא=1 בינואר 2021|מידע נוסף=The Kamakura period|שפה=אנגלית}}|כיוון=שמאל}}
 
בתקופת קאמאקורה האדריכלות הייתה פחות מפורטת ועשירה מאשר בתקופת הייאן, והתאפיינה בפשטות עקב הקשר שלה ל[[משטר צבאי|סדר צבאי]]. מגורי [[סמוראי]]ם נבנו בסגנון בוק-זוקורי{{הערה|{{קישור כללי|כתובת=https://doyouknowjapan.com/architecture/|כותרת=Japanese Architecture|אתר=Doyouknowjapan.com|תאריך_וידוא=2 בינואר 2021|מידע נוסף=Buke-zukuri|שפה=אנגלית}}|כיוון=שמאל}} שדמה לסגנון {{קישור שפה|אנגלית|Shinden-zukuri|שינדןהשינדן-זוקורי}},{{הערה|{{קישור כללי|כתובת=https://japanese-wiki-corpus.github.io/building/Buke-zukuri%20style%20(architecture%20representative%20of%20a%20samurais%20residence).html |כותרת=Buke-zukuri style (architecture representative of a samurai's residence)|אתר=Japanese-wiki-corpus.github.io|תאריך_וידוא=2 בינואר 2021|שפה=אנגלית}}|כיוון=שמאל}} והבניינים היו מוקפים ב[[חפיר]]ים צרים או שוחות. הגנת המבנים הייתה בעדיפות ראשונה, והם נבנו כשהם מקובצים תחת קורת גג אחת ולא סביב גן. גני הבתים מתקופת הייאן הפכו לרוב למגרשי אימונים.
 
אחרי נפילתה של שוגונות קאמאקורה ב-1333, קמה [[תקופת אשיקאגה|שוגונות אשיקאגה]], שמאוחר יותר קבעה את מושבה במחוז קיוטו במורומאצ'י. קרבת השוגון לחצר הקיסרית הובילה ליריבות בדרגים העליונים של החברה, שגרמה לצריכת מוצרי יוקרה ולניהול אורח חיים ראוותני. בבתים אריסטוקרטיים בוצעו שינויים מסגנון הבוק-זוקורי הפשוט כדי להתאימם לסגנון השינדן-זוקורי הקודם. דוגמה לאדריכלות ראוותנית זו היא [[המקדש המוזהב]] קינקאקו-ג'י בקיוטו, המעוטר בלכה ועלי זהב, בניגוד למבנים פשוטים אחרים עם גגות פשוטים. בניסיון לרסן את [[עושר]] המעמדות העליונים, הנהיגו אדוני הזן את [[טקס התה היפני]], ונבנו [[בית תה#יפן|בתי תה]] (צ'שיצו) בגודל צנוע עם פרטי בניין וחומרים פשוטים. הסגנון קבע אדריכלות למגורים במבנים קלים ואינטימיים יותר, שהתבססו על עמודים דקים וקורות עץ עם [[פוסומה]], מחיצות הזזה פנימיות, ו[[שוג'י]], קירות הזזה חיצוניים. מחצלות [[טטאמי]], שבתקופת קאמאקורה הונחו לרוב על הרצפה, עברו בתקופת מורומאצ'י למחצלות בגודל קבוע הצמודות זו לזו, ושטח רצפה טיפוסי של בית תה נקבע לארבע וחצי מחצלות.{{הערה|{{קישור כללי|כתובת=http://www.aisf.or.jp/%7Ejaanus/deta/c/chashitsu.htm|כותרת=Chashitsu|אתר=Jaanus|תאריך_וידוא=3 בינואר 2021|שפה=אנגלית}}|כיוון=שמאל}}{{הערה|{{קישור כללי|כתובת=http://www.aisf.or.jp/%7Ejaanus/deta/t/tatami.htm|כותרת=Tatami|אתר=Jaanus|תאריך_וידוא=3 בינואר 2021|שפה=אנגלית}}|כיוון=שמאל}} בתכנון הגן, החליפו עקרונות הזן את המים בחול או חצץ כדי ליצור את [[גן זן|הגן היבש]] מטיפוס קארסנסואי, כפי שמדגים הגן במקדש הזן <!--{{קישור שפה|אנגלית|Ryōan-ji|-->ריואן-ג'י<!--}}--> בקיוטו.
 
<gallery mode="packed">
TodaijiNandaimon0185.jpg|הננדאימון (השער הגדול) של מקדש טודאי-ג'י הוא אחת הדוגמאות המעטות של הדאיבוצויו, נארה, 2007
Kozanji_Temple_(Shimonoseki).JPG|מקדש קוזן-ג'י, מקדש זן בודהיסטי בסגנון זנשויו, <!--{{קישור שפה|אנגלית|Shimonoseki|-->שימוז'קי<!--}}-->, 2007
קובץ:Museum_für_Ostasiatische_Kunst_Dahlem_Berlin_Mai_2006_017.jpg|בית תה יפני, 2006
</gallery>
שוגונות טוקוגאווה בנתה את {{קישור שפה|אנגלית|Edo Castle|טירת אדו}}, שסביבה נבנו בניינים של ממשל המדינה ובתי מגורים ל[[דאימיו]] המחוזיים. העיר התפתחה סביב בניינים אלה, שהיו מחוברים ברשת של דרכים ותעלות. בשנת 1700 גדלה האוכלוסייה למיליון תושבים. המחסור במרחב לאדריכלות מגורים גרם לבניית בניינים של שתי קומות, שלעיתים קרובות נבנו על גבי בסיסי אבן מוגבהים.
 
בניית <!--{{קישור שפה|אנגלית|Machiya|-->מאציה<!--}}-->, בתים עירוניים, הייתה קיימת מאז תקופת הייאן. בתקופת אדו, הבתים החלו להיות מעודנים. בדרך כלל נבנתה מאציה בחלקות עמוקות וצרות הצמודות לרחוב (רוחב החלקה העיד על עושרו של הבעלים), לעיתים קרובות עם [[בית מלאכה]] או [[חנות]] בקומת הקרקע. על הגג הונחו רעפים במקום סכך, ולעיתים קרובות כוסה בטיח העץ החשוף של הבניין, כדי להגן עליו מפני אש.{{הערה|{{קישור כללי|כתובת=http://www.aisf.or.jp/%7Ejaanus/deta/m/machiya.htm|כותרת=Machiya|אתר=Jaanus|תאריך_וידוא=28 בינואר 2021|שפה=אנגלית}}|כיוון=שמאל}} מנגד, נבנו מבנים ראוותניים, שהפגינו את עושרם ועוצמתם של האדונים ה[[פיאודליזם|פיאודלי]]ים, כמו הקמייאשיקי (האחוזה העליונה) של הדאימיו <!--{{קישור שפה|אנגלית|Matsudaira Tadamasa|-->מצודאירה טדמאסה<!--}}-->, שנבנה במאה ה-17 מחוץ לטירת אדו, או אחוזת אושיטה באוזון, הנמצא ברובע היגאשי במרכז [[נגויה]].
 
בתקופת אדו התחוללו שריפות הרסניות, ו{{קישור שפה|אנגלית|Great fire of Meireki|השריפה הגדולה של מאירקי}} בשנת 1657 הייתה נקודת מפנה בתכנון העירוני. כשיטה להפחתה בהתפשטות האש, בנתה הממשלה סוללות אבן לפחות בשני מקומות לאורך נהרות בעיר אדו. במהלך הזמן נהרסו הסוללות, והוחלפו במחסני דוזו, ששימשו כמעצורי שריפה לצד אחסון סחורות שנפרקו מהתעלות. הדוזו נבנו ממסגרת מבנית העשויה עץ ועליה ציפוי במספר שכבות של טיח אדמה על הקירות, הדלת והגג. מעל הגג מכוסה האדמה, נבנתה מסגרת עץ לגג הרעפים. יפנים שלמדו עם ההולנדים בתחנת הסחר [[דג'ימה]], צידדו בבנייה באבן ולבנים, אך בנייה זו לא בוצעה בגלל פגיעותה לרעידות אדמה.
 
==== תקופות מייג'י, טאישו וראשית תקופת שווה ====
לקראת סיומה של שוגונות טוקוגאווה, החלה להיראות השפעה של אדריכלות מערבית במבני צבא ומסחר, בעיקר במתקנים ימיים ותעשייתיים. עד שנת 1867 שלטו ביפן השוגונים במשך מאות שנים, והקיסר היה סמל נטול כוח. בשנה זו עלה לשלטון הקיסר [[מוצוהיטו]] בגיל 14, ונקרא מייג'י, "שלטון נאור" ביפנית. בארבע השנים הראשונות החלה [[רסטורציית מייג'י]], אחרי שיפן הייתה בסגר מרצון במשך יותר משתי מאות, שגרם לקפאון כמעט מוחלט בהתקדמות הטכנולוגית. ב-1890 נחקקה [[חוקת מייג'י]] (חוקת האימפריה היפנית), שהייתה בתוקף עד כניעת יפן ב[[מלחמת העולם השנייה]] ב-1945. ב[[תקופת מייג'י]], שהסתיימה ב-1912 עם מותו של קיסר המייג'י, החלה יפן בתהליך מהיר של [[התמערבות]], שהוביל לצורך בסוגי בניינים חדשים כמו בתי ספר, בנקים ובתי מלון. אדריכלות המייג'י המוקדמת הושפעה מהאדריכלות הקולוניאלית שהייתה ב{{קישור שפה|אנגלית|Treaty ports|נמלי אמנה|נמלי האמנה}} הסיניים כמו [[הונג קונג]] (בריטניה) ו[[מקאו]] (פורטוגל). ב[[נגסאקי]] בנה הסוחר הבריטי [[תומאס בלייק גלובר]] בית בסגנון מערבי, שבוצע על ידי נגרי אמן יפניים. בהשפעתו צמחה קריירת האדריכל <!--{{קישור שפה|אנגלית|Thomas Waters|-->תומאס ווטרס<!--}}-->, שתכנן את <!--{{קישור שפה|אנגלית|Japan Mint|מטבעת יפן|-->מטבעת הכסף<!--}}--> ב[[אוסקה]] בשנת 1868, בניין לבנים ואבן ארוך ונמוך, עם [[פורטיקו]] ו[[גמלון]] מלבני. בטוקיו תכנן ווטרס את המוזיאון המסחרי, שנחשב לבניין הלבנים הראשון בעיר.
 
בשנת 1872 נשרף עד היסוד אזור [[שוק הדגים צוקיג'י|צוקיג'י]] בטוקיו.{{הערה|{{קישור כללי|כתובת=https://www.library.metro.tokyo.lg.jp/portals/0/edo/tokyo_library/english/upimage/big/050.jpg|כותרת=צוקיג'י טוקיו|אתר=Library.metro.tokyo.lg.jp (Tokyo Metropolitan Library)|תאריך_וידוא=13 בפברואר 2021}}}} בעקבות שריפה זו, החליטה הממשלה להפוך את אזור [[גינזה]] לדגם של בניה מודרנית. הממשלה יזמה בנייה ​​של מבנים מלבנים עמידות לאש, רחובות רחבים, שחיברו את תחנת הרכבת שימבשי ל[[זיכיון (ממשל)|זיכיון]] הזר בצוקיג'י, לצד בניית ריכוז של משרדי ממשלה. תכנון האזור נעשה על ידי האדריכל ווטרס, ועל הבנייה הייתה מופקדת לשכת הבינוי של משרד האוצר. בשנת 1873 הושלמה בניית גינזה בסגנון מערבי. בשלב ראשון הוצעו בתי הלבנים למכירה, ומאוחר יותר הוחכרו, אבל שכר הדירה הגבוה שנקבע הותיר רבים מהם ללא דיירים. אף על פי כן, החל האזור לשגשג כסמל של "תרבות ונאורות", כיוון שבתי הוצאה לאור של עיתונים וירחונים קבעו את מושבם במקום, ותרמו לבולטות האזור. האזור אף התפרסם בזכות חלונות הראווה של חנויותיו, שהיו דגם לשיטות שיווק מערביות. בתי הלבנים של גינזה שימשו דגם לתוכניות מודרניזציה רבות בערים יפניות.
 
דוגמה עיקרית לאדריכלות המערבית הקדומה הייתה <!--{{קישור שפה|אנגלית|Rokumeikan|-->רוקומייקאן<!--}}-->, בניין גדול בן שתי קומות בטוקיו, שתכנונו הוזמן על ידי המרקיז אינאו קאורו, שר החוץ, לשיכון המבקרים הזרים. רוקומייקאן תוכנן על ידי האדריכל הבריטי ג'וזיה קונדר, {{קישור שפה|אנגלית|Foreign government advisors in Meiji Japan|יועצים ממשלתיים זרים במייג'י יפן|יועץ ממשלתי זר במייג'י יפן}} (זר שכיר), הושלם בשנת 1883{{הערה|{{קישור כללי|כתובת=https://www.ndl.go.jp/scenery/e/column/tokyo/before-rokumeikan.html|כותרת=Before Rokumeikan|אתר=[[ספריית הדיאט הלאומית]]|תאריך_וידוא=19 בפברואר 2021|תאריך=2008|שפה=אנגלית}}|כיוון=שמאל}} והפך לסמל ההתמערבות בתקופת מייג'י, אבל היו עליו דעות שונות, משום שהתקיימו בו נשפים ראוותניים שנועדו להרשים את המבקרים בתחכום ובקדמה של יפן. ריונקאקו היה גורד השחקים הראשון בסגנון מערבי ביפן, שנבנה בשנת 1890 ברובע אסקוסה בטוקיו, אבל נהרס ב[[רעידת האדמה והצונמי בקאנטו (1923)]]. לצד כניסתו של הסגנון המערבי, עדיין נעשה שימוש באדריכלות מסורתית לבניינים חדשים, כמו בזמן בניית [[הארמון הקיסרי של טוקיו|הארמון הקיסרי]] של מייג'י בטוקיו. עם זאת, נבנו בארמון סמלי אלמנטים מערביים כמו מזרקת מים בגנים.
 
בניגוד לסגנון ה[[נאו-קלאסיציזם|נאו-קלאסי]] של ווטרס, פיתחו נגרים יפנים אדריכלות בסגנון פסבדו-מערבי שנקראה {{קישור שפה|אנגלית|Giyōfū architecture|אדריכלות גיופו}} על ידי בנייה בעץ. דוגמה לאדריכלות גיופו היא בית הספר היסודי קאיצ'י ב[[נאגנו (מחוז)|מחוז נאגנו]] שנבנה בשנת 1876. הנגר הראשי טאטיישי קיושיגה נסע לטוקיו, ראה סגנונות בנייה מערביים פופולריים, ושילב אותם בבית הספר בשיטות בנייה מסורתיות. בית הספר נבנה כמו המחסנים המסורתיים שנקראו <!--{{קישור שפה|אנגלית|Kura (storehouse)|קורה (מחסן)|-->קוּרָה<!--}}-->. מבנה העץ ה[[טיח|מטויח]] מבפנים ומבחוץ, משלב מגדל סיני [[מתומן]] עם בסיס דמוי אבן. על בסיס המבנה יושם טיח [[גבס]] מסורתי של <!--{{קישור שפה|אנגלית|Namako wall|-->קיר נאמאקו<!--}}--> כדי ליצור את הרושם שהבניין יושב על בסיס אבן. דוגמה נוספת הייתה <!--{{קישור שפה|אנגלית|First National Bank Building (Tokyo)|-->הבנק הלאומי הראשון בטוקיו<!--}}-->, שנבנה בשנת 1872.
 
ממשלת יפן הזמינה אדריכלים זרים לעבוד ביפן וללמד אדריכלים יפניים חדשים. ג'וזיה קונדר הכשיר אדריכלים בולטים בתקופת מייג'י, כמו <!--{{קישור שפה|אנגלית|Tatsuno Kingo|-->קינגו טאצונו<!--}}-->, <!--{{קישור שפה|אנגלית|Sone Tatsuzō|-->טאצוזו סון<!--}}--> ו<!--{{קישור שפה|אנגלית|Katayama Tōkuma|-->טוקומה קטאיאמה<!--}}-->. ליצירותיו המוקדמות של טאצונו היה סגנון [[ונציה|ונציאני]] ([[התחייה הגותית]]) שהושפע מ[[ג'ון ראסקין]], אך יצירותיו המאוחרות יותר כמו בנק יפן (1896) ותחנת טוקיו (1914) הן בסגנון [[אקלקטיזם באדריכלות|אקלקטי]] ו[[אדריכלות האמנויות היפות]]. קטאיאמה הושפע יותר מאדריכלות [[הקיסרות השנייה|האימפריה הצרפתית השנייה]], והיא מופיעה ב[[המוזיאון הלאומי של נארה|מוזיאון הלאומי בנארה]] (1894) וב{{קישור שפה|אנגלית|Kyoto National Museum|מוזיאון הלאומי בקיוטו}} (1895), כאשר הגג של המוזיאון בקיוטו הוא בסגנון מערבי מובהק.{{הערה|{{קישור כללי|כתובת=https://www.ndl.go.jp/scenery/e/column/kansai/imperial_household_museum_of_kyoto.html|כותרת=Imperial Household Museum of Kyoto – Western-style Building from the Meiji Era|אתר=ספריית הדיאט הלאומית|תאריך_וידוא=18 בפברואר 2021|תאריך=2008|מידע נוסף="The Imperial Household Museum of Kyoto is one of the best Western-style buildings that have been standing in Kyoto since the Meiji Era"|שפה=אנגלית}}|כיוון=שמאל}}
 
ב[[תקופת טאישו]] בשלטון הקיסר [[יושיהיטו]] ובראשית [[תקופת שווה]] בשלטון הקיסר [[הירוהיטו]], פעלו ביפן שני אדריכלים אמריקאים רבי השפעה. הראשון היה [[פרנק לויד רייט]], שתכנן את המלון הקיסרי בטוקיו (1913–1923){{הערה|שם=קיסרי|{{קישור כללי|כתובת=https://www.dezeen.com/2017/06/15/imperial-hotel-tokyo-japan-frank-lloyd-wright-150th-anniversary|כותרת=Frank Lloyd Wright merged eastern and western architecture at Tokyo's Imperial Hotel|אתר=Dezeen.com|תאריך_וידוא=19 בפברואר 2021|שפה=אנגלית}}|כיוון=שמאל}} ואת בית ההארחה יודוקו (1918).{{הערה|{{קישור כללי|כתובת=https://franklloydwright.org/site/yodoko-guest-house|כותרת=Yodoko Guest House|אתר=Franklloydwright.org|תאריך_וידוא=19 בפברואר 2021|שפה=אנגלית}}|כיוון=שמאל}} את שני המבנים בנה רייט ב<!--{{קישור שפה|אנגלית|Ōya stone|-->אבן אויה<!--}}-->, שנוצרה מ[[לבה]] ו[[אפר געשי]].{{הערה|שם=קיסרי}} רייט הכשיר [[מתמחה|מתמחים]] יפניים, כאדריכל <!--{{קישור שפה|אנגלית|Arata Endo|-->אראטה אנדו<!--}}-->, שבנה את <!--{{קישור שפה|אנגלית|Kōshien Hotel|-->מלון קושיאן<!--}}--> בשנת 1930 בסגנון המלון הקיסרי בטוקיו. האדריכל האמריקאי השני היה אנטונין ריימונד שעבד אצל רייט במלון הקיסרי. אחרי בניית המלון הקיסרי, עזב ריימונד את רייט והקים [[עסק]] משלו בטוקיו. אף על פי שעבודותיו המוקדמות כמו מכללת הנשים הנוצרית בטוקיו הראו את השפעתו של רייט, הוא החל במהרה לעשות שימוש ב[[בטון מזוין]], בביצוע שהזכיר את שיטות הבנייה היפניות המסורתיות.{{הערה|{{קישור כללי|כתובת=https://journal.rikumo.com/journal/the-work-of-antonin-raymond|כותרת=Legacy: Life of Antonin Raymond|אתר=Journal.rikumo.com|תאריך=16 בדצמבר 2015|תאריך_וידוא=19 בפברואר 2021|שפה=אנגלית}}|כיוון=שמאל}}
 
אדריכל מבני הציבור <!--{{קישור שפה|אנגלית|Togo Murano|-->טוגו מוראנו<!--}}-->, מהדור של ריימונד, הושפע מ{{קישור שפה|אנגלית|Rationalism (architecture)|אדריכלות רציונלית|האדריכלות הרציונלית}} ותכנן את בניין המשרדים מוריגו שוטן בטוקיו (1931) ואת ההיכל הציבורי בעיר יוּבֶּה, מחוז יאמאגוצ'י (1937). באותו סגנון של [[אדריכלות מודרנית]] רציונלית, תכנן אדריכל מבני הציבור <!--{{קישור שפה|אנגלית|Tetsuro Yoshida|-->טסורו יושידה<!--}}--> את סניף הדואר המרכזי בטוקיו (1933){{הערה|{{קישור כללי|כתובת=http://www.oldtokyo.com/central-post-office-tokyo-c-1935|כותרת=Central Post Office, Tokyo|אתר=Oldtokyo.com|תאריך_וידוא=19 בפברואר 2021|שפה=אנגלית}}|כיוון=שמאל}} ואת סניף הדואר המרכזי באוסקה (1939).{{הערה|{{קישור כללי|כתובת=https://www.10plus1.jp/project/pics2004/ws/en/ws_e_jj004.html|כותרת=Osaka Central Post Office|אתר=10plus1.jp|תאריך_וידוא=19 בפברואר 2021 |שפה=אנגלית}}|כיוון=שמאל}}
 
<!--{{קישור שפה|אנגלית|Imperial Crown Style|-->סגנון הכתר הקיסרי<!--}}--> היה מנוגד למודרניזם ביפן, והמבנים בסגנון שלו התאפיינו בגג בסגנון יפני, כמו המוזיאון הלאומי של טוקיו (1937) שתוכנן על ידי היטושי ווטנאבה, בניין עיריית נגויה ומשרד הממשל של [[אאיצ'י (מחוז)|מחוז אאיצ'י]] בנגויה.{{הערה|{{קישור כללי|כתובת=https://www.pref.aichi.jp/soshiki/zaisan/honchokaisetsu.html|כותרת=Aichi Prefectural Office Main Building|אתר=Pref.aichi.jp|תאריך_וידוא=19 בפברואר 2021|שפה=יפנית}}|כיוון=שמאל}} הממשלה, שמדיניות ה[[מיליטריזם]] התחזקה בה, עמדה על כך שמבני ציבור יתוכננו ב"סגנון יפני", והאדריכלות המודרנית תצומצם למבני תשתית כמו תחנת הכוח מספר שתיים בסכר קורובה (1938), שתכנן האדריכל בונזו ימגוצ'י.{{הערה|{{קישור כללי|כתובת=https://www.docomomojapan.com/structure/黒部川第二号発電所およびダム/|כותרת= Kurobe No. 2 Power Plant and Dam|אתר=Docomomojapan.com|תאריך_וידוא=19 בפברואר 2021|שפה=יפנית}}|כיוון=שמאל}}
 
בניינים רבים מתקופות מייג'י, טאישו ושווה נהרסו במלחמת העולם השנייה ואחריה, כמו הרוקומייקאן. האדריכל <!--{{קישור שפה|אנגלית|Yoshirō Taniguchi|-->טניגוצ'י יושירו<!--}}--> ומוטו צוצ'יקאווה, סגן הנשיא של רכבת נגויה, הקימו ב-1965 את <!--{{קישור שפה|אנגלית|Meiji-mura|-->מייג'י מורה<!--}}--> (כפר מייג'י) בעיר אינויאמה, ליד נגויה, שבו נבנו מחדש בגודל זהה מבנים רבים שחולצו מהרס, לרבות המלון הקיסרי בטוקיו שתכנן רייט.{{הערה|{{קישור כללי|הכותב=Mark Guthrie|כתובת=https://morethanrelo.com/en/meiji-mura|כותרת=Take a Journey Through Time at Meiji Mura|אתר=H&R Group|תאריך=30 בספטמבר 2015|תאריך_וידוא=19 בפברואר 2021|שפה=אנגלית}}|כיוון=שמאל}} מוזיאון דומה הוא <!--{{קישור שפה|אנגלית|Edo-Tokyo Open Air Architectural Museum|-->המוזיאון האדריכלי הפתוח באדו-טוקיו<!--}}-->.
 
<gallery mode="packed">
 
==== תקופת שווה המאוחרת ====
אחרי מלחמת העולם השנייה ובהשפעתו של [[המפקד העליון של כוחות הברית]], הגנרל [[דאגלס מקארתור]], עברו הפוליטיקה והדת ביפן רפורמה למדינה מפורזת ודמוקרטית. ב-1947 כוננה [[חוקת יפן|חוקה]] חדשה ביפן, אך כלכלתה צמחה רק בתחילת [[מלחמת קוריאה]] (1950) כשייצרה סחורות תעשייתיות כבת [[אמנה (הסכם)|ברית]] של [[ארצות הברית]]. ב-1951 נחקק חוק חוק הדיור הציבורי, הקובע את תמיכת הממשלה בדיור שנבנה על ידי המגזר הפרטי.{{הערה|{{קישור כללי|כתובת=http://www.internationalhousingassociation.org/fileUpload_details.aspx?contentTypeID=3&contentID=254956&subContentID=706249|הכותב=The Japan Federation of Housing Organizations|כותרת=Social Housing Policy in Japan|תאריך=אוקטובר 2017|אתר=Internationalhousingassociation.org|תאריך_וידוא=20 בפברואר 2021|שפה=אנגלית}}|כיוון=שמאל}} ב-1946 הוקם איגוד הדיור הטרומי כדי לטפל במחסור הכרוני בדיור עקב [[הפצצת טוקיו|הפצצות המלחמה]], ואדריכלים כמו <!--{{קישור שפה|אנגלית|Kunio Maekawa|-->קוניו מקאווה<!--}}--> הגישו תוכניות. באותה שנה העלתה המועצה לשיקום נזקי מלחמה רעיונות לשיקום 13 ערים יפניות, והאדריכל [[קנזו טנגה]] הגיש תוכניות ל[[הירושימה]] ו[[מאבאשי]]. ב-1949 זכה טנגה בתחרות לתכנון {{קישור שפה|אנגלית|Hiroshima Peace Memorial Museum|מוזיאון ההנצחה לשלום בהירושימה}}, קיבל שבחים בינלאומיים, והמבנה הושלם ב-1955. אחרי הצלחת המוזיאון בהירושימה, זכה טנגה לתכנן את משרד הממשל של [[קאגווה (מחוז)|מחוז קאגווה]] ב[[טקמאצו]] (1958){{הערה|{{קישור כללי|כתובת=https://blog.hinomaple.com/2016/11/28/kagawa-prefectural-government-office-east-building/|הכותב=HinoMaple|כותרת=Kagawa Prefectural Government Office East Building|תאריך=28 בנובמבר 2016|אתר=Hinomaple.com|תאריך_וידוא=20 בפברואר 2021|שפה=אנגלית}}|כיוון=שמאל}} ואת בניין עיריית קוראשיקי העתיקה (1960).{{הערה|{{קישור כללי|כתובת=http://www.greatbuildings.com/buildings/Kurashiki_City_Hall.html|הכותב=Kenzo Tange|כותרת=Kurashiki City Hall|תאריך=2013|אתר=Greatbuildings.com|תאריך_וידוא=20 בפברואר 2021|שפה=אנגלית}}|כיוון=שמאל}}{{הערה|{{קישור כללי|כתובת=http://architecture-history.org/architects/architects/TANGE/OBJECTS/1960,%20Town%20Hall,%20Kurashiki,%20JAPAN.html|הכותב=20th century architecture|כותרת=Kurashiki Town Hall|אתר=Architecture-history.org|תאריך_וידוא=20 בפברואר 2021|שפה=אנגלית}}|כיוון=שמאל}} מקאווה וטנגה, שבתחילת קריירתו האדריכלית עבד אצל מקאווה, התעניינו באדריכלות היפנית המסורתית ובהשפעת האופי המקומי, שהודגמו בקגאווה עם אלמנטים מתקופת הייאן: גן, סלעים ובריכות, ששולבו באדריכלות המודרנית המערבית.
 
בהשפעתו הניכרת של טנגה, התקיימה בטוקיו <!--{{קישור שפה|אנגלית|Metabolism_(architecture)#Tokyo_World_Design_Conference,_1960|-->הוועידה העולמית לעיצוב ב-1960<!--}}-->. האדריכלים היפניים <!--{{קישור שפה|אנגלית|Kiyonori Kikutake|-->קיונורי קיקוטאקה<!--}}-->, מסאטו אוטאקה, <!--{{קישור שפה|אנגלית|Kisho Kurokawa|-->קישו קורוקוואה<!--}}--> שהיה סטודנט של טנגה, ופומיהיקו מאקי,{{הערה|{{קישור כללי|הכותב=[[קרן וולף]]|כתובת=https://wolffund.org.il/2019/12/28/פומיהיקו-מאקי-2/|כותרת=פומיהיקו מאקי, זוכה פרס וולף לאדריכלות 1988|אתר=Wolffund.org.il|תאריך_וידוא=20 בפברואר 2021}}}} הציגו את {{קישור שפה|אנגלית|Metabolism (architecture)|אדריכלות המטבוליזם}} היפנית, שהדגימה שילוב של צורות מבנים קבועות, עם פונקציות ומרווחים גמישים.{{הערה|{{קישור כללי|הכותב=מתחמי עיצוב ואדריכלות 2010|כתובת=https://www.da-magazine.co.il/אדריכלות/פשטות-וטוהר-האדריכלות-היפנית/|כותרת=פשטות וטוהר: האדריכלות היפנית|אתר=Da-magazine.co.il|תאריך=ינואר 2016|תאריך_וידוא=20 בפברואר 2021|מידע נוסף="סגנון זה משלב צורות קבועות של מבנים, עם פונקציות ומרווחים גמישים"}}}} הם הציגו התחדשות ויצירה מחדש, דחו ייצוג חזותי של האדריכלות היפנית המסורתית, וקידמו את הרעיון שהפרט, הבית והעיר הם חלקי גוף אחד. הקפסולה, שהייתה הסמל הבינלאומי של המטבוליסטים, הופיעה כרעיון בסוף שנות השישים ונבנתה על ידי קורוקוואה ב[[מגדל הקפסולות|מגדל הקפסולות נאקאגין]] בטוקיו ב-1972.
 
בשנות השישים הייתה עלייה והתרחבות של חברות בנייה גדולות ביפן, כמו תאגידי <!--{{קישור שפה|אנגלית|Shimizu Corporation|-->שימיזו<!--}}--> ו<!--{{קישור שפה|אנגלית|Kajima|-->קג'ימה<!--}}-->. <!--{{קישור שפה|אנגלית|Nikken Sekkei|-->ניקן סקי<!--}}-->, חברה מקיפה לאדריכלות, [[עיצוב פנים]], [[תכנון ערים ואזורים|בינוי ערים]], [[אדריכלות נוף|תכנון נוף]], [[הנדסת מבנים]], [[הנדסה אזרחית]] ו[[קיימות]],{{הערה|{{קישור כללי|כתובת=https://www.nikken.co.jp/en/|הכותב=Nikken|כותרת=Nikken since 1900|אתר=Nikken.co.jp|תאריך_וידוא=22 בפברואר 2021|שפה=אנגלית}}|כיוון=שמאל}} כללה לעיתים קרובות אלמנטי עיצוב מטבוליסטי בבניינים שלה. [[אולימפיאדת טוקיו (1964)]] נערכה בשיא הזינוק הכלכלי של יפן, עם תנופה גדולה בעיצוב חדש. [[אולם הספורט הלאומי יויוגי]], שנבנה בין 1961–1964 על ידי טנגה, היה ציון דרך בעיצוב גגות תלויים, שהזכירו אלמנטים מסורתיים ממקדש השינטו. מבנים אולימפיים נוספים היו [[ניפון בודוקאן]] ו<!--{{קישור שפה|אנגלית|Komazawa Gymnasium|-->אולם הספורט קומאזאווה<!--}}-->. בחירת טוקיו סימלה את חזרת יפן לבמה העולמית אחרי תבוסתה במלחמת העולם השנייה.
 
בשנות השישים היו גם אדריכלים יפניים שלא עסקו באדריכלות המטבוליזם. <!--{{קישור שפה|אנגלית|Kazuo Shinohara|-->קאזו שינוהארה<!--}}--> התמחה בפרויקטי מגורים קטנים, שבהם חקר אדריכלות מסורתית עם אלמנטים פשוטים של מרחב, [[הפשטה]] ו[[סמל]]יות. בבית המטריה בטוקיו (1961){{הערה|{{קישור כללי|כתובת=https://misfitsarchitecture.com/2014/07/20/kazuo-shinoharas-houses/umbrella-house-1961/|כותרת=Umbrella House 1961|אתר=Misfitsarchitecture.com|תאריך_וידוא=22 בפברואר 2021|שפה=אנגלית}}|כיוון=שמאל}}{{הערה|{{קישור כללי|הכותב=20th century architecture|כתובת=http://architecture-history.org/architects/architects/SHINOHARA/1.html|כותרת=1961, Umbrella House|אתר=Architecture-history.org|תאריך_וידוא=22 בפברואר 2021|שפה=אנגלית}}|כיוון=שמאל}} הוא חקר את היחסים המרחביים בין הדומה, רצפת אדמה דחוסה, לבין הטטאמי, רצפה מוגבהת בסלון ובחדר השינה. יחסים אלה נחקרו עוד יותר בבית עם רצפת האדמה (1963), שבו נבנתה רצפת אדמה מהודקת באזור המטבח. בתכנון הבית בלבן (1964) הוא עשה שימוש בגג כדי לעגן את העיצוב שלו בבית,{{הערה|{{קישור כללי|כתובת=https://misfitsarchitecture.com/2014/07/20/kazuo-shinoharas-houses/|כותרת=House in White 1964|אתר=Misfitsarchitecture.com|תאריך=2014|תאריך_וידוא=22 בפברואר 2021|שפה=אנגלית}}|כיוון=שמאל}}{{הערה|{{קישור כללי|כתובת=https://i1.wp.com/misfitsarchitecture.com/wp-content/uploads/2014/07/untitled-211.jpeg|כותרת=Image 1|אתר=Misfitsarchitecture.com|תאריך=2014|תאריך_וידוא=22 בפברואר 2021|שפה=אנגלית}}|כיוון=שמאל}}{{הערה|{{קישור כללי|כתובת=https://i0.wp.com/misfitsarchitecture.com/wp-content/uploads/2014/07/untitled-23.jpeg|כותרת=Image 2|אתר=Misfitsarchitecture.com|תאריך=2014|תאריך_וידוא=22 בפברואר 2021|שפה=אנגלית}}|כיוון=שמאל}} בדומה ל{{קישור שפה|אנגלית|Prairie School|בתי הערבה}} שתכנן רייט.
 
אדריכל [[אראטה איסוזקי]] החל את דרכו אצל טנגה. בתחילה התעניין בתנועת המטבוליזם ותכנן פרויקטים תאורטיים חדשניים עבור העיר באוויר (1961) ועיר העתיד (1962), אולם עד מהרה עבר לאדריכלות יותר [[מנייריזם|מנייריסטית]], שהייתה דומה [[אדריכלות נאו-קלאסית|לאדריכלות הנאו-קלאסית]] של האדריכל [[ג'יימס סטירלינג (ארכיטקט)|ג'יימס סטירלינג]].{{הערה|{{קישור כללי|כתובת=https://www.encyclopedia.com/people/literature-and-arts/architecture-biographies/arata-isozaki|כותרת=Arata Isozaki|אתר=Encyclopedia.com|תאריך=9 בפברואר 2021|תאריך_וידוא=22 בפברואר 2021|שפה=אנגלית}}|כיוון=שמאל}} תכנן את סניף אוֹיְטָה של הבנק ההדדי פוקואוקה (1967) עם רשתות מתמטיות ובנייה ב[[בטון]] חשוף. ב<!--{{קישור שפה|אנגלית|Gunma Prefectural Museum of History|-->מוזיאון ההיסטוריה של מחוז גונמה<!--}}--> שתכנן בטאקאסאקי (1971–1974) התנסה באלמנטי קוביות (חלקם בגודל של 12 מטרים), המכוסים ברשת משנית שעוצבה על ידי הקירות החיצוניים והחלונות.{{הערה|{{קישור כללי|כתובת=https://japan-stock-photo.com/collection/zeitgenossische-architektur/japanese-architects/otaka-masato/gunma-prefectural-museum/|כותרת=Gunma Prefectural Museum of History|אתר=Japan-stock-photo.com|תאריך_וידוא=22 בפברואר 2021|שפה=אנגלית}}|כיוון=שמאל}} עיצוב הקירות הושפע מהתכנון שביצע [[לה קורבוזיה]] ב[[המוזיאון הלאומי לאמנות מערבית|מוזיאון הלאומי לאמנות מערבית]] בטוקיו שנבנה ב-1955.
 
ערים יפניות שבהן חסרות [[פיאצה נאבונה|פיאצות]] ו[[כיכר עירונית|כיכר]]ות אירופאיות, מדגישות את הקשר של היפנים אל פעולות היומיום של הרחוב. פומיהיקו מאקי היה אחד ממספר אדריכלים שהתעניינו ביחסי האדריכלות והעיר, וניתן לראות זאת בעבודותיו כמרכז הספורט של מחוז אוסקה (1972) ובניין <!--{{קישור שפה|אנגלית|Spiral (building)|ספירלה (בניין)|-->ספירלה<!--}}--> בטוקיו (1985), המתאפיין ב[[ספירלה]] בקוטר 15 מטרים, שמקיפה את הגלריה האחורית ומתחברת לקומה השנייה. גם אדריכל <!--{{קישור שפה|יפנית|相田武文|-->טאקפומי עאידה<!--}}--> דחה את רעיונות האדריכלות המטבוליסטית וחקר את ה[[סמיוטיקה]] העירונית.
 
[[קובץ:Rokko_Housing_Tadao_Ando.jpg|ממוזער|שיכון רוקו 1, אדריכל [[טדאו אנדו]], נבנה ב-1983, [[קובה (יפן)|קובה]], [[היוגו (מחוז)|מחוז היוגו]], 2006]]
בסוף שנות השבעים ובתחילת שנות השמונים בחן האדריכל [[טדאו אנדו]] את ה[[רגיונליזם ביקורתי|רג'יונליזם הביקורתי]]: קידום התייחסות מקומית באדריכלות. פרשנות אנדו הודגמה על ידי התאמת הבית היפני לטבע, שאבדה לדעתו באדריכלות המודרנית. הפרויקטים הראשונים שלו היו בתים עירוניים קטנים עם חצרות סגורות, כמו <!--{{קישור שפה|אנגלית|Row House in Sumiyoshi|-->בית אזומה<!--}}--> באוסקה שנבנה ב-1976. האדריכלות שלו מתאפיינת בשימוש בבטון ובשימוש מושכל באור. בית אזומה נבנה ללא חלונות חיצוניים, ששיקפו את רצון הלקוח לחוש שאינו ביפן. כפיצוי על אובדן האור, נבנתה בתוך הבית חצר פנימית עם שביל חוצה. רעיונות אנדו על שילוב האדריכלות בטבע בוצעו בשיכון רוקו 1 על צלע {{קישור שפה|אנגלית|Mount Rokkō|הר רוקו}} ב[[קובה (יפן)|קובה]] (1983) וב<!--{{קישור שפה|אנגלית|Church on the Water|-->כנסייה על המים<!--}}--> בטומאמו, [[הוקאידו]] (1988).
 
בשנות השמונים המאוחרות הוכנו התוכניות הראשונות של אדריכל [[טויו איטו]] ושל אדריכלית <!--{{קישור שפה|אנגלית|Itsuko Hasegawa|-->איצוקו הסגווה<!--}}--> מבית הספר "שינוהארה". שניהם התעניינו בחיים העירוניים ובעיר העכשווית. איטו התמקד בדינמיות ובניידות "הנוודים העירוניים" בעיר כשתכנן את מגדל הרוחות (1986), ששילב אלמנטים טבעיים כמו אור ורוח עם אלמנטי הטכנולוגיה. הסגווה התמקדה במה שכינתה "אדריכלות כטבע אחר". מרכז התרבות שונאנדאי שתכננה ב<!--{{קישור שפה|אנגלית|Fujisawa, Kanagawa|-->פוג'יסאווה<!--}}--> (1991) שילב את הסביבה הטבעית עם חומרי הייטק חדשים.
 
אדריכלים אינדיבידואליסטים בסוף שנות השמונים ככמו <!--{{קישור שפה|אנגלית|Shin Takamatsu|-->שין טקמאצו<!--}}--> תכננו מבנים מונומנטליים, כקירין פלאזה באוסקה (1987),{{הערה|{{קישור כללי|הכותב=Shin Takamatsu|כתובת=http://www.takamatsu.co.jp/_eng/projects/details.php?id=74|כותרת=Kirin Plaza Osaka|אתר=Takamatsu.co.jp|תאריך_וידוא=20 בפברואר 2021|שפה=אנגלית}}|כיוון=שמאל}} שנהרס ב-2008.{{הערה|{{קישור כללי|הכותב=Melissa Mitchell|כתובת=https://phys.org/news/2009-03-japanese-architectural-trends-unique-realities.html|כותרת=Japanese architectural trends reflect unique realities, scholar says|אתר=Phys.org|תאריך=9 במרץ 2009|תאריך_וידוא=20 בפברואר 2021|מידע נוסף=University of Illinois|שפה=אנגלית}}|כיוון=שמאל}} <!--{{קישור שפה|יפנית|高崎正治|-->מסהארו טאקאסאקי<!--}}--> עבד עם האדריכל האוסטרי <!--{{קישור שפה|אנגלית|Günther Domenig|-->גינטר דומניג<!--}}--> בשנות השבעים, היה שותף ל<!--{{קישור שפה|אנגלית|Organic architecture|-->אדריכלות האורגנית<!--}}--> של דומניג, ותכנן אדריכלות "[[היקום|קוסמית]]". בבית האפס הקוסמולוגי שלו שנבנה מבטון בשנת 1991 ב[[קגושימה]], נמצא הסלון בתוך ביצה, ומהווה מרחב ביטחון ופרטיות עבור הלקוח.{{הערה|{{קישור כללי|הכותב=Cheryl Thompson|כתובת=http://www.torontosfinesthomes.com/13-extraordinary-homes-designed-by-famous-architects/|כותרת=Masaharu Takasaki, Zero Cosmology (1991)|אתר=Torontosfinesthomes.com|תאריך_וידוא=22 בפברואר 2021|שפה=אנגלית}}|כיוון=שמאל}}
 
<gallery mode="packed">
[[תקופת הייסי]] היא התקופה שבה שלט ביפן הקיסר [[אקיהיטו, קיסר יפן|אקיהיטו]], יום אחרי פטירת הירוהיטו אביו, והיא נמשכה מ-8 בינואר 1989 עד 30 באפריל 2019, כאשר פרש מכס הקיסרות, ובנו [[נארוהיטו, קיסר יפן|נארוהיטו]] ירש את הקיסרות ב-1 במאי 2019. בתקופת הייסי התנפצה [[בועה כלכלית|הבועה הכלכלית]] של יפן. התנפצות זו גרמה לירידת שכר מהותית לאדריכלים היפניים שעבדו במגזר העסקי והפרטי, והם עברו לעבוד במגזר הממשלתי והציבורי, שסיפק פרויקטים.
 
איצוקו הסגווה תכננה מרכזי תרבות וקהילה ביפן, כמרכז התרבות בסומידה, טוקיו (1995) והמרכז הקהילתי בעיר <!--{{קישור שפה|אנגלית|Fukuroi, Shizuoka|-->פוקורוי<!--}}--> (2001), שבהם היא שיתפה את הציבור בתהליך התכנון, ובחנה את רעיונותיה שלה על סינון האור דרך הקירות החיצוניים אל פנים המבנה. בתקופת שווה המאוחרת, התפרסם טדאו אנדו בשימוש שלו בבטון חשוף, אבל את ה[[ביתן]] היפני ב{{קישור שפה|אנגלית|Seville Expo '92|תערוכת סביליה 1992}} תכנן כ"מבנה העץ הגדול בעולם" כפי שנקרא הביתן. אנדו המשיך ותכנן בעץ את המוזיאון לתרבות העץ ב<!--{{קישור שפה|אנגלית|Kami, Hyōgo (Mikata)|קאמי (עיר)|-->קאמי<!--}}-->, [[היוגו (מחוז)|מחוז היוגו]] (1994) ואת מקדש קומיו-ג'י ב<!--{{קישור שפה|אנגלית|Saijō, Ehime|-->סייג'ו<!--}}--> (2001).{{הערה|{{קישור כללי|הכותב=Kari Silloway|כתובת=http://www.galinsky.com/buildings/komyoji/index.htm|כותרת=Komyo-ji Temple, Ehime, Japan|אתר=Galinsky.com|תאריך=2004|תאריך_וידוא=23 בפברואר 2021|שפה=אנגלית}}|כיוון=שמאל}}{{הערה|{{קישור כללי|כתובת=http://architectuul.com/architecture/komyo-ji-temple|כותרת=Komyo-ji Temple, Saijo, Japan by Tadao Ando|אתר=Architectuul.com|תאריך_וידוא=23 בפברואר 2021|שפה=אנגלית}}|כיוון=שמאל}}{{הערה|{{קישור כללי|כתובת=https://www.archweb.com/en/architectures/work/Tempio-Komyo-ji-Saijo/|כותרת=Tempio Komyo-ji – Saijo|אתר=Archweb.com|תאריך_וידוא=23 בפברואר 2021|שפה=אנגלית}}|כיוון=שמאל}}
 
אחרי רעידת האדמה בקובה ב-1995, פיתח האדריכל <!--{{קישור שפה|אנגלית|Shigeru Ban|-->שיגרו באן<!--}}--> צינורות קרטון לבנייה מהירה של מקלטי פליטים, שכונו "בתי נייר". באן תכנן בקובה גם כנסייה קתולית עם 58 צינורות קרטון בגובה חמישה מטרים ועם גג מתיחה שנפתח כמו מטריה. הכנסייה הוקמה על ידי מתנדבים קתוליים תוך חמישה שבועות. ב{{קישור שפה|אנגלית|Ashes and Snow|מוזיאון הנוודים}} השתמש באן ב[[מכולה|מכולות]], סידר אותן לסירוגין אחת על גבי השנייה בארבע שורות של מכולות, עם מרווח של מכולה בין מכולה למכולה, וחיבר אותן בפינות עם [[מחבר (התקן)|מחבר]]ים מפותלים שיצרו אפקט של לוח שחמט מוצק וריק. חללי המשנה נוצרו על ידי צינורות קרטון.{{הערה|{{קישור כללי|הכותב=Gregory Colbert|כתובת=https://gregorycolbert.com/project/exhibitions/|כותרת=Exhibitions|אתר=Gregorycolbert.com|תאריך_וידוא=23 בפברואר 2021|שפה=אנגלית}}|כיוון=שמאל}}{{הערה|{{קישור כללי|הכותב=Gregory Colbert|כתובת=https://i2.wp.com/gregorycolbert.com/wp-content/uploads/2018/01/8-1.jpg|כותרת=Image 8|אתר=Gregorycolbert.com|תאריך_וידוא=23 בפברואר 2021}};{{ש}}{{קישור כללי|הכותב=Gregory Colbert|כתובת=https://i2.wp.com/gregorycolbert.com/wp-content/uploads/2018/01/11-1.jpg|כותרת=Image 11|אתר=Gregorycolbert.com|תאריך_וידוא=23 בפברואר 2021|מידע נוסף=בזמן ההקמה}};{{ש}}{{קישור כללי|הכותב=Gregory Colbert|כתובת=https://i2.wp.com/gregorycolbert.com/wp-content/uploads/2018/01/13-1.jpg|כותרת=Image 13|אתר=Gregorycolbert.com|תאריך_וידוא=23 בפברואר 2021}};{{ש}}{{קישור כללי|הכותב=Gregory Colbert|כתובת=https://i2.wp.com/gregorycolbert.com/wp-content/uploads/2018/01/14-1.jpg|כותרת=Image 14|אתר=Gregorycolbert.com|תאריך_וידוא=23 בפברואר 2021}};{{ש}}{{קישור כללי|הכותב=Gregory Colbert|כתובת=https://i2.wp.com/gregorycolbert.com/wp-content/uploads/2018/01/19-1.jpg|כותרת=Image 19|אתר=Gregorycolbert.com|תאריך_וידוא=23 בפברואר 2021}}|כיוון=שמאל}} המוזיאון תוכנן כמבנה זמני, והוא עבר מ[[ניו יורק]] ל[[סנטה מוניקה]], ל[[טוקיו]] ול[[מקסיקו סיטי]]. ב-1995 זכה טויו אוטו בתחרות לתכנון [[בניין המדיאטק בסנדאי]] והמשיך את סגנונו הקודם של דינמיקה נוזלית בעיר המודרנית עם עמודים "דמויי אצות" מצינורות שתמכו בבניין בן שבע קומות עטוף זכוכית. הצינורות הקרובים לפינות החיצוניות של הבניין נועדו לעמוד בפני רעידת אדמה, וב[[רעידת האדמה והצונמי בסנדאי (2011)|רעידת האדמה]] שפקדה את יפן ב-[[2011]], לא ניזוק הבניין, אלא נפגעו חלקים בעיצוב הפנים בלבד.
 
האדריכל <!--{{קישור שפה|אנגלית|Sou Fujimoto|-->סו פוג'ימוטו<!--}}--> הסתמך על מניפולציה של אלמנטי בנייה בסיסיים כדי לייצר [[פרימיטיביזם]] גאומטרי. המבנים שתכנן הותאמו לטופוגרפיה שלהם, כללו סדרת בתים לצד בית ילדים ב[[הוקאידו]], והוא תכנן מבנים גם מחוץ ליפן, כמו ב[[לונדון]], ב[[אוסטריה]], ב[[צרפת]] וב[[הונגריה]].
 
[[קובץ:Rolex_Learning_center.jpg|ממוזער|מרכז הלמידה של רולקס, [[לוזאן]], 2012]]
שני עובדים לשעבר של איטו, האדריכלית [[קזויו סג'ימה]] והאדריכל <!--{{קישור שפה|אנגלית|Ryue Nishizawa|-->ריו נישיזאווה<!--}}-->, הקימו ב-1995 את שותפות <!--{{קישור שפה|אנגלית|SANAA-->|SANAA<!--}}-->. הם תכננו חללים שקופים וקלים, שהציגו את תנועות דייריהם. ב-2001 תכננו חנות ל[[כריסטיאן דיור (חברה)|כריסטיאן דיור]] בשיבויה, טוקיו, שהזכירה את המדיאטק שתכנן איטו, עם יריעות אקריליות לבנות מגניבות שסיננו את האור וחשפו חלקית את תכולת החנות. דינמיקת הנזילות שלהם נבנתה ב<!--{{קישור שפה|אנגלית|Rolex Learning Center|-->מרכז הלמידה של רולקס<!--}}--> ב[[בית הספר הפוליטכני הפדרלי של לוזאן]], שהושלם ב-2010. בוצעה רצפה גלית מתחת לגג מעטפת מבטון רציף, שיציקתו בוצעה ברצף במשך יומיים. ממעוף הציפור, נראה המבנה כמו תא ביולוגי מנוקד בחצרות פנימיות. ב-2009 הם תכננו ב[[גלריית סרפנטיין]] בלונדון, ביתן קיץ עם גג אלומיניום צף שנתמך על ידי עמודים דקים. ב-2010 זכו שניהם ב[[פרס פריצקר]] לאדריכלות. ב-2013 זכה בפרס פריצקר האדריכל איטו, ב-2019 זכה בו אראטה איסוזקי, אנדו זכה ב-1995, וב-1993 זכה פומיהיקו מאקי.
 
<gallery mode="packed">