גאווה (להט"ב)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
דגל הגאווה הדגל המזוהה עם תנועת הגאווה של הלהט"ב

גאווה או גאווה להט"בית היא עמדה חיובית של בעלי זהות להט"בית כלפי זהותם המגדרית ונטייתם המינית ובנוסף לכך גם התנגדות לאפליה ואלימות כלפי לסביות, הומוסקסואלים, ביסקסואלים וטרנסג'נדרים (להט"ב), תנועות לזכויות להט"ב פעולות לקידום גאווה להט"בית בקרב אנשים בעלי זהות מינית שאינה הטרוסקסואלית וליכודם לקהילה.

בעולם נוהגות קהילות הומוסקסואליות לחגוג את גאוותם בקרנבלים ומצעדי גאווה אשר חלים בתאריך שונה בכל מדינה בין היתר על מנת שכל קהילת להט"ב תצין אירוע היסטורי מקומי הקשור בגאוות הלהט"ב, למשל במוסקבה חודש הגאווה הוא בחודש מאי לזכר ביטול החוק האוסר על יחסי מין הומוסקסואליים במאי 1993.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עצרת גאווה בחיפה

רדיפה להט"בים והסתתרותם[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעולם המערבי בעבר נמנעו לרוב אנשים בעלי נטייה מינית שאינה הטרוסקסואלית מלהודות בכך בפומבי, עקב מאות שנים של רדיפות ועונשים כבדים. ביוון ורומא) ובחברות פגניות נוספות בעת העתיקה באירופה, יחסי מין חד מיניים לא היו בגדר טאבו ואף היו יחסית נפוצים. אולם לאחר שההנצרות הפכה לדת הרשמית של האימפריה הרומית נחקקו חוקים נוקשים נגד הומוסקסואליות. צו שהוציא קיסר רומא תאודוסיוס הראשון בשנת 390 קבע כי על כל ההומוסקסואלים ה"פסיביים" חל עונש מוות של שריפה בפרהסיה. בשנת 529 נעשתה "הרפורמה בקוד החוקים הביזנטי" על ידי יוסטיניאנוס הראשון, שקבעה עונשי מוות ועונשי סירוס לכל מי שעסק ביחסים חד-מיניים, ללא הבחנה כלשהי. חוקיו של יוסטיניאנוס הראשון שימשו הבסיס לכל החקיקה בנושא באירופה במשך 1,400 השנים שלאחר מכן. הומוסקסואליות, שכונתה "מעשה סדום", היוותה עילה לעונש מוות במשך מאות רבות. בנסיבות אלה הומוסקסואלים נדחקו לשולי החברה , הסתירו והכחישו את נטיותיהם.

בימי הביניים היו הומוסקסואלים נתונים לרדיפות ואף היו עלולים להישרף על המוקד בעוון קיום פעילות הומוסקסואלית. בעת החדשה כבר לא שרפו הומוסקסואלים על המוקד, אך היחס אליהם היה קשה, והם נכלאו לעיתים קרובות. יחסי מין הומוסקסואליים הוצאו מחוץ לחוק בחלק ניכר ממדינות אירופה.

על רקע הסתרה ורדיפה זו התקיימו במשך מאות שנים מסגרות מחתרתיות בהם נהגו להתאסף הומוסקסואלים וטרנסג'נדרים ובכך ליצור מאין קהילה חשאית, אחת הידועות ביניהן הייתה בתי מולי שהיו בתי מרזח אנגליים או חדרים אינטימיים שאפשרו לבעלי נטיות אלו להיפגש בדיסקרטיות, בעיקר לצורך קיום יחסי מין. הסיבה העיקרית לכך שבעלי נטיות להטביות נמנעו מלהזדהות ככאלו הוא היחס השלילי והעוין שנטיות אלו ספגו מהחברה, מדתות ומהשלטון, שהתבטא בין היתר בחוקים דתיים ופליליים כנגד קיום יחסי מין בין בני אדם בעלי אותו מין, קיום זוגיות בין בני אותו מין או אימוץ ילדים על ידי זוגות חד מיניים.

הכרה ורדיפות בחברות המודרניות[עריכת קוד מקור | עריכה]

האספה הלאומית בעת המהפכה הצרפתית שִכתבה בשנת 1791 את החוק הפלילי והשמיטה ממנו כל אזכור להומוסקסואליות. במהלך תקופת המלחמות הנפוליאוניות בוטל האיסור על הומוסקסואליות בשטחים שהיו תחת שליטת צרפת, כגון הולנד והמדינות שהתאחדו בהמשך לכדי גרמניה. עם זאת מרבית ההומוסקסואלים המוצהרים נודו מהחברה כשההצדקה העיקרית לכך היא דתית. עקב הקשיים בכינון יחסים חד-מיניים פתוחים, להט"בים רבים החליטו שלא לגלות בפומבי את נטייתם המינית.

עם התפתחות ענפי הפסיכולוגיה והפסיכיאטריה בסוף המאה ה-19 וראשית המאה ה-20 התפתחה גישה חדשה להומוסקסואליות. במקום לראות בהומוסקסואלים פושעים, החלו לראות בהם לוקים במחלת נפש ונעשו ניסיונות לפתח טיפולים כדי לרפאם. שתי הגישות, זו הרואה בהומוסקסואליות פשע וזו הרואה בהומוסקסואליות מחלה, התקיימו זו בצד זו במדינות מערביות עד שנות ה-70 של המאה ה-20. גם היחס לטרנסג'נדריות בתקופה זו היתה כאל מחלת נפש.[1] ההמשגה של הזהות הטרנסג'נדית כהפרעה נפשית, תרמה למעמד המשפטי בעייתי של טרנסג'נדרים, להפרת זכויות אדם שלהם, וליצירת חסמים של טיפול רפואי הולם.[2]

מדינות שהיו תחת שלטון דיקטטורי במהלך המאה ה-20 הובילו קו עוין ואלים במיוחד נגד אוכלוסיית הלהט"ב. בולטות במיוחד היו גרמניה הנאצית, וספרד תחת שלטונו של פרנסיסקו פרנקו. רדיפת הומוסקסואלים הגיעה לשיא בגרמניה הנאצית, שבה, בהתאם לסעיף 175 לחוק העונשין הגרמני, נשלחו גברים הומוסקסואלים למחנות ריכוז, וזכו ליחס בלתי-אנושי. בחלק ממחנות הריכוז סומנו הומוסקסואלים באמצעות טלאי ורוד בצורת משולש הפוך שנתפר על בגדיהם. הנשים הלסביות בגרמניה הנאצית סבלו אף הן התנכלויות, אך לא נרדפו באופן שיטתי כגברים.

אחת התקופות העוינות ביותר להומוסקסואלים לאחר מלחמת העולם השנייה היא בהלת הלבנדר בארצות הברית, בה נרדפו הומוסקסואלים (או אנשים שנחשדו ככאלו) כחלק מהמקארתיזם. הקהילה הפסיכיאטרית אז סיווגה את ההומוסקסואליות כחולי נפש ובשל כך השלטונות האמינו כי לברית המועצות יהיה קל לגיסם כגיס חמישי. גם לאחר נפילת המקארתיזם הומוסקסואלים לא התקבלו כשווים בחברה ובמרבית מדינות ארצות הברית יחסי מין אנאליים בין גברים היה אסור על פי חוק ("מעשה סדום").

דוגמה ליחס להומואים מאותה תקופה ניתן לראות בסיפורו של אלן טיורינג. טיוריגנ היה אחד השותפים העיקריים לפיצוח ה"אניגמה"מכונת הצפנה של הצבא הגרמני – מאמץ שתרם תרומה מכרעת לניצחונן של בעלות הברית במלחמת העולם השנייה. עם זאת בשנת 1952 הוא הורשע בהומוסקסואליות, שהייתה באותן שנים בגדר עבירה בבריטניה. והוא שם שם קץ לחייו בשנת 1954, שבועיים לפני יום הולדתו ה-42, ככל הנראה בעקבות תופעות הלוואי של טיפול הורמונלי שנכפה עליו בעקבות ההרשעה.

הרעיון של התאמה מגדרית של טרנסג'נדרים לא היה מוכר לרוב הציבור עד שהחדשות על כריסטין יורגנסן הגיעו לכותרות ב-1952. היא הייתה האשה הראשונה שהתפרסמה בעקבות ניתוח להתאמה מגדרית שעברה בדנמרק. היא השתמשה במעמדה כסלבריטאית לקדם נראוּת וזכויות לאנשים טרנסג'נדרים. בחייה המקצועיים, היא הופיעה כשחקנית וזמרת, ואף הקליטה מספר שירים. בערך באותו זמן, החלו להתארגן ארגונים ומועדנים למען טרנסג'נדרים בארצות הברית, אך אלו פעלו בצללים, כמו גם בתת-תרבות ההומואים של אותה תקופה. הומופוביה וטרנספוביה ברחבי ארצות הברית בשנות ה-50 וה-60 הייתה הן במערכת החוק, שאיפשרה ענישה על התנהגות שנחשבה כ"סוטה".

מחאה וגאווה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-28 ביוני 1969 התרחשו מהומות סטונוול, בגריניץ' וילג' בניו יורק. הייתה זו סדרת עימותים ספונטניים אלימים כלפי משטרת העיר ניו יורק, במחאה על הומופוביה, טרנספוביה ואלימות קבועה ומתמשכת מצידה, כלפי הומואים וטרנסג'נדרים. הבר "סטונוול אין" (Stonewall Inn) נחשב מקום "לא ראוי", אליו נהגו להגיע בעיקר טרנסקסואליות, שנחשבו כנחותות גם בקרב הומוסקסואלים. פשיטה של המשטרה הובילה לפרוץ מהומות אלימות נגד השוטרים. מהומות סטונוול מהוות נקודת ציון בתולדות המאבק לזכויות להט"ב, בארצות הברית ובעולם כולו. המהומות מציינות סיומה של תקופה בה קיבלו לסביות, הומוסקסואלים, ביסקסואלים וטרנסג'נדרים את עמדת הממסד והחברה שראתה בהם פרטים עם בעיה אישית, שיש להתבייש בה. זו גם הייתה הפעם הראשונה שהם התקוממו באופן מאורגן כנגד התעמרות שלטונית על רקע נטייה מינית וזהות מגדרית. על אף שמחאה זו לא היו המחאה הראשונה של הלהט"ב בארצות הברית, היא נחשבת כיום כאירוע המכונן של הקהילה הגאה בארצות הברית וכאחד האירועים החשובים ביותר בהיסטוריה של הלהט"ב בעולם.

שנה לאחר המהומות, ב-28 ביוני 1970 ארגנה הפעילה הביסקסואלית ברנדה האוורד את מצעד הגאווה הראשון בניו יורק. מצעדים דומים נערכו באותו זמן גם בשיקאגו ובסן פרנסיסקו. ברחבי ערי ארצות הברית ומערב אירופה התרבו מצעדי גאווה לזכר מהומות סטונוול, שנהפכו עם הזמן לאחד המנהגים הקבועים המזוהים ביותר כיום עם תנועות הגאווה. הקהילה המשיכה להתגבש כתוצאה ישירה של תקופת השחרור המיני שליוותה את דור ילדי הפרחים.

עוד פעילות גאווה בולטת היתה יציאה מהארון - חשיפה עצמית של הזהות המינית או המגדרית בפני אנשים אחרים, במיוחד מול משפחה וחברים קרובים. בשנת 1978 נדונה בקליפורניה יוזמת בריגס, שמטרתה היתה הייתה למנוע מהומואים, לסביות, וכל מי שתומך בזכויות להט"ב מלעסוק בהוראה בבתי הספר הציבוריים במדינה. זה היה הניסיון הראשון מסוגו להגביל זכויות הומואים ולסביות בארצות הברית. הפעילים החברתיים קרייג גוון, ביל קראוזה,[3] הארווי מילק,[4] האנק וילסון וטום אימאנו על מנת להביא לביטול היוזמה. הם תמכו בסלוגן "!Come out! Come out! Wherever you are" (בתרגום חופשי: "צא! צא! היכן שלא תהיה!") הלקוח משיר של פרנק סינטרה ומהווה פרפרזה ליציאה מהארון. במסגרת הקמפיין שזכה לשם "קמפיין מס' 6", עברו פעילים חברתיים הומואים ולסביות מדלת לדלת במחוזות מגוריהם ועסקו בהסברה אודות הנזק החברתי, לטענתם, שיוזמה זו עלולה לגרום.

במצעדי הגאווה בקיץ 1978 בלוס אנג'לס ובסן פרנסיסקו, השתתפו מאות אלפי אנשים. המארגנים ביקשו מהמשתתפים לשאת שלטים ובהם עיירות המוצא שלהם, ולהציגן למצלמות, כדי להראות כמה רחוק אנשים נדדו כדי להגיע למחוז קסטרו שהיה "מקום מפלט" לאנשי הקהילה הגאה. הארווי מילק נשא במצעד את אחד הנאומים המפורסמים ביותר שלו:

ביום זכרון זה למהומות סטונוול, אני מבקש מאחי ומאחיותי הגאים להתחייב למאבק. עבור עצמם, עבור חירותם ועבור ארצם...לא נזכה בזכויות שלנו אם נשב בשקט בארונות שלנו.. אנחנו יוצאים החוצה כדי להלחם בשקרים, במיתוסים, בעיוותים. אנחנו יוצאים החוצה כדי לספר את האמיתות על הגאים, בגלל שאני עייף מהקונספירציה של השתיקה, ולכן אני הולך לדבר על זה. ואני רוצה שאתם תדברו על זה. אתם חייבים לצאת. צאו החוצה אל הוריכם, אל קרובי המשפחה שלכם.

הקמפיין הביא ליציאה מהארון של להט"בים רבים, אשר סיפרו על נטייתם המינים למשפחותיהם, חבריהם וקולגות שלהם. רבים יזמו נאומים במרכזים חברתיים והכנסיות אליהן הם משתייכים ופנו בכתב לעורכי העיתונים המקומיים. מטרת הקמפיין הייתה להראות לציבור כי הומואים ולסביות הם חלק אינטגרלי מהחברה, וכי באוכלוסייה זו נכללים גם מכרים שלהם שעלולים להיפגע מהיוזמה.

פעילות הגאווה הובילה למחאות שונות ולהכרה הולכת ומתרחבת בזכויות להט"ב. אחת הפעולות הנודעות ביותר כנגד סיווג הומוסקסואליות כמחלה נפשית הייתה בשנת 1979 כאשר התעוררו בשוודיה מחאות סביב הסיווג, במסגרת המחאות אקטיביסטים צבאו על המשרדים הראשיים של הוועד המנהל הלאומי לבריאות ורווחה במדינה ודרשו לבטלו. כמה חודשים מאוחר יותר הפכה שוודיה למדינה הראשונה בעולם שהסירה את ההומוסקסואליות מרשימת מחלות הנפש.[5] בשנת 1989 הייתה דנמרק למדינה הראשונה באירופה (ובעולם) שאפשרה אופציית זוגיות רשומה לזוגות חד-מיניים, ובכך השוותה את זכויותיהם האזרחיות לאלה של זוגות נשואים.

ביקורת[עריכת קוד מקור | עריכה]

מרבית הביקורות כלפי אירועי הגאווה באה משמרנים או מדתיים, המתנגדים לפגיעה במבנה המשפחה המסורתית וטוענים כי הנטיות המיניות שאינן הטרוסקסואליות היינן בגדר הפרעה נפשית, סטייה מינית או אף חטא, ובכך טוענים כי אין לעודד בעלי נטיות אלו להתגאות בכך. הדבר בא לידי ביטוי לעיתים בפעולות אלימות. בישראל, במצעד הגאווה בירושלים בשנת 2005, חרדי בשם ישי שליסל דקר כמה מהצועדים בסכין, ניסה לרצוח את נושא דגל התערוכה, ואמר לשוטר שהוא "בא לרצוח בשליחות השם".[6] נוסף על כך קיימות ביקורות שלהן שותפים גם להט"ב מוצהרים, בין היתר כלפי הגרנדיוזיות והמסחור של אירועי הגאווה או כנגד התקרבנות של חברי הקהילה אשר מתפתחת במקביל לתנועת הגאווה ויכולה להביאם לעיתים לפעולות אשר פוגעות בלהט"ב כמו ביצוע אאוטינג (חשיפת זהות מינית, זהות מגדרית או נטייה מינית של אחר ללא הסכמתו).

סמלי תנועת הגאווה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – סמלי להט"ב

הקהילה הגאה ותנועות גאווה רבות נוהגות להשתמש בסמלים ואייקונים על מנת להצהיר על נטיתם המינית ולעודד מחאה כנגד הפליתם. הידוע שביניהם הוא דגל הגאווה אשר עוצב בשנת 1978 על ידי גילברט בייקר לרגל חגיגות ה-Gay Freedom בסן פרנסיסקו. הדגל מורכב מפסים בצבעי הקשת, מאדום ועד סגול, ומתאר את השונות והמגוון בקהילת הלהט"ב. הדגל המקורי הכיל 8 צבעים אך עם הזמן הוא עבר מספר שינויים וכיום הוא מכיל שישה פסים

סמלים מוכרים נוספים הם סמל הטרנסג'נדריוּת אשר מהווה וירציה לסמלים הביולוגים של זכר ונקבה והלבריס (גרזן קרב דו-ראשי) שעל פי המיתולוגיה היונית שימש את האמזונות ועל כן מהווה סמל לסבי ופמיניסטי נפוץ.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא גאווה בוויקישיתוף
  • Interpride - אתר של ארגון גאווה בינלאומי (באנגלית)

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ [1]
  2. ^ שגיאת ציטוט: תג <ref> לא תקין; לא נכתב טקסט עבור הערות השוליים בשם lancet2016
  3. ^ Milk Memorial March Brings Out Hundreds
  4. ^ McKinley, Jesse (1 בנובמבר 2008). "Back to the Ramparts in California". NYT. בדיקה אחרונה ב-7 בדצמבר 2008. 
  5. ^ Jag känner mig lite homosexuell idag, quistbergh.se (בשוודית)
  6. ^ הכרעת הדין; פסק הדין בערעור;
לסביות, הומואים, טרנסג'נדרים וביסקסואלים (להט"ב)
ערכי ליבה
נטייה מינית הומוסקסואליותלסביוּ‏תביסקסואליותהטרוסקסואליותקווירפאנסקסואליותמונוסקסואליותא-מיניות
זהות מגדרית מגדרהתפתחות הזהות המגדריתהתאמה מגדריתניתוח להתאמה מגדריתחרטה על הליך התאמה מגדריתטרנסג'נדרטרנסקסואליותקרוס-דרסינגג'נדרקווירביג'נדראינטרסקס
מושגי יסוד גיבוש זהותיציאה מהארוןאאוטינגמצעד הגאווהטיפול המרההומופוביההומופוביה מופנמתהטרוסקסיזםהטרונורמטיביותגאווה
סמלי להט"ב משולש ורודמשולש שחורדגל הגאווהדגלי גאווה נוספים
Rainbow flag and blue skies.jpg
זכויות להט"ב
מעמד חברתי וחוקי נישואים חד-מינייםאיחוד אזרחיהורות הומו-לסביתשירות צבאיטרנסג'נדריות ואינטרסקסואליות בספורטהתנגדות לזכויות להט"ב
זכויות להט"ב בעולם באוקיאניהבאירופהבאמריקהבאסיהבאפריקההצהרת האו"ם בדבר נטייה מינית וזהות מגדרית
יחס הדת ללהט"ב יהדותנצרותאסלאם
חברה ותרבות
כללי סרט להט"ביהומוארוטיקההמשחקים הגאים • דראג (דמותלבושקוויןקינג) • קאמפויגסטוקכסף ורודתיירות גאה (‏Europride‏ • ‏WorldPride‏) • קולנוע קווירי
סלנג ומונחים אקטיביות ופסיביותארוןבוצ'ה ופמיתגייגיי פרנדליגיידארדוביםסטרייט אקטינגפאג האג
קטגוריות מחזות להט"בסדרות להט"בספרות להט"בסרטי להט"בעיתונות להט"ב
היסטוריה
עד העת החדשה הומוסקסואליות ביוון העתיקהפדרסטיה ביוון העתיקהבית מולי
המאה ה-20 באירופה הומוסקסואלים בגרמניה הנאציתסעיף 175לסביות בגרמניה הנאציתDer Eigeneסעיף 28
המאה ה-20 באמריקה אגודת מאטאשיןבנותיה של ביליטיסבהלת הלבנדרמהומות סטונוולאיום הלוונדרמהומות ליל וייטיוזמת בריגס
בישראל
מעמד אישי וחברתי זכויות להט"בהומופוביהנישואים חד-מינייםפונדקאות להומוסקסואלים בישראלמצעד הגאווה והסובלנות בירושליםמצעד הגאווה בתל אביבמצעד הגאווה בחיפהמצעד הגאווה באילתכרונולוגיהפעילים למען זכויות להט"בלהט"ב דתיים
ארגונים ומוסדות אגודת הלהט"בבית גאה בבאר שבעהבית הפתוחחוש"ןנוער גאהתהל"המעבריםפרויקט גילההו"דחברותאכמוךבת קולבית דרורסגו"להעשירון האחרהמרכז הגאההפורום החיפאיהקבוצה הירושלמיתכביסה שחורההצבעים שלנוקל"ף
לקטגוריהלפורטל