סוחוי Su-25

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
סוחוי סו־25
Сухой Су-25
מטוס Su-25 אוקראיני
מטוס Su-25 אוקראיני
מאפיינים כלליים
סוג מטוס קרב לסיוע אווירי קרוב
קוד נאט"ו Frogfoot
ארץ ייצור ברית המועצותברית המועצות  ברית המועצות
יצרן סוחוי
טיסת בכורה 22 בפברואר 1975
תקופת שירות 19 ביולי 1981
צוות 1 – בדגמים העיקריים, 2 – בדגמי האימון
יחידות שיוצרו כ-1,000
משתמש ראשי רוסיהרוסיה  רוסיה
משתמשים משניים אוקראינהאוקראינה  אוקראינה
בולגריהבולגריה  בולגריה
קוריאה הצפוניתקוריאה הצפונית  קוריאה הצפונית
אזרבייג'ןאזרבייג'ן  אזרבייג'ן
ארמניהארמניה  ארמניה
מחיר 11 מיליון דולר אמריקני
ממדים 
אורך 14.50 מטר
גובה 4.95 מטר
מוטת כנפיים 14.3 מ׳ עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg
ביצועים 
סייג רום 17,000 מ׳ עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg
הנעה 
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg
תרשים
Suchoi Su-25.svg

סוחוי Su-25אנגלית: Sukhoi Su-25, קוד דיווח נאט"ו: Frogfoot, בתעתיק עברי: פְרוֹגְפוּט) הוא מטוס תקיפה סילוני למשימות סיוע אווירי קרוב מתכנון מכון תכנון ניסויי סוחוי. המטוס טס לראשונה ב־25 בפברואר 1975, נכנס לשירות בשנת 1981 ומשרת עד עכשיו כמטוס התקיפה הטקטי העיקרי של חיל האוויר הרוסי ובכ־24 חילות אוויר נוספים. המטוס הוא גם מטוס הסיוע הקרוב הסילוני הייעודי הראשון מייצור סובייטי, שהפסיקו פיתוח מטוסי תקיפה לאחר כניסתם של מטוסי סילון לשירות. המטוס ראה שימוש נרחב במלחמת אפגניסטן כחלק מחיל האוויר הסובייטי ומאוחר יותר במלחמות צ'צ'ניה הראשונה והשנייה, וכן במלחמת גאורגיה־רוסיה בה הוא שימש את שני הצדדים. כיום המטוס גם משתתף במלחמת האזרחים בסוריה כחלק ממעורבותה של רוסיה בעימות.

פיתוח[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר מלחמת העולם השנייה וספציפית לאחר כניסת מטוסי הסילון לשירות, חיל האוויר הסובייטי לא ראה שימוש למטוסי תקיפה למטרות סיוע אווירי קרוב. מכון איליושין שייצר את מטוסי ה־Il-2 האגדיים פיתח מטוס תקיפה שסומן Il-40, אבל שנתיים לאחר שיוצרו שני דגמי ניסוי בשנת 1956, התוכנית בוטלה והמטוסים נגרטו. עם זאת, מהנדסים וקצינים המשיכו להביא הצעות למטוסי תקיפה.

צוות ממכון תכנון ניסויי סוחוי החל עבודה ראשונית על הצעתם למטוס תקיפה קל במרץ 1968. המטוס שקיבל סימון פנימי T8 (סימון ה־Su-25 התקבל עם קבלת מטוסי הניסוי בחיל האוויר) תוכנן לשקול 8 טונות, לשאת שתי טונות של חימוש. המטוס תוכנן להשתמש בשני מנועי טורבו-סילון AI-25T בעלי דחף של 17.2 קילו-ניוטון. אף על פי שחיל האוויר דחה את ההצעה באוגוסט 1968, מנהל המכון פאבל סוחוי החליט להמשיך בפיתוח המטוס ודגם עץ בגודל מלא הושלם בספטמבר אותה שנה.

במרץ 1969 המכון קיבל בקשת הצעה למטוס תקיפה קל על פי דרישות של חיל האוויר, ובכך התאמתה סבלנותו של פאבל. בקשה זאת הייתה מעין הזמנה רשמית לתחרות פיתוח עליה המכון התמודד עם המכונים מיקויאן, יאקובלב ואיליושין.

בשלב הראשון של המכרז הודחה הצעת מכון יאקובלב ולכן בשלב השני התחרות התקיימה בין איליושין, שהציעה גרסה משופרת של ה־Il-40, ה־Il-42, שסומן מאוחר יותר כ־Il-102; מיקויאן עם דגם LSh של המיג-21 וסוחוי עם ה־T-8.

לקראת הגשת התוכנית לשלב השני בשנת 1971, המטוס המיועד בשנת קיבל מנועים חדשים מדגם מיקולין RD-9, גרסה ללא מבער אחורי של המנוע של המיג-19, מנועים אלה הבטיחו מהירות ויכולת נשיאת משקל גבוהים יותר. כמו כן במטוס המוצע שולבה חליפת בקרת הירי ממטוס הסו־17. כל אלה הגדילו את קיבולת החימוש של המטוס ל־3,000 קילוגרם. עם זאת, חיל האוויר התעקש על מטוס בעל מהירות גבוהה יותר. דרישתו הייתה 1,200 קמ"ש (647 קשר) עם פודי רקטות, בעוד ההצעה של סוחוי הוגבלה ל־900 קמ"ש (485 קשר) בשביל לא לשלב מערכות הגבר הידראוליות ולשמור על פשטות יחסית של המטוס. בנובמבר 1971 נציגי חיל האוויר וסוחוי הגיעו לפשרה בה מהירות המטוס תוגדל ל־1,000 קמ"ש (540 קשר) שזה שווה ערך למאך 0.8 בגובה פני הים. הטווח המבצעי תוכנן ל־750 קילומטר וריצת ההמראה תוכננה ל־500 עד 600 מטר במסלול ארעי ולא סלול.

גם עם חוסר הוודאות בתוכנית פבל סוחוי הורה בשלהי שנת 1972 על בניית מטוס ניסוי לדגם T8 ללא אישור ותקצוב הממשל, על ידי התקציב הפנימי של המכון. המטוס הוכן בחשאי והוצג לשר תעשיית התעופה פיוטר דמנטייב באפריל 1974. השר התרשם מהמטוס ותמך בהמשך פיתוחו. באפריל אותה שנה המשרד הכיר רשמית ב־T8 וקרא לייצור של שני מטוסי ניסוי. אך עם ההכרה בתוכנית, חיל האוויר החל להתערב בה עם דרישות ומפרטים להם המטוס נדרש להתאים.

תוכנית הניסוי[עריכת קוד מקור | עריכה]

מטוס הניסוי הראשון T8-1 היה מוכן לקראת סוף 1974 אבל התעכב וטס רק אחרי שדגם הניסוי הסטטי T8-0 סיים את הבחינות העיקריות שלו להוכחת בטיחות כלי הטיס. דגם הניסוי הסטטי סיים את תוכנית הבחינה המלאה שלו בשנת 1976.

T8-1 תוכנן לטוס ב־23 בנובמבר 1974, אבל זה נדחה ל־13 בינואר 1975 בגלל קשיים טכניים ואז המטוס היה צריך לעבור שיפוץ בגלל שריפת מנוע שהתרחשה באחת ההרצות הקרקעיות. לבסוף טיסת הבכורה התבצעה ב־22 בפברואר 1975. שלב הראשון של הניסויים נערך על ידי סוחוי ומטרתו הייתה לקבוע את יציבות ותכונות ההטסה של כלי הטיס החדש ולאמת את החישובים ההנדסיים שבוצעו במהלך התכנון. שלב זה נמשך עד נובמבר 1975. בשלב זה צוותי הקרקע התלוננו על אחזקה מסובכת וארוכה, בעוד הטייסים התלוננו על קושי בניהוג בעיקר בציר הגלגול בגלל שהיה נדרש כוח רב בשביל לגרום לתגובה בהגאים. כמו כן הטייסים התלוננו שחוסר במעצורי אוויר הקשה על הניהוג והכוונת כלי הנשק במהלך צליצה.

החל מיולי 1975 המטוס החל לטוס טיסות במרכז ניסויי הטיסה באקטובינסק בשביל לבחון את יציבות המנועים במהלך שימוש בתותחי המטוס והרקטות שהוא יועד לשאת. בעוד המטוס הגיב בצורה מספקת לרקטות בקוטר קטן, התגלה שטילים מדגמים S-24 ו־S-25 היו גורמים לעליה פתאומית בטמפרטורת הטורבינה, מה שהיה גורם לנפילת כוח במנוע. התוכנית גם העלתה שהמטוס היה פשוט וסלחני להטסה והתאים לטייסים בעלי הכשרה מינימלית. זה אשרר את יכולת המטוס לשמש כמטוס אימון מתקדם לטייסי קרב. בנוסף התוכנית העלתה שהמנוע המיושן שהמטוס נשא לא תרם ליכולות המטוס וכן נטה לזלול דלק במהלך המראה ממסלולים לא סלולים, מה שהיה מקטין את הטווח המבצעי של המטוס.

ביוני 1976 בצו היצור הסדרתי ל־T8 נדרשה הוספת מנוע חזק יותר למטוס. אבל באותה תקופה לא היו מנועי טורבו-מניפה חזקים ואמינים מספיק בשביל התוכנית. במקום נבחר פיתוח גרסה מוקטנת למנוע טומנסקי R13-300 שהיה אופייני למטוסי המיג-21. המנועים שכונו R95Sh היו מיושנים וזללנים בדלק, אבל הוכיחו את עצמם כאמינים ויעילים ואף יכלו לעבוד על דלקים לא סטנדרטיים למשך זמן מוגבל.

בשיטת הייצור הסובייטי המכון המפתח לא היה מחזיק במפעלי הייצור הסדרתי, אלא היה צריך למצוא מפעל ממגוון המפעלים הממשלתיים בברית המועצות שהיה מסכים לפתוח פס ייצור לכלי טיס החדש. סוג כלי הטיס, והמשאבים שהוקצו לשם יצורו על ידי צווי הייצור של הממשל היו צריכים להיות אטרקטיביים מספיק בשביל שהמפעלים יהיו מוכנים לקחת את הסיכון בייצורם. ואכן מכון סוחוי התקשה למצוא מפעל שכזה, אפילו המפעלים שהיו עובדים קבוע ביצור מטוסי סוחוי דחו את המטוס החדש. המפעל היחיד שהסכים לקחת על עצמו את צו הייצור היה מפעל התעופה הממשלתי מספר 31 בטבליסי שבגאורגיה. הצו הבא אחרי הסדרת הייצור אשרר את מעמד המפעל והצו שבא אחריו הורה על האצת הליך הפיתוח תוך העברת שני מטוסי הניסוי להשבחה והתאמה לתצורה קרובה יותר לסדרת הייצור הסדרתי.

מטוס הניסוי השני ה־T8-2 שהמריא לראשונה בדצמבר 1976 ולא כלל את המנוע החדש, הציג שורה ארוכה של שינויים ושיפורים כגון הוספת מעצורי צלילה, סולם מובנה, כיסא מפלט מדגם K-36L, חופת תא טייס חדשה, מערכת מיזוג ומייצב כיוון חדש ששיפר את היציבות האורכית. הוא השתתף בסדרת ניסויים לבחינת מעצורי האוויר ומערכת ההיגוי וכן בסדרת ניסויים נוספת לבחינת התנהגות המנוע במהלך ירי רקטות ותותחים.

מטוס T8-1 עבר את תהליך ההשבחה וסומן מחדש כ־T8-1D וכלל שיפורים כגון מעצורי צלילה חדשים ומערכת שיכוך סבסוב, המרסן את המטוס בציר הסבסוב ומאפשר טיסה יציבה יותר. באוקטובר 1976 לאחר 172 טיסות ניסוי המטוס עבר תהליך השבחה נוסף בו הוספו המנועים החדשים. כמו כן מטוס השני עבר הליך השבחה והוספת מנועים חדשים וסומן כ־T8-2D וטס לראשונה בדצמבר 1976. במהלך טיסות הניסוי הבאות זווית המייצבי הגובה שונתה מ־5 מעלות מטה ל־5 מעלות מעלה והמנועים הוכוונו 2 מעלות מטה בשביל להקטין רעידות הנוצרות בגלל הזרמת האוויר מהמנועים על אזור הזנב של כלי הטיס. בעיית הכוח העודף הנדרש בשביל לגרום לתגובה בהגאים נפתרה חלקית מהתאמת מפצים מכניים ממטוס הססנה A-37B שנפל לידי הסובייטים לאחר נפילת דרום וייטנאם.

במאי 1977 מכון סוחוי הציג את תצורת המטוס הסופית ל־T8 שכללה אורך מטוס גדול יותר, מוטת כנפיים גדולה יותר ומייצב כיוון גבוהה יותר. המטוס כלל את מערכת בקרת הירי והניווט ממטוס ה־Su-17M3. מטוסי T8-1D ו־T8-2D הציגו בטיסות הניסוי שלהם שמוטת הכנף הגדולה יותר שלהם הקטינה את המאך הקריטי של המטוס ממאך 0.82 למאך 0.75.

תוכנית הבחינה הממשלתית ומטוסי קדם־ייצור[עריכת קוד מקור | עריכה]

מטוס קדם הייצור הראשון שסומן T8-3 יצא מפס הייצור של מפעל טביליסי בקיץ 1978. טכנולוגית ייצור חדשה לפנלי הכנפיים גרמה להגבלת התמרונים בכלי הטיס לחמישה ג'י עד להוכחת איכות ההרכבה. מטוס זה גם הציג איכות ייצור ירודה שאפיינה מאוחר יותר את כל מטוסי ה־Su-25 שיצאו מפס ייצור של מפעל 31 בשנות ה־80 ותחילת שנות ה־90. מטוס קדם הייצור השני שסומן T8-4 יצא מפס הייצור לקראת סוף שנת 1979 עם שני מטוסי קדם הייצור האחרונים שסומנו T8-5 ו־T8-6 שיוצרו ב־1980.

שלב א' של תוכנית הבחינה הממשלתית לכלי הטיס החלה באפריל 1978 ולפני סופה הוחלט שהמטוס יעבור בחינה בתנאי קרב באפגניסטן. המטוסים T8-1D ו־T8-3 עברו התאמה חפוזה והוגבלו למהירות מקסימלית של 900 קמ"ש (485 קשר) ותמרונים של עד 5 ג'י. תוכנית בחינה זאת שקיבלה את שם הקוד רומב (בעברית: מעוין) נמשכה 50 יום בהם נרשמו כמאה גיחות, מתוכן 44 גיחות מבצעיות. עם זמן טיסה של 98 שעות ו־11 דקות.

שלב ב' של הבחינות הממשלתיות החל רשמית ביוני 1980. בבחינות השתתפו המטוסים T8-1D, T8-3 ו־T8-5. ב־23 ביוני מטוס T8-5 אבד בתאונה בה המטוס נכנס לתמרון של 7.5 ג'י והתפרק באוויר, הטייס נהרג. אף על פי שלא נמצא גורם השורש לתאונה, החשד היה שאחד המפצים המכניים כשל. בשל כך מטוס T8-4 הוסף לבחינות ומטוס ה־T8-6 השתתף בבחינות מנוע. תוכנית הבחינה הממשלתית הסתיימה רשמית בדצמבר 1980 והמטוס הומלץ לכניסה לייצור.

בינואר 1981 מטוס T8-1D אבד עקב מעבר מגבלת מאך בצלילה בעקבותיה המטוס שנשא חימוש לא מאוזן בין הכנפיים, נכנס לגלגול לא רצוני בעקבותיו הטייס נטש. עקב תאונה זאת המטוס קיבל מערכת מגבל זווית התקפה ומספר הגבלות תפעוליות בטיסה עם מטענים אסימטריים בין הכנפיים.

בשנת 1982 ה־T8-4 השתתף בסדרת ניסויים בהמראה מרמפה המדמה פעילות מנושאת מטוסים. מידע מניסויים אלו שימש לפיתוח דגם שהתאים לפעילות מנושאת מטוסים ומשמש בעיקר לאימון צוותי אוויר.

מעטפת הטיסה של המטוס שופרה לאחר הוספת מערכת הגבר הידראולי בציר הגלגול החל ממטוס T8-11. בעקבות זה הגבלת מהירות של המטוס עלתה ל־1,000 קמ"ש (540 קשר) והגבלת תמרות עלתה מ־5 ג'י ל־6.5 ג'י. שיפורים נוספים החל מדגם זה היו מעצורי האוויר החדשים בצורת W האופיינים למטוס וכן לשוניות מסך בכנפיים למניעת סנוור הטייס מאורות הנחיתה והניווט.

החל ממטוס T8-14 הותקן במטוס מנוע R-195 שהוא שיפור של מנוע ה־R95Sh עם דחף מוגדל וחתימה אינפרה־אדומה מוקטנת בעזרת הזרמת אוויר חיצוני קר המוזן לצינור הפליטה באזור האחורי של בית המנוע.

מאפיינים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לחצו כדי להקטין חזרה
כוונת אלקטרואופטיתשמשת תא טייסכסא מפלטמראהחופה (סגורה)תא טייסצינורות פיטוצינורות פיטואנטנות RSBNציין לייזרתותחתא אוויוניקהכן נסע קדמיסולם תא טייס (מצב פרוס)כן נסע ראשי שמאלכן נסע ראשי שמאלמעצור אוויר שמאל (מצב פרוס)מאזנת שמאלמדף שמאל חיצון (מצב מעלה)מדף שמאל פנימי (מצב מעלה)אור נחיתה מתקפלמקלט זע"טמדף שפת התקפהמכל דלק כנף שמאלכנף שמאלקסטת מוץ נוריםמנוע שמאלבית מנוע שמאלכיסוי מצנח בלימההגה כיוון עליוןהגה כיוון תחתוןמייצב כיווןקסטת מוץ נוריםהגה גובה שמאלמייצב גובה שמאלהגה גובה ימיןמייצב גובה ימיןקסטת מוץ נוריםמאזנת ימיןמדפים ימנים (פרוס)מדף שפת התקפה ימין (פרוס)מכל דלק ימיניכנף ימיןSu25-kompo-vers2.svg
לדף הקובץ
תמונה אינטראקטיבית (לחצו להסבר)‏

תרשים חתך של מטוס Su-25. תיאור המרכיבים של כלי הטיס יופיעו בהעברת העכבר מעל האזור הרלוונטי.


מבנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ה־Su-25 מתאפיין במבנה חצי-כונכי עם תא טייס ממוגן ומיגון נוסף על הפנלים המכסים מערכות קריטיות. החומרים העיקריים בשימוש כלי הטיס הם: אלומיניום – 60 אחוז, סגסוגות פלדה – 19 אחוז, טיטניום – 13.5 אחוז, סגסוגות מגנזיום – 2 אחוז ו־5.5 אחוז של חומרים נוספים.

אמצעי מיגון[עריכת קוד מקור | עריכה]

כלי הטיס כלל תא טייס שהותקן במעין אמבטיה עשויה מטיטאניום בעובי 10 ו־24 מילימטר שתוכננה לעמוד ב־50 פגיעות של פגזים 23 מילימטר ללא היסדקות. מרכיבים מרכזיים בגוף כלי הטיס חוזקו כדי להיות יותר חסינים בפני נזק מרסיסים ופגזים. המנועים הותקנו בהפרדה רבה ביניהם וכמו כן ביניהם הותקן מסך פלדה בעובי 5 מילימטר בשביל למנוע מרסיסים, שרפה או כל נזק אחר מלעבור בין שני המנועים. מוטות ההיגוי של המטוס היו עבים ותוכננו לעמוד בפגיעה של כדורים בכותר 12.7 מילימטר. שמשת המטוס כללה זכוכית בעובי 70 מילימטר שיכלה לעצור כדורים בעובי 12.7 מילימטר. כיסא המפלט כלל לוח מיגון מעל ראשו של הטייס להגנה מכדורים או מרסיסים של טילים המתפוצצים מעל המטוס. כמו כן אזור מבנה האף כלל מספר לוחות שריון שהיו עשויים משכבות פלדה וחומרים מרוכבים והגנו על מכשירי האוויוניקה באף.

מכלי הדלק מוגנו בעזרת חומרים מרוכבים מפלסטיק ושרף שמילאו כ־70 אחוז מנפח תאי הדלק ומיגנו מנזקי שרפה, פיצוץ, הדף והקטינו נזילות מנקבים. כל המרכיבים העיקריים של מערכת הדלק קיבלו מיגון מיוחד. ב־1987 במיגון זה נכללו גם לוחות טיטניום בגחון המטוס בשביל להגן על צנרת הדלק של המנועים. מיכל איסוף דלק המוביל למנוע קיבל מיגון בצורת לוח פלדה בעובי 8 מילימטר. משאבת השמן והמיכל שהותקנו במנוע ימין גם מוגנו על ידי לוח טיטניום שהותקן בגחון המטוס.

מיגון משרפה כלל מסכי בידוד חום בין התאים הפנימיים ותאי הדלק ומערכת כיבוי אש בעלת שני שלבי פעולה לכל בית מנוע.

בנוסף לאלה המטוס כלל מערכת זיהוי עמית טורף ומערכת פיזור מוץ נורים עם שמונה קסטות פיזור כל אחת עם 32 תרמילים המותקנים על גב המטוס ובקרבת הגה הכיוון. כמו כן הייתה הכנה לפוד שיבוש מדגם SPS-141MVG גווזדיקה.

Su25-bron.svg

שמשת תא טייס
70 מילימטר עובי
פנלים משוריינים
18 מילימטר אלומיניום
אמבט תא טייס
10-24 מילימטר טיטניום
מיגון מכלי דלק
8-18 מילימטר פלדה
מיגון מיכל שמן
17 מילימטר טיטניום
מיגון בית מנוע
5 מילימטר פלדה
מיגון מוטות היגוי
5 מילימטר פלדה
מיגון ראש לטייס
6-17 מילימטר פלדה
מיגון עליון למכלי דלק


כנפיים וכני נסע[עריכת קוד מקור | עריכה]

תמונה המדגימה את פעולת פנס הנחיתהשל ה־Su-25. הפנס נפתח עד אשר הוא נמצא במצב אנכי ומאיר קדימה.

כנפי המטוס הותקנו גבוהה בגוף המטוס בהתקנת כתף עם הצרות מתונה לאורכה וזווית משיכה של 19 מעלות ו־54 דקות, זווית אנהדרל (הטייה מטה) של 2 מעלות ושלושים דקות. שטח הכנפיים היה 33.7 מטר רבוע עם עומס כנף 520 קילוגרם למטר רבוע.

האלמנט נושא משקל העיקרי בכנף הייתה תיבת הפיתול שתוחמה בשתי קורות רוחב ועשר צלעות לאורך הכנף. כל כנף כללה 5 נקודות נשיאה כאשר כל אחת מהן עוגנה בצלע כנף. כל כנף כללה מדף כנפון בשפת ההתקפה שיכל לרדת עד 12 מעלות לנחיתה ו־6 מעלות לתמרון. כל כנף כללה שני משטחי מדפי שפת זרימה מחורצים כאשר בנחיתה המדף הפנימי היה יורד ל־40 מעלות והחיצוני ל־35 מעלות ועשר מעלות לשני המדפים לתמרונים. כל כנף גם כוללת מאזנת בקצה הכנף עם חופש תנועה של 20 מעלות מעלה ומטה. בקצה הכנף מותקן גם פוד הכולל את מעצור האוויר שנפתח בצורת W מעל ומתחת לכנף. כמו כן, הפוד כולל פנס אורות נחיתה הנפרס בהפעלה ומקלט מערכת זיהוי עמית-טורף.

כני הנסע של המטוס הצטיינו בפשטות עם תצורת שני כנים ראשיים עם כן אף, ועם מערכת נגד החלקה.

זנב המטוס כלל תא למצנח בלימה עם שתי כיפות בגודל כולל של 25 מטר רבוע ששימושי לנחיתה ואף להמראות מבוטלות עד מהירות 124 קשר.

מערכות מטוס[עריכת קוד מקור | עריכה]

מנוע ה-R-195. דגם משודרג של המנוע הקיים במטוסי סדרה מאוחרת, שולב בדגמי T ו-TM.

מערכות המטוס קיבלו אספקת חשמל משתי מערכות הספק מתח ישר 28V המסופקות על ידי שני גנרטורים מתח ישר ושני גנרטורים למתח חילופין 36 וולט ו־400 הרץ.

המטוס כלל שתי מערכות לחץ הידראולי בלחץ של 206 ברים המפעילות את כני הנסע, המדפים, המאזנות, משטח הזנב, מעצורי אוויר ובלמים.

מערכת המיזוג של המטוס השתמשה באוויר מנוקז מהדרגה השמינית של המנועים. אוויר זה עבר קירור במחלף חום וכן במצנן טורבו ושימש לדיחוס ומיזוג תא הטייס, קירור מערכות האוויוניקה, דיחוס חליפת הג'י והפשרת השמשה.

מערכת החמצן של המטוס כללה ארבעה בקבוקי חמצן בנפח 5 ליטר, כאשר כיסא המפלט כלל בקבוק חירום למקרה של הפלטה בגובה רב או תקלת מערכת החמצן. מערכת החמצן מספקת תערובת של חמצן ואוויר ממערכת המיזוג, כאשר מעל גובה 23,000 רגל (7,000 מטר) המערכת תספק חמצן טהור.

מערכת כיבוי האש במטוס כללה שני מטפים בבתי המנועים של המטוס הממולאים בגז פריאון 114 V2. בדגמים מאוחרים של המטוס מספר המטפים הוגדל לשישה.

תא טייס[עריכת קוד מקור | עריכה]

תא טייס של מטוס Su-25 מהדגם הבסיסי

תא הטייס היה סטנדרטי שכלל מחוונים מכניים והיה דומה מאוד במבנה ובסידורו לתא של ה־Su-17. צוותי האוויר העידו שהתא היה מרווח ונוח יחסית למטוסי קרב רוסים באותה תקופה כגון המיג-21 ומיג-23/27. חופת התא כללה שתי מראות צד בתוך התא ומראה פריסקופית כל אלה אפשרו לטייס לראות את הגזרה האחורית של המטוס, שלא ניתן לראות בגלל עיצוב החופה ואמצעי המיגון של התא. המטוס כלל גם סולם אינטגרלי מתקפל.

היגוי ובקרת טיסה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מערכת ההיגוי הייתה מכנית עם הגבר הידראולי למאזנות בלבד, החיבור בין הסטיק/דוושות להגאים התבצע בעזרת מוטות ולא כבלים וגלגלות בשביל לשפר את השרידות של כלי הטיס. הגאי הגובה כללו מוטות כפולים בשביל הגנה נוספת. הגאי הגובה והגה הכיוון החצוי השתמשו בניהוג מכני לא מוגבר, כאשר מערכת שיכוך סבסוב השתמשה בחלק העליון של הגה הכיוון. לוחוני קיזוז הותקנו בהגאי הגובה והגה הכיוון התחתון. משטח מייצב הגובה היה בעל זווית הכוונה משתנה (שינוי הזווית יחסית לציר האורכי של המטוס) בין שלושה מצבים, אלה היו משפרים את היציבות של כלי הטיס ומאפשר והקניית יכולת ניהוג מלאה של הגאי הגובה בתנאי טיסה ומשקל שונים.

דגמים מתקדמים יותר של כלי הטיס כללו גם מערכת טייס אוטומטי פשוטה שאפשרה שמירת מצב נוכחי וניווט לפי משואות בשביל להקטין את העומס על הטייס.

אוויוניקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תמונה של מטוס Su-25SM. בתמונה ניתן לראות בבירור את החלון של ציין הלייזר של מערכת בקרת הירי של המטוס.

המטוס צויד בחליפה אוויונית שנלקחה ברובה ממטוס ה־Su-17 והותאמה למטוס החדש והייתה אמינה זולה ופשוטה. עם זאת, המערכת הייתה גם מיושנת והקנתה יכולת מועטה בשימוש בחימוש חכם.

המטוס מצויד במערכת ניווט אנלוגית מדגם KN-23-1 שכללה מערכת האינרציאלית וג'יירו כיוון מדגם IKV-1. כמו כן המטוס כלל מערכת ניווט טקטית (בעזרת משואות) והכוונה לנחיתה מדגם RSBN-6S. מערכת ניווט דופלר מדגם DISS-7, מערכת נתוני אוויר מדגם SVS-1-72-1VS, מכ"ם גובה מדגם A-01 Reper-M.

חליפת בקרת הירי מדגם SUO-T8-54 שכללה מערכת סימון מטרות ומדידת מרחק לייזר מדגם Klyon-PS. ניתן לזהותה על ידי החלון באף המטוס. בנוסף למטוס הייתה כוונת אלקטרואופטית מדגם ASP-17BTs-8.

חימוש[עריכת קוד מקור | עריכה]

המטוס כלל עשר תחנות נשיאת חימוש, שתים מתוכן, החיצוניות ביותר שיועדו לשאת טילי אוויר-אוויר מדגמים R-60 ו־R-60M. בשמונה התחנות הנותרות המטוס היה יכול לשאת מגוון רחב של פצצות עד משקל של 500 קילוגרם ורקטות בקוטר של עד 240 מילימטר. המטוס היה יכול לשאת טילי אוויר-קרקע מוכוונים לייזר מדגמים Kh-25ML (עד ארבעה), S-25L (עד ארבעה) ו־Kh-29L (עד שניים). בנוסף המטוס היה יכול לשאת פצצה גרעינית מדגם RN-28.

כמו כן המטוס נשא תותח דו כני מדגם GSh-30 בקוטר של 30 מילימטר עם קצב אש של 3,000 פגזים בדקה ומחסנית בעלת 300 פגזים.

היסטוריה מבצעית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מלחמת אפגניסטן[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מלחמת אפגניסטן (ברית המועצות)

מבצע רומב[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך שלב א' של הבחינות הממשלתיות הוחלט על בחינה מבצעית של מטוס T8 באפגניסטן. הבחינה שקיבלה את השם "מבצע רומב" (בעברית: מעוין) יועדה להיות חלק מהבחינות הרשמיות על ידי הוכחת העיצוב, ביצועים ויעילות מערכות החימוש. המבצע החל לפני סוף שלב א' של הבחינות הממשלתיות אבל תוצאותיו השפיעו על שלב ב'. שני מטוסים T8-1D ו־T8-3 עברו התאמה חפוזה במהלכה פורקו מכשירי ניסוי והקלטה, הושלמו ועודכנו רכיבים במערכות הנשק, והוספה שכבת הגנה בתאי הדלק.

שני המטוסים נחתו בשדה שינדאנד שבאפגניסטן ב־18 באפריל 1980, שישה חודשים לאחר הפלישה הסובייטית. המטוסים הוחבאו בתוך דירים שכוסו בכיסוי הסוואה. צוות הבחינה כלל שני טייסי ניסוי של משרד סוחוי ושני טייסים של חיל האוויר ממכון המחקר המדעי של חיל האוויר אליהם הצטרף צוות מהנדסי ניסוי ותמיכה של משרד סוחוי. ב־21 באפריל המטוסים טסו את טיסות ההיכרות הראשונות שלהם. המטוסים ביצעו טיסות הערכה למערכות הנשק, הכוונות ובקרת הירי.

במהלך טיסות אלו שהתקיימו במטווח אווירי שנמצא במרחק 56 קילומטר מהשדה, התגלתה בעיה במערכת הכוונת שלא חישבה במדויק את מיקום הפגיעה בקרקע כאשר היא נמצאת בגובה ניכר מעל גובה פני הים וספציפית מעל גבהים של 1,000 מטר (3,280 רגל). בעיה זאת נבעה מאי התחשבות בגובה המטרה בחוגי מערכת בקרת הירי האנלוגית. מהנדסי סוחוי התאימו את חוגי המערכת בשביל לפצות על כך ועל כן תוצאות ההפצצות במטווח השתפרו ברמה ניכרת.

לאחר שמערכות המטוס הוכיחו את יעילותן במטווחים המטוס הורשה להשתתף בפעילות המבצעית באפגניסטן. ב־29 באפריל 11 ימים לאחר הגעתם לזירה, שני המטוסים השתתפו במשימת תמיכה בכוחות קרקעיים בתקיפת מטרות באזור צ'אנגהצ'ראן, במרחק של 320 קילומטר מהשדה.[1]

המבצע נמשך עד 5 ביוני 1980. סך הכול, ב־50 הימים של המבצע שני המטוסים ביצעו 100 משימות, 56 מתוכן היו משימות ניסוי (30 מתוכן שימשו לשלב ב' של הבחינות הממשלתיות) ו־44 משימות מבצעיות שהסתכמו ב־98 שעות ו־11 דקות טיסה. במהלך טיסות אלו, ולאחר ההתאמות הנדרשות במערכת בקרת הירי הטייסים העידו שהמטוס היה מדויק וזריז ויכל לבצע תמרונים אווירובטיים גם עם כמות חימוש משמעותית, מה שאפשר לכלי הטיס לטוס בין ההרים, בתוך גיאיות ולפגוע במדויק במטרות שהיו לרוב לא נגישות למטוסי קרב אחרים. עם זאת מנועי המטוס נטו להגיב בכבדות יתרה לתנועת מצערת ממצב סרק לכוח מלא, ומעצורי האוויר של המטוס (שבאותו הזמן הותקנו על גבי בתי המנועים) לא אפשרו שליטה מספקת בהאצה במהלך צלילה.[2]

מבצע אקזמן[עריכת קוד מקור | עריכה]

מבצע רומב זירז את תוכנית הבחינה הממשלתית, הביאה לשילוב מספר שיפורים בדגמים הסדרתיים וכן אפשר הקמה מזורזת של מערך תעופת התקיפה (ברוסית: Штурмовая Авиация, בתעתיק לטיני: Shturmovaya Aviatsya) שנסגרה לאחר סוף מלחמת העולם השנייה. רגימנט התקיפה העצמאי ה־80 (80 OShaP) הוקם בתחילת 1981 במחוז הצבאי הטרנס-קווקזי והתבססה בבסיס סיטלצ'אי (חלק מאזרבייג'ן של היום) וקבלה מטוסי Su-25 מסדרת הייצור הראשונה באפריל אותה השנה. טייסת התקיפה העצמאית ה־200 (200 OShAE) שהוקמה באותו הזמן והמקום מגרעין הרגימנט והיה בעל מצבה של 12 מטוסים. הטייסת הוצבה בשדה שינדאנד ב־19 ביולי 1981 יחד עם צוות אחזקה והנדסה מהתעשייה. פריסה זאת היוותה חלק משמעותי מהבחינות הצבאיות וקיבלה את השם מבצע אקזמן (מבחן). כאשר הגיחה המבצעית הראשונה התבצעה ב־25 ביולי. בהתחלה על הטייסת הוטלה המשימה של תמיכה בסיוע אווירי קרוב לדיוויזיית הרגלים הממוכנת ה־5 שפעלה בסביבת שינדאנד, אך ב־1982 גזרת האחריות של הטייסת גדלה משמעותית ומטוסיה תקפו באזורים מרוחקים יותר באפגניסטן כגון בסביבת קאבול וקנדהאר.[3]

המגבלות שהמטוס סבל מהן באותו זמן היו מרובות. חלקן הגדול ניתן לזקוף למערכת הניווט הלא אמינה של המטוס בגללה המטוס לא היה יכול לשמש למשימות תקיפה במזג אוויר קשה ובלילה. בנוסף לכך, מערכות הניווט משואה של המטוס, ה־ARK-15 וה־RSBN-6 היו לא אמינות בגלל האזור ההררי של אפגניסטן בגללו לרוב לא היה קו ישיר בין המטוס למשואות הניווט. על כן הטייסים היו צריכים להסתמך על ניווט בעזרת מפה, מצפן ושעון תעופתי. עם זאת, המטוס הצטיין בפשטות אחזקה, אמינות וזמינות. כאשר סבב אחזקה והכנה לטיסה אופייני, החל מכיבוי מנוע ועד לסיום הטיפול והאחזקה ארך כ־25 דקות. כאשר כוח משימה של 8 כלי טיס ניתן היה להכין לטיסה תוך 40 דקות.[4]

המטוס שימש לרוב למשימות סיוע אווירי קרוב אבל גם ביצע משימות תקיפה מתוכננות מראש, משימות אמנעה בה המטוס היה מחפש מטרות מזדמנות, משימות מיקוש אווירי ואף חיפוי וליווי של מסוקים במשימות פשיטה גדולות. באותו הזמן אות הקריאה של הדגמים החד-מושביים בזירה היה גראץ' (בעברית: עורב מזרע), אות הקריאה דבק במטוס והחל משנת 1984 הפך לכינוי רשמי שלו. איורים וסמלים של עורב מזרע צוירו על המטוסים החד מושביים באפגניסטן והפכו לאופייניים למטוסי Su-25 החד מושביים בשירות חיל האוויר הסובייטי/רוסי אחרי המלחמה.

עד שנת 1984 המבצע המשיך עם הפעילות תוך שהצוותים מבצעים סבבים של שנה מאוקטובר עד אוקטובר שנה שאחרי. בסבב השני התרסק המטוס הראשון בפעילות מבצעית. המטוס גלגל בחריפות בגלל חימוש לא סימטרי לאחר הטלת פצצה מכנף אחת, הטייס לא הצליח להיחלץ מהצלילה והתרסק יחד עם המטוס. בשל תאונה זאת בוצע שינוי במהלכו שולבו מפעילים הידראוליים למאזנות המטוס. התקנת המפעילים הגדילה את מהירות הטיסה של המטוס ל־540 קשר והגדיל את יכולת התמרון ל־6.5 ג'י. שיפורים נוספים שהוכללו בסדרת הייצור החמישית כללו מעצורי אוויר משופרים, מערכת היגוי קרקע משופרת, מנועים עם אורך חיים משופר, ושיפורים במערכת הדלק. אבל הטייסת המוצבת באפגניסטן עדיין הטיסה את מטוסי הסדרה הראשונה. ובסבב השלישי והאחרון שהחל באוקטובר 1983 ונמשך עד אוקטובר 1984 שני מטוסים נוספים אבדו, כאשר אחד מהם היה מפעילות אויב, כאשר המטוס ספג פגיעות מרובות מאש קרקע במנוע ומערכת ההיגוי והתרסק. בתחילת שנת 1984 הטייסת הועברה לבסיס ברגראם. באוקטובר אנשי הטייסת החלו להתחלף באלה מרגימנט התקיפה העצמאי ה־90 שהביאו איתם את מטוסי סדרת ייצור שישית חדשים. מטוסי הסדרה הראשונה הישנים הוחלפו אט אט בהגעתם לשעת ביקורת התקופתית שלהם — 800 שעות טיסה (במהלכה מטוסים אלה עברו שדרוג לסטנדרט העדכני).[5]

רגימנט התקיפה העצמאי ה־378[עריכת קוד מקור | עריכה]

מטוס Su-25 לקראת נחיתה, מרץ 1986

שבועיים לאחר תחלופת הצוותים של טייסת התקיפה העצמאית ה־200 הוקם רגימנט התקיפה העצמאי ה־378 שהוצב ברגראם ועוצב על בסיס הטייסת ה־200. הרגימנט כלל שתי טייסות במצבה של 12 מטוסים כל אחת ורבעיית מטוסים נוספת (מבנה מפקד הרגימנט), אנשי הרגימנט הטרי גויסו מכוחות הרגימנטים הקיימים (הרגימנטים ה־80 וה־90). טייסות הרגימנט ביצעו 11,000 גיחות במהלך התקופה שבין אוקטובר 1984 לאוקטובר 1985. מרבית התקיפות בגיחות אלה התבצעו בגבהים של 600–1,000 מטר מעל פני השטח בשל שזה אפשר דיוק בהטלת החימוש, בגבהים אלה חסינותו של המטוס מאש מנשק קל הוכיחה את עצמה.[6]

באוקטובר 1985 מצבת הרגימנט ה־378 הוגדלה ל־3, עם 12 מטוסים לכל טייסת. שתיים מהטייסות הוצבו בבגראם והשלישית בקנדהאר.

ב־1986 מטוסי הרגימנט החלו להתנסות בשימוש בטילים מונחי לייזר מדגמים Kh-25ML ו־Kh-29L לתקיפות מטווח ארוך יחסית של 8 קילומטר. הטיל שימש לתקיפה של מערות ומוצבים מבוצרים דוגמת דג'ווארה. במקור הכוונת הטיל התבצעה על ידי מערכת סמן הלייזר Klyon-PS של המטוס המשגר אבל זאת הוכחה כבעייתית בשל בעיות כיול המערכת וכן מפני שהמערכת לא כללה יכולת עקיבה אוטומטית אחר נקודת ההכוונה. בשביל לפצות על זאת בשנת 1987 נכנס לשירות רכב BOMAN שהיה BTR-80 עם צריח שכלל סמן לייזר ממטוס מקורקע לאלתר. לאורך המלחמה שוגרו באופן מבצעי 139 טילי לייזר בהכוונה של המטוס ולרוב על ידי הכוונה של רכב BOMAN. כמו כן בתקופה זאת החלו לטוס משימות לילה, אלה התבצעו על ידי שימוש בפצצות תאורה שמטוס אחד במבנה היה נושא. פצצות התאורה היו צונחות לאט – מואטות בעזרת מצנח קטן. שאחר חברי המבנה היו תוקפים את המטרות המוארות על ידי פצצות או רקטות בצלילות מתונות.[7]

8 מטוסים אבדו במהלך הפעילות בתקופה זאת. 5 מתוכם הופלו על ידי טילי קרקע אוויר מסוגים FIM-43 ו־סטרלה־2M. מספר מטוסים נוספים הורדו מהמצבה בגלל נזקים שנספגו בקרבות. שני טייסים בלתי מנוסים אבדו בתקופה זאת, אחד עקב הפלטה לא מוצלחת והשני אבד בנסיבות לא ברורות בגיחת לילה. הפגיעות של המטוסים לטילי כתף נבעה מקסטות נורים מוגבלות שכללו רק 128 נורים, ובגלל שפנל הבקרה על מערכת פיזור המוץ נורים הייתה לא נגישה לטייס העסוק בתמרון. בעקבות האבדות הללו משרד התכנון סוחוי הכינו שינוי תצורה שכלל עוד מספר קסטות על גבי בית המנוע שהגדילו את כמות הנורים ל־256 ושינו את מיקום פנל הבקרה בתא המטוס. השינוי התבצע בתנאי שטח כאשר המטוסים הראשונים שעברו שינוי זה נמסרו לשירות בתחילת 1986.[8]

במהלך הסבב של אוקטובר 1986 עד אוקטובר 1987 החלה עלייה משמעותית באבדות וזאת בשל המוג'אהדין החלו להשתמש בטילי כתף מדגם FIM-82A סטינגר שהיו יותר עמידים בפני אמצעי הטעייה וכללו טווח מוגדל. בשל כך מטוסי הרגימנט נאלצו לטוס בגבהים גדולים יותר של בין 7,000 ל־9,000 מטר עם גובה מינימלי של 4,500. כמו כן בוצעו שיפורים באמצעי המיגון כגון התקנת התקנת מסך פלדה החוצץ בין בתי המנוע, שכבות בידוד טרמי חיישני שרפה בבתי המנוע, מוטות היגוי מחוזקים. כל השיפורים הללו נכללו בסדרת הייצור התשיעית וכן במטוסים האחרונים מהסדרה השמינית.[9]

עם זאת, מטוסי הרגימנט ה־378 ביצעו תקיפות נועזות. דוגמה לזאת היא תקיפה בפקיסטן על מחנה אימון של המוג'האדין בסביבת העיר פשאוור שהתבצעה בנובמבר 1986. בתקיפה זאת רביעייה של מטוסי Su-25 טסו במבנה צמוד שבמכ"ם הגילוי וזיהוי הפקיסטני היו נראים כמו כלי טיס בודד ובמהירות 450 קמ"ש האופיינית למטוס תובלה. חברי המבנה אף ביצעו גישה לשדה ג'לאלאבאד בקרבת הגבול. במקום להשלים את הגישה מטוס בודד ביצע הליכה סביב ואז נכנס לריתוק בעוד באותו הזמן שלושת המטוסים הנותרים פנו בגובה נמוך – מתחת לכיסוי המכ"ם לתוך פקיסטן. התקיפה הייתה מוצלחת במיוחד, לא נפתחה אש על המטוסים בעודם תוקפים את המחנה ומטוסי חיל האוויר הפקיסטני לא הספיקו להגיב לפני שמטוסי ה־Su-25 חמקו מתחת לכיסוי המכ"ם חזרה לאפגניסטן.[10]

מטוס Su-25 בנחיתה. התמונה המקורית היא בשחור-לבן, הכחול נועד להסתיר את מספר המטוס. שנת 1989.

סך הכול במהלך השתתפותו של ה־Su-25 במלחמת אפגניסטן עד הנסיגה בשנת 1989 המטוסים ביצעו 60,000 גיחות עם ממוצע של שש גיחות ביום. האבדות המבצעיות של המטוס עמדו על סך של 37 מטוסים מתוכם 23 מטוסים שאבדו בפעילות מבצעית איתם אבדו של 12 טייסים. למרות מחקרים מסוימים מציינים שרק מחצית מהטייסים נהרגו ישירות מפעילות אויב והשאר נהרגו עקב טעויות תפעול שונות, כשלים במערכות המטוס ואף ירי דו־צדדי. עוד כ־12 מטוסים אבדו שלא במהלך פעילות מבצעיות, עוד תריסר מטוסים הורדו מהמצבה מנזקי קרב. תשעה מטוסים נוספים אבדו על הקרקע בהפגזות על שדות קאבול וקנדהאר. האבידות של מטוסי הסוחוי Su-25 היוו כ־25 אחוז מכלל האבידות של מטוסי מערך הקרב של חיל האוויר הסובייטי. זאת תודות לפרופיל הטיסה שהיה צמוד לכוחות הקרקע ובגובה נמוך יחסית. כאשר 80 אחוז ממשימות התקיפה של התעופה הטקטית כללו מטוסים שטסו במספרים גדולים ובגבהים רמים תוך הפצצה מאסיבית לזריעת הרס מרבי ולא נקודתי, וכן בניגוד למטוסי ה־Su-25 היו עוזבים את אזור המטרה לאחר יעף אחד.[11]

בשירות הפדרציה הרוסית[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – חיל האוויר הרוסי

לקראת התפרקות ברית המועצות הכוחות המזוינים הסובייטיים הפעילו כ־570 מטוסי Su-25 מתוכם 96 מטוסים דו מושביים. מטוסים אלו התפצלו בין 10 רגימנטים עצמאיים של תעופת התקיפה (שכללו לרוב 3 טייסות במצבה כוללת של 40 מטוסים חד-מושביים וארבעה עד שישה דו־מושביים) כמו כן המטוס הופעל על ידי שלוש טייסות אימון וכן במספרים בודדים על ידי רגימנט מטוסי אימון ורגימנט גוררי מטרות אוויריים. בנוסף לכל אלה תעופת חיל הים הסובייטי הפעילה שלושה רגימנטים עצמאיים של מטוסי Su-25 וטייסת אימון ומחקר אחת.

התפרקות ברית המועצות הביאה לפיצול הכוחות שלה שכן חלק מיחידותיה עברו – לרוב תוך הסכמים בין רוסיה למדינות ברית המועצות לשעבר – לחילות האוויר הטריים שלהם. לרוב יחידות אלה היו של מטוסי התעופה הטקטית – מטוסי קרב ותקיפה. חלק מהמדינות ירשו מספרים משמעותיים של מטוסי Su-25. חיל האוויר הבלארוסי למשל ירש 81 מטוסי Su-25 חד-מושביים ו־19 דו־מושביים. חיל האוויר האוקראיני ירש 92 מטוסים מכל הסוגים.

עם המצבה המוקטנת של מטוסי Su-25 חיל האוויר הרוסי הטרי גם סבל מבעיות תקציביות קשות שהגבילו את יכולתו לאמן את צוותי האוויר שלו. לרוב הטייסת השלישית בכלל הרגימנטים האוויריים של רוסיה היה מתנוון ומטוסיו היו הופכים למקור חלפים. עם זאת, מטוסים אלו השתתפו במספר עימותים בעיקר באזור הקווקז. בנוסף לכל אלה בשביל לצמצם עלויות אחזקה ואימון הוחלט על הוצאה של מרבית מטוסי הקרב החד מנועיים משירות. בשל כך מטוס ה־Su-25 הפך ממטוס המשלים את יכולות התקיפה של חיל האוויר המספק יכולת סיוע אווירי קרוב למטוס הפצצה הטקטית העיקרי של החיל שאמון על משימות תקיפה אמנעה וכדומה.[12]

חזית אבחזיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

העימות הראשון שבו מטוסי ה־Su-25 הוצבו בחזית היה בין גאורגיה למחוזי הבדלנות – אבחזיה, אוסטיה ואג'ריה. בעימות זה הרוסים בעזרת הבדלנים פלשו לגאורגיה. במהלך המלחמה שהתפתחה שכונתה חזית אבחזיה, חיל האוויר פרס בשדה גודאותה שבאוזבקיסטן בספטמבר 1992 גף של ארבעה מטוסי Su-25 ושני מטוסי Su-25UB שהיו שייכים לרגימנט אימון התקיפה האווירית ה־186. הגף טס עד אפריל 1993 וביצע 231 גיחות מבצעיות, מתוכן 170 גיחות תקיפה וסיוע אווירי קרוב ו־61 גיחות צילום.

גף של תשעה מטוסי Su-25 ומטוס Su-25UB בודד שהיו שייכים לרגימנט מטוסי האימון ה־802 הוצבו באותו השדה במרץ 1993. לאחר היתקלות המטוסים הללו עם מטוסי Su-25 גאורגים, המטוסים הרוסים החלו לשאת טילי אוויר-אוויר. המטוסים טסו עד ספטמבר 1993, עם תום המעורבות הרוסית שנעשתה בחשאי ואז חזרו לרוסיה.[13]

הפעילות נגד פעילים מוסלמים בטג'יקיסטן[עריכת קוד מקור | עריכה]

טג'יקיסטן סבלה מפעולות חבלה ממיליטנטים מוסלמים שנתמכו על ידי ארגונים באפגניסטן. ארגונים אלו פתחו במתקפה רחבה באמצע שנת 1993 ורק בגלל התערבות רוסית המתקפה נבלמה. לאחר מכן הצבא הרוסי החל לשמור על גבול טג'יקיסטן–אפגניסטן. מטוסי Su-25 השתתפו בפעילות זאת החל מיולי 1993 וגם לאחר חתימה על שביתת הנשק ב־1997 המטוסים פעילים בזירה גם היום. עיקר הפעילות של המטוס הייתה במשימות נגד-מרדנות (Counter Insurgency – COIN) שמאפייניה הם תקיפות נקודתיות, זיהוי ותקיפה של מטרות מזדמנות. שני מטוסים אבדו בפעילות זאת, אבל אבידות אלה שויכו לתאונות שלא במשימות מבצעיות.[14]

מלחמת צ'צ'ניה הראשונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מלחמת צ'צ'ניה הראשונה

שדות התעופה בצ'צ'ניה הטרייה שכללו מטוסי L-29 ו־L-39C הופצצו על ידי מטוסי התקיפה הרוסיים, ביניהם גם מטוסי Su-25 עוד לפני תחילת הפלישה ב־1 בדצמבר 1994. שלושה רגימנטים של דיוויזיית מטוסי התקיפה ה־1 — הרגימנט ה־368, ה־461 וה־16. בנוסף גף מרגימנט מטוסי התקיפה ה־899 גם הוצב בזירה. בתחילת המבצע המטוסים התמקדו בסיוע אווירי קרוב, אבל לאחר כיבוש גרוזני ומעבר הפעילות לאזורים ההרריים עיקר הפעילות הפכה לתקיפות מתוכננות ותקיפת מטרות מזדמנות.

מטוסי ה־Su-25 השתמשו בחימוש טיפש (לא מונחה) זאת בעיקר בגלל שמערכת ציין ומדידת מרחק הלייזר התקשתה לבצע מדידות יעילות באזורים הרריים. זאת בנוסף לחוסר באימון גרמה ליעילות מוגבלת של כלי הטיס, לאש דו־צדדי. כמו כן המטוסים הוגבלו לטיסות יום ובתנאי מזג אוויר טובים. מטוסי ה־Su-25 טסו בגבהים נמוכים ולכן היו חשופים לאש מקלעים ונשק קל.

סך הכול בין אוקטובר 1994 לספטמבר 1996 מטוסי ה־Su-25 שמנו בין 40 ל־50 מטוסים בתקופה זאת, טסו למעלה 7,000 גיחות ומעט מעל 7,000 שעות מבצעיות. מתוכן 5,828 גיחות ו־5,756 שעות לזכות שלושת הרגימנטים של דיוויזיית התקיפה האווירית ה־1. 3,000 תקיפות מתוכננות בוצעו על ידי הכוח, 1,115 משימות סיוע קרוב, 1,284 משימות סיור ותקיפה של מטרות מזדמנות וכ־500 משימות צילום. הנזקים למטוסים בתקופה זאת התאפיינו בעיקר באש ממקלעים כבדים ונשק קל. ארבעה מטוסים אבדו במהלך המלחמה — שניים מאש תותחי נ"מ, אחד מאש מקלע כבד ואחד מפגיעה של טיל כתף. חמישה טייסים נהרגו — שני מקרים בהם הופל מטוס דו מושבי וצוותו נהרג.[15]

מלחמת צ'צ'ניה השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מלחמת צ'צ'ניה השנייה

השתתפות מטוסי ה־Su-25 במלחמת צ'צ'ניה השנייה החלה ב־27 ספטמבר 1999, במהלך תקיפה גדולה ארבעה ימים לפני תחילת הפלישה הקרקעית. במהלך המלחמה מטוסי Su-25 פעלו במהלך היום, בתנאי מזג טובים ובזוגות כאשר הם היו בסיור חמוש או בתקיפה מתוכננת, והיו תוקפים בתורות את המטרות. מערכת הניווט המיושנת של המטוס הקשתה על ניווט ותקיפה ואף על חבירה עם כוחות אוויריים אחרים בגלל בעיות תזמון, במהלך המלחמה. רגימנט מטוסי התקיפה ה־461 פתר חלקית בעיה זאת על ידי רכש של מקלטי GPS ידניים שנקנו מחנות אלקטרוניקה מקומית מתוך התקציב של הרגימנט וללא אישור הקצינים הגבוהים יותר ולכן עובדה לא לא קיבלה הכרה במהלך המלחמה.

אף על פי שהרגימנטים המוצבים בזירה השתמשו בחימוש טיפש בצורה כמעט בלעדית, שני מטוסי Su-25T ממרכז האימון וההסבה ה־4 של חיל האוויר הוצבו בזירה בשנת 1999 לטובת תקיפת מטרות איכות ובאזורים לא נגישים. המטוסים ביצעו סך הכול 39 גיחות מבצעיות בהם השתמשו בטילים מדגמים Kh-29L, ‏Kh-25ML ופצצות מונחות מדגמים KAB-500L ו־ODAB-500PM.

החל מאוגוסט 1999 ועד אפריל 2002 הרגימנטים של מטוסי Su-25 ביצעו למעלה מ־7,500 גיחות. הרגימנט ה־368 ביצע 3,726 גיחות בסך של 3,814 שעות טיסה, הרגימנט ה־461 ביצע 2,469 גיחות בסך 2,313 שעות טיסה והרגימנט ה־960 ביצע 901 גיחות בסך של 906 שעות טיסה.[16]

מלחמת גאורגיה־רוסיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מלחמת גאורגיה–רוסיה

מטוסי ה־Su-25 היו הראשונים להגיב לפלישה של כוחות גאורגים לדרום אוסטיה בערב 7 באוגוסט 2008. רגימנט מטוסי התקיפה ה־368 קיבל הוראות לתקיפת מטרות שהוקצו לו על ידי מפקד חיל האוויר הרוסי. בשלב הראשוני של המלחמה – בלימת הכוחות הגיאורגים, מטוסי ה־Su-25 עסקו בעיקר במשימות אמנעה למנוע תנועת תגבורת גיאורגית לחזית. ב־72 השעות הראשונות למלחמה נחוו אבידות רבות לצד הרוסי בגלל ירי דו־צדדי כאשר מטוסי התקיפה תקפו כוחות רוסיים ומיליציות דרום־אוסטיות ידידותיים כמו כן מטוסי קרב הוזנקו ואף תקפו את מטוסי ה־Su-25. כוחות היבשה הרוסים פתחו באש לקראת כל כלי טיס באוויר ידידותי או לא. זאת רבות תודות לעובדה שחיל האוויר הגיאורגי גם השתמש במטוסי Su-25 וגם במערכת הזיהוי עמית-טורף שלא עודכנו מאז נפילת ברית המועצות.[17]

מלחמת האזרחים בסוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מטוס Su-25SM בהמראה בחמיימים, סוריה
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – המעורבות הרוסית במלחמת האזרחים בסוריה

בשנת 2015 דווח כי 12 מטוסי S-25SM רוסים הוצבו בבסיס חמיימים שבסוריה כחלק ממעורבות רוסיה במלחמת האזרחים במדינה וכלשונה ספציפית בלחימה נגד ארגון דאעש.[18] בפברואר 2018 דווח כי אבד מטוס Su-25 וטייסו שנאלץ לנטוש בשטח אויב התאבד בעזרת רימון בשביל להימנע מנפילה בשבי.[19]

בחילות אוויר אחרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר התפרקות ברית המועצות חילות אוויר של המדינות החדשות ירשו יחידות מהצבא הסובייטי לשעבר. מבחינת חיל האוויר לרוב יחידות היו היחידות החזיתיות של התעופה הטקטית. על כן מספר גדול של מטוסי Su-25 מצאו את עצמם בשירות של חילות אוויר של מדינות כגון גאורגיה, אוקראינה, אזרבייג'ן, בלרוס וכדומה.

מספר משמעותי של מטוסי Su-25 יוצאו גם למדינות ידידותיות במזרח התיכון ובאפריקה.

גאורגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מטוס Su-25 של חיל האוויר הצ'כי בנחיתה. מציג את אופן העבודה של מעצורי האוויר הייחודיים של המטוס.

לאחר התפרקות ברית המועצות מספר מטוסי Su-25 שהיו בשלבי ייצור סופיים במפעל התעופה הממשלתי ה־31 לשעבר, עברו לידי ממשלת גאורגיה, וזאת הצליחה להשלים את ייצורם. בפברואר 1993 דווח כי חיל האוויר הגאורגי הפעיל שבעה מטוסי Su-25 אם כי גאורגיה במשך הזמן הצליחה להשיג עוד מספר מטוסי Su-25, בעיקר על ידי הסבה של מטוסי אימון דו־מושביים בפס הייצור שלה למטוסי תקיפה מבצעיים. כל אלה השתתפו בעימות בין גאורגיה ואבחזיה בשנים 1992–1994 בה הופלו שבעה מטוסי Su-25 גאורגים.

ההערכה הייתה שבגאורגיה היו מספיק חלקים להשלמה של 75 מטוסי Su-25 ואכן הרבה מטוסים מדגמים שונים עמדו בפס הייצור בשלבי השלמה שונים. עם זאת, גאורגיה העדיפה לרכוש מטוסי S-25 משומשים מאשר להשלים את המטוסים בפס הייצור. ב־2005 חיל האוויר הגאורגי קיבל לידיו 4 מטוסי Su-25 שנרכשו ממקדוניה ושלושה נוספים מבולגריה.[20]

במהלך מלחמת גאורגיה–רוסיה (2008) מטוסי התקיפה הגאורגים השתתפו בעיקר בשלב הראשון של המלחמה, קרי הפלישה לחבל אוסטיה. אבל בשלב השני למבצע בו כוחות רוסים פלשו לגאורגיה כלל מטוסי הSu-25 הפסיקו את הפעילות שלהם והוחבאו בבסיסיהם וכך חיל האוויר הגאורגי הצליח לשמר את מטוסיו לאחר התבוסה הגאורגית.[17]

אוקראינה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כאמור לאחר התפרקות ברית המועצות חיל האוויר האוקראיני קיבל 92 מטוסי Su-25 חד ודו-מושביים. בשנים שלאחר מכן מספר המטוסים הללו ירד ל-70 ומתוך אלה רק 15 היו שמישים לטיסה. מספר מטוסים מהמצבה הכללית שודרגו על ידי האוקראינים לדגם M1, סך הכול דווח ש-9 מטוסים חד-מושביים ומטוס דו-מושבי אחד שודרגו לסטנדרט M1. אולם לאחר פרוץ מלחמת האזרחים באוקראינה באפריל 2014, נולד צורך במטוסים נוספים וכשישה עד עשרה נוספים הושמשו והוחזרו לשימוש. כלל המטוסים הללו טסו כחלק מחטיבת התעופה הטקטית ה-299 בבסיס ניקולאייב-קולבאקינו. עם זאת, חיל האוויר האוקראיני סבל ממחסור בטייסים כשירים שכן לא היו להם מספיק טייסים והטייסים שכן היו בנמצא התקשו לשמור על כישורי הטיסה שלהם בגלל המחסור בדלק ותקציב החל משנות ה-2000 המוקדמות.

המטוס השתתף בלחימה באזור דונצק, לוהנסק, סלאביאנסק, קראמטורסק וכדומה. במהלך הלחימה הופלו כשישה מטוסי Su-25 על ידי הכוחות הבדלנים (מתוכם 4 מטוסי דגם M1) ושניים עד שלושה נוספים שניזוקו קשות אבל הצליחו לנחות בשלום.[21]

עיראק[עריכת קוד מקור | עריכה]

הריסות מטוס Su-25 עיראקי שהופצץ במהלך מבצע סופה במדבר, מרץ 1991

עיראק רכשה על פי מקורות רוסים סך הכול 69 מטוסי Su-25 חד מושביים מדגם K וארבעה מטוסי אימון דו מושביים מדגם UBK בשתי עסקאות בשנים 1986 ו-1987. אלה היו בשימוש נרחב בשלבים האחרונים של מלחמת איראן–עיראק בשנים 1987 ועד 1989. למעשה, מתוך 1,200 גיחות בממוצע ליום של חיל האוויר העיראקי בתקופה זאת 900 גיחות התבצעו על ידי מטוסי ה-Su-25. ועל פי רישומים סטטיסטיים של סוחוי כל מטוס Su-25 ביצע 15 גיחות בממוצע ליום. על כל אלה סדאם חוסיין הקנה לכל טייסי ה-Su-25 את העיטור הצבאי הגבוה ביותר. במלחמה זאת המטוס הדגים את יכולת ההישרדות שלו, ורק שניים מתוכם אבדו.

במלחמת המפרץ לעומת זאת תרומתם של מטוסי ה-Su-25 הייתה זניחה עד לא קיימת שכן עם העליונות האווירית המוחלטת של כוחות הקואליציה מרבית מכלי הטיס של חיל האוויר העיראקי הושמדו בעודם על הקרקע. עם זאת, חיל האוויר העיראקי החל בניסיונות הברחת מטוסיו הנותרים לאיראן, 24 מטוסי Su-25 הוברחו במסגרת "מבצע" זה. במהלכו הופלו שני מטוסים על ידי מטוסי F-15 אמריקאיים. אף אחד מהמטוסים שהוברחו לאיראן לא הוחזרו לעיראק בסוף המלחמה.

ערב פרוץ מלחמת עיראק מספר קטן של מטוסי Su-25 שנותרו במצבת חיל האוויר העיראקי נטמנו בחול ולא טסו ומאז הורדו מהמצבה של החיל.[22]

ב-2014 בצל הלחימה בדאעש רוסיה סיפקה עשרה מטוסי Su-25, תוך זמן קצר הצטרפו אליהם שלושה מטוסי Su-25 איראניים. מטוסים אלו הוטסו על ידי טייסים עיראקים וטייסים איראנים ממשמרות המהפכה.[23]

אנגולה[עריכת קוד מקור | עריכה]

חיל האוויר של אנגולה רכש 12 מטוסים חד-מושביים וזוג מטוסים דו-מושביים בשנת 1988 ופעלו במסגרת רגימנט מטוסי הקרב-הפצצה ה-26 בבסיס נאמיב. בשנת 1990 מטוסים אלו הופעלו נגד כוחות האיחוד לעצמאות מוחלטת של אנגולה. היעילות של המטוסים הללו הייתה מוגבלת שכן הטייסים היו מבצעים הפצצות בגובה רב בטיסה ישרה ואופקית ועם חימוש טיפש. כ-25 גיחות מבצעיות התבצעו במהלך פעילות זאת עד שהסובייטים הפסיקו את תמיכתם ובשל חוסר היכולת של חיל האוויר של אנגולה לתחזק את המטוסים אלה קורקעו. על פי דיווחים מספר מצומצם של המטוסים הללו הוחזר לשימוש בשנת 1993 והופעל שוב נגד כוחות האיחוד, אבל עתה אלה הוטסו על ידי חברה פרטית וטייסים שכירי חרב עם תוצאות הפצצה משמעותיות יותר. המטוסים השתתפו בכיבוש מחדש של מחצבי היהלומים במדינה.[24]

אתיופיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אתיופיה רכשה שני מטוסי Su-25T משומשים ומשודרגים (שכונו TK) יחד עם שני מטוסי UBK לאימון במרץ 2000. המטוסים פעלו בשלב הסופי של מלחמת אתיופיה אריתריאה שנגמרה ביוני 2000. המטוסים על פי דיווחים ביצעו מספר תקיפות מוצלחות על ידי כלי נשק חכמים ונגד מטרות משוריינות.[25]

מטוסי Su-25 של חיל האוויר של פרו

פרו[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרו רכשה 18 מטוסי Su-25 מבלרוס מתוכם 10 מטוסים חד-מושביים ושמונה דו-מושביים. אלה שימשו כמטוסי יירוט במאמצים של הממשלה הפרוויאנית נגד הברחות סמים. על פי דיווחים המטוסים אחראיים להפלתם של 25 מטוסי הברחת סמים בשנים 2000 עד 2005.[26]

חוף השנהב[עריכת קוד מקור | עריכה]

חוף השנהב רכשו מידי בלרוס על פי דיווחים ארבעה מטוסי Su-25 בשנת 2004. אלה פעלו נגד כוחות מהפכנים במהלך מלחמת האזרחים במדינה. בנובמבר 2004 שני מטוסי Su-25 תקפו מחנה צבאי צרפתי שתמך בכוחות האו"ם באזור. עקב תקיפה זאת נהרגו 9 חיילים צרפתים ומבקר אמריקאי נהרגו. באותו הלילה ארבעת המטוסים הושמדו בעודם על הקרקע ככל הנראה על ידי כוחות קומנדו צרפתים.[27]

מטוס Su-25UBK של משמרות המהפכה האסלאמית של איראן

איראן[עריכת קוד מקור | עריכה]

איראן רכשה חמישה מטוסי Su-25 חד-מושביים ושני דו-מושביים חדשים ב-2004, בנוסף אליהם הצטרפו עוד 5 מטוסים מדגם K שהוברחו לאיראן מעיראק עוד בשנת 1991 ועמדו באחסנה.[28]

סודאן[עריכת קוד מקור | עריכה]

סודאן רכשה 14 מטוסי Su-25 מבלארוס בשנים 2008 ו-2009 ונכנסו לפעילות כמעט מיד נגד הכוחות המורדים. ב-2013 דווח שנרכשו עוד עשרה מטוסי Su-25. למרות הכחשה חד משמעית על ידי סודאן על פי דיווחים מטוסים אלה גם שימשו לתקיפת מטרות אזרחיות באזור דארפור.[29]

הסכסוכים בין אזרבייג'ן וארמניה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערכים מורחבים – מלחמת נגורנו קרבאך הראשונה , מלחמת נגורנו קרבאך השנייה

בשנים 1991–1992 ארמניה השיגה 4–5 מטוסים משומשים, ידוע שאחד מהם הופל במהלך מלחמת נגורנו הקרבאך הראשונה. לאחר סוף הלחימה חיל האוויר שלהם סבל מחוסר תקציב עד שנת 2004 בו הם רכשו תשעה מטוסי Su-25K ומטוס UBK בודד מסלובקיה.

האזרים לעומתם קיבלו מטוס בנדיבותו של טייס רוסי שערק ונחת באזרבייג'ן, מאוחר יותר הם השיגו עוד חמישה מטוסים ברכש. בשנים שלפני מלחמת נגורנו קרבאך השנייה האזרים סבלו אבדות של ארבעה מטוסים.[30]

במהלך מלחמת נגורנו קרבאך השנייה (2020) שני הצדדים הפעילו מטוסי Su-25. אזרבייג'ן טוענת להפלת חמישה מטוסי Su-25 ארמנים,[31] בעוד ארמנים טוענים הפלה של 4 מטוסים אזרים.[32] על פי דיווחים המטוסים האזרים ביצעו כ-600 גיחות תקיפה במהלך המלחמה עם ממוצע של 13–14 גיחות ביום.[33]

דגמים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מטוס Su-25UTG של הצי הרוסי המשמש לאימון על גבי נושאות מטוסים. בנחיתה על גבי נושאת המטוסים אדמירל קוזנצוב.
מטוס Su-25KM של חיל האוויר הגאורגי בהמראה
שני מטוסי Su-25SM רוסים במהלך המראה בבסיס חמיימים שבסוריה
מטוס Su-25TM רוסי מציג את יכולות נשיאת החימוש החכם החדש בנוסף לפוד המכ"ם המותקן בגחון המטוס.
מטוס Su-25UT
  • Su-25 – הדגם הסדרתי הראשוני של ה־T8 שיוצר בין השנים 1981–1989 בעשר סדרות יצור עם הבדלים קטנים בין כל סדרת ייצור. כלל המטוסים מדגם זה שודרגו לסטנדרט של סדרות היצור המאוחרות בביקורות תקופתיות במפעל היצרן.
  • Su-25K(T8K) – גרסת ייצוא. פותחה בשנת 1984 ויוצרה בשתי גרסאות. כ־180 מטוסים מדגם זה יוצרו ומספר מוגבל שלהם שנשאר ברוסיה במקור כמטוסים להסבת הטייסים של הלקוחות שרכשו מטוסים אלו. מטוסים אלו מאוחר יותר הוצבו ברגימנט התקיפה ה־461 וראו פעילות במלחמת צ'צ'ניה הראשונה והפעילות באוסטיה.
  • Su-25UB(T8УБ) – דגם אימון קרב. המטוס החל את פיתוחו עוד בשנת 1977 ראשוני המטוסים הסדרתיים יצאו מהמפעל רק בשנת 1985. כ־25 מטוסים מדגם זה יוצרו ונמסרו לחיל האוויר הסובייטי עד סוף שנת 1986.
  • Su-25UBK(T8УБК) – דגם מאמן לייצוא. בדומה לדגם K, ה־UBK היה כמעט זהה לדגם ממנו הוא פותח ויוצא במספרים מצומצמים למדינות שרכשו דגם K, צ'כוסלובקיה, בולגריה, עיראק, אנגולה וצפון קוריאה.
  • Su-25UTG(T-8УТГ) – במהלך ניסויי ההתאמה של מטוסי Su-27 לנושאות המטוסים הרוסיות הממריאים בעזרת רמפה, התבצעו מספר ניסויים בדגם הניסוי הרביעי של ה-Su-25 (ה-T-8-4) לאחר סדרת ניסויים זאת הוחלט על תכנון וייצור דגם מיוחד של ה-Su-25 לאימון על גבי נושאות מטוסים שנשא את הסימון T-8UTG. ההתאמות לדגם זה כללו הוספת וו-עצירה חיזוק של אזורים מסוימים במבנה והוספת מנגנון קיפול כנף. מספר מצומצם של מטוסים מדגם זה יוצרו לטובת הצי הרוסי בין 1989 ועד 1990.
  • Su-25BM(T-8БМ) – מטוס גורר מטרה. הפיתוח כלל התאמות לגרירה ובקרה על מטרות אימון נגררות שיצרו חתימת חום וחתימת מכ"ם ושימשה בעיקר לאימון כוחות נ"מ וצוותי הגנה אווירית של הצי הרוסי. כ-50 מטוסים מדגם זה יוצרו (מתוך 170 מתוכננים) אלה מעולם לא שימשו כגוררי מטרות בשל כך שמערכת הגרירה לא הייתה מושלמת וכן בגלל שמערכות הניווט שלהם היו מתקדמות יותר מהדגמים הבסיסיים ואלה שימשו כמטוסי תקיפה לכל דבר ברגימנטים של חיל האוויר.
  • Su-25T(T-8M) – זמן קצר לאחר תחילת מבצע רומב עלה הצורך בייצור מטוס תקיפה עם יכולת הפעלת חימוש מדויק לטובת "ציד טנקים". בדגם החדש הוכללו הרבה שיפורים ומערכות חדשות למטוס. מערכת בקרת טיסה מדגם SAU-8 שכללה פונקציות טייס אוטומטי מתקדמות שהקטינו בצורה משמעותית את עומס העבודה של הטייס. מערכת בקרת ירי וניווט מתקדמת בשילוב מערכת אלקטרואופטית הכוללת מצלמה וציין לייזר (כולל ראיית לילה) מדגם I-251M Shkval. המטוס היה יכול לשאת טילי אוויר קרקע מנוהגים בלייזר מדגם 9M12 Vikhr כמו כן טילים ופצצות מונחות טלוויזיה. התותח של המטוס הועבר למבנה המרכזי של המטוס, ובשביל לשחרר מקום כן הנסע הקדמי הוזז מעט שמאלה כמו כן שולבו מנועים משודרגים מדגם R-195 (שדרוג של R95Sh). תוכנית הפיתוח למטוס נמשכה זמן רב מאוד בגלל ההאטה בכלכלה הסובייטית לקראת התפרקות ברית המועצות והמעבר לרפובליקה. עד התפרקות ברית המועצות יוצרו 12 מטוסים מדגם זה במפעל טביליסי. אלה הועברו לחיל האוויר הרוסי והחלו בבחינות הקבלה שלהם. הבחינות שלהם לא הושלמו עד שנת 2000 על אף ש-12 המטוסים השתתפו בפעילות מבצעית במלחמת צ'צ'ניה השנייה בהצלחה רבה ועד אז היו לכלי הטיס היחידים בחיל האוויר הרוסי שהיו מסוגלים לפגוע במדויק במטרות קטנות וניידות. זאת מאחר שהוחלט על תוכנית שדרוג מקיפה למטוסי "סדרת 10" הקיימים ולכן הדגם הזה ננטש.
  • Su-25TM ‏(Su-39) – בשנות ה-80 המאוחרות הוצאה הוראה לפיתוח דגם תקיפה T משודרג שיכל לפעול בלילה ובכל מזג אוויר. תוכנית הפיתוח שהתארכה עד שנות 1990 המאוחרות הציגה שינוי כה רחב בכלי הטיס שהוחלט לסמנו Su-39. המטוס כלל מערכת ניווט וטייס אוטומטי משודרגות, מערכת אלקטרואופטית משודרגת. פוד מכ"ם שכלל אופני פעולה של אוויר אוויר ואוויר קרקע שהקנו, יחד עם טילי האוויר-אוויר הרוסים המתקדמים יכולת אוויר אוויר מסוכנת, וכן יכולת לתקיפה מדויקת בכל מזג אוויר עם מגוון רחב של כלי נשק חכמים. אף על פי שהיו מספר הצעות לייצוא לפולין, הונגריה וצ'כיה תמורת מוצרי מאכל לרוסיה, מטוסים אלו לא נמכרו מעולם. עם זאת מספר מצומצם של מטוסים מדגם זה יוצרו בשביל חיל האוויר הרוסי.
  • Su-25SM ‏(T-8СМ) – עם תוכניות הפיתוח המתארכות של דגמי T ו-TM ויחד עם הוצאה משירות של מטוסי התקיפה החד מנועיים, חיל האוויר הרוסי מצא את עצמו עם יכולות תקיפה מוגבלות מאוד. בשביל לגשר על זה ועל ההתיישנות המואצת של המערכת האוויונית של כלל מטוסי ה-SU-25 שיוצרו לראשונה בשנות ה-60 הוחלט ללכת על אופציות של השבחה ושדרוג מטוסים קיימים. חטיבת מטוסי התקיפה של סוחוי הציעה מספר חבילות שדרוג ודגם TM אופיין ב-1998. כל המערכת האוויונית של המטוס פרט לציין הלייזר הוחלפה, במטוס תוכננה התקנה של מכ"ם תקיפה מתקדם שהותקן באף המטוס מיד אחרי הציין. המכ"ם אמור היה להקנות יכולת תקיפה בכל מזג אוויר למטרות קרקעיות ימיות ואף יכולת אוויר אוויר. אך מחיר המכ"ם גרם לחיל האוויר לוותר עליו. בנוסף על זה הותקנה במטוס חליפת ניווט חדשה, מערכת זיהוי עמית טורף חדשה, מערכת בקרת ירי חדשה שכוללת מסך רב תכליתי ותע"ל חדשים, משבש אינפרא אדום אקטיבי ועוד. המטוס הציג יכולת תקיפה בחימוש חכם עם דיוק מוגבר בחימוש טיפש וכן יכולת ניווט עצמאי מדויק. שישה מטוסים משודרגים סופקו לחיל האוויר בשנת 2006, עם שדרוג של בין 8 ל-12 מטוסים בשנה. מטוסים אלו גם לא שודרגו באופן זהה, עם תתי דגמים של SM1, SM2 ו-SM3. בעוד שני הדגמים הראשונים כללו את ציין הלייזר הישן הדגם האחרון כולל, יחד עם שדרוגים קטנים נוספים, ציין לייזר חדש, אם כי כלל המטוסים ששודרגו לסטנדרטים הקודמים היו מתוכננים להיות לסטנדרט של דגם SM3 בביקורת הכבדה הקרובה שלהם בשנות ה-2010 המאוחרות.
  • Su-25KM ‏(T-8KM) – גרסה חד מושבית משודרגת שתוכננה על ידי Tbilaviamsheni (לשעבר המפעל הגאורגי שייצר את ה-Su-25) וחברת אלביט מערכות הישראלית. המטוס כלל חליפה אוויונית חדשה מיצור אלביט, קוקפיט מזכוכית, ממשק HOTAS, תצוגה עילית מתקדמת ויכולת לנשיאת חימוש מערבי חכם. הדגם הוצג לראשונה על בשנת 2004 הסלון האווירי בפארנבורו ומשך עניין של מספר מדינות מתפתחות אבל אף מטוס לא נמכר בעקבות הסבה זאת ורק מטוס מוסב אחד עדיין משרת בחיל האוויר הגיאורגי.
  • Su-28(Su-25UT) – מטוס אימון סילון בסיסי, פותח מדגם UB כיוזמה פרטית של סוחוי בשנות ה-80 המוקדמות להחלפת מטוסי האימון אארו L-39 אלבטרוס שתוכננו ויוצרו בצ'כיה במקור. בשביל לשפר ביצועים כלל מערכות הניווט והחימוש המתקדמות וכן מרבית אמצעי המיגון והיתירות שלא הייתה נדרשת מפני שהמטוס לא יועד לקרב הוסרו.
  • Su-25M1 (ודגם דו-מושבי UBM1)– שדרוג אוקראיני למטוסי Su-25 שבוצעו פנימית בתעשיית התעופה האוקראינית. השדרוג כולל חליפה אוויונית, מערכת בקרת ירי, מערכת נתוני אוויר דיגיטלית ומערכת רישום נתוני טיסה.

סדרות ייצור של ה-Su-25[עריכת קוד מקור | עריכה]

סדרות ייצור עיקריות 1978–1991
דגם כמות טיסת בכורה
Su-25 582 יוני 1979
Su-25K 182 1984
Su-25BM 50 מרץ 1990
Su-25UB ~100 אוגוסט 1985
Su-25UBK 28 1986
Su-25UTG 13 ספטמבר 1988
Su-25T 12 יולי 1985
סך הכול ~967

מפעילים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפת מפעילים של הסוחוי Su-25. נוכחי בכחול, מפעילים בעבר באדום.
  1. אוזבקיסטןאוזבקיסטן  אוזבקיסטן
  2. אוקראינהאוקראינה  אוקראינה
  3. אזרבייג'ןאזרבייג'ן  אזרבייג'ן
  4. איראןאיראן  איראן
  5. אנגולהאנגולה  אנגולה
  6. ארמניהארמניה  ארמניה
  7. אתיופיהאתיופיה  אתיופיה
  8. בלארוסבלארוס  בלארוס
  9. בולגריהבולגריה  בולגריה
  10. גאורגיהגאורגיה  גאורגיה
  11. גינאה המשווניתגינאה המשוונית  גינאה המשוונית
  12. גמביהגמביה  גמביה
  13. חוף השנהבחוף השנהב  חוף השנהב
  14. טורקמניסטןטורקמניסטן  טורקמניסטן
  15. ניגריהניגריה  ניגריה
  16. סודאןסודאן  סודאן
  17. עיראקעיראק  עיראק
  18. פרופרו  פרו
  19. צ'אדצ'אד  צ'אד
  20. צ'כיהצ'כיה  צ'כיה
  21. קוריאה הצפוניתקוריאה הצפונית  קוריאה הצפונית
  22. הרפובליקה הדמוקרטית של קונגוהרפובליקה הדמוקרטית של קונגו  הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו
  23. רוסיהרוסיה  רוסיה

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

כלי טיס דומים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מטוסי תקיפה בוכנתיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Air Vanguard 9 Sukhoi Su-25 Frogfoot, by Alexander Mladenov, 2013, ISBN 9781782003595.
  • Osprey Combat Aaircraft 109 Su-25 ‘Frogfoot’ Units In Combat, by Alexander Mladenov, 2015, ISBN 9781472805676.
  • Sukhoi Su-25 Frogfoot – The Soviet Union's Tank-Buster, by Yefim Gordon, 2007, ISBN 9781857802542.
  • Штурмовик Су-25 и его модификации, by Ильдар Бедретдинов, 2002, ISBN 5901668014.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא סוחוי Su-25 בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Alexander Mladenov, Osprey Combat Aircraft 109 Su-25 ‘Frogfoot’ Units In Combat, Osprey, 2015, עמ' 12
  2. ^ Alexander Mladenov, Osprey Combat Aircraft 109 Su-25 ‘Frogfoot’ Units In Combat, Osprey, 2015, עמ' 13–14
  3. ^ Alexander Mladenov, Osprey Combat Aircraft 109 Su-25 ‘Frogfoot’ Units In Combat, Osprey, 2015, עמ' 15–17
  4. ^ Alexander Mladenov, Osprey Combat Aircraft 109 Su-25 ‘Frogfoot’ Units In Combat, Osprey, 2015, עמ' 17–18
  5. ^ Alexander Mladenov, Osprey Combat Aircraft 109 Su-25 ‘Frogfoot’ Units In Combat, Osprey, 2015, עמ' 20–21
  6. ^ Alexander Mladenov, Osprey Combat Aircraft 109 Su-25 ‘Frogfoot’ Units In Combat, Osprey, 2015, עמ' 22–23
  7. ^ Alexander Mladenov, Osprey Combat Aircraft 109 Su-25 ‘Frogfoot’ Units In Combat, Osprey, 2015, עמ' 25–26
  8. ^ Alexander Mladenov, Osprey Combat Aircraft 109 Su-25 ‘Frogfoot’ Units In Combat, Osprey, 2015, עמ' 26–28
  9. ^ Alexander Mladenov, Osprey Combat Aircraft 109 Su-25 ‘Frogfoot’ Units In Combat, Osprey, 2015, עמ' 29–49
  10. ^ Alexander Mladenov, Osprey Combat Aircraft 109 Su-25 ‘Frogfoot’ Units In Combat, Osprey, 2015, עמ' 49–50
  11. ^ Alexander Mladenov, Osprey Combat Aircraft 109 Su-25 ‘Frogfoot’ Units In Combat, Osprey, 2015, עמ' 56–58
  12. ^ Alexander Mladenov, Osprey Combat Aircraft 109 Su-25 ‘Frogfoot’ Units In Combat, Osprey, 2015, עמ' 69
  13. ^ Alexander Mladenov, Osprey Combat Aircraft 109 Su-25 ‘Frogfoot’ Units In Combat, Osprey, 2015, עמ' 60–67
  14. ^ Osprey Combat Aircraft 109 Su-25 ‘Frogfoot’ Units In Combat, Alexander Mladenov: Osprey, 2015, עמ' 67–69
  15. ^ Alexander Mladenov, Osprey Combat Aircraft 109 Su-25 ‘Frogfoot’ Units In Combat, Osprey, 2015, עמ' 70–73
  16. ^ Alexander Mladenov, Osprey Combat Aircraft 109 Su-25 ‘Frogfoot’ Units In Combat, Osprey, 2015, עמ' 73–75
  17. ^ 1 2 Alexander Mladenov, Osprey Combat Aircraft 109 Su-25 ‘Frogfoot’ Units In Combat, Osprey, 2015, עמ' 76–80
  18. ^ «Коммерсантъ» узнал подробности переброски российской авиации в Сирию, lenta.ru, ‏01.10.2015
  19. ^ Russian pilot shouts 'this is for our guys' as he blows himself up to evade capture in Syria, telegraph.co.uk, ‏05.02.2018
  20. ^ Yefim Gordon, Sukhoi Su-25 Frogfoot – The Soviet Union's Tank-Buster, Aerofax, 2007, עמ' 123
  21. ^ Alexander Mladenov, Osprey Combat Aircraft 109 Su-25 ‘Frogfoot’ Units In Combat, Osprey, 2015, עמ' 87–91
  22. ^ Alexander Mladenov, , Osprey Combat Aircraft 109 Su-25 ‘Frogfoot’ Units In Combat, Osprey, 2015, עמ' 81–82
  23. ^ Alexander Mladenov, Osprey Combat Aircraft 109 Su-25 ‘Frogfoot’ Units In Combat, Osprey, 2015, עמ' 91
  24. ^ Alexander Mladenov, Osprey Combat Aircraft 109 Su-25 ‘Frogfoot’ Units In Combat, Osprey, 2015, עמ' 82
  25. ^ Alexander Mladenov, Osprey Combat Aircraft 109 Su-25 ‘Frogfoot’ Units In Combat, Osprey, 2015, עמ' 82
  26. ^ Alexander Mladenov, Osprey Combat Aircraft 109 Su-25 ‘Frogfoot’ Units In Combat, Osprey, 2015, עמ' 83
  27. ^ Alexander Mladenov, Osprey Combat Aircraft 109 Su-25 ‘Frogfoot’ Units In Combat, Osprey, 2015, עמ' 84-83
  28. ^ Alexander Mladenov, , Osprey Combat Aircraft 109 Su-25 ‘Frogfoot’ Units In Combat, Osprey, 2015, עמ' 81
  29. ^ Alexander Mladenov, Osprey Combat Aircraft 109 Su-25 ‘Frogfoot’ Units In Combat, Osprey, 2015, עמ' 85–86
  30. ^ Yefim Gordon, Sukhoi Su-25 Frogfoot – The Soviet Union's Tank-Buster, Aerofax, 2007, עמ' 120–125
  31. ^ Обращение Президента Ильхама Алиева к народу, president.az, ‏01/12/2020
  32. ^ Анна Светлова, В Карабахе сообщили о гибели за сутки 830 азербайджанских военных, gazeta.ru, ‏02/10/2020
  33. ^ Combat missions of the Azerbaijani Air Force in the Second Karabakh War, scramble.nl, ‏27/12/2020