ריצ'רד מיינרצהגן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

ריצ'ארד מיינרצהאגן (Richard Meinertzhagen ) (נולד ונפטר בלונדון, אנגליה, 3 במרץ 1878 - 17 ביוני 1967). קצין (קולונל) מודיעין וצפר חובב (אורניתולוגיסט). שירת בצבא הבריטי בהודו ובבורמה כקצין זוטר מ-1899. ב-1902 הוצב בקניה ובמהלך שירותו שם השתתף בדיכוי ההתקוממות של שבטי הנאנדי וחיסל את מנהיגם. בשנים 1917- 1920, שרת בחזית ארץ ישראל כקצין מודיעין שדה במפקדתו של גנרל אלנבי. שיתף פעולה עם רשת הריגול היהודית "נילי", שהוקמה ע"י אהרון אהרונסון ופעלה בארץ ישראל כנגד התורכים ולטובת הבריטים. מיוחסת לו "תרמית התיק" (Haversack Ruse), אשר הודות לה הוטעה הצבא העות'מאני בחזית ארץ ישראל ב-1917, כך שהצבא הבריטי כבש בקרב תקיפה-הבקעה את באר שבע, ולא את עזה, שהיתה לכאורה מטרת ההתקפה. ב-1919 מונה לתפקיד קצין מדיני ראשי לארץ ישראל וסוריה, במפקדה של מפקד הכוחות הבריטיים, גנרל אלנבי, ותפקידו היה לוודא יישום של מדיניות החוץ הבריטית בארץ ישראל. הוא דווח למשרד החוץ בלונדון על כל המחדלים, המעורבות וההתנהלות של אנשי הממשל הצבאי הבריטי בארץ ישראל במהלך מאורעות תר"פ (1920) ולפניהם. בשל כך הדיח אותו הגנרל אלנבי מתפקידו והוא חזר ללונדון. בגלל האירועים והדו"ח המאשים של מיינרצהאגן, ביטלה בריטניה את הממשל הצבאי, קבעה את המנדט כשלטון אזרחי ומינתה את הנציב העליון (הראשון) בארץ ישראל - הרברט סמואל. מיינרצהאגן אהד את התנועה הציונית ותמך בה. הוא האמין שלעם היהודי ישנה הזכות לחזור ולהתיישב בארץ ישראל, בהיותה ארץ מכורתו שממנה גלה. הוא נאבק במדיניות האנטי ציונית של ממשלת בריטניה ובמגמה לקעקע את האמור בהצהרת בלפור. מיינרצהאגן השתתף במשלחת הבריטית לועידת השלום בפריז, בה, בין היתר, נדונו גם עתידה של ארץ ישראל וגבולותיה. הוא קיים קשרי חברות מאוד הדוקים עם חיים וייצמן, יו"ר ההסתדרות הציונית דאז, שראה בו ידיד נאמן ואיש אמונים ונפגש עם אישים ציונים נוספים. ב-1919 הוא חיבר תזכיר לראש הממשלה לויד ג'ורג', ובו פירוט רעיונותיו ליישוב ארץ ישראל ע"י העם היהודי. כמו כן, שירטט את מפת הגבולות המומלצים של מדינת היהודים לכשתוקם, כהמשך לרעיון הציוני, להצהרת בלפור ולאינטרסים של בריטניה. גם לאחר שהשתחרר ב-1925, מהשירות בצבא הבריטי, המשיך לתמוך בציונות, ולטפח את קשרי הידידות עם חיים וויצמן. בהרצאותיו על מאורעות 1936-1939 הוא האשים, שההתרחשויות נגרמו בגלל המדיניות האנטי ציונית של הממשלה ושל המנדט הבריטי בארץ ישראל. תכנית החלוקה של וועדת פיל, לא נראתה לו נכונה, כיוון שלדעתו ועפ"י הצהרת בלפור, כל ארץ ישראל (כולל עבר הירדן) שייכת לעם היהודי ואין לחלק את הארץ לשני העמים. הוא חזה את המלחמה על רקע זה, שעתידה לפרוץ בין היהודים והערבים בארץ ישראל, והאמין כי לא ייתכן הסכם בין העמים. מיינרצהאגן פירסם ספר המכיל קטעים מיומניו בהם פירט את רעיונותיו על יישוב ארץ ישראל ע"י היהודים, וכן פירסם ספרים ומאמרים מדעיים שעסקו בנושאי ציפורים ובזואולוגיה. על שמו נקרא Hylochoerus meinertzhageni, חזיר היער הענק, אותו צד בקניה.

במרס 1953 ביקר מיינרצהגן במדינת ישראל, עפ"י הזמנת ראש הממשלה, נפגש עם דוד בן גוריון ואישים נוספים. באוקטובר 1958 הוא הגיע לביקור נוסף כאורח צה"ל ונפגש שוב עם דוד בן גוריון. ניתן להגדיר את מיינרצהאגן כידיד אמת של העם היהודי ושל מדינת היהודים. אהדתו למדינת ישראל מתבטאת בקטע דלהלן , המצוטט מספרו: "יומן מזרח תיכוני" - But thank God I have lived to see the birth of Israel. It is one of the greatest historical events of the last 2,000 years and thank God I have been privileged to assist in a small way this great event which, I am convinced, will bring benefit to mankind”. להלן תרגום של הקטע לעברית: "אבל תודה לאל זכיתי לראות את הולדת ישראל. זהו אחד האירועים ההיסטוריים הגדולים ביותר ב-2000 השנים האחרונות, ותודה לאל, היתה לי הזכות לסייע במקצת לאירוע גדול זה, אשר, אני משוכנע, יביא טובה לאנושות".


מיינרצהאגן נפטר בגיל 89 בלונדון ב-17 ליוני 1967, מספר ימים לאחר סיום מלחמת ששת הימים.

קורות חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

מיינרצהגן נולד למשפחת אצולה מכובדת. מצד אביו היה בן ליוצאי גרמניה מן העיר מיינרצהגן שבמדינת צפון ריין-ווסטפליה, שעל שמה נקראת משפחתו , ומצד אמו היה בן לאצולה בריטית. ולפי טענות מסוימות (שהוא עצמו לא האמין להן) קרובו של פיליפ ה-3 מלך ספרד. משפחת אביו הייתה משפחה עשירה מאוד בבריטניה – שנייה בעושרה אחרי משפחת רוטשילד.

מיינרצהגן היה צפר נלהב וזואולוג חובב. במסגרת שירותו הצבאי בקניה, צד באזור קאקאמגה את חזיר היער הענק (Hylochoerus meinertzhageni), אשר נקרא על שמו.

בעוד שביוגרפיות מוקדמות האדירו את מיינרצהגן כאשף של אסטרטגיה וביון, ביוגרפיה רביזיוניסטית ובלתי רשמית שלו שפורסמה ב2007 בשם "המסתורין של מיינרצהגן" (The Meinertzhagen Mystery) מאת הסופר והמחזאי הפורה בריאן גרפילד, מציגה אותו כרמאי שבדה את עלילות הגבורה שלו, ואף מעלה את הסברה שרצח את אשתו, אן קונסטנס ג'קסון.

שירות בהודו ובאפריקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם תום לימודיו בבית הספר הארו הצטרף לאקדמיה הצבאית, הוסמך כקצין בדרגת סג"מ ונשלח להודו ב-1899 שם הצטרף ליחידת ה-Royal Fusiliers. זמן מה שהה גם בבורמה. ב-1900 הועלה לדרגת סגן.

ב-1902 נשלח למזרח אפריקה, קניה של ימינו, שם שירת כקצין מודיעין ב- King's African Rifles) KAR) ונחשב, לפי כמה מקורות, לאחד ממשרטטי המפות הטובים בצבא. מפקדיו הסתמכו עליו בכל האמור בתנועת כוחות ורכב בתוואי שטח קשים.

הצבא הבריטי עסק אז בדיכוי מרד שבטי הנאנדי, שאדמותיהם הופקעו לצורך הקמת מסילת ברזל במסגרת "המרוץ לאפריקה" של מעצמות אירופה. המרד נמשך כ-11 שנה והונהג על ידי קויטלאל אראפ סאמואיי (Koitalel Arap Samoei). ב-1905, על פי יומני מיינרצהגן ומקורות נוספים, הזמין את מנהיג המרד למשא ומתן על הפסקת אש, וכשהגיע המנהיג למפגש, לחץ מיינרצהגן את ידו, וירה בו באקדח מטווח אפס. הפמלייה חוסלה במכונות ירייה והאירוע הביא לדיכוי המרד. לאחר המרד אסף פריטים שונים של בני השבט, כולל מקלות מגולפים של מנהיגי המרד, שהיו חפצים מקודשים וסמל מנהיגות שבטי. אלה הוחזרו בשנת 2006 לקניה.

מיינצרהגן עמד לדין צבאי, טען שפעל מתוך הגנה עצמית וזוכה. אולם בלחץ משרד המושבות, שטען שמיינרצהגן הפך לסמל שלילי, הודח מתפקידו ונשלח בחזרה לאנגליה לתפקיד משרדי במאי 1906.

לאחר מאבק ארוך הצליח מיינרצהגן לטהר את שמו, הועלה לדרגת סרן, וב1907 נשלח חזרה ליחידת ה Royal Fusiliers בדרום אפריקה, שם שירת עד 1908. לאחר מכן שירת יחד עם יחידתו במאוריציוס ובהודו.

בצבא הבריטי בימי מלחמת העולם הראשונה ולאחריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתחילת מלה"ע הראשונה הוצב מיינרצהגן באגף המודיעין של חיל המשלוח הבריטי-הודי, שם הוכר והוערך כקצין מודיעין מוכשר, אשר כישוריו נחשבו רבי ערך למאמץ המלחמתי, ובשנת 1915 הוא קודם לדרגת רב סרן ולתפקיד ראש אגף המודיעין בצבאי הבריטי במזרח אפריקה . בפברואר 1916 הוא אף קיבל את עיטור מסדר הכבוד על תפקודו.

בשנת 1917 נשלח מיינרצהגן למצרים על מנת ליטול לידיו את אגף המודיעין של הגנרל אלנבי. לרכז את המודיעין הקדמי בגזרת דיר אל-בלח שבצפון סיני (רצועת עזה של ימינו). שם פגש והפעיל את אנשי מחתרת ניל"י. דמותם ופועלם של אנשי הישוב היהודי, ובמיוחד אהרן אהרנסון כה הרשימה אותו, עד כי לפי עדותו הוא הפך מאנטישמי (כפי שחונך בילדותו) לפילושמי ואף לפרו-ציוני. אנשי ניל"י סיפקו לו מודיעין איכותי אשר לפי עדותו (ועדויותיהם של קצינים בריטים בכירים אחרים, כמו George Macdonoghריצ'רד מקדונו ) היה קריטי לנצחון, אך לאחר תפיסת הרשת בידי הטורקים, הוא נאלץ להסתפק בפירורי מידע שהתקבלו מחקירות של שבויים ועריקים.

באביב 1917 בוצעו שני ניסיונות כושלים לפריצת קו ההגנה שהוקם בידי הטורקים בין עזה לבאר שבע באמצעות תקיפת העיר עזה בפיקודו של גנרל ארצ'יבלד מאריי, ולפיכך תוכנן לפרוץ את קו ההגנה מכיוון באר שבע דווקא (שנחשבה קשה יותר לתקיפה עקב חסרון במקורות מים בסביבותיה).

תרגיל ההטעייה לפני הקרב על באר שבע - The Haversack Ruse[עריכת קוד מקור | עריכה]

מיינרצהגן הגה תוכנית הטעיה, ולפי הצעתו, הוכן תיק מסמכים שהוא עתיד היה "לאבד" בקרבת קו החזית. לפי התוכנית, כשימצאו העות'מאנים את התיק יבינו מתוכנו שהבריטים מתכוננים למערכה שלישית בעזה, בעוד לאמיתו של דבר יתקוף אלנבי בבאר שבע המרוחקת. לפי יומנו של מיינרצהגן, ב-12 בספטמבר נעשה הניסיון הראשון: קצין בשם ניל "איבד" את התיק אך הטורקים לא מצאו אותו. ב-1 באוקטובר הגיע תורו של קצין אוסטרלי "לאבד" תיק דומה אך גם הפעם נחל העניין כישלון. ב-10 באוקטובר החליט מיינרצהגן, לצאת בעצמו למשימה. על פי הסיפור המופיע ביומניו יצא מיינרצהגן לסיור צפרות ו'בטעות' חצה את הקוים האנגליים ונקלע בדרכו של סיור טורקי. הסיור הטורקי ירה לעברו, וגרם לו ליפול מהסוס ולשמוט את תיקו. לאחר מכן מיינרצהגן והמלווה האוסטרלי שלו ברחו מהמקום, ותיק המסמכים המזויפים נמצא על ידי הסיור הטורקי. המאורע מתואר בהרחבה בסרט האוסטרלי האפי "The Lighthorsemen" מ-1987.

מייד כששב לבסיס התייצב מיינרצהאגן במפקדת חטיבת הרוכבים המדברית, מסר דיווח על החפצים שאיבד וביקש לשגר פטרול במטרה להחזיר את התרמיל שאבד. "כשחזרתי למפקדה הראשית", סיפר בעליזות, "התייצבתי אצל אלנבי שסיפר לי שקיבל שדר נזעם מחטיבת הרוכבים המדברית בו נתבקש שלא להעסיק 'קצינים צעירים וחסרי ניסיון שכאלה בסיורים' ושגרמתי נזק בל ישוער על ידי רשלנותי וסכלותי". 

מיינרצהאגן לא הסתפק בהטעיה זו וביקש לשכנע את הטורקים סופית שריכוז המאמץ הבריטי יהיה בגזרת באר שבע דווקא. "מלבד הפנקס שוגרו כל יום מן ה-‏24 בספטמבר עד ל-‏31 באוקטובר 1917 כמה וכמה תשדורות אלחוט שרמזו על כך שהתקפתנו על באר שבע היא רק עוד פעולת סיור מקיפה יותר בכיוון ההוא, ועל היעדרו של הגנרל אלנבי בסואץ מן ה-‏29 באוקטובר עד ל-‏4 בנובמבר 1917, וטבעית הייתה ההנחה שבין התאריכים האלה לא תתחיל שום מתקפה". 

הטורקים - כמו גם בעלי-בריתם הגרמנים - בלעו את הפתיון. הם שינו את היערכותם, חיזקו את גזרת עזה ע"י העברת שתי דיויזיות מגזרת באר שבע, ובכך והחלישו את הגנת האגף המזרחי. ולכן, ב-‏31 באוקטובר 1917 היתה הפתעתם שלמה, כאשר כוחות אלנבי תקפו דווקא את באר-שבע, כבשו אותה וממנה התקדמו לעזה, שנכבשה אף היא. בין מסמכי השלל שנתגלו בעזה היה גם דוח חתום בידי הקולונל הטורקי עלי פואד המספר כי "פטרול שלנו לכד ב-‏10 באוקטובר מפות ומסמכים שהושארו על ידי קצין בכיר מהצבא הבריטי. חומר חשוב זה מאפשר לנו לעמוד על כל תוכניותיו של האויב בגיזרת עזה ולהזעיק תגבורות, כדי למחוץ את התוקף האנגלי".

המבצע זכה לכינוי The Haversack Ruse. והסיפור היה בעל השפעה רבה, והניע את וינסטון צ'רצ'יל (חברו לאקדמיה של מיינרצהגן) לתכנן ולהוציא לפועל מבצעי הטעיה דומים במלחמת העולם השנייה, כגון "מבצע קציצה". [1]

על פי ספרו של המחזאי בריאן גרפילד, התיאור הזה כלל אינו מדוייק. ראשית, מיינרצהגן לא היה הוגה הרעיון ולא המבצע שלו. לפי טענותיו של גרפילד, הניסיון להפיל את תיק המסמכים נעשה למעשה ביוזמתו של לויטננט-קולונל ג'. ד. בלגרייב, שנהרג בקרבות עוד לפני תום המלחמה, ואילו הפרש היה ארתור ניט, קצין מודיעין שמאוחר יותר פעל כמרגל בריטי בבלקן, ומעורבותו של מיינרצהגן הסתכמה בכך שהיה חתום על חלק מן המסמכים המזויפים. שנית, המבצע נכשל. לפיו טענותיו של גרפילד, על פי זכרונותיו של הקצין הגרמני הבכיר שניהל את מבצעי הצבא העות'מאני, פרידריך קרס פון קרסנשטיין, אכן הגיע לידיו תיק מסמכים אנגליים עם פירוט של מתקפה שלישית על עזה. אך המפקדה הטורקית-גרמנית בחנה את המסמכים והחליטה להתעלם מהם בהנחה שהם מזויפים (בעיקר בגלל שמו בעל הצליל הגרמני של מיינרצהגן) וההטעיה כלל לא צלחה. כאמור טענות אלו נסתרות ע"י ממצאים שנמצאו בשטח, כמו גם ע"י הצלחת ההתקפה וע"י עדותו של אלנבי עצמו.

החל מחודש יולי חרש מיינרצהגן – בצוותא עם שני קצינים בכירים אחרים במטה אלנבי, וינדהם דידס וארצ'יבלד ווייול – מזימה נאה אחרת. "הרעיון", סיפר ביומנו, "היה להקהות את עוקצו של הצבא הטורקי המחזיק בעזה ולסממו ביום שנפתח בהתקפה שלנו". מפי שבויים טורקיים למד מיינרצהאגן שסיגריות היו נדירות ויקרות מאוד בקרב חיילי עמם. החל מחודש אוגוסט החלו מטוסים בריטיים לטוס בקביעות עם שקיעת השמש מעל לקווי הטורקים ולהשליך אליהם חפיסות קטנות של סיגריות ובהן מעט דברי תעמולה. בחלוף ימים אחדים התרגלו הטורקים לסיגריות שלהם ומייד לאחר שהסתלקו המטוסים היו החיילים יוצאים מחפירותיהם ואוספים את החפיסות. הדבר נמשך עד ל-‏5 בנובמבר. ביום זה הושלכו אלפי חפיסות וכל סיגריה הייתה ספוגה בכמות נדיבה ביותר של אופיום. "התוצאה הייתה", כתב מיינרצהאגן ביומנו, "שב-‏6 בנובמבר היה חלק גדול מן הצבא הטורקי בשריעה ובעזה אחוז תרדמה ומטומטם. אחדים מן השבויים שנלקחו לא יכלו כמעט לדבר ובשום פנים לא היו מסוגלים להתנגדות". 

מיינרצהאגן התקשה להעביר את הרעיון הזה בקרב חבריו. דידס סבר שהיא בלתי מוסרית, אך הסכים לשתף פעולה. ווייוול דווקא התלהב אבל עמד על כך שיקבלו את אישורו של אלנבי עצמו לביצועה. אלנבי הטיל וטו בנימוק שמבחינתו מזימה זו אינה שונה משימוש ברעל. מיינרצהאגן החליט לפעול בעצמו ולמעשה הפר את הוראת מפקדו. "מעולם לא אמרתי לאלנבי, אך נדמה לי שהוא ידע", כתב, "כי במוצאי ה-‏8 בחודש העיר באוזני: 'הטורקים הללו בעזה לא הפליאו ביותר להילחם'. וכעבור שנים רבות, כאשר ישבתי וסעדתי איתו ארוחת צהריים בלונדון, כיבדני בסיגריה שסירבתי לקחתה. הוא אמר ושביב בעינו: "הן אינן מסוממות". 

ימים אחדים לאחר השלכת אותן סיגריות מסוממות ניסה מיינרצהאגן אחת מהן בעצמו. ההשפעה הייתה עילאית: התמכרות גמורה, אובדן כל מרץ, הזיות מתוקות וחוסר יכולת לפעול או לחשוב. למעשה, אף השתמש בסיגריה כזו כדי להסיר מדרכו מטרד חברתי מסוים. "כשהגעתי לאנגליה כעבור זמן מה", סיפר, "עדיין נותרו לי אחדות מהן ומצאתין מועילות ביותר בשעת נסיעה ברכבת עם המרבים להג במיוחד; הייתי מכבד אותם בסיגריה ולאחר מכן יכול הייתי לנסוע בשתיקה". 

אלנבי עצמו העריך מאוד את תרומתו של מיינרצהגן לניצחונותיו, ובחוות הדעת שלו לשנת 1917 כתב על קצין המודיעין שלו: "קצין זה אחראי במידה רבה להצלחותי בארץ ישראל". [2].

עם תום המערכה על ארץ ישראל, קיבל מיינרצהגן דרגת ייצוג של סגן אלוף כהכרת תודה על פעולותיו, וחצי שנה לאחר מכן אף דרגת ייצוג של אלוף משנה.

לאחר מלחמת העולם הראשונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם תום המלחמה שירת כקצין פוליטי בארץ ישראל. מאז ספטמבר 1919 כיהן כקצין המדיני הראשי של הממשל הצבאי. הוא היה אחד העדים שהעידו לפני ועדת החקירה של פלין, שבדקה את מאורעות תר"פ בשבוע הראשון של אפריל 1920. הוא טען כי במהלך הפרעות התייצבה הפקידות הבריטית לצד הערבים. הוא אף האשים את בולס וקצינים אחרים בגרימת הפרעות. ביומנו רשם: "אני מוצא את עצמי בודד פה, בין הלא-יהודים, בתמיכתי ביהודים... וזו האירוניה שבמצב בכללו, שהרי אני ספוג רגשות אנטישמיים".[1] בין השאר נזקף לזכותו שחרורו של זאב ז'בוטינסקי מהכלא בירושלים, בעקבות מאורעות אפריל 1920 (פסח תר"פ). כתומך נלהב בציונות מחה בפני הלורד בלפור ולויד ג'ורג' (ב-14 באפריל 1920), על כך שהמדיניות שהותוותה בהצהרת בלפור אינה מיושמת כראוי. בתגובה לכך הודח מתפקידו בשל עקיפת סמכות. מיינרצהגן השתתף גם במשלחת הבריטית לשיחות השלום בוורסיי בתום המלחמה, וגם שם התעמת עם המדיניות הבריטית הרשמית, שהייתה פרו-ערבית לטעמו.

בתום שירותו במזרח התיכון התמקד באורניתולוגיה. הוא פגש בברון וולטר רוטשילד, מגדולי הזואולוגים ואוספי הציפורים בבריטניה, והחל לעבוד על אוסף הציפורים שלו בטרינג (כיום חלק מן המוזיאון לטבע הבריטי). שם פגש את אן קונסטנס ג'קסון, אורניתולוגית צעירה ממשפחה עשירה. השניים נישאו, נולדו להם שלושה ילדים, והם יצאו יחד למסעות מחקר. אחד המסעות היה לסיקים ולאדאק שבצפון הודו. הם פרסמו יחד מאמר בכתב העת החשוב "איביס". מאוחר יותר פרסם מיינרצהאגן לבדו מאמר גדול נוסף, ובו מפורטים לא פחות מ-14 מיני ציפורים לא מוכרים למדע. מיד אחר כך חלה התקררות ביחסיים בין השניים. אן שינתה את צוואתה והורישה את רוב הרכוש לילדיה. היא הותירה לו הכנסה שנתית, כל עוד לא ינשא שוב. ב-1928 נסע לפגוש את אשתו אן וילדיו בבית מבודד בסקוטלנד, Swordale. זמן קצר אחר כך אירעה תאונת ירי. לפי הגרסה הרשמית שפורסמה בעיתונות, חוקר מקרי המוות המקומי קבע כי אן פלטה כדור שחדר אל ראשה והרג אותה במקום. לא היו עדים לאירוע מלבד מיינרצהגן. הדו"ח הפתולוגי קבע שהכדור חדר לראשה מלמעלה, פגע בחלק התחתון של המוח ובעמוד השדרה - לטענתו של גרפילד, סוג פגיעה לא סביר במקרה של תאונת ירי.

בני משפחתה של אן האמינו שמיינרצהגן רצח את אן, או דחף אותה להתאבדות. ההשערה הזאת הייתה מקובלת על רבים ממכריו, אלא שלא הייתה דרך להוכיח אותה. שנים רבות חלפו טרם התברר שהמאמר הגדול של מיינרצהגן, המבוסס על מסעם המשותף, ובו טען שגילה 14 מיני ציפורים, היה מפוברק כולו. הטענה המרכזית של גרפילד היא שאן, שותפתו למסע ולכתיבה, הכירה מקרוב את הפרטים, החשש מפני גילוי פומבי של ההונאה עשוי היה להיות מניע לרצח. עם זאת, יש לציין שטענה זו הינה בגדר ספקולציה שמעולם לא הוכחה, שהועלתה ע"י מחזאי פורה ורב דמיון אך חסר הכשרה כהיסטוריון (או כחוקר פורנזי).

מלחמת העולם השניה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במלחמת העולם השניה גוייס שוב מיינרצהגן בן ה60 לצבא הבריטי (בדרגת רב סרן) בתפקידי מנהלה ודוברות.

אחרית ימיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי יומנו של מיינרצהגן, במלחמת העצמאות, בהיותו כבן 70, הגיע לנמל חיפה בספינה בריטית. הוא נטל רובה ותחמושת, יצא העירה, נכנס לאחת מעמדות ה"הגנה" ובמשך כחצי יום צלף ממנה על עמדות הערבים. "היה לי יום נפלא", רשם ביומנו לאחר מכן. כמו רבים מסיפוריו, גם לסיפור הזה אין תימוכין משום מקור אחר, לא בריטי ולא יהודי. האנייה שעל סיפונה הפליג הייתה "אמפרס אוף סקוטלנד" שעגנה בחיפה, בדרכה מקהיר ללונדון, ב-25 באפריל 1948, אמנם הקרב על חיפה הוכרע למעשה כבר ב-22 באפריל עם בריחתו של מפקד הכוחות הערביים, אך חילופי אש ספורדיים המשיכו להתקיים עד לטיהור מלא ב9 למאי [3], עובדה התומכת בטענותיו .

מיינרצהגן הלך לעולמו ב-16 ביוני 1967, בגיל 89 וכך זכה לראות לא רק את מדינת ישראל בתקומתה אלא אף בהתגשמות חזונו לשליטה יהודית בכל ארץ ישראל (מלבד עבר הירדן המזרחי וצפון הגליל עד נהר הליטאני) [4] ובחצי האי סיני.

אורניתולוגיה וזיופים מדעיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

נוסף על פעילותו הצבאית מיינרצהגן היה חובב צפרות ונחשב אורניתולוג מכובד. בין היתר פרסם את הספר "ציפורי ערב", וכן בנה אוסף ציפורים גדול ומכובד, אותו הוא תרם למוזאון הבריטי לאחר מותו.

ב-1990 החלו להתפרסם גילויים על אוסף הציפורים הענק שלו, שהכיל זיופים, פריטים גנובים ומידע מפוברק. החוקר אלן נוקס, הראשון שפרסם את הדברים, אמר: "הוא גנב את מיטב הפריטים מאוספים אחרים ואז פיברק מידע עליהם". ב-2005 פרסם המגזין "נייצ'ר" מאמר מחקר מקיף של שני חוקרים, פמלה רסמונסן ופרייס ג'ונס, אוצר הציפורים במוזיאון לטבע בלונדון, שגילו שהיקף המרמה של מיינרצהגן היה עצום. הוא גנב פריטים רבים ממוזיאון הטבע בלונדון והציגם כשלו. המחקר אילץ את האורניתולוגים לתקן מידע מדעי רב שהתברר כמזויף. החשיפה זכתה להד ציבורי עם פרסומו של מאמר גדול ב"ניו-יורקר" ב-2008. כך לדוגמה, במקרה אחד זייף מיינרצהגן נתונים על ינשוף בשם Blewitt's owlet, וטען שצד אותו ב-1914 בהודו. בפועל, גנב מהמוזיאון לטבע פוחלץ שניצוד ב-1880 במיקום אחר, וזייף את הנתונים אודותיו. כתוצאה מכך נחשב הינשוף למין נכחד, עד שהתבררה התרמית, וב-1997 התגלו פרטים חיים של הינשוף באזור שהאדה בהודו.

ספרו "ציפורי ערב", התבסס על כתב-יד של חוקר בשם ג'.ל. בייטס ( G. L. Bates) שנפטר לפני שפרסם אותו. מיינרצהגן פרסם את הספר בשמו, מבלי לתת קרדיט הולם לבייטס. בנוסף לכך, הוסיף לספר פריטי מידע בדויים לחלוטין. האורניתולוג מייקל ג'ניניגס, שפרסם אטלס חדש על ציפורי ערב, סירב לכלול בו את הנתונים של מיינרצהגן, ואמר: "אני מאמין שכל החומר שלו הוא כה בלתי אמין, עד שלא ניתן להתייחס באמון לשום נתון שקשור ישירות אליו."

יחסו לציונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מיינרצהגן העיד על עצמו ביומניו שהגיע לאהדת הציונות למרות האנטישמיות שלאורה התחנך בילדותו, הוא היה מלא הערכה ליהודים בארץ ישראל, בעיקר לאחר שפגש את אהרון אהרונסון, איש מחתרת "נילי" שפעלה נגד הטורקים, ואת חיים ויצמן. הוא כתב רבות על אהדתו לציונות ועל הקמת המדינה היהודית. הוא אף הציע לממשלת בריטניה להקצות ביוזמתה את אזור אל עריש להקמת גרעין למדינה היהודית, אך הרעיון לא נקלט. על פי יומניו, מיינרצהגן צפה גם את התפרקות האימפריה הבריטית ואובדן שליטתה בתעלת סואץ.

מיינצרהגן ביקר ב-1953 בארץ והתקבל בכבוד רב, כתומך ותיק של הציונות ומדינת ישראל. על שמו כיכר בירושלים.

יומני מיינרצהגן[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1959 פרסם מיינרצהגן ספר בשם "יומן מזרח תיכוני", המבוסס על יומניו. בין השאר הציע בו את הגבולות של המדינה היהודית העתידית, שבשטחה ייכללו רמת הגולן, חלק מעבר הירדן המזרחי וכן רוב חצי האי סיני. שטח המדינה שהציע כללה 86,880 קמ"ר – יותר מפי 4 משטח מדינת ישראל לפני 1967.

מאוחר יותר נטען כי היומן מכיל רשימות בדויות, או שנכתבו שנים רבות לאחר המועד בו נכתבו לכאורה. שני כותבים, גרפילד ולוקמן, (מחבר ספר בשם "תרמית היומן של מיינרצהגן") טענו שמיינרצהגן זייף את יומניו. היומנים המקוריים שמורים בספריה הבודליאנית באוקספורד, וכוללים הבדלים בסוגי הנייר וסרט מכונת הכתיבה וכן שיבושים במיספור העמודים, שעלולים להעיד על זיוף על ידי הוספת טקסטים מאוחרים, שנועדו להיראות כאילו נכתבו בזמן המאורעות. עם זאת, כאמור גם לוקמן וגם גרפילד אינם היסטוריונים ואין להם הכשרה כזו. לוקמן ידוע כמעריץ נלהב של לורנס איש ערב (יריבו המובהק של מיינרצהגן), כאשר טענתו המרכזית של לוקמן לגבי היומנים היא שמיינרצהגן פיברק סיפורים על לורנס איש ערב, ואילו גרפילד ידוע בדמיונו הפורה כסופר ומחזאי.

אפיזודה מפורסמת שעליה דיווח ביומנו קשורה לפגישתו עם אדולף היטלר ב-1934, לפיה כשהאחרון הצדיע לו במועל יד וקרא "הייל היטלר", הצדיע לו בחזרה מיינרצהגן וקרא "הייל מיינרצהגן" בחיקוי . עם זאת, אין לפגישה זו תיעוד במקורות גרמניים. יומניו מכילים עוד עשרות אנקדוטות ואפיזודות נוספות שאין להן תימוכין ממקורות אחרים. עם זאת, בכמה פרשות מרכזיות, כמו תרגיל ההטעייה, גירסת מיינרצהגן התקבלה על ידי חוקרים והיסטוריונים בני זמננו שחקרו את הקרב, כמו בנדיקט מקינטייר. גם קצינים בריטיים בני תקופתו, ובינהם הגנרלים וייול ואלנבי, תמכו בטענותיו.

ספריו של מיינרצהגן[עריכת קוד מקור | עריכה]

מיינרצהגן כתב גם בירחון מדעי על ציפורים וגם ספרים בנושא פעולות ריגול.

  • 1930 - ציפורי ניקול המצריים. (2 כרכים). לונדון: היו ריס
  • 1947 - חייו של נער: דניאל מיינרצהגן 1925- 1944. אדינבורו: אוליבר & בויד
  • 1954 - ציפורי ערב. אדינבורו: אוליבר & בויד
  • 1957 - יומן קניה 1902- 1906. אדינבורו: אוליבר & בויד.
  • 1959 - יומן מסע במזרח התיכון, 1917- 1956. לונדון: Cresset Press
  • 1959 - שודדי ים וטורפים. התכונות הפיראטיות והטורפיות של ציפורים. אדינבורו: אוליבר & בויד
  • 1960 -יומן צבא 1899- 1926. אדינבורו: אוליבר & בויד
  • 1964 - יומנה של כבשה שחורה. אדינבורו: אוליבר & בויד(Diary of a Black Sheep. Edinburgh: Oliver & Boyd)
  • 1973 - פרקי יומן מזרח תיכוני, שקמונה הוצאה לאור, (בתרגום לעברית אהרון אמיר)

סרטים בהם מופיעה דמותו של מיינרצהגן[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • The Lighthorsemen‏ (1987)
  • A Dangerous Man: Lawrence After Arabia‏ (1990)

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • משה יגר, ריצ'רד מיינרצהאגן והציונות, ירושלים: הספרייה הציונית - ההוצאה לאור של ההסתדרות הציונית העולמית, 2012.
  • אבנר שץ, גברים לבנים מתים הוצאת לוקוס, 2016. הפרק תרמית הציפורים הגדולה ע' 21 -41. ניפוץ המיתוס של קולונל מיינרצהגן,

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא ריצ'רד מיינרצהגן בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ בני מוריס, קורבנות, עמ' 99.