אטלנטה הוקס

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
אטלנטה הוקס
Atlanta Hawks
אטלנטה הוקס
מידע כללי
תאריך ייסוד 1946
מדינה ארצות הבריתארצות הברית ארצות הברית
אולם ביתי סטייט פארם ארנה (19,445 מושבים)
מיקום אטלנטה, ג'ורג'יה, ארצות הברית
ליגה ליגת ה-NBA
אזור האזור המזרחי
בית הבית הדרום-מזרחי
היסטוריה טריי סיטיז בלקהוקס ‏ (1946–1951)
מילווקי הוקס ‏ (1951–1955)
סנט לואיס הוקס ‏ (1955–1968)
אטלנטה הוקס ‏ (1968-הווה)
בעלים טוני רסלר
מנכ"ל טראוויס שלנק
מאמן קווין סניידר
צבעי תלבושת אדום, לבן, זהב, שחור
תארים
אליפויות ליגה 1
1958
אליפויות אזוריות 4
1957, 1958, 1960, 1961
תלבושת
מדי בית וחוץ של אטלנטה הוקס
תלבושת תלבושת בית
צבעי הקבוצה
תלבושת בית
תלבושת תלבושת חוץ
צבעי הקבוצה
תלבושת חוץ
אתר הקבוצה
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

אטלנטה הוקס (באנגלית: Atlanta Hawks) היא קבוצת כדורסל מהעיר אטלנטה שבג'ורג'יה, ארצות הברית, המשחקת בליגת ה-NBA. הקבוצה משובצת בבית הדרום-מזרחי שבאזור המזרח, ומארחת את משחקיה הביתיים באולם סטייט פארם ארנה.

הקבוצה מחזיקה במשך הזמן השני הארוך ביותר ללא תואר אליפות ב-NBA (אחרי סקרמנטו קינגס), במשך 64 עונות. אליפות ה-NBA היחידה בה זכתה הקבוצה, כמו גם כל 4 הופעות הגמר שלה, היו כאשר הקבוצה שכנה בסנט לואיס ונקראה "סנט לואיס הוקס".

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

1946–1954: השנים הראשונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

המועדון נוסד בשנת 1946 כ"בפאלו ביזונס", ושיחק באולם באפלו ממוריאל אודיטוריום שבבאפלו, ניו יורק, כשבשורותיה משחק הגארד/פורוורד והמאמן-שחקן דיאנג'לו קינג. ב-27 בדצמבר 1946 החליט הבעלים בן קרנר להעביר את המועדון לעיר מולין שבאילינוי, שהייתה באותו הזמן חלק מאזור הידוע בשם "שלוש הערים"[1] (כיום אזור זה ידוע בכינוי "ארבע הערים"). קרנר שינה את שם המועדון לטריי-סיטיז בלקהוקס כהתייחסות למלחמת הנץ השחור שנערכה בעיקר באילינוי. הבלקהוקס הפכו לאחת מ-17 המועדונים המקוריים לאחר האיחוד שנערך בשנת 1949 של ליגת ה-NBA בת ה-12 שנהוליגת ה-BAA בת ה-3 שנים. הבלקהוקס הגיעו למשחקי הפלייאוף בעונת הפתיחה של ליגת ה-NBA, תחת הנהגתו של המאמן רד אאורבך. אך עונה לאחר מכן, לאחר שהמועדון בחר את בוב קוזי הם ביצעו טעות גסה כאשר העבירו את הזכויות עליו לשיקגו סטאגס (שבשלב מאוחר יותר העבירו את הזכויות עליו לבוסטון סלטיקס לאחר שהקבוצה התפרקה ובוצע דראפט מיוחד על שחקני המועדון), ההוקס נכשלו בניסיונם להגיע אל משחקי הפלייאוף. בשנת 1951, שינה המועדון מיקום ועבר למילווקי, ויסקונסין, והפך למילווקי הוקס.

1954-1965 עדין סנט לואיס תקופת בוב פטיט[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1954, בחרו ההוקס את בוב פטיט, לימים MVP של העונה הסדירה ב-NBA. למרות זאת, היו ההוקס לאחת הקבוצות הגרועות בליגה, ובשנת 1955, עברו ההוקס שוב, הפעם לסנט לואיס, מיזורי, יריבתה של העיר מילווקי בתעשיית הבירה, והפכו לסנט לואיס הוקס.

ב-1956 זכה בוב פטיט בMVP של העונה הסדירה ב-NBA, וההוקס בחרו במקום השני בדראפט את ביל ראסל אבל הם העבירו אותו מיד בטריד לבוסטון סלטיקס עבור קליף האגן ואד מקולי, לימים שניהם יהיו חברי היכל התהילה.[2]

ב-1957, ההוקס סיימו במאזן 34-38 אבל עם זאת, הדיוויזיה המערבית הייתה חלשה ביותר באותה שנה; לאף קבוצה במחלקה לא היה מאזן חיובי. הם גמרו במקום הראשון באזור שלהם לאחר שניצחו את מיניאפוליס לייקרס ופורט וויין פיסטונס בשוברי שוויון של משחק אחד. לאחר מכן הם ניצחו את הלייקרס בגמר המערב כדי לעלות לגמר, והפסידו לבוסטון סלטיקס במותחן כפול בהארכה במשחק השביעי.

ב-1958, לאחר שהצליחו בפעם הראשונה לגמור את העונה במאזן חיובי של 41-31, הם שוב עלו לגמר, שם הם נקמו את תבוסתם מול הסלטיקס מהשנה הקודמת, ניצחו בסדרה 4-2 והשיגו להוקס את אליפות ה-NBA הראשונה והיחידה שלהם. בוב פטיט קלע 50 נקודות במשחק האחרון של הסדרה. בעונה שלאחר מכן בוב פטיט הוביל את ההוקס למאזן 49 - 23, והטוב ביותר באזור המערבי, מה שגרם לו לזכות בפרס ה-MVP השני שלו.[3]

ההוקס נשארו אחת מהקבוצות הבכירות של ה-NBA בעשור הבא. ב-1960, תחת המאמן אד מקולי, עלתה הקבוצה לגמר, אך הפסידה לסלטיקס במותחן נוסף של במשחק מספר שבע. בשנה שלאחר מכן, עם רכישת הרוקי לני וילקנס, ההוקס חזרו על הצלחתם, אך פגשו שוב את הסלטיקס בגמר ה-NBA של 1961 והפסידו שם בחמישה משחקים.

למרות ההצלחה, הפך הבעלים קרנר למודאג הכל הקשור לאולם המזדקן, בן 10,000 המקומות בו שיחקו עתה ההוקס, קייל אודיטוריום. מדי פעם שיחקו ההוקס באולם סנט לואיס ארנה (בעיקר נגד יריבות פופולריות), אך קרנר לא היה מוכן להעביר את הקבוצה באופן מלא לאולם כיוון שהוא לא תוחזק כראוי מאז שנות ה-40. קרנר היה מעוניין באולם חדש כדי להגדיל את הרווחים אך, הוא נתקל בסירוב מהעירייה בכמה הזדמנויות.

1965–1982: המעבר לאטלנטה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתחילת 1967, קרנר העמיד את ההוקס למכירה לזמן קצר.[4] אחד מהמציעים היה קבוצה בניו אורלינס בראשות מנחה השידור העתידי של תוכנית האירוח מורטון דאוני ג'וניור, אך העסקה קרסה וקרנר הוציא זמנית את הקבוצה שלו מהשוק.[5]

לאחר שלא הצליח קרנר לפתור את בעיית האולם, בשנת 1968, נמכר המועדון ליזם הנדל"ן, טום קאזנס ולמושל מדינת ג'ורג'יה לשעבר קארל סאנדרס ועבר לאטלנטה, ג'ורג'יה. בעוד שהאולם החדש היה בשלבי בנייה, שיחקו ההוקס באולם של המכון הטכנולוגי של ג'ורג'יה אלכסנדר ממוריאל קוליסאום. הם זכו בתואר הבית הראשון שלהם בעונת 70–1969 עם מאזן של 34–48 באזור המערב. חברת הבנייה של קאזנס פתחה במהרה את אולם האומי קולסאום, בן ה-16,500 מקומות, שהיה לאולם חדיש בעיר התחתית של אטלנטה, האולם שימש את ההוקס ואת קבוצת ה-NHL החדשה אטלנטה פליימס, בשנת 1972 כשלב הראשון בקומפלקס ענקי לספורט, משרדים, בית מלון, ומסחר, שכיום רובו משמש כיום כמרכז CNN. כמו כן בשנת 1972, ההוקס הציגו לראשונה לוגו חדש וצבעים חדשים, תוך שהם מחליפים את ערכת הצבעים הירוקים והכחולים שבהם השתמשה הקבוצה במשך שנתיים, לטובת לבן, זהב ואדום, אותם צבעים בהם של הלהבות. צללית ראש הנץ בתוך עיגול נשארה בתור הלוגו של הקבוצה, אם כי בצורה מפושטת.

בשנים הראשונות לאחר מעבר ההוקס לאטלנטה הציגו קבוצה מוכשרת, שכללה שחקנים כריקי ג'ביס, ומייקל מגנלי. אך, לאחר תקופה זו של הצלחה, נכנס המועדון לתקופה של בנייה מחדש. תהליך הבנייה מחדש היה נראה בכיוון הנכון כאשר הקבוצה זכתה בבחירה הראשונה והשלישית בדראפט של שנת 1975, אך הוא נכשל לאחר ששתי הבחירות, דייוויד תומפסון, וגיילורד מקלווין חתמו במועדונים מליגת ה-ABA.

יזם רשת הכבלים והבעלים של אטלנטה ברייבס, טד טרנר, רכש את המועדון בשנת 1977 ושכר את יובי בראון לתפקיד המאמן הראשי.[6] ההוקס היו לקבוצת הכדורסל היחידה בדרום מזרח ארצות הברית, כמו שהאטלנטה ברייבס היו לקבוצת המייג'ור ליג בייסבול היחידה באזור במהלך שנים רבות. בעלותו של טרנר על המועדונים הייתה כלי מרכזי בהישארותם של המועדונים באזור. יובי בראון נבחר למאמן השנה בשנת 1978.

בעונת 80–1979, סיימו ההוקס את העונה הסדירה במאזן של 32–50, זכו באליפות הבית המרכזי. היה זה תואר האליפות הראשון שלה בבית המרכזי ותואר שני מאז מעברם לעיר אטלנטה. בעונה שלאחר מכן, ההוקס התחילו עם 4–0, ואז הפסידו 13 מתוך 14 המשחקים הבאים. כאשר נותרו עוד 3 משחקים לעונה, פיטרו ההוקס את המאמן הראשי יובי בראון בדרך למאזן של 51–31 של הקבוצה.

1982–1994: תקופת דומיניק וילקינס[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1982, העביר המועדון אליו את דומיניק וילקינס,[7] לאחר שזה נבחר בבחירה השלישית בדראפט של שנת 1982 על ידי יוטה ג'אז אך סירב לשחק שם, וקידם את מייק פראטלו לתפקיד המאמן הראשי שנה לאחר מכן. לאחר צניחה במספר הצופים, שיקו ההוקס 12 משחקי בית במהלך עונת 85–1984 באולם לקפרונט ארנה שבניו אורלינס, לואיזיאנה. בתקופה זו גם דומיניק וילקינס זכה בתחרות ההטבעות של משחק האולסטאר של שנת 1985 (מאוחר יותר זכה וילקינס שוב בשנת 1990) וזאת לאחר יריבות מדהימה עם מייקל ג'ורדן. שחקן נוסף של אטלנטה, ספאד וב זכה אף הוא בתואר תחרות ההטבעות בשנת 1986 ובאותו שנה גם זכה פראטלו בפרס מאמן השנה ב-NBA.

בין השנים 1985–1989, היו ההוקס בין קבוצות הצמרת של הליגה, כשהם מסיימים את שנים אלה עם 50 ניצחונות ומעלה בכל עונה. המועדון זכה בתואר אליפות שלישית של הבית בו שיחקו בעונת 87–1986 עם מאזן שיא של המועדון 25–57 בעונה הסדירה, הייתה זו האליפות השנייה של הבית המרכזי בה הם זכו, אך הקבוצה לא הצליחה להתקדם מעבר לחצי גמר המזרח במשחקי הפלייאוף, כשהם מפסידים בשלב זה למי שהיו או אלופות המזרח או אלופות ה-NBA, בוסטון סלטיקס ודטרויט פיסטונס. לאחר מספר עונות בינוניות מונה לני וילקינס לתפקיד המאמן הראשי בשנת 1993.

בעונת 94–1993, וילקינס הוביל את המועדון ל-57 ניצחונות, כהם משווים את שיא הניצחונות של המועדון בעונה הסדירה, ההוקס גם זכו באליפות הבית הרביעית שלהם מאז עבר המועדון לאטלנטה והשלישית בבית המרכזי. וילקינס גם זכה בתואר מאמן השנה באותה עונה, אך הקבוצה נפלה שוב במשחקי הפלייאוף, שהיא מפסידה לאינדיאנה פייסרס בשישה משחקים בחצי גמר המזרח. העונה גם נפגמה עם העברתו של דומיניק וילקינס, שנשאר הקלע המצטיין של המועדון בכל הזמנים, תמורת דני מאנינג, שבמהרה עזב תחת סעיף שחקן חופשי לפיניקס לאחר סיומה של העונה. ב-6 במרץ 2015, דומיניק ווילקינס קיבל פסל מול הפיליפס ארנה.

1994–2005: תקופת מעבר[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתחילת עונת 1994-95, ההוקס העבירו את הפורוורד קווין וויליס למיאמי היט עבור סטיב סמית' וגרנט לונג. במהלך העונה, המאמן לני וילקינס את שיא הניצחונות למאמן (שהוחזק קודם על ידי רד אאורבך) עם 939 ניצחונות בקריירה. הם הגיעו למקום החמישי בבית המרכזי עם שיא של 42–40, אבל הם יקבלו סוויפ על ידי אינדיאנה פייסרס בסיבוב הראשון של הפלייאוף.

בעונת 1995-96 ההוקס סיימו במקום הרביעי בבית המרכזי, עם מאזן של 46–36. באמצע העונה, הם רכשו את כריסטיאן לייטנר ממינסוטה טימברוולבס. הם הדיחו את הפייסרס המדורגת שלישית בסיבוב הראשון בתוצאה 3-2 אבל עם זאת, הפסידו בתוצאה 1-4 לאורלנדו מג'יק בחצי הגמר. בערך בזמן הזה הוחלט שצריך להחליף את ה-omni באולם חדש. ה-omni תוכנן עם פלדת בליה שנועדה להחליד לתוך אטם מסביב לאולם כדי שיוכל להחזיק מעמד עשרות שנים. עם זאת, המעצבים והאדריכלים לא התחשבו באקלים הסובטרופי הלח של אטלנטה. כתוצאה מכך, הוא לא הפסיק להחליד, ונראה מיושן במקצת למרות היותו בן 25. בסופו של דבר, הוחלט שה - Omni ייהרס ועל אותו שטח יבנה אולם חדש עבור ההוקס.

בעונת 1996-97 ההוקס התקשו בפתיחת העונה עם מאזן של 6–5, אך עד מהרה הצליחו לחזור למאזן חיובי כשהקבוצה החתימה את קלעי השלשות הנקודות הנרי ג'יימס בדצמבר, ובהמשך שחררה את ברטון לשוק החופשי בינואר לאחר ששיחק רק 24 משחקים. ההוקס רשמו שיא של 2–14 בינואר, שכלל רצף של עשרה ניצחונות, ולאחר מכן החזיקו במאזן שיא של 15–31 בפגרת האולסטאר, ורשמו רצף של 7 ניצחונות במרץ. הקבוצה גם ניצחה 20 משחקי בית רצופים בין ה-12 בנובמבר ל-12 בפברואר. בסיום העונה ההוקס גמרו במקום השני בבית המרכזי עם מאזן 26–56, בעודם רשמו את מאזן הבית השלישי הטוב בליגה עם 5–36. דיקמבה מוטומבו העמיד ממוצעים של 13.3 נקודות, 11.6 ריבאונדים ו-3.3 חסימות למשחק, זכה בתואר שחקן ההגנה של העונה בפעם השנייה בקריירה שלו, והוביל את ההוקס להיות הקבוצה עם הדירוג את ההגנתי השלישי בטיבו ב-NBA.[8] בפלייאוף הצליחו ההוקס לעבור בסיבוב הראשון את דטריוט פיסטונס בתוצאה 3-2 אבל הפסידו בסיבוב השני לשיקגו בולס (שלבסוף גם זכו באליפות באותה עונה). לאחר הפלייאוף של 1997, ההוקס חזרו לשחק ב-McCamish Pavilion, כאשר הג'ורג'יה דום שימש למשחקים בעלי קיבולת גדולה יותר, עד שנפתח הפיליפס ארנה לפני תחילת עונת 1999-2000.

בשנת 1998, גמרו ההוקס מקום החמישי במזרח עם מאזן של 50-32 באותה שנה זכה מוטומבו בתואר שחקן ההגנה של השנה בפעם השנייה ברציפות וגם הפאוור פורוורד אלן הנדרסון זכה בפרס השחקן המשתפר של השנה. למרות זאת הם הודחו על ידי שארלוט בסיבוב הראשון של הפלייאוף. בעונת 1999 שהייתה מקוצרת עקב שביתת השחקנים הצליחו ההוקס להשיג מאזן של 31 ניצחונות, אבל לא הצליחו לעבור מעבר לסיבוב השני של הפלייאוף.

בשנת 1999, ביצעו ההוקס טרייד על סטיב סמית' לפורטלנד טרייל בלייזרס תמורת אייזיאה ריידר וג'ים ג'קסון. סמית' היה אחד מהשחקנים הפופולריים ביותר של ההוקס במהלך שנות ה-90 ולא מכבר זכה בפרס האזרחות על שם ג'יי. וולטר קנדי בעבור פעילויות הצדקה הרבות שנטל בהן חלק. בניגוד לו, סבל ריידר מהיסטוריה של בעיות התנהגות בתוך ומחוץ למגרש. התנהגותו הבעייתית של ריידר המשיכה לאחר הגיעו לאטלנטה. ריידר החמיץ את יום מחנה אימונים הראשון ואחר לשני משחקים. לאחר שנפוצו שמועות כי עישן מריחואנה במלון באורלנדו במהלך מסע משחקים בחודש ינואר, תבעה הנהלת הליגה כי ישתתף בייעוץ לגמילה מסמים, וקנסה אותו ב-200,000 דולר עד שהסכים להשתתף.[9] כאשר הופיע באיחור למשחק בחודש מרץ, שחררה אותו הנהלת המועדון. שנה לאחר מכן העבירו ההוקס גם את ג'קסון. הטריידים של סמית' וריידר גרמו להוקס ליפול למטה; והם לא הצליחו לחזור אל הפלייאוף במשך תשע העונות הבאות.

בשנת 2001, בחרו ההוקס את הכוכב הספרדי פאו גאסול כבחירה השלישית בדראפט, אך הזכויות עליו הועברו לממפיס גריזליס בטרייד שכלל את שריף עבדור-רחים. בחודש פברואר 2004, שיחק עבור ההוקס שחקן האול סטאר ראשיד וולאס משחק אחד. וואלאס הועבר להוקס מפורטלנד טרייל בלייזרס יחד עם וסלי פרסון תמורת עבדור-רחים, ת'יאו ראטליף, ודן דיקאו.[10] במשחקו היחיד בעבור ההוקס, השיג וולאס: 20 נקודות, 6 ריבאונדים, 5 חסימות, 2 אסיסטים, חטיפה אחת, בהפסדם של ההוקס לניו ג'רזי נטס.[11] לאחר משחק זה הועבר וואלאס לדטרויט פיסטונס בטרייד שכלל גם את בוסטון סלטיקס. בתורם, שלחה דטרויט את הגארד בובי סורה, ואת הסנטר ז'ליקו רבראצ'ה, ובחירת סיבוב ראשון בדראפט לאטלנטה. הסלטיקס שלחו גם את הפורוורד כריס מילס לאטלנטה כדי להשלים את העסקה.[12] בשנת 2003, ארחה אטלנטה את משחק האול סטאר, האחרון שקבוצת המזרח תארח במשך תשע השנים הבאות.

ב-31 במרץ 2004, הצוות נמכר לקבוצת מנהלים בשם Atlanta Spirit LLC על ידי טיים וורנר.[13] במהלך הקדם עונה, ההוקס בחרו במוקם ה-17 את ג'וש סמית' והם גם שלחו בטרייד את ג'ייסון טרי, אלן הנדרסון, ובחירת סיבוב הראשון עתידית לדאלאס מאבריקס, עבור אנטואן ווקר וטוני דלק. לאחר השינוי בבעלות, ההוקס עדיין התקשו, ובעונת 2004-2005, ההוקס היו הקבוצה הגרועה ביותר בליגה עם 13 ניצחונות בלבד. זו הייתה גם השנה שבה זכה הרוקי ג'וש סמית' בתחרות ההטבעות.

2005–2013: תקופת ג'ו ג'ונסון וג'וש סמית'[עריכת קוד מקור | עריכה]

סמל חלופי של המועדון בשנים 2007–2014

למרות מאזנם הגרוע בעונה שעברה, זכו ההוקס רק בבחירה השנייה בדראפט של שנת 2005 (הבחירה הראשונה הלכה למילווקי באקס). עם הבחירה השנייה, בחרו ההוקס את מרווין ויליאמס מאוניברסיטת קרוליינה הצפונית..

בקיץ של שנת 2005, השלימו ההוקס עסקה של "החתם והעבר" (sign and trade) עם פיניקס סאנס כדי לקבל את ג'ו ג'ונסון תמורת בוריס דיאו ושתי בחירות דראפט עתידיות ראשונות. כמו כן החתימו ההוקס את זאזה פאצ'וליה ממילווקי באקס. שינויים אלה התרחשו לאחר מה שנראה כמאבקי כוח בין הבעלים של המועדון שנמשכו כמעט שלושה שבועות לפני שהעסקאות נחתמו.[14]

תקווה וגאולה ממצבה העגום של הקבוצה החלו להופיע באופק בתחילת שנת 2007. כאשר ההוקס זכו במקום השלישי בבחירת הדראפט של אותה שנה, ההוקס הטיבו ובחרו את אל הורפורד מאוניברסיטת פלורידה. הורפורד כמעט והצליח להשיג ממוצעים דו ספרתיים בעונת הרוקי שלו, והוא היה היחיד שנבחר פה אחד לנבחרת הרוקיז של העונה, כמו כן, הוא היה מועמד לפרס רוקי השנה. העונה נפתחה בצורה חיובית כאשר ההוקס גברו במשחק הראשון על דאלאס מאבריקס 101-94, ומעלים את רף התקווה של אוהדי הקבוצה. הפעם האחרונה בה הצליח המועדון לנצח במשחק פתיחת העונה היה בשנת 1998, שהייתה גם העונה האחרונה בה הגיעה המועדון למשחקי הפלייאוף. לכבוד עונת 08–2007, עדכנו ההוקס את צבעי המדים שלהם לכחול, אדום ולבן, מציינים את הפעם הראשונה בה השתמש המועדון בצבעים אלה מאז ימיהם בסנט לואיס.

באמצע העונה ביצעו ההוקס טרייד שהעביר אליהם את מייק ביבי, שהעלה את תקוותיהם לגבי הפלייאוף. בזמן שהתבצע הטרייד היו ההוקס במאזן של 22–28, ולאחר מכן הם הצליחו לנצח 15 מ-32 המשחקים האחרונים של העונה וסיימו את העונה הסדירה במאזן של 37-45. אף על פי שההוקס סיימו את העונה במאזן שלילי, הם הצליחו להתברג לפלייאוף לראשונה מאז שנת 1999. במהלך הפלייאוף ההוקס התחילו להראות שיפור, מושכים את מי שלאחר מכן הפכה לאלופת ה-NBA בוסטון סלטיקס לסדרה עם שבעה משחקים. ההוקס הצליחו לנצח בכל שלושת משחקי הבית שלהם בפיליפס ארנה, שאירח לראשונה את משחקי הפלייאוף והתמלא עד אפס מקום לראשונה בתולדות המועדון.

מדי הקבוצה בעבר
תמונה זו מוצגת בוויקיפדיה בשימוש הוגן.
נשמח להחליפה בתמונה חופשית.

בעונת 09–2008 ההוקס הצליחו לנצח 47 משחקים, וסימו את העונה במאזן חיובי לראשונה מאז שנת 1999. עם סגל שחקנים שנותר כמעט ללא שינוי מהעונה הקודמת הצליחו ההוקס לקחת צעד נוסף קדימה בהתפתחות שלהם. גם הפעם נדחפו ההוקס לסדרה בת שבעה משחקים, בסיבוב הראשון של הפלייאוף, אך הפעם נהנו מיתרון ביתיות במשחק המכריע, את יתרון זה נצלו כדי לנצח בסדרת הפלייאוף ראשונה מאז שנת 1999 נגד מיאמי היט. לאחר מכן בסיבוב השני של הפלייאוף ההוקס הודחו בסוויפ בידי קליבלנד קאבלירס.

בעונת 10–2009 הראתה שיפור נוסף אצל ההוקס, הקבוצה נצחה 53 משחקים במהלך העונה הסדירה, עונה ראשונה עם 50+ ניצחונות לראשונה משנת 1997. אל הורפורד נבחר לראשונה בקריירה למשחק האולסטאר, ויחד עם ג'ו ג'ונסון שגם נבחר, ההוקס שלחו לראשונה מאז שנת 1998 שני שחקנים למשחק האולסטאר. בפלייאוף, לעומת זאת, ההוקס לא עשו שיפור והם גברו על מילווקי באקס בסדרה ארוכה וקשה לאחר שבעה משחקים, אך הם הובסו בסוויפ בידי אורלנדו מג'יק בחצי גמר המזרח, כאשר כל אחד מהמשחקים היה חד צדדי לחלוטין. לאחר העונה, פיטרו ההוקס את המאמן מייק וודסון ומינו במקומו את לארי דרו.

בעונת 11–2010 נסוגו ההוקס צעד לאחור, כשסיימו את העונה הסדירה עם 44 ניצחונות, אף על פי שהורפורד וג'ונסון נבחרו שוב למשחק האולסטאר. באמצע העונה העבירו ההוקס את מייק ביבי לוושינגטון ויזארדס תמורת קירק היינריך. אך המצב רק הורע כאשר ההוקס הפסידו בששת המשחקים האחרונים של העונה. למרות זאת, בפלייאוף ההוקס הצליחו שוב, כאשר הם נוקמים באורלנדו מג'יק על ההפסד בעונה הקודמת בסדרה של שישה משחקים, אך ההוקס נעצרו שוב בחצי גמר המזרח לאחר שהפסידו לשיקגו בולס בתוצאה 2-4.

באוגוסט 2011, נודע כי איש העסקים מקליפורניה אלכס מרואלו יהפוך לבעל רוב המניות של המועדון,[15] בנובמבר, עקב שביתת השחקנים, התבטלה העסקה.[16]

בדצמבר 2011, ההוקס החתימו את טרייסי מקגריידי, ג'רי סטקהאוס, ג'ייסון קולינס, ולדימיר רדמנוביץ', ג'נרו פארגו ווילי גרין. הם גם בחרו החתימו את הרוקי דונלד סלואן ואיבן ג'ונסון בן ה-27. חודש לאחר מכן הם ויתרו על סלואן. ההוקס סיימו את עונת 2011-12 עם מאזן של 40-26,[17] והעפילו לפלייאוף בפעם החמישית ברציפות. עם זאת, ההוקס הודחו בסיבוב הראשון על ידי בוסטון סלטיקס בשישה משחקים, מה שסיים את רצף שלושת השנים שבהם ההוקס עלו לסיבוב השני של הפלייאוף.

2013–2018: תקופת מייק בודנהולצר[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר מספר שנים של דשדוש וחוסר הצלחה, ב-25 ביוני 2012 הוחתם דני פרי שהיה סגן נשיא סן אנטוניו ספרס, למנהל הכללי של הקבוצה.

במהלך דראפט 2012, בחרו ההוקס בגארד ג'ון ג'נקינס בבחירה ה-23 ובפאוור פורוורד מייק סקוט בבחירה ה-43.

ב-2 ביולי 2012, ההוקס העבירו את הסקורר המוביל ואת האולסטאר ג'ו ג'ונסון לברוקלין נטס עבור ג'ורדן פארמר, אנתוני מורו, ד'שון סטיבנסון, ג'ורדן וויליאמס ויוהאן פטרו, וכמו גם בחירת סיבוב ראשון ב-2013. באותו יום, ההוקס העבירו את הסמול פורוורד מרווין וויליאמס ליוטה ג'אז עבור הרכז דווין האריס.

ב-10 ביולי 2012, ההוקס החתימו את הגארד לו וויליאמס. וב-21 בינואר 2013, בעקבות פציעת שגמרה את עונה של לו וויליאמס במשחק מול ברוקלין נטס, החתימו ההוקס את הגארד ג'נרו פארגו על חוזה ל-10 ימים.[18]

ב-21 בפברואר 2013, ההוקס העבירו את אנתוני מורו לדאלאס מאבריקס תמורת דנטיי ג'ונס. באותו יום, ההוקס העבירו בחירה עתידית בסיבוב השני של הדראפט לגולדן סטייט ווריורס בתמורה לג'רמי טיילר, אשר וויתרו עליו 15 ימים לאחר מכן. ההוקס סיימו את עונת 2012-13 עם מאזן של 44-38, והעפילו לפלייאוף זו עונה שישית ברציפות. עם זאת, הם הודחו על ידי אינדיאנה פייסרס בשישה משחקים בסיבוב הראשון. עד סוף העונה, כל שחקן שהיה מעורב בטריידים של ג'ונסון ו-וויליאמס רק שנה קודם לכן הההוקס או ויתרו עליו או לא החתימו אותו מחדש.

ולפני עונת 2013/2014 מינה דני פרי את מייק בודנהולצר, שהיה עוזר מאמן בסן אנטוניו, למאמן.[19]

ההוקס נכנסו לדראפט 2013 עם ארבע בחירות. הם בחרו את הרכזים דניס שרדר (בחירה 17) ושיין לארקין (בחירה 18). הם גם בחרו ברכז רולזינו נטו עם הבחירה ה-47 ובסמול פורוורד ג'יימס אניס עם הבחירה ה-50. עם זאת, ההוקס העבירו את לארקין לדאלאס מאבריקס תמורת זכויות הדראפט של מייק מוסקלה ולוקאס נוגיירה, כמו גם הגארד ג'ארד קנינגהם. הם גם העבירו את זכויות הדראפט של אניס למיאמי היט ושל נטו ליוטה ג'אז בעד לבחירה עתידית בסיבוב השני. ההוקס החזירו את קייל קורבר עם חוזה לארבע שנים של 24 מיליון דולר והחתימו את הפאוור פורוורד פול מילסאפ בחוזה לשנתיים בסכום של 19 מיליון דולר.

ב-26 בדצמבר 2013, הורפורד קרע את שריר החזה הימני שלו, וב-30 בדצמבר הודיעו ההוקס כי הוא יעבור ניתוח ויחמיץ את שארית העונה.

ההוקס סיימו את העונה במאזן של 38-44, וגמרו את העונה במאזן שלילי לראשונה מאז 2008. עם זאת, בגלל חולשת המזרח באותה שנה, הם סיימו בתור המדורגת 8 והעפילו לפלייאוף נגד המדורגת ראשונה במזרח אינדיאנה פייסרס. ההוקס, שהיו מדורגים במקום השמיני, הצליחו למתוח את הסדרה מול הקבוצה מהמקום הראשון לסדרה של שבעה משחקים, אך לבסוף ניצחה אינדיאנה במשחק השביעי וניצחו את הסדרה.

את עונת 2014/2015, סיימו ההוקס עם המאזן הטוב ביותר במזרח והטוב בתולדות הקבוצה. הצלחתו של בודנהולצר מתעצמת מכיוון שבקבוצה לא שיחקו שחקנים שנחשבים מהטופ העולמי, ושחקנים דוגמת קייל קורבר, ג'ף טיג ופול מילסאפ הצטיינו תחת שרביטו. בסיום העונה נבחר בודנהולצר למאמן השנה.[20] בפלייאוף הגיעו ההוקס עד לגמר המזרח בו הפסידו לקליבלנד קאבלירס בתוצאה 0–4.

ב-22 ביוני 2016, ההוקס העבירו את ג'ף טיג לאינדיאנה בעסקה של שלוש קבוצות, מהלך שיעניק להוקס את הבחירה ה-12 של יוטה ג'אז בדראפט 2016.

ב-8 ביולי 2016, הורפורד חתם על חוזה לארבע שנים של 113 מיליון דולר עם בוסטון סלטיקס.[21] ב-12 ביולי 2016, דווייט הווארד הסכים לחזור הביתה לאטלנטה בחוזה לשלוש שנים של 70 מיליון דולר עם ההוקס.[22] ההוקס סיימו את עונת 2016/2017 עם מאזן 43–39, מספיק טוב עבור המדורגת החמישית. אבל הם הפסידו בסיבוב הראשון לוושינגטון וויזארדס בשישה משחקים.

ב-20 ביוני 2017, הווארד הועבר בטרייד, יחד עם הבחירה ה-31 בדראפט 2017, לשארלוט הורנטס בתמורה למרקו בלינלי, מיילס פלומלי והבחירה ה-41 הכללית באותו דראפט. יומיים לאחר מכן, ההוקס בחרו בפאוור פורוורד ג'ון קולינס עם הבחירה ה-19.[23] ב-13 ביולי 2017, פול מילסאפ עזב את ההוקס על ידי חתימה בחוזה רב שנתי עם דנבר נאגטס.[24] ההפסד של הווארד ומילסאפ הוכיח את עצמו כבלתי סביל עבור ההוקס, כאשר הם סיימו את עונת 2017/2018 עם מאזן 24-58, אחרון במזרח, והחמיצו את הפלייאוף בפעם הראשונה מאז עונת 2006-07.

ב-25 באפריל 2018, החליטו ההוקס והמאמן הראשי בודנהולצר להיפרד.[25] בודנהולצר חתם מאוחר יותר כמאמן מילווקי באקס.

2018–הווה: תקופת טריי יאנג[עריכת קוד מקור | עריכה]

בדראפט ה-NBA‏ 2018 בחרו ההוקס את לוקה דונצ'יץ' בבחירה השלישית, ומיד העבירו אותו בטרייד לדאלאס מאבריקס תמורת טריי יאנג (שנבחר חמישי) ובחירת דראפט עתידית.[26] בהמשך אותו הדראפט צירפה הקבוצה גם את קווין הרטר (בחירה 19). את עונת 2018/2019 סיימו ההוקס במאזן 29–53 ובמקום ה-12 במזרח.

בדראפט 2019 ההוקס בחרו בבחירה עשירית בקאם רדיש ועשו טרייד בו צירפו את הבחירה הרביעית באותו דראפט דיאנדרה האנטר (בחירה רביעית).[27] באמצע עונת 2019/2020 צירפו ההוקס את הסנטר קלינט קפלה בטרייד בין ארבע קבוצות, בו וויתרו על אוון טרנר. באותה עונה, כוכב הקבוצה טריי יאנג נבחר לשחק במשחק האולסטאר לראשונה בקריירה, אך לא הצליח לעזור לאטלנטה לסיים את העונה במאזן חיובי, כשסיימו במאזן 20–47 ובמקום ה-14 בטבלת המזרח.

בעקבות העונה הרעה הנוספת, קיבלו ההוקס את הבחירה השישית בדראפט 2020, בה בחרו את אונייקה אוקונגוו. באותו קיץ צירפו ההוקס לשורות הקבוצה גם את בוגדן בוגדנוביץ' ואת דנילו גלינארי. הם גם החתימו את ראג'ון רונדו וכריס דאן כדי לחזר את הקו האחורי שלהם.[28] במרץ 2021, המאמן הראשי פירס פוטר לאחר שהקבוצה פתחה את העונה במאזן של 14-20, ונייט מקמילן מונה למאמן ראשי זמני.[29] לאחר שמקמילן מונה למאמן הראשי, ההוקס התחילו מיד רצף של שמונה ניצחונות. תחת המאמן מקמילן, ההוקס היו במאזן של 27-11 , והם גמרו את העונה הסדירה במקום החמישי במזרח ובראש הבית עם מאזן של 31–41.[30] בסיבוב הראשון של הפלייאוף, הם ניצחו 4-1 את הניו יורק ניקס, ובסיבו השני ניצחו את פילדלפיה 76' בתוצאה 4-3 והעפילו לגמר המזרח. זה היה רק הפעם השנייה ב-54 שנים שהמועדון הצליח לעבור את הסיבוב השני בפלייאוף.בגמר המזרח הם הפסידו לקבוצתו של מייק בודנהולצר מילווקי באקס בשישה משחקים. ההצלחה בפלייאוף באותה עונה כמעט הבטיחה שמקמילן יפסיק להיות מאמן זמני וימונה באופן רשמי למאמן ראשי; יומיים לאחר שההוקס הודחו, ההוקס הודיעו שמקמילן יחתום לארבע שנים כמאמן ראשי במשרה מלאה,[31] העסקה נסגרה באופן סופי ב-7 ביולי.

ההוקס נכנסו לעונת 2021-22 עם ציפיות גבוהות בהרבה מהשנה לפני בגלל ההופעה המפתיעה שלהם בגמר המזרח בעונה הקודמת, אבל התקשו בהגנה והיו כל העונה סביב 50% נצחונות. ההוקס גמרו את העונה במקום התשיעי במזרח עם מאזן של 43-39 והעפילו לטורניר הפליי-אין נגד שארלוט הורנטס ההוקס הצליחו לנצח את שארלוט במשחק הראשון של הפליי-אין וגם לנצח את קליבלנד במשחק השני והצליחו להעפיל לפלייאוף דרך המקום השמיני, אבל הם הפסידו כבר בסיבוב הראשון 1-4 למדורת ראשונה מיאמי היט.

נכון להיום ההוקס מחזיקים במקום השני (לאחר סקרמנטו קינגס) ברצף השנים ללא תואר אליפות. כל ההופעות בסדרת הגמר והאליפות היחידה של המועדון התרחשו כאשר הקבוצה הייתה בסנט לואיס.

אולמות ביתיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לוגואים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • לוגו הקבוצה בין השנים 1949–1951
    לוגו הקבוצה בין השנים 1949–1951
  • לוגו הקבוצה בין השנים 1951–1955
    לוגו הקבוצה בין השנים 1951–1955
  • לוגו הקבוצה בין השנים 1955–1957
    לוגו הקבוצה בין השנים 1955–1957
  • לוגו הקבוצה בין השנים 1957–1968
    לוגו הקבוצה בין השנים 1957–1968
  • לוגו הקבוצה בעונת 1968/1969
    לוגו הקבוצה בעונת 1968/1969
  • לוגו הקבוצה בעונת 1969/1970
    לוגו הקבוצה בעונת 1969/1970
  • לוגו הקבוצה בין השנים 1970–1972
    לוגו הקבוצה בין השנים 1970–1972
  • לוגו הקבוצה בין השנים 1972–1995
    לוגו הקבוצה בין השנים 1972–1995
  • לוגו הקבוצה בין השנים 1995–2007
    לוגו הקבוצה בין השנים 1995–2007
  • לוגו הקבוצה בין השנים 2007–2015
    לוגו הקבוצה בין השנים 2007–2015
  • לוגו הקבוצה מאז שנת 2015
    לוגו הקבוצה מאז שנת 2015

מאמני הקבוצה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הנתונים מעודכנים לסוף עונת 2022/2023:

להצגת טבלת מאמני הקבוצה לחצו על "הצגה" משמאל           
# מאמן שנים עונה סדירה פלייאוף הישגים הערות
משחקים ניצחונות הפסדים % הצלחה משחקים ניצחונות הפסדים % הצלחה
1 רוג'ר פוטר 1949 7 1 6 0.143 — — — — — [32]
2 רד אאורבך 1949–1950 57 28 29 0.491 3 1 2 0.333 אחד מ-עשרת המאמנים הגדולים בתולדות ה-NBA [33]
3 דייב מקמילן 1950 23 9 14 0.391 — — — — — [34]
4 ג'וני לוגן 1950 3 2 1 0.667 — — — — — [35]
5 מייק טודורוביץ' 1950–1951 42 14 28 0.333 — — — — — [36]
6 דוקסי מור 1951–1952 66 17 49 0.258 — — — — — [37]
7 אנדרו לביין 1952–1954 117 38 79 0.325 — — — — — [38]
8 רד הולצמן 1954–1957 203 83 110 0.409 9 4 5 0.444 אחד מ-עשרת המאמנים הגדולים בתולדות ה-NBA [39]
9 סלייטר מרטין 1957 8 5 3 0.625 — — — — — [40]
10 אלכס האנום 1957–1958 103 56 47 0.544 23 16 7 0.696 זכייה באליפות ה-NBA.[41] [42]
11 אנדי פיליפ 1958 10 6 4 0.600 — — — — — [43]
12 אד מקאולי 1958–1960 137 89 48 0.650 20 9 11 0.450 — [44]
13 פול סימור 1960–1961 93 56 37 0.602 12 5 7 0.417 — [45]
— אנדרו לביין (2) 1961–1962 60 20 40 0.333 — — — — — [38]
14 בוב פטיט 1962 6 4 2 0.667 — — — — — [46]
15 הארי גלאטין 1962–1964 193 111 82 0.575 23 12 11 0.522 מאמן השנה ב-NBA‏ (1962/1963) [47]
16 ריצ'י גארין 1964–1972 618 327 291 0.529 60 26 34 0.434 מאמן השנה ב-NBA‏ (1967/1968) [48]
17 קוטון פיטסימונס 1972–1976 320 140 180 0.438 6 2 4 0.333 — [49]
18 באמפר טורמולן 1976 8 1 7 0.125 — — — — — [50]
19 יובי בראון 1976–1981 407 199 208 0.489 16 6 10 0.375 מאמן השנה ב-NBA‏ (1977/1978) [51]
20 מייק פראטלו 1981 3 0 3 0.000 — — — — — [52]
21 קווין לוגרי 1981–1983 164 85 79 0.518 5 1 4 0.200 — [53]
— מייק פראטלו 1983–1990 574 324 250 0.564 40 18 22 0.450 מאמן השנה ב-NBA‏ (1985/1986) [52]
22 בוב וייס 1990–1993 246 124 122 0.504 8 2 6 0.250 — [54]
23 לני וילקינס 1993–2000 542 310 232 0.572 47 17 30 0.362 מאמן השנה ב-NBA‏ (1993/1994)
אחד מ-עשרת המאמנים הגדולים בתולדות ה-NBA 		[55]
24 לון קרוגר 2000–2002 191 69 122 0.361 — — — — — [56]
25 טרי סטוטס 2002–2004 137 52 85 0.380 — — — — — [57]
26 מייק וודסון 2004–2010 492 206 286 0.419 29 11 18 0.379 — [58]
27 לארי דרו 2010–2013 230 128 102 0.557 24 10 14 0.417 — [59]
28 מייק בודנהולצר 2013–2018 410 213 197 0.520 39 17 22 0.436 מאמן השנה ב-NBA‏ (2014/2015) [60]
29 לויד פירס 2018–2021 183 63 120 0.344 — — — — — [61]
30 נייט מקמילן 2021–2023 179 99 80 0.553 23 11 12 0.478 — [62]
31 ג'ו פרונטי 2023 2 2 0 1.000 — — — — — [63]
32 קווין סניידר 2023– 21 10 11 0.476 6 2 4 0.333 — [64]

מנהלי הקבוצה (ג'נרל מנג'רים)[עריכת קוד מקור | עריכה]

ג'נרל מנג'ר תקופה הישגים
בן קרנר 1949–1960 זכייה באליפות ה-NBA‏ (1958)
מרטי בלייק 1960–1970 –
בוב קאזנס 1970–1972 –
ריצ'י גארין 1972–1973 –
פאט ויליאמס 1973–1974 –
ויליאם וילקוקס 1974–1975 –
באד סרטין 1975–1977 –
מייק סטורן 1977 –
מייקל גירון 1977–1979 –
לואיס שאפל 1979 –
סטן קאסטן 1979–1990 שתי זכיות בפרס מנהל השנה (1986, 1987)
פיט באבקוק 1990–2003 –
בילי נייט 2003–2008 –
ריק סאנד 2008–2012 –
דני פרי 2012–2014 –
מייק בודנהולצר 2014–2017 –
טראוויס שלנק 2017–2022 –
לנדרי פילדס 2022–הווה –

הישגים ופרסים[עריכת קוד מקור | עריכה]

שיאים למשחק בודד[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • חטיפות וחסימות נספרו רק החל מעונת 1973/1974.

נקודות: 57, בוב פטיט (1961), לו הדסון (1969) ודומיניק וילקינס פעמיים (1986).

ריבאונדים: 36, ביל ברידג'ס מול ניו יורק ניקס, 27 במרץ 1971.

אסיסטים: 23, מוקי בליילוק מול יוטה ג'אז, 6 במרץ 1993.

חטיפות: 10, מוקי בליילוק מול פילדלפיה 76', 14 באפריל 1998.

חסימות: 12, טרי רולינס מול פורטלנד טרייל בלייזרס, 21 בפברואר 1979.

שיאי קריירה בקבוצה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • הנתונים מתייחסים לעונה הסדירה בלבד, ומעודכנים לסוף עונת 2022/2023.[65] חטיפות וחסימות נספרו רק החל מעונת 1973/1974.

נקודות:

ריבאונדים:

אסיסטים:

חטיפות:

חסימות:

פרסים אישיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

MVP של העונה הסדירה

שחקן ההגנה של העונה

רוקי השנה

השחקן המשתפר של העונה

השחקן השישי של העונה

מאמן השנה

מנהל השנה

מאמנים במשחק האולסטאר

חמישיית העונה הראשונה

חמישיית העונה השנייה

חמישיית העונה השלישית

חמישיית ההגנה הראשונה

חמישיית ההגנה השנייה

חמישיית הרוקיז הראשונה

חמישיית הרוקיז השנייה

שחקנים במשחק האולסטאר

שחקנים שמספר גופייתם הוצא לגמלאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מספר שחקן תפקיד שנים בקבוצה שנת הפרשה
9 בוב פטיט פאוור פורוורד 1954–1965 1971
21 דומיניק וילקינס סמול פורוורד 1982–1994 2001
23 לו הדסון קלע, סמול פורוורד 1966–1977 1977
40[א] ג'ייסון קולייר (אנ') סנטר 2004–2005 -
44 פיט מרוויץ' קלע 1970–1974 2017
55 דיקמבה מוטומבו סנטר 1996–2001 2015
59[ב] קאסים ריד (אנ') ראש עיריית אטלנטה - 2017
- טד טרנר בעלים 1977–2001 2004
  1. ^ הגופייה לא הועלתה לתקרת האולם באופן רשמי.
  2. ^ ראש עיריית אטלנטה מ-2010 ועד 2018.

סגל שחקנים בעונת 2023/2024[עריכת קוד מקור | עריכה]

סגל אטלנטה הוקס
שחקנים מידע נוסף
עמדה # ארץ שם גובה תאריך לידה אוניברסיטה/מדינת מוצא
SF 1 ארצות הבריתארצות הברית ג'יילן ג'ונסון 2.03 מטרים 18 בדצמבר 2001 אוניברסיטת דיוק
PG/SG 2 ארצות הבריתארצות הברית טרנט פורסט 1.93 מטרים 12 ביוני 1998 אוניברסיטת המדינה של פלורידה
PG/SG 4 ארצות הבריתארצות הברית קובי באפקין 1.96 מטרים 21 בספטמבר 2003 אוניברסיטת מישיגן
PG/SG 5 ארצות הבריתארצות הברית דג'ונטה מארי 1.96 מטרים 19 בספטמבר 1996 אוניברסיטת וושינגטון
PG 11 ארצות הבריתארצות הברית טריי יאנג 1.85 מטרים 19 בספטמבר 1998 אוניברסיטת אוקלהומה
SF 12 ארצות הבריתארצות הברית דיאנדרה האנטר 2.03 מטרים 2 בדצמבר 1997 אוניברסיטת וירג'יניה
SG 13 סרביהסרביה בוגדן בוגדנוביץ' 1.96 מטרים 18 באוגוסט 1992 סרביה
SF 14 ארצות הבריתארצות הברית איי. ג'יי. גריפין 1.98 מטרים 25 באוגוסט 2003 אוניברסיטת דיוק
C 15 שווייץשווייץ קלינט קפלה 2.08 מטרים 18 במאי 1994 שווייץ
PF/C 17 ארצות הבריתארצות הברית ניגריהניגריה אונייקה אוקונגוו 2.08 מטרים 11 בדצמבר 2000 אוניברסיטת דרום קליפורניה
PF/C 18 סנגלסנגל מוחמד גייה 2.08 מטרים 9 בנובמבר 2002 אוניברסיטת המדינה של וושינגטון
PF/C 24 אנגולהאנגולה ברונו פרננדו 2.06 מטרים 15 באוגוסט 1998 אוניברסיטת מרילנד
SG 25 ארצות הבריתארצות הברית גאריסון מת'יוז 1.98 מטרים 24 באוקטובר 1996 אוניברסיטת ליפסקומב
SG/SF 32 ארצות הבריתארצות הברית וסלי מת'יוז 1.96 מטרים 14 באוקטובר 1986 אוניברסיטת מרקט
SF 41 ארצות הבריתארצות הברית סאדיק ביי 2.01 מטרים 9 באפריל 1999 אוניברסיטת וילאנובה
SG 3 ארצות הבריתארצות הברית סת' לאנדי (כ) 1.93 מטרים 2 באפריל 2000 אוניברסיטת המדינה של פנסילבניה
SG/SF 20 ארצות הבריתארצות הברית דילן וינדלר (כ) 2.01 מטרים 22 בספטמבר 1996 אוניברסיטת בלמונט
PG/SG 27 צ'כיהצ'כיה ויט קרייצ'י (כ) 2.03 מטרים 19 ביוני 2000 צ'כיה
מאמן:

ארצות הבריתארצות הברית קווין סניידר

מקרא


קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא אטלנטה הוקס בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ההיסטוריה של אטלנטה הוקס באתר הקבוצה
  2. ^ Ben Kerner NBA & ABA Basketball Executive Record, Basketball-Reference.com (באנגלית)
  3. ^ 1958-59 NBA Season Summary, Basketball-Reference.com (באנגלית)
  4. ^ Spokane Daily Chronicle - חיפוש בארכיונים באמצעות חדשות Google, באתר news.google.com
  5. ^ Spokane Daily Chronicle - חיפוש בארכיונים באמצעות חדשות Google, באתר news.google.com
  6. ^ "Turner Buys the Hawks, Day After Baseball Ban". The New York Times (באנגלית אמריקאית). 1977-01-04. ISSN 0362-4331. נבדק ב-2023-07-01.
  7. ^ Legends profile: Dominique Wilkins, NBA.com (באנגלית)
  8. ^ Teams Defense | Stats | NBA.com, www.nba.com
  9. ^ Las Vegas SUN: J.R. MIA, web.archive.org, ‏2007-09-30
  10. ^ כתבה על ההעברה באתר CBC
  11. ^ NBA.com: Atlanta at New Jersey, web.archive.org, ‏2009-05-25
  12. ^ תיאור העסקה באתר ה-NBA
  13. ^ Atlanta Spirit LLC Announces Close of Sale for Teams, Arena, www.nba.com (באנגלית)
  14. ^ ידיעה בנושא באתר אטלנטה הוקס
  15. ^ הספירה נמשכת: קבוצת NBA שביעית נמכרת תוך שנתיים, באתר גלובס, 8 באוגוסט 2011
  16. ^ סוכנויות הידיעות, מכירת אטלנטה הוקס בוטלה, באתר כלכליסט, 9 בנובמבר 2011
  17. ^ עונת 2011/2012 הייתה מקוצרת עקב שביתת שחקנים
  18. ^ Transactions: 2012-13 season | NBA.com, web.archive.org, ‏2012-07-23
  19. ^ אטלנטה מינתה את עוזרו של פופוביץ' למאמן, באתר ‏מאקו‏, 29 במאי 2013
  20. ^ בודנהולצר נבחר למאמן העונה הסדירה ב-NBA, באתר ONE‏, 21 באפריל 2015
  21. ^ Horford picks Boston; agent says 4 years, $113M, ESPN.com, ‏2016-07-02 (באנגלית)
  22. ^ Agent: Howard, Hawks agree on 3 years, $70.5M, ESPN.com, ‏2016-07-01 (באנגלית)
  23. ^ Hawks pick at No. 19: John Collins, Wake Forest forward, ESPN.com, ‏2017-06-23 (באנגלית)
  24. ^ Denver Nuggets sign free agent Paul Millsap, NBA.com (באנגלית)
  25. ^ Hawks Part Ways With Head Coach Mike Budenholzer, www.nba.com (באנגלית)
  26. ^ Cunningham, Michael. "Hawks acquire Trae Young in NBA draft trade". The Atlanta Journal-Constitution (באנגלית). ISSN 1539-7459. נבדק ב-2023-07-13.
  27. ^ https://soaringdownsouth.com/author/cguest, 2019 NBA Draft: Atlanta Hawks Go All-In, Complete Young Core, Soaring Down South, ‏2019-06-22 (באנגלית אמריקאית)
  28. ^ Hawks officially sign Bogdan Bogdanovic after landing Gallinari, Rondo, Dunn; sleeper for James Harden?, CBSSports.com, ‏2020-11-25 (באנגלית)
  29. ^ Hawks fire Pierce after 2-plus years amid swoon, ESPN.com, ‏2021-03-01 (באנגלית)
  30. ^ Andres Waters, The Atlanta Hawks Were Going Nowhere — Until Nate McMillan Became Their Coach, FiveThirtyEight, ‏2021-05-21 (באנגלית אמריקאית)
  31. ^ Hawks remove interim tag for coach McMillan, ESPN.com, ‏2021-07-05 (באנגלית)
  32. ^ סטטיסטיקת האימון של רוג'ר פוטר
  33. ^ סטטיסטיקת האימון של רד אאורבך
  34. ^ סטטיסטיקת האימון של דייב מקמילן
  35. ^ סטטיסטיקת האימון של ג'וני לוגן
  36. ^ סטטיסטיקת האימון של מייק טודורוביץ'
  37. ^ סטטיסטיקת האימון של דוקסי מור
  38. ^ 1 2 סטטיסטיקת האימון של אנדרו לביין
  39. ^ סטטיסטיקת האימון של רד הולצמן
  40. ^ סטטיסטיקת האימון של סלייטר מרטין
  41. ^ ההיסטוריה של אטלנטה הוקס
  42. ^ סטטיסטיקת האימון של אלכס האנום
  43. ^ סטטיסטיקת האימון של אנדי פיליפ
  44. ^ סטטיסטיקת האימון של אד מקאולי
  45. ^ סטטיסטיקת האימון של פול סימור
  46. ^ סטטיסטיקת האימון של בוב פטיט
  47. ^ סטטיסטיקת האימון של הארי גלאטין
  48. ^ סטטיסטיקת האימון של ריצ'י גארין
  49. ^ סטטיסטיקת האימון של קוטון פיטסימונס
  50. ^ סטטיסטיקת האימון של באמפר טורמולן
  51. ^ סטטיסטיקת האימון של יובי בראון
  52. ^ 1 2 סטטיסטיקת האימון של מייק פראטלו
  53. ^ סטטיסטיקת האימון של קווין לוגרי
  54. ^ סטטיסטיקת האימון של בוב וייס
  55. ^ סטטיסטיקת האימון של לני וילקינס
  56. ^ סטטיסטיקת האימון של לון קרוגר
  57. ^ סטטיסטיקת האימון של טרי סטוטס
  58. ^ סטטיסטיקת האימון של מייק וודסון
  59. ^ סטטיסטיקת האימון של לארי דרו
  60. ^ סטטיסטיקת האימון של מייק בודנהולצר
  61. ^ סטטיסטיקת האימון של לויד פירס
  62. ^ סטטיסטיקת האימון של נייט מקמילן
  63. ^ סטטיסטיקת האימון של ג'ו פרונטי
  64. ^ סטטיסטיקת האימון של קווין סניידר
  65. ^ המובילים הסטטיסטיים של הקבוצה, באתר basketball-reference.com


קבוצות ליגת ה-NBA
האזור המזרחי האזור המערבי
הבית האטלנטי הבית המרכזי הבית הדרום־מזרחי הבית הצפון־מערבי הבית הפאסיפי הבית הדרום־מערבי
בוסטון סלטיקס שיקגו בולס אטלנטה הוקס דנוור נאגטס גולדן סטייט ווריורס דאלאס מאבריקס
ברוקלין נטס קליבלנד קאבלירס שארלוט הורנטס מינסוטה טימברוולבס לוס אנג'לס קליפרס יוסטון רוקטס
ניו יורק ניקס דטרויט פיסטונס מיאמי היט אוקלהומה סיטי ת'אנדר לוס אנג'לס לייקרס ממפיס גריזליס
פילדלפיה 76' אינדיאנה פייסרס אורלנדו מג'יק פורטלנד טרייל בלייזרס פיניקס סאנס ניו אורלינס פליקנס
טורונטו ראפטורס מילווקי באקס וושינגטון ויזארדס יוטה ג'אז סקרמנטו קינגס סן אנטוניו ספרס
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=אטלנטה_הוקס&oldid=38383267"