הומוארוטיקה

(1902) "Noonday Heat", ציור מאת הנרי סקוט טיוק, הידוע כחלוץ בתחום ההומואירוטיקה המודרנית.

"גביע וורן", גביע רומאי מהמאה הראשונה לספירה, ובו שני גברים מתנים אהבים. נמצא בחפירות ביתר העתיקה, בסמוך לירושלים, על ידי הארכאולוג צ'ארלס וורן. מוצג כיום במוזיאון הבריטי.

"סאן סבסטיאן" (1500), מאת פייטרו פרוג'ינו

"נער איטלקי כבכחוס" (1900), צילום של וילהלם פון גלדן

"נקבת השחייה" (1885) מאת תומאס אייקינס

הומוארוטיקה היא ביטויה של אהבה ושל תשוקה מינית ארוטית המכוונת כלפי בן אותו מין, כפי שהיא מופיעה בספרות ובאמנות.

המונח "הומוארוטיקה" נושא עמו את השפעת הנטייה המודרנית לתיוג ולקטלוג של החברה. עם זאת, ניתן למצוא ביטויים הומוארוטיים כבר בתקופות מוקדמות יותר. ביטויים של הומוארוטיקה יכולים להיות מפורשים, בעלי אופי מיני או אפילו פורנוגרפי, או מרומזים יותר. אין בהכרח התאמה בין זהותו המגדרית של היוצר לבין ביטויים הומוארוטיים ביצירתו, כיוון שביטויים כאלה נמצאים גם בעבודותיהם של יוצרים שאינם הומוסקסואלים או לסביות.

ביטויים הומוארוטיים ביוון העתיקה

ערך מורחב – הומוסקסואליות ביוון העתיקה

בתרבות היוונית הייתה ההומוסקסואליות, שכונתה "פדרסטיה", חלק אינטגרלי מן המרקם החברתי. משמעות המונח הייתה קשר של אהבה ומין בין גבר לבין נערים או ילדים (ביוונית: פדו – ילד, ארסטי – לאהוב). ביטויי אהבה ותשוקה כאלה למכביר ניתן למצוא בספרות ובאמנות של יוון הקדומה.

ביטויים הומוארוטיים בתקופת הרנסאנס

תרבות הרנסאנס האיטלקית, בייחוד בעיר פירנצה, הוצגה על ידי החוקרים כשיבה אל המסורת היוונית-רומית. שאיפה זו, שהתגלמה בפילוסופיה הנאו-אפלטונית, עסקה ביופי כביטוי לעולם האידאות. במסגרת זו פורש הדיאלוג "המשתה" של אפלטון כביטוי לנעלות היופי הגברי, כמו גם לסגולות האהבה בין גברים. התעניינות זו באה על רקע יחס כפול לקיומם של יחסים הומוארוטיים בפירנצה מן הצד האחד הוקעה פומבית של התופעה, "בצד העלמת עין מקשרים הומו-אירוטיים שהתנהלו בחשאי, בסמוי מעין הציבור."

תיאור נושאים הומוארוטיים כאלו, באמנות האיטלקית של המאה ה-15 וה-16, הוסווה, על פי שלומית שטיינברג, במסגרת של סיפור מיתולוגי כגון תיאור אהבותיו של האל אפולו עם אהוביו יקינתון וקיפאריסוס. שטיינברג מציינת יצירות גרפיות בודדות כגון רישום משנת 1500 של לוקה סיניורלי (1441–1523) המציג סצנת חיזור בין גברים עירומים וכן הדפסים של מרקאנטוניו ריימונדי משנת 1524 כנציגים בולטים של גישה זו. דוגמאות נוספות לגישה זו אפשר למצוא בציורו של פייטרו פרוג'ינו המציג את אפולו ומרסיאס (1505–1575) וכן רישום המיוחס לסדנתו של רפאל המציג את יופיטר וגנימד משנת 1541, שניהם מאוסף מוזיאון הלובר.

נושא נוסף באמנות הנוצרית שבו אפשר לזהות אספקטים הומוארוטיים הוא תיאור דמותו של סבסטיאן הקדוש. קדוש זה, שהוצא להורג במאה ה-3 לספירה בידי הקיסר הרומי דיוקלטיאנוס ונחשב למרטיר, מופיע באמנות כבר במאה השישית לספירה. הוא מתואר כעקוד על גבי עמוד, וחצים מנקבים את גופו העירום במצוות הקיסר. תיאור זה, אשר איפשר לאמנים להציג נושא של ייסורי גבר צעיר ויפה תואר, הפך לפופולרי החל מן התקופה הגותית המאוחרת והרנסאנס.

ביטוי בולט לתיאור עירום גברי נמצא בפיסול של תקופת הרנסאנס, אשר שאב צורות תיאור מן האמנות היוונית והרומית. כבר במאה ה-13, יצר ניקולה פיאזאנו (Piasano) את דמותו העירומה של הרקולס בעבור הבפטיסטריום בעיר פיזה. אולם הממד החושני שבגוף הגברי הוצג בצורה ברורה ובולטת בפסל "דוד" (1440) של דונטלו. פסל זה, שנוצר לפי הזמנת קוזימו דה מדיצ'י, הציג את דוד המלך כעלם צעיר וענוג הנועל מגפיים וחבוש כובע, כדוגמת האל הרמס. עם זאת, הפסל הבולט שהציג את הגוף הגברי היה מיכלאנג'לו בואונרוטי, אשר הציג את הגוף הגברי כאידיאל וכמושא להתבוננות ציבורית. לצד יצירתו המונומנטלית "דוד" (1501–1504), אשר ייצגה את העיר פירנצה בדמותו הנחושה של דוד, יצר מיכלאנג'לו דמויות רבות, בהשפעת הפיסול הקלאסי, אשר נושאן הוא "עבדים". בפסלים אלו מודגש הגוף הגברי כגוף שרירי מפותל הנאבק להשתחרר מן הגשמיות שלו. היחס הדיאלקטי בין חושניות הגוף לבין הרצון להתעלות מעל מגבלות הגוף הוא מוטיב המופיע ברבות מעבודותיו של מיכלאנג'לו.

ביטויים הומוארוטיים בתקופת הבארוק

במאה ה-17 הופיעו בפירנצה יצירות אמנות בעלות תוכן הומוארוטי מפורש יותר, לאור הקלות באכיפת המוסר הציבורי בעיר. ביניהן יצירתו של דומניקו קרסטי "מתרחצים בסן ניקולו" (1600), המתבססת על יצירה מוקדמת יותר של גירולאמו מאקייטי (1535–1592), מורו של קרסטי, או רישום של ברתולומאו ססי המציג שני גברים חבוקים בסצנה אינטימית של נשיקה.

בשנים אלו פעל באיטליה גם הצייר קאראווג'ו, שיצירתו כללה ציורים בעלי נושאים דתיים-נוצריים לצד ציורים חילוניים יותר. בציורים החילוניים, כגון "בכחוס" (1596) או "נער עם סל פירות" (1593), הוצגו דיוקנאות של נערים כסמל לשפע למיניות ולאהבה. בציור "האהבה מנצחת את הכל" (Amor Vincit Omnia), המתוארך לשנת 1602–1603, הציג האמן את דמותו של ארוס כנער עירום מכונף, שמתחתיו מופיעים סמלים של מלחמה, מוזיקה, מדע ושלטון, דימוי שמכפיף את התרבות האנושית לשלטונו של ארוס. אולם, לצד ביטויים הומוארוטיים אלו, הציג קאראווג'ו ממד ארוטי נוסף ורדיקלי הרבה יותר.

בציוריו הדתיים של קאראווג'ו שילב האמן דוגמנים מסביבתו הקרובה. היו אלו אנשים פשוטים, מן המעמדות הנמוכים בחברה, שהוצגו בדמות קדושי הכנסייה. בהופעתם הפכו את הדמויות הנשגבות לדמויות ממשיות, בעלות גוף ארצי שאינו מושלם ואידיאלי. בציורים אלו, כדוגמת "צליבת פטרוס הקדוש" (1601), "ההתגלות לפאולוס בדרך לדמשק" (1601) או "מאסרו של ישו" (1602), מתגלה הגוף הקדוש כנוכח בצורה חומרית וסנסואלית בחיי המאמין הצופה.

הומוארוטיקה וראשית הצילום

ראשית הצילום, במחצית המאה ה-19, העמידה בפני האמנים את שאלת ייצוגו של הגוף האנושי באמנות. בתחילתו נתפש הצילום כמכשיר טכני, כלומר כ"אומנות" ולא כ"אמנות" (Fine Art), לתיעוד המציאות. ייתכן כי תפיסה זו אפשרה, ביחד עם הולדת הצילום, את יצירתה של מסורת צילומים ארוטיים והומוארוטיים. עם זאת, "עד לאמצע המאה ה-19 ראו בצילום עירום מעשה מגונה שאפשר לעמוד לדין בגינו", לפיכך צילומים מסחריים אלו, אשר נוצרו מחוץ למסגרת הלגיטימית של הצילום, השתמשו בפרקטיקות שונות כדי להסוות את העירום.

בין פרקטיקות אלו ניתן למצוא יצירתם של תצלומים תיעודיים של אמנים ודוגמניהם כגון צילום של צלם אנונימי משנת 1880 ובו "הצייר פלגייר רוכן מעל שני גברים שריריים הנאחזים זה בזה בתנוחה דרמטית ומבקש לאזן את אחיזתם".

פרקטיקה אחרת של צילום עירום השתמשה בתנוחות של האמנות הקלאסית ו"המחישה" אותם כסוג של "עירום חינוכי". עם צלמים אלו נמנה הברון וילהלם פון גלדן (Wilhelm von Gloeden), שהרבה לצלם גברים צעירים בתנוחות ארוטיות המושפעות מן האמנות הקלאסית ובייחוד מן הפיסול היווני. בצילומים אלו הוצגו הצעירים כדמויות אלים או כדמויות יוונים בחיי היום יום, כשהם לבושים טוגות וענודים בזרי דפנה או לחלופין בעירום מלא. יש וצילומים מסוג זה שימשו אמנים לשם עבודתם ובכך החליפו בכך את הצורך בדוגמנים חיים. הדוגמה המרכזית לשימוש כזה בצילום כאמצעי ליצירה הומוארוטית הוא הצייר האמריקאי תומאס אייקינס, שצילם בעצמו סצנות של גברים עירומים או קבוצות נערים רוחצים בנהר, לעיתים היו אלה תלמידיו, ושילב אותם כדמויות בציוריו.

סוג שלישי של צילום הציג גישה מדעית לתיאור הגוף. צלמים כגון אדוארד מויברידג', רישה (Richer), מארה (Marey), דמנאי (Demeny) ואחרים חקרו את הגוף ואת יכולת הצילום לפרק ולהקפיא תנועה. "חקר הגוף והתנועה", כותבת אורית רוזן על צילומים אלו, "מתבססים כענף מתודי הבוחן ובודק את הגוף על כל פרטיו הנסתרים, במטרה להעמיד קטלוגים של איברי הגוף בתנוחות ובמצבים שונים.". יש וגם בגישה בעלת אופי קטלוגי-מדעי זה, חודרת הפרוזאיות של צילום הגוף הממשי את מסך ה"מדעיות" שבו. בכך הוא עלול לאזכר באופן עשייתו טכניקות מן האמנות הפורנוגרפית, בשל השימוש בטכניקות של קיטוע הפריים הצילומי ושל חוסר התייחסות של הצלמים אל הדוגמנים כאל דמויות שלמות וממשיות.

הומוארוטיקה והדקדנס

בתרבות של סוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 התקיימה באירופה תקופה שמקובל לכנות "הדקדנס", כלומר, שקיעת התרבות ה"יפה". הספרות והאמנות של התקופה ביטאו את הסיאוב ואת המצוקה החברתית של חלקים בחברה, לצד התמכרות לביטויי יופי. בתרבות זו פרחו ביטויים רבים של הומוארוטיקה. לעיתים הם תוארו כביטוי שלילי של החברה.

ביטויים אחרים מפגישים בין הומוארוטיקה לבין מחלה. היצירה הידועה ביותר בנושא זה היא הנובלה "מוות בוונציה" (1912), שכתב תומאס מאן. היצירה מתארת סופר מזדקן שמפתח רגשות ארוטיים כלפי נער פולני, וחושפת את הזיקה הסמויה והרת-האסון שבין ההוויה האסתטית לבין הברבריות. הסגידה ליופי, שהסופר אשנבאך מקדיש לה את חייו בעבודת-פרך יומיומית, מתגלגלת בערוב ימיו לפרץ תשוקה הומוארוטית לנער היפהפה, ומביאה אותו לעצימת עיניים מפני אסון הטבע המתרחש, ולמותו שלו. יצירה אחרת מאת גוסטב פלובר, "אגדת הקדוש יוליאנוס מכניס האורחים" (1877), מציגה נזיר מתבודד אשר בפרץ של אמונה ואדיקות מקיים יחסי מין עם מצורע שאותו אסף לבקתתו. מפגש זה מוליך את הנזיר אל הארה טרנסצנדנטלית.

אחד מן הביטויים האוונגרדיים ביותר של גישה זו נמצא ב"שירי מלדורור". השירים מאת לוטראמון, שם העט של המשורר איזידור דיקאס (Isidore Ducasse). השירים כתובים בפרוזה ומתארים מסע של אלימות וזוועה. בחלקים מן השירה האוונגרדית מתאר הגיבור מלדורור את האלימות שעליה הוא מפנטז, אלימות החוצה גם את גבולות המוסר והמגדר: "את גופי אקשט במקלעות פרחים ריחניים לכבוד קורבן הכפרה הזה; ושנינו נסבול, אני כבר בשרי נקרע, ואתה כי אתה קורע את בשרי... פי דבוק אל פיך. הוי, עלם, זהוב שער, נעים עיניים, התעשה כעצתי עכשיו? בעל כורחך רוצה אני שתעשה זאת ותשמח את מצפוני."

אסתטיקה קווירית

"ללא כותרת", צילום מעשה ידי עדי נס מתוך סדרת "החיילים". אוסף מוזיאון ישראל.

השחרור המיני של ההומוסקסואלים במאה ה-20, ובייחוד במחצית השנייה שלה, יצרו את מושג "התאוריה הקווירית", אשר שואפת לאגד תחתיה את הזהויות המיניות והמגדריות השונות, כאלטרנטיבה ביקורתית לממסד השמרני. שיח זה נתן לגיטימציה גם להצגת מודלים גבריים השונים מן האסתטיקה ההומוארוטית המסורתית בתרבות האירופית-נוצרית. ייצוגים שונים החלו להופיע כביטויי תרבות שוליים וכללו ביטויים קאמפים כגון דראג וטרנסג'נדרים, ביטויים של קהילת "BDSM" ועוד. מתוך תרבויות שוליים אלו נוצרו גיבורים משולי החברה, דוגמת עבריינים ומלחים אשר הציגו מיניות מאיימת שעתידה הייתה לערער את ערכי החברה ומוסדותיה. גיבורים אלו מוקמו בזירות שוליים ועסקו גם בפעילות מינית הומוסקסואלית כדוגמת "קרוזינג", מונח סלנג המתאר חיפוש אחר פעילות מינית במקומות ציבוריים כגון גנים ציבוריים, למשל גן העצמאות בתל אביב.

בישראל

ההומוארוטיקה בישראל התפתחה עקב בצד אגודל עם האמנות הישראלית על היבטיה, וחווה את הקשרי הדימוי הגופני הגברי עם צירי ההתפתחות המרכזיים וחלק מ"מחזור החיים" של הישראליות הגברית: האתוסים הקולקטיוויים של המיישבים החלוצים (לרבות המפגש האקזוטי עם הסביבה הילידית, כמו שבא לידי ביטוי למשל אצל נחום גוטמן או דן בן אמוץ), הקיבוץ, ומעל לכל הצבא. אמנים ישראלים שעוסקים בהומוארוטיקה בוחנים את הקו שעליו מתקיימים הניגודים בין דמות המקומי ה"מחוספס" – והמגע שהוא מקיים כבשגרה עם גברים אחרים כביטויים של אחווה, שיתוף ורעות – לבין מסרים סמויים מתמידים של עניין פיזי גשמי, והם מעמתים ופורמים את הגבולות האלה זה כנגד זה, ובכך בודקים את טיב הישראליות שלהם ואת הנזילות של המוסכם לעומת הנשגב. בולטים בהם הצלמים עדי נס ואורי גרשוני, משוררים כאילן שיינפלד, הצייר גיל מרקו שני (זוכה פרס גוטסדינר), הצייר רפי פרץ ויוצרים אחדים מתחום הקולנוע.

התנסות לסבו-ארוטית מתמצית בין השאר בפועלן של הוגות כעמליה זיו.

ראו גם

• טום אוף פינלנד
• ח'וואל

קישורים חיצוניים

• משה דור, גאווה ודעות קדומות, באתר ynet, 15 בדצמבר 2009
• רונה קינן ודורי מנור, ‏זמרות חד-מיניות, באתר iCast‏, 10 באוגוסט 2010