מתתיהו שמואלביץ' – הבדלי גרסאות

מתתיהו שמואלביץ'
	מתי שמואלביץ (משמאל) ונתן ילין-מור עם שחרורם מכלא עכו, 1949
לידה	19 בינואר 1920; לודז', פולין
פטירה	3 בדצמבר 1995 (בגיל 75)
מדינה	ישראל
מקום קבורה	בית העלמין ירקון
תפקיד	מנכ"ל משרד ראש הממשלה
מפלגה	הליכוד
בן או בת זוג	ש. שפרה

עיון אינטראקטיבי בהיסטוריה

→ העריכה הקודמת העריכה הבאה ←

תוכן שנמחק תוכן שנוסף

חזותיקוד ויקי

בשורה

גרסה מ־13:04, 23 במאי 2020

מתתיהו (מתי) שמואלביץ' (19 בינואר 1920 - 3 בדצמבר 1995) היה מלוחמי הלח"י, נידון למוות וברח פעמיים מבית הכלא. שימש בתפקיד מנכ"ל משרד ראש הממשלה בימי מנחם בגין ויצחק שמיר.

קורות חייו

נולד בעיר לודז' בפולין. בגיל 13 הצטרף לבית"ר ובגיל 17 עלה לארץ ישראל. הוא עלה באופן בלתי ליגלי עם קבוצת אנשי בית"ר בספינת מעפילים במסגרת עליית אף על פי. ביום כיפור 1938 הגיע לחוף בנימינה והצטרף לפלוגת בית"ר במקום. עם הפילוג באצ"ל הצטרף ללח"י.

באוגוסט 1941 נעצר בתל אביב ונשלח בצו מעצר מינהלי ללא משפט למחנה המעצר מזרעה בצפון עכו (כיום המרכז הרפואי לבריאות הנפש - מזרע), שם פגש רבים מחבריו אנשי לח"י בתוכם יצחק שמיר ונתן ילין מור. בדצמבר 1942 הועברו עצורי לח"י ממזרע למחנה המעצר בלטרון. מיד החלה קבוצה של 20 עצורים, שנתגבשה עוד במזרעה, לחפור מנהרה. חפירת המנהרה נמשכה כתשעה חודשים. היה צורך לדאוג לכלים מיוחדים לחפירה, להוצאת האדמה ופיזורה מבלי שירגישו בה לא רק השומרים אלא גם שאר העצורים שלא הובאו בסוד הבריחה. היה גם צורך לספק תאורה ואוורור במנהרה. את האדמה שהוצאה פזרו בערוגות נוי שנבנו סמוך לצריפים. אורך המנהרה היה כשבעים מטר והיא עברה מתחת לגדר המחושמלת. בתיאום ובעזרה של חברים מבחוץ יצאו בלילה של 1 בנובמבר 1943 20 עצורי לח"י ובתוכם שמואלביץ, אל החופש.^[1]

הוא שב לעבודת המחתרת ופעל לגיוס חברים ואוהדים למחתרת. ב-5 באפריל 1944 כשהלך ברחוב החשמונאים בתל אביב, נתבקש על ידי משמר בריטי להזדהות. בתגובה הוא החל להימלט. הבריטים פתחו עליו באש והוא החזיר אש ופגע בשוטר בריטי. לבסוף נפגע מקליע ברגלו ונפל. שני חיילים בריטים ניגשו אליו ודרסו אותו עם נעליהם המסומרות בזרועו, לפתע הגיח אמבולנס, והאחות החלה לטפל בו תוך כדי שגוערת בחיילים לבל יפריעו לה לטפל בפצוע, וכך הוא ניצל^[2]. הוא הזדהה בשם רפאל בירנבוים. הבריטים לא זיהו אותו כאחד מ-20 הבורחים מלטרון עד שאמר להם זאת במשפטו.

בכלא המרכזי בירושלים (במגרש הרוסים) החליט שמואלביץ להפוך את משפטו למשפט פוליטי. הוא היה זמן מה בתא עם ישראל אלדד שעזר לו בניסוח הנאום בפני השופטים. נאומו של שמואלביץ עשה רושם גדול בארץ והתפרסם בעיתונים, עדות לשינוי ביחס היישוב בארץ ללח"י.^[3] בית המשפט מצא אותו אשם ודן אותו למוות בתלייה. הוא הולבש בבגד אדום והוכנס לתא הנידונים למוות^[4]. הלחץ הציבורי השפיע על הבריטים והם המתיקו את עונשו למאסר עולם. הוא הועבר לריצוי עונשו לכלא ירושלים. לאחר גירוש 251 עצורי המחתרות לאריתריאה הוא ארגן שביתת רעב והפסקת עבודה למשך 48 שעות. בעקבות זאת הועבר לכלא עכו.

ב-4 במאי 1947 השתתף בפריצה לכלא עכו. לרוע מזלו נהג הרכב שנסע בו טעה ובמקום לנסוע מזרחה, הוא פנה דרומה ונתקל ביחידה של חיילים בריטים (כלניות) שפתחו באש. הרכב התמלא פצועים והרוגים. שמואלביץ נמלט פצוע והסתתר בשדה קמה. חייל בריטי גילה אותו והתכוון להורגו. בשנייה האחרונה הגיע סגן מנהל הכלא וחצץ ביניהם.

לאחר זאת, חפרו הוא וחבריו מנהרה בתאם אל האולמות העתיקים שתחת הכלא, אך כעבור חפירה ממושכת וכשלונות מספר שנבעו ממפולות עפר וסלעים הבינו שאין מנוס מלהשיג קרשים וסמוכות בהם יחזקו את המנהרה. התכנון היה לעשות "מכה" - 60 אסירי אצ"ל ולח"י ימלטו בלילה אחד דרך המנהרה בעזרת חבריהם מבחוץ, ואילו הבריטים לא יידעו לעולם כיצד התרחש הדבר. החפירה בתאם בוצעה בתוך עמוד היישר כלפי מטה, והפתחים (בעמוד ובתקרת האולם שתחתיו) הוסוו היטב ולא היה סיכוי לעיניים זרות לגלותם. הבריחה נועדה להתבצע באחד הלילות שבין 5 ל-10 בדצמבר, אולם לאחר החלטת האומות המאוחדות ב-29 בנובמבר 1947 על תוכנית החלוקה, התקיפו האסירים הערביים בכלא עכו את האסירים היהודים שהתגוננו יפה. בעקבות זאת הוחלט להעביר את האסירים היהודים לכלא ירושלים – המנהרה נשארה מיותמת.

בכלא ירושלים שימש כמנהיג אסירי הלח"י והאצ"ל, והיה למוכתר תא 23. שמואלביץ' וחבריו לתא תכננו בריחה מן הכלא באמצעות חפירת מנהרה. ב-20 בפברואר 1948 יצאה התוכנית אל הפועל, ו- 12 אסירים מהאצ"ל ומהלח"י נמלטו מכלא ירושלים דרך מנהרה שחפרו, אשר התחברה למערכות הביוב, כשהם מחופשים לפועלי עירייה שבאו לתקן את הביוב בבית הסוהר. ראשון הנמלטים היה שמואלביץ' מנהיג הבריחה, ואחריו יצא משה סבוראי. אחריהם יצאו בזוגות עוד עשרה אסירי לח"י ואצ"ל, כאשר כל זוג שיוצא ממערכת הביוב בתחפושת פועל, מגביר את חשדם של השומרים. הבורח ה-13 נתפש והוחזר אל הכלא. בכך השלים שמואלביץ' שלוש בריחות משלושה בתי כלא שונים של הבריטים: לטרון, עכו, וכלא ירושלים. שמואלביץ' החל לפרסם את זכרונותיו בעיתון הלח"י "מברק".

לאחר רצח מתווך האו"ם הרוזן פולקה ברנדוט בחודש ספטמבר 1948, נעצרו מתי שמואלביץ' ונתן ילין מור והובאו למשפט בבית דין צבאי מיוחד בעכו באשמת ניהול ארגון טרור. ב-10 בפברואר 1949 נגזרו על ילין מור 8 שנות מאסר ועל שמואלביץ' 5 שנות מאסר אולם הם ניחנו כעבור מספר ימים במסגרת חנינה כללית.^[5] שמואלביץ' הצטרף למפלגת הלוחמים שרבים מיוצאי הלח"י נמנו עם חבריה והיה מועמד במקום השני ברשימתה בבחירות לאספה המכוננת אולם המפלגה זכתה רק במנדט אחד ושמואלביץ' נשאר מחוץ לכנסת.^[6]

בשנת 1949 נישא לתקוה בת יצחק אילון, ונולדו להם שתי בנות: שרה קולקר פסיכולוגית קלינית ופסיכואנאליטיקאית, וצביה שמואלביץ'. בשנת 1964 נישא למשוררת ש. שפרה^[7]. בשנות ה-50 של המאה העשרים היה מו"ל של הוצאת כתבים (עד לרכישתה על ידי הוצאת מ. מזרחי).

מהקמת המדינה ועד לשנות ה-70 עבד שמואלביץ' בעסקים פרטיים שונים. בשנת 1972 הצטרף שמואלביץ' לתנועת החרות, ובשנת 1980 מינה ראש הממשלה מנחם בגין את שמואלביץ' למנכ"ל משרד ראש הממשלה. בתוקף תפקידו זה, היה ממונה מטעם הממשלה על הסכם תשלום הפיצויים למפוני סיני, ועל קשריה של ישראל עם מדינה זרה. לאחר התפטרותו של בגין מהממשלה בחודש אוגוסט 1983, המשיך שמואלביץ' לכהן בתפקיד מנכ"ל משרד ראש הממשלה בממשלתו של יצחק שמיר עד להקמת ממשלת האחדות הלאומית בראשות שמעון פרס בחודש ספטמבר 1984. לאחר שסיים שמואלביץ' את תפקידו במשרד ראש הממשלה, המשיך בפעילות בליכוד^[8].

ספר זכרונותיו בימים אדומים פורסם לראשונה בשנת 1949 והיה לרב מכר. מהדורות נוספות הופיעו בשנים 1978 ו-2004.

שמואלביץ' נפטר ב-3 בדצמבר 1995 בתל אביב, בגיל 75.

לקריאה נוספת

מתתיהו שמואלביץ, בימים אדומים-זכרונות איש לח"י, הוצאת משרד הביטחון - ההוצאה לאור, 1978.
נחמיה בן-תור, הבריחה הגדולה, הוצאת בורסי, 1993.
נתן ילין מור, לוחמי חרות ישראל, הוצאת שקמונה, 1974.

קישורים חיצוניים

דוד תדהר (עורך), "מתתיהו שמואלביץ'", באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך יג (1963), עמ' 4191
צבי אלגת, הנידונים לחיים, מעריב, 26 בנובמבר 1965

הערות שוליים

^ העשרים שעלו מתוך האדמה (עדותו של מתי שמואלביץ על בריחת ה-20 מלטרון), אתר לח"י.
^ יעקב העליון, מצל הגרדום למשרד ראה"מ, מעריב, 4 בינואר 1980
^ משפטו של מתתיהו שמואלביץ', אתר הלח"י
^ מתתיהו שמואלביץ נידון למיתה, דבר, 28 ביוני 1944
^
שגיאות פרמטריות בתבנית:חרות
סוג לא תואם [ 4 ] שוחררו פרידמן ילין, שמואלביץ וכל עצורי לח"י, חרות, 13 בפברואר 1949.
^ רשימת לוחמים, באתר המכון הישראלי לדמוקרטיה
^ פנסיה תקציבית: השחיתות הגדולה בתולדות המדינה
^ מתתיהו שמואלביץ באתר הלח"י

מנכ"לי משרד ראש הממשלה
אהוד אבריאל	טדי קולק	יעקב הרצוג	שמחה דיניץ	מרדכי גזית	עמוס ערן	אליהו בן-אלישר	מתתיהו שמואלביץ'	אברהם טמיר	יוסי בן אהרון
1951–1952	1952–1964	1966–1972	1972–1973	1973–1975	1975–1977	1977–1980	1980–1984	1984–1986	1986–1992
שמעון שבס	צבי אלדרוטי	אביגדור ליברמן	משה ליאון	יוסי קוצ'יק	רפי פלד	אביגדור יצחקי	אילן כהן	רענן דינור	איל גבאי
1992–1995	1995–1996	1996–1997	1997–1999	1999–2001	2001–2001	2001–2004	2004–2006	2006–2009	2009–2011
הראל לוקר	אלי גרונר	יואב הורוביץ	רונן פרץ	צחי ברוורמן	יאיר פינס	נעמה שולץ	יוסי שלי
2011–2015	2015–2018	2019–2018	2019–2020	2020–2021	2021–2022	2022	מ-2023

[1] העשרים שעלו מתוך האדמה (עדותו של מתי שמואלביץ על בריחת ה-20 מלטרון), אתר לח"י.

[2] יעקב העליון, מצל הגרדום למשרד ראה"מ, מעריב, 4 בינואר 1980

[3] משפטו של מתתיהו שמואלביץ', אתר הלח"י

[4] מתתיהו שמואלביץ נידון למיתה, דבר, 28 ביוני 1944

[5] 
שגיאות פרמטריות בתבנית:חרות
סוג לא תואם [ 4 ] שוחררו פרידמן ילין, שמואלביץ וכל עצורי לח"י, חרות, 13 בפברואר 1949.

[6] רשימת לוחמים, באתר המכון הישראלי לדמוקרטיה

[7] פנסיה תקציבית: השחיתות הגדולה בתולדות המדינה

[8] מתתיהו שמואלביץ באתר הלח"י

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

@@ שורה 11: / שורה 11: @@
 נולד בעיר [[לודז']] ב[[פולין]]. בגיל 13 הצטרף ל[[בית"ר]] ובגיל 17 עלה לארץ ישראל. הוא [[עלייה בלתי ליגאלית|עלה באופן בלתי ליגלי]] עם קבוצת אנשי בית"ר בספינת מעפילים במסגרת [[עליית אף על פי]]. ב[[יום כיפור]] [[1938]] הגיע לחוף [[בנימינה]] והצטרף לפלוגת בית"ר במקום. עם הפילוג ב[[ארגון צבאי לאומי|אצ"ל]] הצטרף ל[[לח"י]].
-באוגוסט [[1941]] נעצר ב[[תל אביב]] ונשלח בצו [[מעצר מינהלי]] ללא משפט ל[[מחנה המעצר מזרעה]] בצפון עכו (כיום [[המרכז הרפואי לבריאות הנפש - מזרע]]), שם פגש רבים מחבריו אנשי לח"י בתוכם [[יצחק שמיר]] ו[[נתן ילין מור]]. בדצמבר [[1942]] הועברו עצורי לח"י ממזרע ל[[מחנה המעצר בלטרון]]. מיד החלה קבוצה של 20 עצורים, שנתגבשה עוד במזרעה, לחפור [[מנהרה]]. חפירת המנהרה נמשכה כתשעה חודשים. היה צורך לדאוג לכלים מיוחדים לחפירה, להוצאת האדמה ופיזורה מבלי שירגישו בה לא רק השומרים אלא גם שאר העצורים שלא הובאו בסוד הבריחה. היה גם צורך לספק תאורה ואוורור במנהרה. את האדמה שהוצאה פזרו ב[[ערוגה|ערוגות נוי]] שנבנו סמוך לצריפים. אורך המנהרה היה כשבעים מטר והיא עברה מתחת לגדר המחושמלת. בתיאום ובעזרה של חברים מבחוץ יצאו בלילה של [[1 בנובמבר]] [[1943]][[בריחת ה-20 מלטרון| 20 עצורי לח"י]] ובתוכם שמואלביץ, אל החופש.{{הערה|1=[http://www.lehi.org.il/?id=44 העשרים שעלו מתוך האדמה] (עדותו של מתי שמואלביץ על בריחת ה-20 מלטרון), אתר לח"י.}}
+באוגוסט [[1941]] נעצר ב[[תל אביב]] ונשלח בצו [[מעצר מינהלי]] ללא משפט ל[[מחנה המעצר מזרעה]] בצפון עכו (כיום [[המרכז הרפואי לבריאות הנפש - מזרע]]), שם פגש רבים מחבריו אנשי לח"י בתוכם [[יצחק שמיר]] ו[[נתן ילין מור]]. בדצמבר [[1942]] הועברו עצורי לח"י ממזרע ל[[מחנה המעצר בלטרון]]. מיד החלה קבוצה של 20 עצורים, שנתגבשה עוד במזרעה, לחפור [[מנהרה]]. חפירת המנהרה נמשכה כתשעה חודשים. היה צורך לדאוג לכלים מיוחדים לחפירה, להוצאת האדמה ופיזורה מבלי שירגישו בה לא רק השומרים אלא גם שאר העצורים שלא הובאו בסוד הבריחה. היה גם צורך לספק תאורה ואוורור במנהרה. את האדמה שהוצאה פזרו ב[[ערוגה|ערוגות נוי]] שנבנו סמוך לצריפים. [[בריחת ה-20 מלטרון|אורך המנהרה]] היה כשבעים מטר והיא עברה מתחת לגדר המחושמלת. בתיאום ובעזרה של חברים מבחוץ יצאו בלילה של [[1 בנובמבר]] [[1943]][[בריחת ה-20 מלטרון| 20 עצורי לח"י]] ובתוכם שמואלביץ, אל החופש.{{הערה|1=[http://www.lehi.org.il/?id=44 העשרים שעלו מתוך האדמה] (עדותו של מתי שמואלביץ על בריחת ה-20 מלטרון), אתר לח"י.}}
 הוא שב לעבודת המחתרת ופעל לגיוס חברים ואוהדים למחתרת. ב-[[5 באפריל]] [[1944]] כשהלך ברחוב [[החשמונאים]] בתל אביב, נתבקש על ידי משמר בריטי להזדהות. בתגובה הוא החל להימלט. הבריטים פתחו עליו באש והוא החזיר אש ופגע בשוטר בריטי. לבסוף נפגע מ[[קליע]] ברגלו ונפל. שני חיילים בריטים ניגשו אליו ודרסו אותו עם נעליהם המסומרות בזרועו, לפתע הגיח [[אמבולנס]], והאחות החלה לטפל בו תוך כדי שגוערת בחיילים לבל יפריעו לה לטפל בפצוע, וכך הוא ניצל{{הערה|{{מעריב|יעקב העליון|מצל הגרדום למשרד ראה"מ|1980/01/04|02000}}}}. הוא הזדהה בשם ''רפאל בירנבוים''. הבריטים לא זיהו אותו כאחד מ-20 הבורחים מלטרון עד שאמר להם זאת במשפטו.