איברהים פאשה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
אבראהים מחמד עלי פאשה
(1789; קוואלה, האימפריה העות'מאנית - 10 בנובמבר 1848; קהיר) (בגיל 59 בערך)
IbrahimBaja.jpg
שם בשפת המקור إبراهيم محمد علي باشا
מדינה מצרים
ואלי מצרים ה-2
תקופת כהונה יולי 1848 - נובמבר 1848 (כ־17 שבועות ו-5 ימים)
הקודם בתפקיד מוחמד עלי
הבא בתפקיד עבאס ה-1

אבראהים מחמד עלי פאשהערבית: إبراهيم محمد علي باشا, 1789 - 1848) היה קצין מצרי שנלחם בהצלחה נגד האימפריה העות'מאנית והשתלט על סוריה ועל ארץ ישראל. בנו (נטען גם שהיה בנו - המאומץ) של שליט מצרים מוחמד עלי.

איברהים ידוע בהיסטוריה היהודית בגלל מעורבותו בעלילת הדם של דמשק, שהייתה חלק מסכסוך בינלאומי גדול שבעקבותיו אולץ לעזוב את סוריה.

ראשית דרכו[עריכת קוד מקור | עריכה]

איברהים נולד בעיר קוואלה (Kavala), הנמצאת באזור מקדוניה שביוון המודרנית והייתה אז חלק מהאימפריה העות'מאנית. גם אביו היה יליד אותה עיר.

בשנת 1805 בזמן שאביו נאבק להשתלט על מצרים, הוא שלח את בנו בן ה-16 להיות בן ערובה אצל הקפיטן פאשה העות'מאני (אדמירל הצי). אולם כאשר שלטון אביו במצרים הוכר על ידי השער הנשגב (השלטון העות'מאני), והוא אף הצליח להביס את חיל המשלוח הצבאי האנגלי בפיקודו של מייג'ור ג'נרל אלכסנדר מקנזי פרייזר, הותר לאיברהים לחזור למצרים.

כאשר יצא מוחמד עלי לחצי האי ערב להילחם בווהאבים, הוא השאיר את איברהים לפקד על מצרים העליונה, שם המשיך במלחמתו נגד כוחם המדולדל של הממלוכים אותם הצליח לנצח. ב-1816 התמנה איברהים כמפקד הצבא המצרי בחצי האי ערב.

מלחמות בווהאבים[עריכת קוד מקור | עריכה]

איברהים עמד בראש המערכה נגד הווהאבים שהשתלטו על ערי הקודש האיסלמיות מכה ואל-מדינה. ב-1816 נחת איברהים בנמל ינבו, נמלה של מדינה והשתלט חיש מהר על הערים הקדושות. משם יצא למסע אל מדבר נג'ד כדי לכבוש את המצודה הווהאבית דראיה. החיילים המצריים, אף עך פי שהיו מאומנים ומצוידים היטב, והחזיקו ביתרון גדול בארטילריה, התקשו לצעוד בתנאי המדבר הקשים, אולם איברהים הוליך את צבאו בנחישות דרך המדבר, בתנאים קשים אותם חלק עם חייליו, עד שבספטמבר 1818 כפה על המנהיג הווהאבי להיכנע, כבש והרס את מצודתו.

הקרבות בפלופונסוס[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1819 חזר איברהים פאשה במסע ניצחון לקהיר. בקהיר סייע איברהים לקולונל הצרפתי סֶב הידוע גם כסוליימן פאשה, שנשכר כדי לאמן את הצבא המצרי בשיטות אירופיות. ב-1824 נתמנה איברהים להיות מושל מוראה ( השם שבו נקרא חצי האי פלופונסוס) על ידי הסולטאן מהמוט השני. איברהים נתבקש לסייע לסולטאן במאבקו נגד היוונים במסגרת מלחמת השחרור היוונית (1821 - 1832). הוא יצא בראש שייטת וצבא בן 17,000 חיילים לפלופונסוס. מסעו נתקל בקשיים בגלל חששו מספינות האש היווניות ובשל התקוממות מלחיו היוונים, אולם לבסוף הצליח לנחות בפלופונסוס, להשתלט על שטחים נרחבים ביוון, ולפגוע בתושביה. הוא החריב שטחים נרחבים ומכר את תושביהם לעבדים במצרים. מעשי האכזריות והדיכוי שלו כנגד אוכלוסייה נוצרית עוררו זעזוע במערב, ומעצמות המערב התערבו במלחמה, איברהים הובס בקרב נאווארינו וחיל משלוח צרפתי נחת ביוון ב-1827. לבסוף כפו עליו מעצמות המערב להיכנע באוקטובר 1828, ואיברהים נאלץ לעזוב את יוון.

איברהים בסוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הממשלה העות'מאנית ניסתה כנראה למנוע את חזרתו של איברהים פאשה למצרים, מאחר שחששה מכוחו הצבאי הרב.

מוחמד עלי, שהיה מסוכסך עם השער העליון, שלח את בנו ב-1831 בראש צבא לכבוש את סוריה, מבצע אותו מילא בהצלחה רבה.

הוא כבש את עכו לאחר מצור קשה ב-27 במאי 1832, כבש את דמשק, הביס כוח של הצבא העות'מאני בחומס ב-8 ביולי, כוח-צבאי נוסף בביילן ב-29 ביולי, פלש לאסיה הקטנה, ולבסוף הביס את הווזיר הגדול ב-21 בדצמבר בקרב קוניה.

על פי תנאי אמנת קוטיה הפך איברהים לשליט סוריה וארץ ישראל. בתחילה היה פופולרי מאוד בקרב התושבים, אולם הגזרות והמיסוי הכבד שהשית על התושבים המוסלמים בהוראת אביו, גרם לתסיסה גוברת והולכת והביאו בסופו של דבר לפרוץ מרד הפלאחים. ב-1838 חידשו העות'מאנים את המלחמה באיברהים. תחילה זכה איברהים בניצחון בקרב נזיב ב-1839, אולם לאחר מכן התערבו בריטניה והאימפריה האוסטרו-הונגרית, בניסיון להציל את האימפריה העות'מאנית, וכפו על איברהים לעזוב את סוריה ולהחזירה לשלטון עות'מאני.

איברהים ועלילת הדם של דמשק[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1840, בשלהי שלטונו של איברהים בסוריה התחוללה עלילת הדם של דמשק. ככלל היה יחסו של איברהים ליהודי סוריה טוב והם ציפו כי יושיע אותם מן הרדיפות שהיו מנת חלקם קודם לכן. בה בשעה שהשלטון המצרי התייחס ליהודים בסובלנות רבה, הרי מנהיגי הנוצרים היוונים, הארמנים והקתולים שבארץ -ישראל ובסוריה, היו "אויבים קשים ליהודים אפילו יותר מאשר המוסלמים"[דרוש מקור]. בעלילת הדם של דמשק היה מעורב הקונסול הצרפתי. הקונסול שכנע את הפאשה לחקור בעינויים את יהודי דמשק ואף היה מעורב אישית בעינויים אלה.

באותו זמן התערבו הקונסולים של בריטניה ואוסטריה לטובת היהודים. התערבותו של הקונסול הבריטי נבעה גם מתוך אידאולוגיה פרוטסטנטית-מיסיונרית, ואולם בעיקר נבעה התערבותם של שני קונסולים אלו מתוך ההתחרות בהשפעה הצרפתית הגדולה בסוריה. בסופו של דבר הביאה התערבות זו, כאמור, לסילוק השלטון המצרי מסוריה.

איברהים בארץ ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאיברהים פאשה מקום חשוב בהיסטוריה של ארץ ישראל. ב-1831 עלה איברהים בראש צבא בן 40,000 חיילים על ארץ ישראל. הוא כבש את עזה, רמלה, יפו, חיפה וירושלים ללא קרב, ואת עכו לאחר מצור אכזרי של ששה חודשים.

כיבוש הארץ בידי איברהים פאשה הביא לשינוי דמוגרפי מהותי. איברהים פאשה הביא עמו עשרות אלפי מצרים, ביניהם גם פלאחים, לשם ביצוע עבודות שונות ועל מנת לקבץ סביבו נאמני שלטון. מצרִים אלה התיישבו בכפרים ובערים, בייחוד בשפלת החוף שהייתה למעשה ריקה, לדוגמה ביישוב ערב-אוּפּי בוואדי חוורה (עמק חפר) והיישוב ערב-דמארה באזור חדרה; שכונות מצריות אחדות ביפו וכפרים בסביבתה, כגון פג'ה, סומייל, ג'לג'וליה, אמלבס (פתח תקוה), קובּ‏יבה (כפר גבירול); תושבי קטרה (גדרה) באו בתקופה זו מלוב; בואדי ערה ודרומית לו, התיישבו מאות משפחות של מהגרים מצריים בכפרים עארה, ערערה, כפר קרע, כפר קאסם, טייבה, קלנסואה, אום אל פאחם ואחרים. מאות אחדות של מהגרים ממצרים התיישבו בחיפה.[דרוש מקור]

כשיצא איברהים למסע כיבוש נמל יפו מידי הסולטאן הטורקי הקים מפקדה צבאית על הרכס שמדרום לעיר העתיקה ותכנן להפוך את יפו לעיר נמל מרכזית. איברהים פאשה הביא לארץ חיילים משוחררים ממצרים והושיב אותם בשכונות מסביב לחומות. לשכונות האלה קראו "סכנות" (לדוגמה סכנת א-טורקי) - ומכאן צמח המושג שכונה.

איברהים התייחס באהדה לאוכלוסייה היהודית והנוצרית בארץ אך הטיל גזרות על התושבים המוסלמים. הוא ציווה לאסוף את הנשק מתושבי ארץ ישראל, שלל זכויות של נכבדיהם ודרש מן התושבים המוסלמים לגייס לצבאו אחד מכל חמישה צעירים. כדוגמה ל"זכויות" שנשללו ניתן לציין את ה"מס" שמשפחת אבו גוש נהגה לגבות מכל מי שעבר בדרך לירושלים.

גזרותיו של איברהים, כמו גם עידוד עות'מאני מבחוץ וסיוע של האימפריה הבריטית, הביאו להתקוממות של המוסלמים בארץ ישראל נגד השלטון המצרי (מרד הפלחים).

ב-1834 שלח איברהים אזהרה חמורה למוסלמים לבל יפגעו בקדשיהם של הנוצרים והיהודים.

ההתקוממות נגד שלטון איברהים פרצה במקומות רבים בארץ ישראל, בין היתר בבית ג'אלא, יפו, א-סאלט, שכם, בית לחם, שער הגיא, עזה וצפת.

המורדים צרו על מצודת ירושלים והתחוללו מהומות קשות במשך ששה ימים. הנוצרים התחבאו במנזרים והיהודים בבתי הכנסת אולם רבים מהם נרצחו בידי המורדים המוסלמים. איברהים פאשה חזר לירושלים, עלה למסגד אל אקצה והכריז על חנינה כללית, אולם המורדים סירבו להיכנע. בעקבות כך איברהים נלחם בהם והביס אותם.

שנותיו האחרונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

איברהים בילה את שנותיו האחרונות בשלווה אולם היה חולה מאד, כנראה עקב משקל עודף. ביולי 1848 כאשר נעשה אביו סנילי, מונה איברהים כעוצר אולם נפטר ב-10 בנובמבר 1848.

איברהים פאשה ובית המקדש היהודי[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרב צבי הירש קלישר ראה בכיבוש ארץ ישראל על ידי מוחמד עלי הזדמנות להשגת הארץ בשביל היהודים. בשנת 1836 הוא פנה לר' אשר-אנשיל רוטשילד בבקשה לרכוש את הארץ ולכל הפחות את ירושלים או את הר הבית. במכתב זה פירט הרב קלישר את השקפותיו על הגאולה ועל הקרבת קרבנות בזמן הזה. במקביל ניהל הרב קלישר משא ומתן הלכתי עם רבי עקיבא איגר וחתנו החת"ם סופר בעניין חידוש עבודת הקורבנות בזמן הזה. החתם סופר הסכים לחלק מהטענות אולם טען כי למעשה אין סיכוי להצעה כיון שאיברהים פאשה "הוא קפדן גדול... לבל יקרב שם מי שאינו מאמונת ישמעאל, כי שם נבנה בית עבודה שלהם ואומרים שאבן שתייה באמצע כיפה ההיא, ולא יקרב שם איש זר שאינו מאמונתם".‏[1]

"אבראהים אלאול"[עריכת קוד מקור | עריכה]

הספינה המצרית איברהים אל-אוול נקראה על שם תארו "אבראהים הראשון". היא נלכדה על ידי חיל הים הישראלי במבצע סיני.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ שו"ת חתם סופר, יורה דעה סימן רל"ו. עוד על המשא ומתן ועל האיגרת לרוטשילד בספר "דרישת ציון", מוסד הרב קוק תשס"ב