אלן פרוסט

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
אלן פרוסט
Alain Prost 2008.jpg
לאום Flag of France.svg צרפתי
תאריך לידה 24 בפברואר 1955 (בן 59)
מקום לידה צרפת
קריירת פורמולה 1
אליפויות 4 (1985, 1986, 1989, 1993)
מרוצי גרנד פרי 202
ניצחונות 51
פודיומים 106
נקודות בקריירה 798.5
זינוקים מפול פוזישן 33
הקפות מהירות 41
קבוצות מקלארן (1980)
רנו (1981-1983)
מקלארן (1984-1989)
פרארי (1990–1991)
ויליאמס (1993)

אָלֶן מָארִי פַּסְקָל פּרוֹסְט (צרפתית: Alain Marie Pascal Prost; נולד ב-24 בפברואר 1955) הוא נהג מרוצים צרפתי וחבר מסדר האימפריה הבריטית. משנת 1987 ועד שנת 2001 החזיק בשיא הניצחונות במרוצי פורמולה 1. בשנת 1993, לאחר זכייה באליפות עולם רביעית במרוצי פורמולה 1 פרש ממרוצי הגרנד פרי והישג זה מדרג אותו במקום השלישי בכל הזמנים באליפויות בפורמולה 1. פרוסט מתחרה כיום במרוצים על קרח במסגרת גביע אנדרוס.

פרוסט גילה את מרוצי הקארטינג בגיל 14 המאוחר יחסית, במסגרת חופשה משפחתית. הוא התקדם במסגרת מרוצי מכוניות לגילאים צעירים והיה לאלוף בצרפת ובאירופה במרוצי פורמולה 3. פרוסט השתתף לראשונה במרוצי פורמולה 1 במסגרת קבוצת מקלארן בשנת 1980, כאשר הוא בן 25. כבר במרוצו הראשון הוא סיים במקום המקנה נקודות וזכה במרוצו הראשון שנה לאחר מכן במרוץ ה"ביתי" שלו בצרפת, כנהג של קבוצת רנו.

לפרוסט היה סגנון נהיגה חלק ורגוע וביסס עצמו רבות לפי נהגי המרוצים אותם אהד והעריך, ג'קי סטיוארט וג'ים קלארק[1]. פרוסט כונה "הפרופסור" בשל גישתו האינטלקטואלית לתחרות. עיקר כוחו היה בהכנת המכונית למרוץ באופן שאפשר לו לחסוך בבלאי בלמים וצמיגים בתחילת המרוץ, כך שיכל לתכנן טקטיקה מחוכמת יותר עבור שאר המרוץ‏[2]. בסוף שנות ה-80' ובתחילת שנות ה-90' הייתה לפרוסט יריבות עזה עם איירטון סנה שהצטרף לפרוסט בקבוצת מקלארן בשנת 1988. לשניים הייתה סדרה של מרוצים מעוררי מחלוקת, כולל התנגשות במרוץ הפורמולה 1 ביפן של שנת 1989. התנגשות זו העניקה לפרוסט את התואר השלישי שלו כאלוף עולם בפורמולה 1. שנה לאחר מכן, באותו מרוץ בסיום העונה, הם התנגשו שוב, אלא שבפעם זו פרוסט אשר נהג עבור קבוצת פרארי, הפסיד. לאחר עונת לא מוצלחת בשנת 1991 ושנת שבתון ב-1992, הצטרף פרוסט לקבוצת ויליאמס, בה שלט בעונת 1993 לפני שפרש באופן סופי כאלוף העולם בפעם הרביעית. בשנת 1997 השתלט פרוסט על קבוצת ליג'ייה והריצה כקבוצת פרוסט גרנד-פרי עד לפשיטת הרגל של הקבוצה בשנת 2001. בשנת 2006 החל פרוסט את שנתו הרביעית במרוצים על קרח.

עיתונאי הספורט המוטורי דניס ג'נקינסון תיאר את פרוסט כ"אדם חם ולא מסובך, שאינו סומך על תשוקה או השראה. הוא גם אינו מפגין יוהרה או שחצנות. הוא בעל רמה של משמעת מנטלית מעל להבנת רוב האנשים"‏[3].

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אלן פרוסט נולד בעיר סאן-שמון בחבל פיי דה לה לואר בצרפת לאנדרה ומרי-רוז פרוסט, אשר היו ממוצא ארמני[4]. לפרוסט היה אח צעיר בשם דניאל אשר נפטר בספטמבר 1986 ממחלת הסרטן[5]. למרות היותו נמוך, פרוסט היה ילד אקטיבי ואתלטי שעסק במגוון תחומי ספורט כולל היאבקות, החלקה בגלגיליות וכדורגל. במסגרת פעילויות אלו שבר את אפו מספר פעמים‏[6]. פרוסט שקל קריירה של מדריך בחדר כושר או ככדורגלן מקצועי, אולם לאחר שגילה את מרוצי הקארטינג בגיל 14 בחר במרוצי מכוניות כקריירה‏[7].

פרוסט נשוי לאן-מארי (נולדה ב-14 בפברואר 1955). לזוג שני בנים, ניקולס פרוסט (נולד ב-18 באוקטובר 1981) וסשה פרוסט (נולד ב-30 במאי 1990). לפרוסט בת נוספת ושמה ויקטוריה. החל משנת 2006 הבן ניקולס משתתף במרוצי פורמולה 3 בספרד עבור קבוצת רייסינג אנג'ינירינג[8]. אלן פרוסט חי בעיר הולדתו עד מועד התגלעות חילוקי דעות עם קבוצת רנו בשנת 1983, אז עבר לעיר לה-מוראז בשווייץ. פרוסט גר בעיר זו עם משפחתו עד שנת 1999 ואז עברו לעיר ניון שבשווייץ‏[9].

קריירת המרוצים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפני פורמולה 1[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרוסט זכה במספר אליפויות מרוצי קארטינג בשנות העשרה שלו. ב-1974 הוא עזב את בית הספר כדי להפוך לנהג מרוצים במשרה מלאה, כאשר לפרנסתו כיוון מנועים ושיווק מכוניות קארטינג. הפרס על זכייתו באליפות צרפת במרוצי הקארטינג לבוגרים לשנת 1975 היה מלגה לעונה שלמה בקטגוריית המרוצים פורמולה רנו בצרפת בשנת 1976 ‏‏[10]. בעונה זו זכה בכל המרוצים מלבד אחד ואכן בתואר האליפות‏[11].

פרוסט המשיך לזכייה בתואר אלוף אירופה בקטגוריית פורמולה רנו לפני שעבר לפורמולה 3 ב-1978. ב-1979 זכה בתוארי האליפות הצרפתית והאירופית בפורמולה 3, זכיות אשר הסבו את תשומת לבן של קבוצות הפורמולה 1‏‏[11]. פרוסט בחר לחתום בקבוצת מקלארן לקראת עונת המרוצים של 1980. להפתעת הקבוצה האנגלית סירב פרוסט להצעתם לנהוג כנהג שלישי במרוץ המסיים בעונת 1979 בטענה שהמחווה לא תתרום לו או לקבוצה‏[12].

פורמולה 1[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקלארן: 1980[עריכת קוד מקור | עריכה]

אלן פרוסט החל את קריירת המרוצים שלו בפורמולה 1 בקבוצת מקלארן לצידו של הנהג הצפון אירי ג'ון ווטסון. במרוץ הבכורה שלו בארגנטינה סיים במקום השישי כשהוא זוכה בנקודה אחת, הישג שנהגים מעטים השיגו. פרוסט הוסיף לזכותו עוד ארבע נקודות במהלך העונה בזכות הישגיו במרוצים בברזיל, אנגליה והולנד. פרוסט סיים את עונת הבכורה שלו במקום ה-15, בשוויון נקודות עם אלוף העולם לשעבר אמרסון פיטיפלדי. למרות העונה המוצלחת יחסית, סבל פרוסט ממספר תאונות. באחת מהן שבר את ידו ובאחרת סבל מזעזוע מוח. בסיום העונה, למרות חוזה לשנתיים נוספות, עזב פרוסט את קבוצת מקלארן והצטרף לקבוצת רנו. הסברי פרוסט לעזיבתו את הקבוצה כללו את המספר הרב של ליקויים הטכניים במכוניות במהלך העונה וכי הרגיש שהקבוצה מאשימה אותו בתאונות שעבר‏[12].

רנו: 1981-1983[עריכת קוד מקור | עריכה]

מכונית הפורמולה 1 של רנו, בה פרוסט כמעט זכה באליפות העולם הראשונה שלו.
1981

שותפו של פרוסט בעונת 1981 היה הצרפתי רנה ארנו. על פי כתב הספורט המוטורי נייג'ל רובאק, כבר מראשית העונה התגלעו סכסוכים בין השניים על רקע היותו של פרוסט מהיר יותר מעמיתו הוותיק ממנו‏[13]. פרוסט לא סיים את שני המרוצים הראשונים של העונה בשל התנגשויות עם אנדראה דה-צ'זריס במרוץ בלונג ביץ', ארצות הברית ועם זיגפריד שטוהר במרוץ בברזיל. לאחר מכן סיים בין שלושת הראשונים במרוץ בארגנטינה. לאחר ארבעה מרוצים שלא סיים, ניצח פרוסט לראשונה בקריירה שלו במרוץ פורמולה 1, אירוע אשר התרחש בגרנד-פרי של צרפת כשהוא מקדים בשתי שניות את עמיתו לשעבר בקבוצת מקלארן, ג'ון ווטסון. עבור פרוסט, הניצחון הראשון שינה את האופן בו הוא העריך את עצמו: "קודם, חשבת שאתה יכול לנצח", אמר, "עכשיו אתה יודע שאתה יכול"‏[14]. פרוסט ניצח בשני מרוצים נוספים באותה עונה, וכן עמד לראשונה בקריירה שלו בעמדת הזינוק המובילה, הפול-פוזישן, במרוץ של הולנד. הוא סיים את העונה במקום החמישי באליפות הנהגים, שבע נקודות אחרי האלוף, נלסון פיקה.

1982

פרוסט ניצח בשני המרוצים הראשונים של עונת הגרנד פרי של 1982, בדרום אפריקה ובברזיל. לאחר מכן לא ניצח מרוצים נוספים באותה עונה וסיים ארבעה מרוצים נוספים בטווח הנקודות (ששת המקומות הראשונים). על אף שפרש משבעה מרוצים במהלך העונה, סיים במקום הרביעי באליפות הנהגים, שיפור של מקום אחד מהעונה הקודמת. יחסיו עם בן קבוצתו ארנו הידרדרו עוד לאחר המרוץ בצרפת. פרוסט טען שארנו, שזכה באותו מרוץ, חזר בו מהסכמה שהייתה לפני המרוץ לפיה הוא יתמוך בפרוסט במהלך המרוץ. גם יחסיו של פרוסט עם העיתונות הצרפתית הידרדרו. פרוסט טען ש"כשחתמתי בקבוצת רנו העיתונאים כתבו דברים טובים עליי, אבל בשנת 1982 הם הפכו אותי לאיש הרע. לדעתי, בכל הכנות, עשיתי את הטעות של לנצח! הצרפתים לא באמת אוהבים מנצחים"‏[13].

1983

ארנו עזב את רנו בעונת המרוצים של 1983 והאמריקאי אדי צ'יבר החליפו כבן הקבוצה של פרוסט. פרוסט זכה בארבעה מרוצים במהלך העונה וסיים שני באליפות הנהגים, שתי נקודות בלבד מאחורי נלסון פיקה. פיקה ביחד עם קבוצת ברבהאם שלטו במרוצי סיום העונה, דבר שעורר בפרוסט תסכול. פרוסט טען שהקבוצה הייתה שמרנית מדי בפיתוח המכונית והדבר גרם לערעור יחסיו עם הנהלת הקבוצה, שהפכה אותו לשעיר לעזאזל על שהפסיד את האליפות באותה עונה. בנוסף, הקהל הצרפתי נטר לפרוסט על הסכסוך עם חביבם ארנו במהלך העונה שעברה, סכסוך אשר גרם לעזיבת ארנו. רנו פיטרו את פרוסט מהקבוצה יומיים בלבד לאחר סיום העונה וה"פרופסור" חתם שוב בקבוצת מקלארן לעונת המרוצים של 1984 והעביר את מגורי משפחתו לשווייץ‏[13].

מקלארן: 1984-1989[עריכת קוד מקור | עריכה]

אלן פרוסט נוהג במכונית ה- McLaren MP4/2B במרוץ הגרנד פרי בגרמניה
1984

הצרפתי הצטרף לקבוצת מקלארן ולעמיתו לקבוצה ניקי לאודה אשר החזיק בשני תוארי אליפות, כשהוא נוהג במכונית המקלארן MP4/2, המונעת במנועי TAG-Porsche. הוא הפסיד את האליפות ללאודה בהפרש של חצי נקודה במרוץ האחרון, אף שזכה בשבעה מרוצים במהלך העונה לעומת חמישה של האוסטרי. הפרש חצי הנקודה נבע מהמרוץ שהופסק במונאקו עקב גשם כבד, כשפרוסט מוביל ואיירטון סנה וסטפן בלוף דולקים אחריו. לפיכך, זכה פרוסט רק במחצית מ-9 הנקודות אשר הוקנו לניצחון באותו מרוץ‏[15].

1985

בעונת המרוצים של 1985 פרוסט היה לצרפתי הראשון שזכה באליפות העולם במרוצי גרנד פרי. הוא זכה בחמישה מתוך שישה עשר מרוצים במהלך העונה. הוא זכה גם במרוץ בסן מרינו, אבל נפסל לאחר שמכוניתו נשקלה לאחר המרוץ ונמצאה קלה מדי על פי התקנות‏[16]. פרוסט סיים בהפרש של 23 נקודות לפני יריבו הקרוב ביותר, מיקלה אלבורטו. יכולתו של פרוסט בעונה זו הקנתה לו את אות מסדר הכבוד בצרפת בשנת 1985.

1986

ניקי לאודה פרש בעונת המרוצים של 1986 והוחלף על ידי האלוף של שנת 1982 קיקה רוזברג. פרוסט הגן בהצלחה על תוארו, למרות מאבק צמוד עם נלסון פיקה ונייג'ל מנסל האנגלי במכוניות הונדה אשר עשו שימוש במנועי ויליאמס[17]. לקראת סוף המרוץ האחרון של העונה באוסטרליה, פרוסט נראה כעומד לסיים במקום השלישי באליפות, אחרי מנסל ופיקה. בעוד מנסל מוביל הוא סבל מתקר בצמיג והתרסק. קבוצת הונדה-ויליאמס הורתה לנהג השני, נלסון פיקה, להחליף את הצמיגים כאמצעי זהירות, דבר שהעניק לפרוסט את הניצחון במרוץ ובעונה כולה. מרוץ בלתי נשכח נוסף עבור פרוסט באותה עונה היה בגרמניה. במכוניתו של פרוסט אזל הדלק בישורת האחרונה של ההקפה האחרונה ופרוסט, אשר מוקם במקום הרביעי באותו רגע, ניסה לדחוף את המכונית מעבר לקו הגמר כשברקע תשואות הקהל. קו הגמר היה רחוק מדי והוא לא סיים לבסוף, אך מוקם במקום השישי כיוון שהמכונית אשר סיימה במקום השביעי הייתה הקפה שלמה אחריו‏[18].

1987

לאחר פרישתו של רוזברג בעונת 1987, זכה סטפן יוהנסון למלא את מקומו הודות לקשריו עם המפרסם של חברת מקלארן, מרלבורו[19]. למרות מכוניתו המיושנת של פרוסט, הוא היווה יריב ראוי לפיקה ומנסל בדרכם לאליפות הנהגים, כשהוא זוכה בשלושה מרוצים במהלך העונה. באותה עונה שבר את שיאו של ג'קי סטיוארט בזכיית מרוצו ה-28 בקריירה. פרוסט מחשיב את המרוץ בברזיל באותה שנה כמרוץ הטוב ביותר שלו בקריירה. מכוניות קבוצת ויליאמס-הונדה שלטו במהלך מקצה הדירוגים ופרוסט זינק מהמקום החמישי. הוא כיוון את מכוניתו בעצמו לקראת המרוץ ובזמן שכולם כיוונו את המכונית לכוח הצמדה מרבי, בשל התחזית הגשומה, הוא בחר בדיוק להפך. באופן זה הצמיגים של המכונית נשחקים פחות בשל נסיעה אטית יותר בסיבובים ומהירה יותר בישורות. פרוסט עצר רק פעם אחת במהלך המרוץ וניצח בהפרש של 40 שניות מהמקום השני. לאחר המרוץ אמר, "כשאתה מנצח במרוץ כזה ההרגשה טובה מאד. היו פעמים בהן עבדתי קשה להגיע במקום השישי, אבל אתה לא יכול להבחין בזה מבחוץ. בעונת 1980 סיימתי שלוש או ארבע פעמים במקום השביעי. ניסיתי בכל כוחי, אבל כולם התאספו סביב המנצח כשהם חושבים שאני סתם מפגר מאחור. אבל אלה הם המרוצים המוטוריים. כך שלמעשה, אתה יכול לשפוט בספורט הזה רק את הטווח הארוך. ניתן לשפוט קריירה או עונה שלמה, אבל לא מרוץ בודד"‏[20]. פרוסט סיים את עונת 1987 במקום הרביעי, 30 נקודות אחרי האלוף נלסון פיקה.

1988

למרות זכייתו של פיקה באליפות הנהגים ושל ויליאמס באליפות היצרנים, הונדה החליטו לספק את המנועים שלהם לקבוצת מקלארן ולא לוויליאמס בעונת 1988. מקלארן-הונדה שלטו באותה עונה, כשהם זוכים ב-15 מתוך 16 המרוצים של העונה. פרוסט ניצח בשבעה מרוצים ועקף את בן קבוצתו החדש, איירטון סנה, ב-11 נקודות, אף שסנה זכה במרוץ אחד יותר. לרוע מזלו של פרוסט, לפי חוקי האליפות באותה עונה רק 11 תוצאות המרוצים הטובים ביותר של כל נהג נחשבו לצורך האליפות ולכן זכה סנה באליפות בהפרש של שלוש נקודות בלבד. עונה זו היוותה את יריית הפתיחה לאחת היריבויות המפורסמות ביותר בפורמולה 1 ולהישגים ומחלוקות חסרי תקדים בין שני חברי הקבוצה.

1989

מקלארן המשיכה לשלוט גם בעונת המרוצים של 1989 בעוד היריבות בין פרוסט לסנה מובילה אותם למסלול התנגשות. מה שהחל כהערכה הדדית הפך להיות שנאה יוקדת, כשהצרפתי מאשים את בן קבוצתו הברזילאי שהוא "נוהג באופן מסוכן"‏[21] ושהוא זוכה ליחס רב יותר מקבוצת מקלארן-הונדה. היריבות הקשה ביניהם במהלך העונה הסתיימה באופן שרבים צפו וחששו ממנו. במרוץ ביפן, בסיום ההקפה ה-46, סנה ניסה לעקוף בפנית השיקיין. פרוסט פנה לתוך הנתיב של עמיתו לקבוצה. שתי המכוניות ננעלו זו בזו והחליקו מחוץ לפניה ואל מסלול המילוט ופרוסט, שהאמין שהאליפות אבדה, יצא ממכוניתו. המרשלים שחררו את מכוניתו של סנה על ידי דחיפתו לאחור לכיוון המסלול, דבר שהעמיד את המכונית ונהגה בסכנה, ולכן הם דחפו אותה שוב. באמצעות דחיפה זו הניע סנה את מכוניתו וחזר למרוץ. מכוניתו אמנם הייתה פגועה בחרטום, אבל בשלב זה היה רק חמש שניות אחרי מוביל המרוץ, אלסנדרו נאניני. בהקפה ה-50 חתך סנה את נאניני בפניית השיקן, לקח את ההובלה וניצח במרוץ. למרות זאת, היה זה נאניני שעמד בראש דוכן המנצחים. שופטי המרוץ פסלו את סנה על כך שפספס את השיקיין. ערעורה של מקלארן נפסל ובנוסף פסק בית הדין על סנה קנס של 100,000 דולר והשעיה של שישה חודשים על תנאי‏[22]. לכן זכה פרוסט בתואר השלישי שלו, אך אמנם בנסיבות מפוקפקות. לאחר עונת 1989 עזב את קבוצת מקלארן לטובת קבוצת פרארי היריבה.

פרארי: 1990–1991[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרוסט נוהג עבור קבוצת פרארי בהקפה הראשונה של מרוץ ארצות הברית ב-1991.
1990

אלן פרוסט החליף את גרהרד ברגר בפרארי כשותפו של הבריטי נייג'ל מנסל בעונת המרוצים של 1990. פרוסט זכה בחמישה מרוצים עבור פרארי באותה עונה: המרוץ בברזיל, מקסיקו, צרפת, אנגליה וספרד. ראוי לציון המרוץ במקסיקו בו זכה פרוסט לאחר שזינק מהמקום ה-13. הן במקסיקו והן בספרד הוביל פרוסט את פרארי לניצחון במקומות הראשון והשני כששותפו הבריטי מאחוריו. האליפות הגיעה להכרעה במרוץ הסיום ביפן כאשר פרוסט מפגר אחרי עמיתו לשעבר לקבוצת מקלארן, איירטון סנה, שהוביל בתשע נקודות. כמו בעונה הקודמת, התנגשות הכריעה את ההתמודדות וכפי שסנה הודה מאוחר יותר, הוא התנגש בכוונה בפרוסט כדי להבטיח לעצמו את האליפות. "מה שהוא עשה היה מגעיל", אמר פרוסט, "הוא אדם ללא ערכים"‏[14]. פרוסט סיים את העונה 7 נקודות מאחורי סנה בטבלת אליפות הנהגים. קבוצתו פרארי, גם כן סיימה שנייה כאשר מקלארן זכתה באליפות היצרנים.

1991

בעונת המרוצים של 1991, מנסל עזב את פרארי בשל מערכת יחסים לא יציבה עם פרוסט‏[23] והצטרף לקבוצתו הקודמת, ויליאמס. מחליפו של מנסל בקבוצת פרארי היה הצרפתי ז'אן אלזי, אשר הרשים בשתי העונות הקודמות במסגרת קבוצת טירל. באותה עונה פרארי לא העמידה מכונית אשר תהווה יריבה ראויה ופרוסט לא זכה באף מרוץ באותה עונה, כשהוא מגיע לבימת המנצחים (מקומות 1-3) בחמישה מרוצים בלבד. את התסכול פרק פרוסט על הקבוצה בביקורת פומבית, ולבסוף פוטר עוד בטרם הסתיימה העונה, לקראת מרוץ אוסטרליה[24]. פרוסט הוחלף על ידי האיטלקי ג'יאני מורבידלי.

ויליאמס: 1993[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרוסט לקח לעצמו שנת שבתון בעונת 1992[25], עונה אשר נשלטה על ידי נייג'ל מנסל בוויליאמס-רנו. לאחר ששמע שפרוסט יצטרף אליו בעונה הבאה, עזב מנסל את הסבב והצטרף למרוצי האינדי (מרוצי מכוניות). לפיכך העמידה ויליאמס קבוצה חדשה לגמרי, כאשר הטירון דיימון היל הצטרף לפרוסט כמחליפו של ריקרדו פטרזה, אשר בתורו עזב לקבוצת בנטון.

פרוסט זכה בעונה זו בתואר האליפות בפעם הרביעית בקושי רב כשמתחרו העיקרי הוא איירטון סנה, אשר נהג במכונית נחותה יחסית. מעט לפני המרוץ של פורטוגל באוקטובר 1993, אלן פרוסט הודיע שלא יגן על תוארו ושבחר לפרוש כנהג המוצלח ביותר בתולדות מרוצי הגרנד-פרי‏[26] - שיא שהחזיק מעמד למשך כמעט עשור. על דוכן המנצחים במרוץ באוסטרליה פרוסט וסנה התחבקו, ודומה היה שסנה, ללא תחרות מהאלוף הפורש, החליט שאין עוד מקום לעוינות ביניהם. פרוסט הופתע מהמחווה‏[27]. הישגיו חסרי התקדים של פרוסט העניקו לו חברות במסדר האימפריה הבריטית, תואר המוענק לבעלי נתינות זרה (זרה לבריטניה).

הגרמני מיכאל שומאכר שבר את שיאו של פרוסט שעמד על 51 ניצחונות, במהלך עונת המרוצים של 2001. יחד עם זאת, הצרפתי עדיין מחזיק בשיא הזינוקים למרוץ במכוניות מונעות במנוע מוגדש טורבו (126) ובמספר הניצחונות המרבי במדינת הבית של הנהג (צרפת במקרה של פרוסט) - 6.

היריבות עם איירטון סנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקרבות בין איירטון סנה לבין פרוסט עמדו במוקד תשומת הלב. היריבות החלה בעונת 1988 כשסנה היה שותפו לקבוצת מקלארן. האירוע המשמעותי ביותר היה במרוץ בפורטוגל, כשסנה מנע מפרוסט לקחת את ההובלה על ידי חסימת דרכו צמוד לקיר אזור הטיפולים (הפיטס). פרוסט הצליח לדחוק את סנה החוצה, כשהוא לוקח את הצד הפנימי של הפנייה ואת ההובלה. פרוסט לא היה שבע רצון מהמהלך של סנה‏[28]. היריבות התחזקה לאחר המרוץ בסן מרינו בשנת 1989, כששני הנהגים הסכימו לא לחסום האחד את דרכו של השני בדרך לפניה הראשונה. בתחילה, סנה נטל את ההובלה ופרוסט ויתר לו על הפניה הראשונה. תאונה של גרהרד ברגר בהקפה הרביעית גרמה להפסקת המרוץ. כשחודש המרוץ, היה זה פרוסט שהוביל לקראת הפניה הראשונה, אלא שהפעם סנה לא ויתר והשתחל אל הפנייה הראשונה תוך הפרת ההסכם בין השניים. הדבר גרם לפרוסט לזעום על יריבו‏[29]. היריבות הגיעה לשיאה במרוץ ביפן באותה עונה, מרוץ אשר הכריע את גורל האליפות. שתי המכוניות התנגשו בפניית השיקיין כשפרוסט מנסה לחסום ניסיון עקיפה של סנה. סנה חזר למרוץ תוך חיתוך של פניית השיקיין והמעשה גרם לפסילתו. פרוסט הודה לאחר מכן שבכוונה לא איפשר לסנה לעקוף, למרות היותו במצב טוב יותר בחלק הפנימי של הפנייה.

בעונת 1990 התנגשו השניים שוב. סנה הוביל על פרוסט, שעבר לקבוצת פרארי, באליפות הנהגים. פרוסט הגיע שני במוקדמות למרוץ סיום העונה ביפן כשסנה מנצח במרוץ עצמו. לפני המרוץ התלונן סנה שהצד שלו בזינוק מלוכלך, ולכן תהיה לו פחות אחיזה מאשר לפרוסט, והדבר יקשה על הזינוק שלו. הערעור של הברזילאי לא התקבל‏[30]. בתחילת המרוץ, פרוסט אכן זינק טוב יותר מסנה, אבל בבלימה לקראת הפניה הראשונה של המרוץ השניים התנגשו וכתוצאה מהתאונה פרשו מהמרוץ וסנה זכה באליפות‏[31]. שנה לאחר מכן הודה סנה שהמהלך היה מכוון, כנקמה על מהלך דומה שעשה פרוסט בפניית השיקיין באותו מרוץ בעונה הקודמת‏[32].

אחרי שחזר פרוסט להתחרות בעונת 1993, המשיכו סנה והוא את היריבות ביניהם. פרוסט נזקק לליווי משטרתי למסלול המרוצים אינטרלגוס לקראת המרוץ בברזיל באותה שנה בשל עוינות האוהדים הברזילאים ואהדתם לבן ארצם סנה‏[33]. השניים המשיכו את הקרבות שלהם על המסלול במרוץ בסילברסטון, אנגליה באותה עונה, כשסנה הגן באגרסיביות על מיקומו נגד מכונית הוויליאמס של פרוסט‏[34].

ב-1 במאי 1994 נהרג סנה במהלך המרוץ בסן מרינו. פרוסט היה בין נושאי הארון בהלוויתו‏[35]. ארבע שנים לאחר מותו של סנה, בשיחה עם נייג'ל רובאק, אמר פרוסט ש"תמיד סירב לדבר עליו". כשסנה מת, אמר פרוסט, "מת גם חלק ממני", כיוון שהקריירות שלהם היו כרוכות זו בזו‏[36].

סנה הרגיש באופן דומה כשפרוסט פרש בתום עונת 1993, כשהודה בפני ידיד קרוב שלו שרק לאחר הפרישה של פרוסט הוא מבין כמה מהמוטיבציה שלו במרוצים הגיעה מתוך היריבות עם אלן פרוסט. במרוצו האחרון של פרוסט בפורמולה 1, באוסטרליה ב-1993, סנה משך את פרוסט אליו לעמדת המקום הראשון על דוכן המנצחים לחיבוק‏[37]. יומיים בלבד לפני מותו, בעודו מצלם הקפה במסלול אימולה עבור הערוץ הצרפתי TF1, בירך סנה את פרוסט, שעבד באותה תקופה בערוץ: "אני מעוניין לקבל בברכה את ידידי אלן - כולנו מתגעגעים אליך". פרוסט אמר שהתרגש מהמחווה‏[38].

קסדה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המדים של פרוסט בעונת 1993

אלן פרוסט השתמש בקסדה אשר עוצבה בשלושת צבעי הדגל הצרפתי: כחול, אדום ולבן. שמו היה כתוב בצד הקסדה. בתחילת הקריירה, הקסדה הייתה לבנה ברובה עם כחול באזור המשקף‏[39]. בשנות הקריירה שלו ברנו הוא השתמש יותר בצבע הכחול, בעיקר בחלק האחורי של הקסדה (רנו אופיינה על ידי הצבע הכחול באותו הזמן בענף הפורמולה 1)‏[40]. פרוסט שמר על העיצוב בעונתו הבאה במקלארן כשהשוני העיקרי היה הוספת הלוגו של הקבוצה החדשה. במעבר לפרארי החליף את הצבעים בסביבות המשקף לכחול.‏[41] במעבר לוויליאמס לא שינה פרוסט דבר, מלבד השינוי ההכרחי בסמלי הלוגו של המפרסמים.

לאחר הפרישה מנהיגה בפורמולה 1[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנים 1994 ו-1995 עבד פרוסט כפרשן בערוץ הטלוויזיה הצרפתי TF1‏[42] ובמקביל עבד עבור רנו כאיש יחסי ציבור[42] . לאחר מכן פרוסט חזר לקבוצתו הישנה מקלארן, כיועץ טכני. הוא גם השתתף במרוצי אופניים בצרפת וסיים במקום ה-12 בקטגוריה שבה השתתף ובמקום ה-42 בכלל בין 5,000 משתתפים‏[42].

קבוצת הגרנד פרי של פרוסט[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך עונת 1989 לאור היחסים הרעועים עם חברו לקבוצת מקלארן, איירטון סנה, פרוסט החל לשקול הקמת קבוצה משלו. פרוסט וג'ון ברנרד, מעצב ראשי לשעבר במקלארן, כמעט והקימו קבוצה ב-1990, אך חוסר יכולתם להשיג תומכים גרם לפרוסט לעבור לפרארי ולגניזת הרעיון. לאחר שפוטר מפרארי לא מצא פרוסט קבוצה לעונת 1992. פרוסט נכנס למשא ומתן עם גי ליג'ייה, בעליה של קבוצת ליג'ייה אבל לבסוף לא הגיעו השניים להסכמה ופרוסט הצטרף לקבוצת ויליאמס לקראת עונת 1993[43]. ב-1995, כשפרוסט עבד עבור רנו, חזו רבים את הקמת קבוצת רנו-פרוסט. רנו סירבה לבקשת פרוסט לספק מנועים לקבוצתו, דבר שהזים את התחזית הזו‏[43].

אוליבייה פאניס נוהג עבור "פרוסט גרנד-פרי" במרוץ בקנדה בעונת 1998

ב-13 בפברואר 1997 רכש פרוסט את קבוצת ליג'ייה מפלאביו בריאטורה ושינה את שמה ל"פרוסט גרנד-פרי"[44]. יום לאחר הרכישה סיכם פרוסט על חוזה לשלוש שנים עם יצרן המכוניות פיג'ו עבור אספקת מנועים עבור העונות 1998 עד 2000[44]. לעונה הראשונה של הקבוצה שמר פרוסט אחד מהנהגים של קבוצת ליג'ייה, אוליביה פאניס, אשר זכה במרוץ הגרנד פרי בסן מרינו בעונת 1996. כשותפו לקבוצה הוחתם היפני שינג'י נקאנו. הקבוצה התחרתה עם מנוע של הונדה-מוגן אשר ליג'ייה השתמשו בהם בעונה החולפת. ההתחלה נראתה מבטיחה והקבוצה אספה שתי נקודות כבר במרוץ הבכורה שלה כאשר פאניס סיים במקום החמישי. הקבוצה צברה 13 נקודות נוספות לפני שפאניס שבר את רגלו במרוץ בקנדה. הוא הוחלף על ידי יארנו טרולי מקבוצת מינארדי. מאותו רגע דברים רק הידרדרו כשהקבוצה זוכה רק בחמש נקודות במהלך תקופת ההחלמה של פאניס. בסיום העונה עמדה הקבוצה במקום השישי עם 21 נקודות.

פרוסט הפך למנהל הקבוצה בתחילת עונת 1998. לאור ההסכם עם פיג'ו לאספקת מנועים לקבוצה, עברו הונדה-מוגן לספק מנועים לקבוצת ג'ורדן. קבוצתו של פרוסט זכתה בנקודה בודדת במהלך העונה בזכות סיומו של יארנו טרולי במקום השישי במרוץ בבלגיה.

עונת 1999 בפורמולה 1 הייתה קריטית עבור קבוצת פרוסט‏[45]. פרוסט שכר את ג'ון ברנארד כיועץ טכני‏[44]. החברה של ברנארד סייעה לעיצוב המכונית החדשה של הקבוצה. פאניס וטרולי הסכימו להמשיך בקבוצה לעונה נוספת. לבסוף המכונית לא נתגלתה כמכשול משמעותי כמו המנועים של פיג'ו, אשר היו כבדים ולא אמינים.

עונתה האחרונה של פיג'ו כספקית המנועים של הקבוצה הראתה סימנים לאופטימיות, כשפרוסט שכר את שותפו לקבוצת פרארי ז'אן אלזי כנהג ראשי ואת הגרמני ניק היידפלד, שזכה בעונת 1999 בפורמולה 3000 כשותפו. העונה הייתה קטסטרופלית והמנהל הטכני אלן ג'נקינס פוטר כבר במהלך העונה. פרוסט בנה מחדש את הקבוצה עם מנהל ראשי ומנהל טכני חדשים‏[44].

בעונה לאחר מכן, עונת 2001, נראה היה שהקבוצה נעה בכיוון הנכון כשפרארי הסכימו לספק מנועים לקבוצה. אך המימון אזל ונפסק, ופרוסט עזב את הקבוצה עם חובות של כ- 30 מיליון דולר‏[44].

בימים שלאחר מפלתה של הקבוצה ועזיבתו של פרוסט, ניכר כי הייתה הסכמה כוללת כי המניע העיקרי למפלה היה הרצון של פרוסט לשלוט בכל האלמנטים של הקבוצה, למרות חוסר הניסיון שלו בעניינים כלכליים וטכניים.

התקופה שלאחר קבוצת פרוסט[עריכת קוד מקור | עריכה]

את שנת 2002 בילה פרוסט עם משפחתו והשתתף בשמונה מרוצי אופניים, כשהוא מסיים במקום השלישי במרוץ "גראניט - מון-לוזר"‏[46]. הצרפתי השתתף בגביע אנדרוס בו נערכים מרוצים על הקרח וסיים במקום השני באליפות לאחר איוון מולר[47]. פרוסט גם התמנה ל"שגריר" עבור יונירויאל, משרה אשר החזיק עד ה-11 במאי 2006[42].

פרוסט המשיך להתחרות במסגרת גביע אנדרוס עד עונת 2005/6 וסיים שני או שלישי בכל השנים‏[48][49][50]. בשנת 2006 הוא גם נטל חלק בסדרת מרוצי הגרנד פרי לוותיקים.

תוצאות במרוצי פורמולה 1 בקריירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

(מרוצים בכתב מודגש מציינים זינוק מהמקום הראשון)

שנה קבוצה 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 12 13 14 15 16 קבוצה מיקום נקודות
1980 מקלארן ARG
6
BRA
5
RSA
DNS
USW
DNP
BEL
Ret
MON
Ret
FRA
Ret
GBR
6
GER
11
AUT
7
DUT
6
ITA
7
CAN
Ret
USA
DNS
מקלארן 16 5
1981 רנו USW
Ret
BRA
Ret
ARG
3
SMR
Ret
BEL
Ret
MON
Ret
ESP
Ret
FRA
1
GBR
Ret
GER
2
AUT
Ret
DUT
1
ITA
1
CAN
Ret
LVG
2
רנו 5 43
1982 רנו RSA
1
BRA
1
USW
Ret
SMR
Ret
BEL
Ret
MON
7
USE
NC
CAN
Ret
DUT
Ret
GBR
6
FRA
2
GER
Ret
AUT
8
SUI
2
ITA
Ret
LVG
4
רנו 4 34
1983 רנו BRA
7
USW
11
FRA
1
SMR
2
MON
3
BEL
1
USA
8
CAN
5
GBR
1
GER
4
AUT
1
DUT
Ret
ITA
Ret
EUR
2
RSA
Ret
רנו 2 57
1984 מקלארן BRA
1
RSA
2
BEL
Ret
SMR
1
FRA
7
MON
1
CAN
3
USE
4
USA
Ret
GBR
Ret
GER
1
AUT
Ret
DUT
1
ITA
Ret
EUR
1
POR
1
מקלארן 2 71.5
1985 מקלארן BRA
1
POR
Ret
SMR
DSQ
MON
1
CAN
3
USA
Ret
FRA
3
GBR
1
GER
2
AUT
1
DUT
2
ITA
1
BEL
3
EUR
4
RSA
3
AUS
Ret
מקלארן 1 73
1986 מקלארן BRA
Ret
ESP
3
SMR
1
MON
1
BEL
6
CAN
2
USA
3
FRA
2
GBR
3
GER
6
HUN
Ret
AUT
1
ITA
DSQ
POR
2
MEX
2
AUS
1
מקלארן 1 72
1987 מקלארן BRA
1
SMR
Ret
BEL
1
MON
9
USA
3
FRA
3
GBR
Ret
GER
7
HUN
3
AUT
6
ITA
15
POR
1
ESP
2
MEX
Ret
JPN
7
AUS
Ret
מקלארן 4 46
1988 מקלארן BRA
1
SMR
2
MON
1
MEX
1
CAN
2
USA
2
FRA
1
GBR
Ret
GER
2
HUN
2
BEL
2
ITA
Ret
POR
1
ESP
1
JPN
2
AUS
1
מקלארן 2 87 (105)
1989 מקלארן BRA
2
SMR
2
MON
2
MEX
5
USA
1
CAN
Ret
FRA
1
GBR
1
GER
2
HUN
4
BEL
2
ITA
1
POR
2
ESP
3
JPN
Ret
AUS
Ret
מקלארן 1 76
1990 פרארי USA
Ret
BRA
1
SMR
4
MON
Ret
CAN
5
MEX
1
FRA
1
GBR
1
GER
4
HUN
Ret
BEL
2
ITA
2
POR
3
ESP
1
JPN
Ret
AUS
3
פרארי 2 71 (73)
1991 פרארי USA
2
BRA
4
SMR
Ret
MON
5
CAN
Ret
MEX
Ret
FRA
2
GBR
3
GER
Ret
HUN
Ret
BEL
Ret
ITA
3
POR
Ret
ESP
2
JPN
4
AUS
DNP
פרארי 5 34
1993 ויליאמס RSA
1
BRA
Ret
EUR
3
SMR
1
ESP
1
MON
4
CAN
1
FRA
1
GBR
1
GER
1
HUN
12
BEL
3
ITA
12
POR
2
JPN
2
AUS
2
ויליאמס 1 99

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקורות[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Roebuck, Nigel (1986) Grand Prix Greats p. 131 Book Club Associates ISBN 0-85059-792-7
  2. ^ Hall of Fame — Alain Prost, Formula1.com. Paragraph 6. Retrieved 16 August 2006.
  3. ^ 8W — Who? — Alain Prost, Forix.com. Paragraph 24. Retrieved 16 August 2006.
  4. ^ Alain's Biography (1921–54), ProstFan.com. Retrieved 22 November 2006.
  5. ^ Alain Prost Siblings, ProstFan.com. Retrieved 25 September 2006.
  6. ^ Hall of Fame — Alain Prost, Formula1.com. Paragraph 2. Retrieved 16 August 2006.
  7. ^ Hall of Fame — Alain Prost, Formula1.com. Paragraph 1. Retrieved 16 August 2006.
  8. ^ Another podium for Racing Engineering in Spanish F3 - Estoril, Automobilsport.com. Retrieved 17 August 2006.
  9. ^ Alain Prost Information, ProstFan.com. Retrieved 17 August 2006.
  10. ^ There were several national Formula Renault championships in Europe.
  11. ^ 11.0 11.1 Alain Prost, GrandPrix.com. Retrieved October 2006.
  12. ^ 12.0 12.1 Roebuck, Nigel Grand Prix Greats 1986, p. 126. Book Club Associates ISBN 0-85059-792-7
  13. ^ 13.0 13.1 13.2 Roebuck, Nigel Grand Prix Greats 1986, p. 129. Book Club Associates ISBN 0-85059-792-7
  14. ^ 14.0 14.1 Hall of Fame — Alain Prost, formula1.com. Retrieved 7 October 2006.
  15. ^ Prost wins under a cloud of controversy, GPRacing.net192.com. Retrieved 25 January 2007.
  16. ^ 1985 San Marino Grand Prix. GPRacing.net192.com. אוחזר ב־2006-10-07.
  17. ^ 1986 Australian Grand Prix. GPRacing.net192.com. אוחזר ב־2006-10-07.
  18. ^ Grand Prix Results: German GP, 1986. GrandPrix.com. אוחזר ב־2006-11-07.
  19. ^ 8W - Who? - Alain Prost. Forix.com Paragraph 18. אוחזר ב־2006-08-16.
  20. ^ 8W — Who? — Alain Prost. Forix.com, paragraphs 19 & 20. אוחזר ב־2006-08-16.
  21. ^ Hall of Fame - Alain Prost. Formula1.com Paragraph 7. אוחזר ב־2006-08-16.
  22. ^ Grand Prix Results: Japanese GP, 1989. GrandPrix.com. אוחזר ב־2006-08-16.
  23. ^ Murray Walker & Simon Taylor Murray Walker's Formula One Heroes p. 108, paragraph 2. Virgin Books, ISBN 1-85227-918-4
  24. ^ Murray Walker & Simon Taylor, Murray Walker's Formula One Heroes p. 115, lines 6–9. Virgin Books, ISBN 1-85227-918-4
  25. ^ Hall of Fame — Alain Prost. Formula1.com, paragraph 9. אוחזר ב־2006-08-16.
  26. ^ Grand Prix Results: Portuguese GP, 1993. GrandPrix.com. אוחזר ב־2006-11-07.
  27. ^ Ayrton Senna by Alain Prost. ProstFan.com, paragraph 50. אוחזר ב־2006-10-12.
  28. ^ Grand Prix Results: Portuguese GP, 1988, GrandPrix.com. Retrieved 17 August 2006.
  29. ^ Mark Hughes. The Unofficial Complete Encyclopedia Of Formula One. Hermes House, 72, lines 13–27. ISBN 1-84309-864-4. 
  30. ^ Mark Hughes. The Unofficial Complete Encyclopedia Of Formula One. Hermes House, 75, lines 8–17. ISBN 1-84309-864-4. 
  31. ^ Mark Hughes. The Unofficial Complete Encyclopedia of Formula One. Hermes House, 75, lines 18–29. ISBN 1-84309-864-4. 
  32. ^ Ayrton Senna attacks Jean-Marie Balestre, GrandPrix.com. Retrieved 11 October 2006.
  33. ^ Derick Allsop. Designs on Victory: On the Grand Prix Trail With Benetton. Hutchinson. ISBN 0-09-178311-9. 
  34. ^ Grand Prix Results: British GP, 1993. GrandPrix.com. אוחזר ב־2006-11-07.
  35. ^ Open Warfare, GPRacing.net192.com. Retrieved 28 November 2006.
  36. ^ Ayrton Senna — By Alain Prost, ProstFan.com. Paragraph 3. Retrieved 16 August 2006.
  37. ^ Fan review of Grand Prix with image of pair on podium. http://www.farzadsf1gallery.com/features/adel93.html. Retrieved January 28 2007.
  38. ^ Maurice Hamilton. Frank Williams. Macmillan, 234. ISBN 0-333-71716-3. 
  39. ^ Grande Prěmio da Argentina de 1980 LookWeb.com.br. Retrieved 12 October 2006
  40. ^ Picture: Alain Prost Renault F1 Flagworld.com. Retrieved 12 October 2006
  41. ^ Alain Prost Helmet JmJauto.com. Retrieved 12 October 2006
  42. ^ 42.0 42.1 42.2 42.3 Alain Prost Information - Alain's career year by year, 1973 - 2006 ProstFan.com. Retrieved 11 October 2006
  43. ^ 43.0 43.1 Team Prost - a dream or reality? GrandPrix.com. Retrieved 12 October 2006
  44. ^ 44.0 44.1 44.2 44.3 44.4 GrandPrix.com > GP Encyclopedia > Constructor > Prost Grand Prix GrandPrix.com. Retrieved September 8 2006
  45. ^ Jean-Michel Desnoues; Patrick Camus & Jean-Marc Loubat Formula 1 99 . Queen Anne Press. ISBN 1-85291-606-0
  46. ^ Alain Prost 2002 Bicycle Racing, ProstFan.com. Retrieved 11 October 2006.
  47. ^ Trophée Andros Championship Standings, p. 3. ProstFan.com. Retrieved 11 October 2006.
  48. ^ Trophée Andros Championship Standings, p. 4. ProstFan.com, retrieved 11 October 2006.
  49. ^ Trophée Andros Championship Standings, p. 5. ProstFan.com, retrieved 11 October 2006.
  50. ^ Trophée Andros, ProstFan.com. Retrieved 11 October 2006.
הקודם:
פטריק דפייה (1973)
אלוף פורמולה 3 הצרפתית
1979
הבא:
אלן פרטה
הקודם:
יאן למרס
אלוף פורמולה 3 האירופית
1979
הבא:
מיקלה אלבורטו
הקודם:
ניקי לאודה
אלוף פורמולה 1
1985-1986
הבא:
נלסון פיקה
הקודם:
איירטון סנה
אלוף פורמולה 1
1989
הבא:
איירטון סנה
הקודם:
נייג'ל מנסל
אלוף פורמולה 1
1993
הבא:
מיכאל שומאכר
אלופי פורמולה 1 בשנים 1970–1989

1970 יוכן רינדט1971 ג'קי סטיוארט1972 אמרסון פיטיפלדי1973 ג'קי סטיוארט1974 אמרסון פיטיפלדי1975 ניקי לאודה1976 ג'יימס האנט1977 ניקי לאודה1978 מריו אנדרטי1979 ג'ודי שקטר1980 אלן ג'ונס1981 נלסון פיקה1982 קקה רוזברג1983 נלסון פיקה1984 ניקי לאודה1985 אלן פרוסט1986 אלן פרוסט1987 נלסון פיקה1988 איירטון סנה1989 אלן פרוסט


רשימה מלאהאלופי 1950–1969אלופי 1970–1989אלופי 1990–2009

אלופי פורמולה 1 בשנים 1990–2009

1990 איירטון סנה1991 איירטון סנה1992 נייג'ל מנסל1993 אלן פרוסט1994 מיכאל שומאכר1995 מיכאל שומאכר1996 דיימון היל1997 ז'אק וילנב1998 מיקה הקינן1999 מיקה הקינן2000 מיכאל שומאכר2001 מיכאל שומאכר2002 מיכאל שומאכר2003 מיכאל שומאכר2004 מיכאל שומאכר2005 פרננדו אלונסו2006 פרננדו אלונסו2007 קימי רייקונן2008 לואיס המילטון2009 ג'נסון באטן


אלופי 1950–1969אלופי 1970–1989אלופי 1990–2009