אנטון צ'כוב
המונח "צ'כוב" מפנה לכאן. אם התכוונתם למשמעות אחרת, ראו צ'כוב (פירושונים).
אַנְטוֹן פַּאבלוֹבִיץ' צֶ'כוֹב (ברוסית: Антон Павлович Чехов; 29 בינואר 1860 – 15 ביולי 1904[1]) היה סופר ומחזאי רוסי.
תוכן עניינים |
ביוגרפיה[עריכה]
נולד ב-29 בינואר 1860 למשפחה קשת יום בעיר טאגאנרוג שבדרום-מערב רוסיה האירופית, לחופו של הים האזובי. כשהזכיר את הוריו נהג להעיר כי "את הכישרון הוריש לנו אבינו ואת הנפש אמנו". אביו הנהיג במשפחה משטר קפדן, ושלח את אנטון ואחיו ללמוד בגימנסיה – דבר שעורר בלבו של אנטון כמיהה לחופש; ואכן, בסיפוריו שזר מחאה אילמת נגד אלימות ושיעבוד.
בשנת 1873, בהיותו בן 13, צפה באופרטה של ז'אק אופנבאך "הלנה היפה", אירוע שריגש אותו ושימש מניע חשוב להחלטתו להיות מחזאי. באותה תקופה השתתף בעיתון הגימנסיה בכתיבת שירים, סיפורים ומערכונים הומוריסטיים. ב-1876, בהיותו בן 16, עברה משפחתו למוסקבה והוא נותר בעיר מולדתו כדי לסיים את לימודיו בגימנסיה. במוסקבה פשט אביו את הרגל ונאלץ להימלט בחשאי מנושיו; כך הפכו ממשפחה קשת יום לעניים מרודים. אנטון, שנשאר בעיר טאגאנרוג, החל ללמד שיעורים פרטיים ולשלוח כסף למשפחתו במוסקבה. לראשונה ידע מהי השפָּלה – בהמתנה למשכורתו העלובה ובמבטי הבוז מהגבירים שהעסיקוהו. תחושות השפלה אלו בוטאו ברבים מטובי סיפוריו של צ'כוב בימים שכבר היה סופר נערץ.
ב-1879 סיים את לימודיו בגימנסיה ועבר ללמוד רפואה באוניברסיטת לומונוסוב במוסקבה, ובמקביל עבד ככתב בעיתון הומוריסטי. עבודתו זו הייתה מקור המחיה העיקרי למשפחה כולה.
בשנים הראשונות לכתיבתו לא ראה בה צ'כוב ייעוד כי אם מקור פרנסה בלבד. כך החל את דרכו הספרותית בתקופה שבה המשטר הצארי דיכא כל גילוי של מחשבה חברתית, ושגשגו עיתונים הומוריסטיים זולים שנאלצו להסתפק בתיאור ההווי הזעיר-הבורגני. דווקא מעבודתו זו הגיח צ'כוב כסופר רוסי דגול, שהוכיח והוקיע את המשטר הרוסי המשעבד, כשפרסם רשימות וסיפורים קצרים תחת הפסבדונים "אנטושה צ'כונטה". גיבורי סיפוריו היו בני המעמד הבינוני, ולאחר מכן גם בני הכפר.
בסיפוריו הקצרים גולל צ'כוב סיפור חיים שלם של דמות, והפך ליוצרו של סוג ספרות חדש – סיפור קצר, הקולט לתוכו רומן. באחד ממכתביו כתב "הִשכלתי לספר בקצרה על פרשות ארוכות". בתיאור גיבוריו נתן אפיון ממצה שלהם בלבד ללא תיאור משפחותיהם ועברם. הוא האמין בהעמדת טיבו של האדם לפי התנהגותו (האסכולה האובייקטיביסטית בספרות).
כמו כן, סגנונו של צ'כוב מתבלט בתיאורי הנוף: שלא כאחרים, המעיט בתיאורי טבע והסתפק בהבלטת פרט אחד האופייני למכלול. סיפוריו שופעים חמלה ואהבה, מלאי השראה לנדכאים, לצד הומור, סאטירה ובוז לגבירים הרוסיים, למושלי העם ולשכבת ההשכלה.
צ'כוב המחזאי מתגלה בדו-שיח התופס מקום ראשון בסיפוריו הקצרים כאמצעי עיקרי לאפיון עצמי של הגיבורים. מחזהו הראשון "פּלַאטוֹנוֹב" לא זכה להצלחה, ולאחר ניסיונות כושלים להעלות אותו על במת התיאטרון קרע אותו לגזרים. מחזותיו הבאים זכו להצלחה רבה יותר, והם בין המועלים ביותר על במות התיאטרון בעולם.
ב-1884 סיים את לימודי הרפואה והחל לעבוד כרופא בכפר ווֹסְקְרֶסֶנְסְק (כיום איסטרה) שליד מוסקבה, שם התרחבו והתגוונו נושאי הכתיבה שלו בעקבות היחשפותו לחיי האיכרים, הרופאים הכפריים, בעלי האחוזות, הפקידים, המורים וקציני הצבא. בשנים אלו הגיע צ'כוב לידי הכרה כי יעודו איננו רפואה אלא ספרות, ופרסם את קובץ סיפוריו הראשון "מעשיות מלפומנה".
ב-1885 אובחנו אצל צ'כוב סימנים ראשונים של מחלת השחפת. תוך זמן קצר הוא הפסיק לעסוק ברפואה והקדיש את כל מרצו לכתיבה. עד 1887 כבר פרסם שלושה קובצי סיפורים ומחזה נוסף "איוונוב". ב-1890 נסע צ'כוב, למרות מחלתו, לסיביר ולאי סחלין, על מנת לעמוד מקרוב על מצוקות האסירים שם. הספר "האי סאכאלין" מתאר את אשר ראה שם.
בשנים הבאות עד מותו הקפיד לבקר באזורים מוכי רעב וחולי, הגיש עזרה לנזקקים, טיפל בנפגעי כולרה ועזר בהקמת בתי ספר לילדי איכרים.
אנטון צ'כוב נפטר ב-15 ביולי (על פי הלוח היוליאני: 2 ביולי) 1904 בעיר המרפא באדנוויילר שבגרמניה.
עד מותו פרסם סיפורים קצרים רבים וכתב מספר מחזות שהועלו בתיאטרון היוקרתי ביותר ברוסיה, התיאטרון האמנותי במוסקבה.
השפעתו[עריכה]
צ'כוב השפיע רבות במחזותיו ובסיפוריו, במבנה העלילה ובעיצוב הגיבורים, על יוצרי המאה העשרים ברוסיה (בהם מקסים גורקי) ומחוצה לה (בהם ארנסט המינגוויי ווירג'יניה וולף).
כלל שטבע צ'כוב במבנה העלילה הפך לכלל בסיסי מקודש במחזאות, בספרות ובקולנוע: "אם מופיע רובה במערכה הראשונה של הצגה, הוא חייב לירות עד סוף המערכה האחרונה".
הוא נחשב כמחזאי בסגנון ריאליסטי, וגיבורי מחזותיו אינם קשורים לזמן מסוים או למקום מסוים, אלא הם נצחיים ואוניברסליים.
בסיפוריו מדגיש צ'כוב את התהום שאינה ניתנת לגישור בין חתירת האדם לשלמות, אמת, צדק ויופי, ובין המגבלות הנוקשות המעיקות על שגרת יומו הריאליסטית. דמויותיו חולמות על החיים הטובים, אך אין להן כלל סיכוי להגיע לשם ואין ביכולתן לעשות דבר על מנת לשנות את מצבן בהווה. שגרת היומיום נתפסת על ידי צ'כוב כתהליך הרסני וממית. האושר, לעומת זאת, הינו מושג בלתי אפשרי, שכן כל חלום שמתגשם הופך מיד לחלק מהשגרה המדכאת, האפורה, היומיומית.
צ'כוב שיתף את אשתו השחקנית אולגה קְנִיפֶּר בהצגותיו בתפקידים מרכזיים.
יצירותיו תורגמו לשפות רבות, בהן עברית, והוצגו גם בתיאטרון "הבימה".
בשנת 1984 יצאה לאור הביוגרפיה "צ'כוב" מאת הסופר הצרפתי אנרי טרואיה (Henri Troyat). היא תורגמה לעברית על ידי אביטל ענבר והופיעה בשנת 1989 בהוצאת עם עובד.
מחזותיו הידועים והמועלים ביותר[עריכה]
- "בת השחף" (1896)
- "הדוד וניה" (1897)
- "שלוש אחיות" (1901), נוסח עברי למחזה ראה אור בשנת 2010 בהוצאת אור-עם בתרגומו של שמעון בוזגלו.
- "גן הדובדבנים" (1904), תורגם לעברית כמה פעמים בידי כמה מתרגמים. תרגומו של גרשון שופמן, הוצג בתיאטרון הבימה, בשנת 1939 תיאטרון החאן בשנת 2010.
ספרים וקובצי סיפורים שהופיעו בעברית[עריכה]
- "סיפורים" תירגמה לאה גולדברג, הופיע בשנת 1944 בהוצאת הקיבוץ הארצי.
- "חיי" (סיפורו של בן-פרובינציה) תורגם על ידי מ. חריזמן והופיע בשנת 1967 בספרית תרמיל.
- "כרכרנית/הנזיר השחור" תורגם על ידי מנחם זלמן וולפובסקי והופיע בשנת 1965 בספרית תרמיל.
- "הגברת עם הכלבלב ועוד סיפורים" תורגמו על ידי מ. ז. וולפובסקי ועמנואל ביחובסקי והופיע בשנת 1982 בהוצאת הקיבוץ המאוחד.
- "פריחה שנתאחרה", קובץ סיפורים שתורגמו על ידי נילי מירסקי והופיע בשנת 1981 בהוצאת עם עובד.
- "סיפורים מן הפרובינציה", קובץ סיפורים בתרגום נילי מירסקי, הופיע ב-1990 בסדרת הספריה החדשה של הוצאת הקיבוץ המאוחד / ספרי סימן קריאה.
- "ערבה", נובלה בתרגום דינה מרקון, אחרית דבר דימיטרי סגל, הופיע בשנת 2000 בהוצאת כרמל.
- "יום הפטרון הקדוש וסיפורים מוקדמים אחרים", קובץ סיפורים בתרגום דינה מרקון, אחרית דבר דימטרי סגל, הופיע בשנת 2002 בהוצאת כרמל.
- "דו-קרב וסיפורים אחרים", תרגמה דינה מרקון, אחרית דבר הלנה טולסטוי, הופיע בשנת 2006 בהוצאת כרמל.
- "הנזיר השחור וסיפורים אחרים", תרגמה דינה מרקון, אחרית דבר מיה קגנסקיה, הופיע בשנת 2006 בהוצאת כרמל.
- קובץ מבחר סיפורי צ'כוב לבתי ספר תיכוניים בתרגום זאב זמירי" (הסיפורים:"כינורו של רוטשילד", "לישון", "הגברת עם הכלבלב", "אוכלי לחם חסד", "מעשה אשר לא יעשה", "המורה לספרות"
בין סיפוריו הקצרים הידועים[עריכה]
|
|
לקריאה נוספת[עריכה]
- ברל רוזן, 'אנטון פבלוביץ’ צ’כוב ודמויות יהודים ביצירותיו', דמויות ומוטיבים יהודיים בספרות הרוסית, תשס"ג-2003.
- בן-עמי פיינגולד, 'ארמון יפה אך לא למגורים: בין "גן הדובדברים" ל"בעלת הארמון"', מאזנים, נ"ט, 2, תשמ"ה-1985.
- סאוולי סנדרוביץ', 'הסיפור היודופובי של צ’כוב באור הפרשנות היהודית', דפים למחקר בספרות, 11, תשנ"ח-1998.
- אירן נמירובסקי, חיי צ'כוב: רומן ביוגרפי, מצרפתית: עמנואל פינטו, הוצאת כתר, 2011.
קישורים חיצוניים[עריכה]
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
- אנטון צ'כוב, באנציקלופדיה ynet
- כתבי צ'כוב בפרויקט גוטנברג
- בעל, סיפור קצר מתוך "דו-קרב וסיפורים אחרים" מאת אנטון צ'כוב, תרגמה מרוסית: דינה מרקון, הוצאת כרמל
- צ'כוב ב"סיכומונה"
- סביון ליברכט, רומן רוסי, באתר ynet, 7 בדצמבר 2009
הערות שוליים[עריכה]
- ^ תאריכי הלידה והפטירה המובאים הם על־פי הלוח הגרגוריאני, המקובל בימינו. על־פי הלוח היוליאני, שהיה נהוג ברוסיה בתקופתו של צ'כוב, תאריך לידתו הוא 17 בינואר 1860, ותאריך פטירתו הוא 2 ביולי 1904.
