ארנסט המינגוויי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
המינגוויי ב-1939, בתמונה שצולמה עבור המהדורה הראשונה של ספרו "למי צלצלו הפעמונים"

ארנסט מילר הֶמינגווייאנגלית: Ernest Miller Hemingway; ‏21 ביולי 1899 - 2 ביולי 1961) היה סופר ועיתונאי אמריקאי. סגנונו הספרותי הייחודי, המאופיין בשפה תמציתית ובמשפטים דקלרטיביים קצרים, השפיע רבות על הפרוזה במאה ה-20, וכמה מספריו נחשבים כיום ליצירות מופת. המינגוויי זכה בפרס פוליצר בשנת 1953 על ספרו "הזקן והים", ובפרס נובל לספרות בשנת 1954.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

משפחת המינגוויי ב-1905. משמאל: ארנסט, אורסולה, גרייס, קלרנס, מדליין (סאני) ומרסליין

הֶמינגוויי נולד באוק פארק, פרבר במערב שיקגו שבארצות הברית, ב-‏21 ביולי 1899. אביו, קלרנס אדמונדס המינגוויי, היה רופא מחוזי, ואמו, גרייס הול המינגוויי, הייתה מורה למוזיקה ופיתוח קול. להמינגווי היו ארבע אחיות ואח אחד: מרסליין הבכורה (1897), אורסולה (1902), מדליין (1904), קרול (1911) ולסטר (1915‏[1]. בגיל חודשיים, בזמן שגרייס המינגוויי שהתה בשיקגו, ערך קלרנס המינגוויי מילה בתינוק, ללא הרדמה‏[2].

משפחתו של המינגוויי הייתה מוכרת ומכובדת בקהילה, והוריו היו חברים בכנסייה הקהילתית (Congressional Church), שבה ביקרה המשפחה באופן קבוע‏[3]. עם זאת, מאוחר יותר טען המינגוויי כי האידילייה המשפחתית הייתה מזויפת, והאשים את אמו באנוכיות וצביעות‏[4]; הוא טען כי אביו סבל רבות מהשתלטנות וההיסטריה שלה, ואף האשים אותה בהתאבדותו בשנת 1928‏[5].

ארנסט נקרא על שם סבו מצד אמו, ארנסט הול, שבביתו התגוררה המשפחה עד 1905, השנה שבה נפטר הסב‏. לאחר מות הסב עברה המשפחה לבית חדש בפינת שדירת קנילוורת' (Kenilworth) ורחוב איווה (Iowa), מרחק בלוק בניינים אחד מביתו של האדריכל המפורסם פרנק לויד רייט, שתיכנן כמה מהבתים בפרבר‏[6]. בית המשפחה החדש, אותו תיכננה גרייס בעצמה, כלל שמונה חדרי שינה, חדר עבודה עבור קרלנס וסטודיו למוזיקה עבורה‏[7]. משפחת המינגוויי החזיקה בנוסף בית קיט במחוז פטוסקיי בצפון מישיגן, שם נהגו ארנסט הצעיר ואביו לצאת למסעות דיג וציד ולטיולים בחיק הטבע‏[8]. החוויות מאותה התקופה פיתחו אצל המינגוויי הצעיר אהבה עזה לטבע ולמקומות מבודדים, ושימשו לאחר מכן בסיס לחלק מסיפוריו.

גרייס דאגה כי הילדים יספגו "חינוך תרבותי", ולקחה אותם להצגות תיאטרון, לאופירות ולקונצרטים שהתקיימו בשיקגו, כמו גם למוזיאונים ותערוכות שונות‏[9]. היא לחצה על ארנסט הצעיר ללמוד לנגן על צ'לו, וחייבה אותו להתאמן בנגינה לפחות שעה ביום‏[10].

בשנת 1906 החלו המינגוויי ואחותו מרסליין ללמוד בבית הספר המקומי "אוליבר וונדל הולמס", מרחק הליכה קצרה מבית המשפחה. המינגוויי היה חבר בליגת פליימות' (Plymouth League), תנועת נוער דתית שחבריה היו נפגשים בכנסייה מדי יום ראשון אחרי הצהריים. המינגוויי שימש במשך תקופה מסוימת גזבר התנועה, והיה אחראי על פעילויות הצדקה שערכו הנערים‏[11]. בכיתה ה' החל המינגוויי לסבול מקוצר ראייה, והחל להקדיש חלק ניכר מזמנו הפנוי לקריאת ספרים‏[12]. בין היתר הוא קרא את "אייבנהו" של סר וולטר סקוט (סופר שאמו העריצה), "סיפורי חג המולד" של צ'ארלס דיקנס, "רובינזון קרוזו" של דניאל דפו, "ספר הג'ונגל" של רודיארד קיפלינג, ואת "החיים במיסיסיפי" של מארק טוויין - אותו קרא פעמים רבות.

בספטמבר 1913 החלו מרסליין וארנסט ללמוד בחטיבת הביניים באוק פארק. המינגוויי אהב במיוחד את שיעורי האנגלית, שבהם למד בין היתר את כתבי שייקספיר, צ'וסר, סיפורים מהמיתולוגיה היוונית ואת סיפורי התנ"ך‏[13]. המינגוויי השתתף בפעילויות שונות בבית הספר, בהן מועדון ירייה ברובה, מועדון הדיונים ותזמורת בית הספר, שבה ניגן בצ'לו‏[14]. המינגוויי השתתף בשיעורי עיתונאות וכתב לעיתון בית הספר ביקורות ודיווחים על אירועים מקומיים‏[15]. בין היתר פרסם המינגוויי קטע פרודי העוסק בהצעת חוק שתחיל על צייד שוטרים את חוקי הציד הנהוגים במדינה, כך שלהרוג אותם מחוץ לעונה תיחשב לעבירה מינורית‏[16]. בנוסף פרסם המינגוויי סיפורים קצרים בעיתון הספרותי של בית הספר.

המינגוויי השתתף בנבחרת בית הספר בפוטבול, עסק בפולו מים ובאגרוף, ואף זכה באליפות המחוזית למשקל קל‏[17]. בשנתו האחרונה בתיכון השתתף המינגוויי בנבחרת השחייה של בית הספר, והתמחה בצלילה למרחקים ארוכים. מתחת לתמונתו בספר המחזור משנת 1917 נכתב: "אף אחד אינו פיקח יותר מארני"‏[18].

בין חבריו לבית הספר היה גם רוברט סנט ג'ון, לימים הסופר והעיתונאי הידוע. אביו של המינגוויי אף היה רופא המשפחה של משפחת סנט ג'ון. לימים סיפר סנט ג'ון שהמורה לאנגלית שלו ושל המינגווי אמר להם כי "אף אחד מכם לא יידע לכתוב כהלכה"‏[19].

בסתיו של 1917 עזב המינגוויי את התיכון ועבר לקנזס סיטי, שם התגורר בתחילה אצל דודו ודודתו, טיילר וארבלה המינגוויי‏[20].דודו, שהיה מיודד עם העורך הראשי של "קנזס סיטי סטאר"‏[21], השיג לו עבודה ככתב מתחיל בעיתון. מאוחר יותר סיפר המינגוויי כי ב"סטאר" הוא למד לכתוב בסגנון הקצר והדקלרטיבי שנהפך מאוחר יותר למזוהה עמו‏[22]. הוא עבד בעיתון כשבעה חודשים, וכתב ידיעות על ישיבות מועצת העיר, משטרה, תחבורה ובתי חולים.

מלחמת העולם הראשונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המינגוויי במדי צבא, מילאן, 1918

בניגוד לרצון אביו, ניסה המינגוויי להתגייס לצבא ארצות הברית, אך נכשל בבדיקות הרפואיות. בתחילת 1918 נענה המינגוויי למאמצי הגיוס של ארגון "הצלב האדום", והתנדב לשמש נהג אמבולנס באיטליה. הוא עזב את ניו יורק במאי על אונייה בשם "שיקגו" עם ידיד בשם טד ברומבק, והפליג לבורדו, משם לקח רכבת לילה לפריז[23], שהייתה באותה תקופה נתונה להפצצות יומיומיות מצד הגרמנים. במקום להישאר בביטחון יחסי במלון "פלורידה" כפי שהציע ברומבק, ביקש המינגוויי מנהג מונית להביא אותם למקום נפילת הפגזים. אחד הפגזים פגע לא רחוק מהמונית בה נסעו השניים, בגג כנסיית מדלן.

מפריז נשלחו המינגוויי וברומבק יחד עם יותר מ-100 מתנדבים נוספים לחזית במילאנו. ביומו הראשון בעיר נשלח המינגוויי לסייע למאמצי החילוץ במפעל חימוש בו אירע פיצוץ הרסני, ונאלץ לפנות חלקי גופות של נשים פועלות. את האירוע מתאר המינגוויי ברומן "מוות אחרי הצהריים" (Death in the Afternoon):

"בנוגע למינם של המתים, זאת עובדה שאדם מתרגל למראות של גברים מתים כך שמראן של נשים מתות הוא מזעזע למדי. ראיתי לראשונה את המצב ההפוך בנוגע למינם של המתים לאחר הפיצוץ במפעל התחמושת שהיה באזור הכפרי סמוך למילאנו. נסענו לאזור האסון במשאיות בדרכים מוצלות בעצי צפצפה... כשהגענו למפעל כמה מאיתנו הופקדו על חיפוש אותם ארגזי תחמושת שמסיבה כלשהי לא התפוצצו, ואחרים הופקדו על כיבוי האש שבינתיים התפשטה לשדה הסמוך, וכשמשימות אלה הושלמו הורו לנו לסרוק את המתחם ואת השדות הסמוכים אחר גופות" ‏[24]

ב-6 ביוני הצטרף המינגוויי ליחידת האמבולנסים בעיירה סצ'יו (Schio), כ-20 ק"מ צפון מערבית לעיר ויצ'נצה. תפקידו היה לנהוג במשאית פיאט ששימשה כאמבולנס, ולהוביל פצועים מהקרבות שהתחוללו בהרים הסמוכים. המינגוויי השתעמם מהעבודה, וכאשר מפקד היחידה ביקש מתנדבים לאייש את הקנטינות של הצלב האדום בסמון לנהר פיאבה, המינגוויי התנדב לתפקיד‏[25]. הוא הוצב בעיירה פוסלטה די פיאבה (Fossalta di Piave), כ-40 מייל צפונית לוונציה, שם התגורר לבדו באחד הבתים במרחק של כשני קילומטרים מחזית הלחימה. הוא ביצע משלוחים לחזית על זוג אופניים, והעביר לחיילים הלוחמים שוקולדים וסיגריות. ב-8 ביולי, בדרכו חזרה מאחת השליחיות, נפצע המינגוויי באורח קשה מפגיעת פצצת מרגמה‏[26]. למרות פציעתו, סחב המינגוויי חייל איטלקי פצוע למקום מבטחים, פעולה שזיכתה אותו במדליית הכסף לגבורה מממשלת איטליה‏[27].

המינגוויי נפגע בשתי רגליו, ועבר ניתוח קצר. הוא שהה חמישה ימים בבית חולים שדה באזור, ולאחר מכן הועבר לבית חולים של הצלב האדום במילאנו לצורך שיקום. המינגוויי שהה בבית החולים כשישה חודשים, והתאהב באחות אמריקאית בשם אגנס פון קורווסקי, שהייתה מבוגרת ממנו בשמונה שנים. כאשר המינגוויי חזר לארצות הברית בינואר 1919 הוא היה משוכנע כי השניים מאורסים, אך במארס הוא קיבל מכתב מאגנס שבו הודיעה לו כי היא מבוגרת מדי בשבילו, וכי היא התארסה לקצין איטלקי‏[28]. המינגוויי תיאר את המאורע ביצירתו "A Very Short Story", שהתפרסמה בקובץ הסיפורים הראשון שלו, "In Our Time", שבו הופיעה אגנס בדמות האחות לוס (Luz):

"הוא חזר לאמריקה על ספינה שיצאה מגנואה. לוס חזרה לבית החולים בפורדנון. היה בודד וגשום שם, וגדוד מהארדיטים היה מוצב בעיר. בזמן שהתגוררו בעיר הבוצית והגשומה בחורף, רוב הגדוד עשה אהבה עם לוס, והיא מעולם לא הכירה איטלקים קודם לכן, ולבסוף כתבה לארה"ב שמערכת היחסים שלהם היתה אך ורק פרשייה של נער ונערה. היא הצטערה, וידעה שהוא בוודאי לא יוכל להבין, אך קיוותה שיום אחד הוא יוכל לסלוח לה, ולהיות אסיר תודה כלפיה, והיא ציפתה, כמובן, באופן מפתיע, להתחתן עד האביב" ‏[29]

המינגוויי שב לדמותה של אגנס גם ברומן הקץ לנשק, שבו ביסס דמותה של האחות קתרין ברקלי על אגנס. ביוני 1919 קיבל המינגוויי מכתב נוסף מאגנס, שבו הודיעה לו כי ארוסה ביטל את החתונה המתוכננת, אך המינגוויי סירב לחדש את הקשר בין השניים‏[30].

טורונטו ושיקגו[עריכת קוד מקור | עריכה]

חתונתם של ארנסט המינגוויי והאדלי ריצ'רדסון, ב-3 בספטמבר 1921.

את הקיץ של 1919 בילה המינגוויי במסעות דיג במישיגן, בחברת ידידים מהתיכון. אחד ממסעות הדיג האלה, שבו הוא וידידיו תפסו כ-200 דגי טרוטה, שימש השראה לסיפורו "נהר טו הארטד הגדול"‏[31]. לאחר הקיץ עבר המינגוויי לעיירה פטוסקי (Petoskey) במישיגן, שם שכר חדר קטן בבית הארחה מקומי. במפגש עם מועדון נשים בעיירה, שביקשו לשמוע סיפורים מהמלחמה, הציעה לו אחת הנשים לשמור על ביתה בטורונטו בזמן שהיא ובעלה ייצאו לחופשה הקרבה שלהם. המינגוויי קיבל את ההצעה ועבר לטורונטו בינואר 1920‏[32]. לאחר שובם מהחופשה אירגן הבעל להמינגווי עבודה זמנית ככתב של "טורונטו סטאר". העורך של העיתון העירוני הסכים לקנות מהמינגווי סיפורים שהתאימו לצורכי העיתון. בין היתר פרסם המינגוויי כתבות על בתי ספר לרפואת שיניים, קרבות אגרוף ודיג טרוטות‏[33].

בספטמבר 1920 עבר המינגוויי לשיקגו, שם התגורר אצל חברו, ג'רמיה קנלי סמית'. באותה תקופה המשיך המינגוויי לשלוח סיפורים ל"טורונטו סטאר". בדצמבר 1920 הצטרף המינגוויי כעורך משנה לירחון "קואפרטיב קומונוולת'" (Cooperative Commonwealth)‏[34]. בחורף של 1921 הוא פגש במסיבה שערך סמית' את הסופר האמריקאי שרווד אנדרסון, שנהפך למעין מדריך עבורו ולאחת ההשפעות הספרותיות העיקריות על כתיבתו.

ביולי 1921 פגש המינגוויי את האדלי ריצ'רדסון, שהגיעה לעיר מסנט לואיס כדי לבקר את אחותו של סמית'. מאוחר יותר סיפר המינגוויי לאחיו כי ברגע הראשון שראה אותה הוא ידע כי יישא אותה לאישה‏[35]. האדלי, ילידת סנט לואיס, הייתה מבוגרת מהמינגוויי בשמונה שנים. השניים התחתנו ב-3 בספטמבר 1921, ובילו את ירח הדבש בבית הקיץ של משפחת המינגוויי.

לאחר ירח הדבש תיכננו השניים לעבור לאירופה. אנדרסון המליץ להם להשתקע בפאריס, שבאותה התקופה הייתה זולה מאוד בשל יחס ההמרה בין הדולר לפרנק הצרפתי‏[36]. המינגוויי הצליח להשיג עבודה ככתב של ה"טורונטו סטאר" באירופה, ואנדרסון צייד אותו במכתבים למכריו בפאריס, בהם גרטרוד שטיין, ג'יימס ג'ויס וסילביה ביץ', בעלת החנות הספרים "שייקספיר אנד קומפני", ששימשה נקודת מפגש לאמנים וסופרים רבים. בדצמבר 1921 עלו ארנסט והאדלי המינגוויי על ספינה בניו יורק שהפליגה לעיר הנמל לה הבר.

פריז[עריכת קוד מקור | עריכה]

בפריז התגוררו המינגוויי והאדלי במלון ג'ייקוב (צרפתית: L’Hotel Jacob) בגדה השמאלית לפני שעברו לדירה בת שני חדרים ברח' הקרדינל למוין 27 (צרפתית: Rue du Cardinal Lemoine) שברובע הלטיני. המינגוויי עבד בחדר ששכר במלון סמוך ברחוב מופטאר (צרפתית: Rue Mouffetard)‏[37]. הוא נפגש עם סילביה ביץ', בעלת חנות הספרים "שייקספיר אנד קומפני", שם הכיר גם את הסופר האירי ג'יימס ג'ויס ואת המשורר האמריקאי עזרא פאונד. מכתבי המלצה שקיבל מאנדרסון סייעו לו להיפגש גם עם גרטרוד שטיין, שהסלון בדירתה נחשב לאחד המרכזים של התנועה המודרניסטית בפריז. שטיין הייתה זו שטבעה את הביטוי "הדור האבוד", שהתייחס לצעירים שהשתתפו במלחמת העולם הראשונה ונשארו בשנים לאחר מכן בפריז. הביטוי שימש כאפיגרף בספרו של המינגוויי "וזרח השמש", שמתאר בין היתר את אורח החיים באותה התקופה. כאורח קבוע בסלון של שטיין, זכה המינגוויי לפגוש כמה מהציירים הבולטים של המאה ה-20, בהם פבלו פיקאסו וז'ואן מירו.

ארנסט והאדלי המינגוויי ב-1922 בשווייץ

בין היתר טייל המינגוויי באותה תקופה לג'נובה ככתב ה"סטאר", שם סיקר ועידה כלכלית בינלאומית גדולה, ויצא למסע עם אשתו באלפים השווייצריים, משם עבר לאיטליה והגיע למילאן, שבה ערך ראיון עם המנהיג הפשיסטי בניטו מוסוליני[38], שנבחר באותה שנה לראשונה לבית הנבחרים האיטלקי. לאחר שובו לפריז יצאו בני הזוג למסע נוסף עם חברים ליער השחור בגרמניה. לאחר מכן נשלח המינגוויי על ידי ה"סטאר" לקונסטנטינופול (ששמה הוסב שנתיים לאחר מכן לאיסטנבול), לסקר את מלחמת טורקיה-יוון. את חווית המסע לאנטליה ברכבת תיאר המינגוויי מאוחר יותר בסיפורו הקצר שלגי הקילימנג'רו[39]:

"בלילה ההוא יצא לאנטליה. והוא זכר את אחריתו של אותו היום, אותה רכיבת יום תמים דרך שדות הפרג שהיו מגדלים לתעשיית האופיום, ואיזו תחושה מוזרה מביא הדבר בליבך לבסוף; וכל המרחקים נראים משובשים, רצים אל אי שם"‏[40]

בסוף 1922 שהה המינגוויי בשווייץ. האדלי תיכננה לנסוע אליו ומשם השניים היו אמורים להמשיך ביחד לאיטליה. האדלי הביאה עמה מזוודה מלאה בכתבי היד של המינגוויי, בהם הטיוטה הראשונה לרומן הקץ לנשק, אך בתחנת הרכבת "גאר דה ליון" המזוודה נגנבה וכתבי היד אבדו לעולם. המינגוויי שב לפריז, ולדבריו, לאחר שלא הצליח למצוא את כתבי היד בעצמו, שקל להתאבד‏[41]. באמצע 1923 נסע המינגוויי לספרד, שם צפה לראשונה במלחמת שוורים, פעילות שהפכה לאחר מכן לאחת האהבות הגדולות של חייו. בספטמבר 1923 חזרו בני הזוג לטורונטו בשל הריונה של האדלי. ב-10 באוקטובר 1923 נולד בנם הבכור, ג'ון האדלי ניקנור. באותה תקופה התפרסם ספרו הראשון של המינגוויי, "שלושה סיפורים ועשר פואמות", שכלל את שני הסיפורים היחידים שנשארו בידו לאחר אובדן המזוודה. הסיפור השלישי נכתב באביב הקודם באיטליה. הספר לא זכה להתייחסות מצד המבקרים, עובדה שתיסכלה את המינגוויי רבות‏[42]. כעבור כמה חודשים פורסם בפריז קובץ נוסף, "In Our Time", שכלל שישה קטעים תיאוריים קצרים ותריסר סיפורים, אותם כתב המינגוויי בזמן הנסיעה לספרד. הספר התפרסם ב-170 עותקים בלבד, ועזרא פאונד כתב את הטקסט שהופיע על הכריכה‏[43].

המינגוויי והאדלי שבו לפריז עם בנם התינוק בינואר 1924, ושכרו דירה קטנה ברחוב נוטר דאם דה שמפ (צרפתית: Rue Notre Dame des Champs). המינגוויי סייע לסופר והמבקר פורד מדוקס פורד לערוך את המגזין טרנסאטלנטיק רוויו (אנגלית: Transatlantic Review), שבו התפרסמו יצירות של עזרא פאונד, גרטרוד שטיין, ג'ון דוס פאסוס וכמה מסיפוריו המוקדמים של המינגוויי עצמו, כמו "מחנה אינדיאני"‏[44].לאחר שהמגזין נסגר סייע המינגוויי בהוצאה של מגזין נוסף בשם "This Quarter", שהחל להתפרסם באביב של 1925. במזין זה פרסם המינגוויי לראשונה את סיפוריו "נהר טו-הארטד הגדול" ו"הבלתי מובס"‏[45]. באותה שנה התפרסם גם קובץ הסיפורים "In Our Times" בארצות הברית, וזכה לתגובות חיוביות. מלבד הסיפורים שנכללו בהוצאה הקודמת של הספר, כללה גרסה זו גם סיפור בשם "Cat in the Rain", שנכתבה בהשראת החתול של בני הזוג המינגוויי – Mr. Feather Puss - אותו קיבלו במתנה מידידה כשנה קודם לכן‏[46].

באביב של 1925 הכיר המינגוויי את הסופר האמריקאי פרנסיס סקוט פיצג'רלד. על אף שהשניים לא נפגשו קודם לכן, פיצ'גרלד קרא את הסיפורים של המינגוויי שהתפרסמו ב"טראנסאטלנטיק", ואף המליץ עליהם לעורך שלו בהוצאת סקריבנר (אנגלית: Scribner). המינגוויי התרשם מאוד מספרו של פיצג'רלד, גטסבי הגדול[47], שהתפרסם באותה השנה, והחליט כי במקום סיפורים קצרים עליו לעבוד מעתה על רומן שלם. בספרו האוטוביוגרפי "חגיגה נודדת" מתאר המינגוויי את פיצג'רלד כמי שהיה בעל כשרון טבעי ובלתי מודע לעצמו, "כמו התבנית שמשאירות כנפי הפרפר על החול"‏[48]. המינגוויי סלד מאשתו של פיצג'רלד, זלדה, ותיאר אותה כ"בלתי שפויה", וכמי שמעודדת את בעלה לכתוב כדי להרחיקו מעבודה ספרותית אמיתית. מאוחר יותר היחסים בינו לבין פיצג'רלד התקררו והשניים התרחקו זה מזה. בספרו "חגיגה נודדת" הקדיש המינגוויי שלושה פרקים שלמים לפיצג'רלד, שכללו תיאורים לא מחמיאים בעליל‏[49].

ביוני 1925 נסע המינגוויי עם אשתו וידידים שוב לפסטיבל סאן פארמין (ספרדית: Sanfermines), שנערך מדי שנה בפמפלונה בספרד. הטיול שימש השראה לספרו "וזרח השמש", עליו החל המינגוויי לעבוד מיד עם שובו לפריז. הוא סיים לכתוב את הרומן בתוך שישה שבועות, כאשר חלק הארי של הכתיבה נעשתה במרפסת של אחד מבתי הקפה האהובים על המינגוויי בפריז, "לה קלוסרי דה לִילָ‏ה" (צרפתית: La Closerie des Lilas) בשכונת מונטפארנס. עם זאת, לאחר הכתיבה הקדיש המינגוויי חודשים ארוכים לשכתוב הטקסט. טיוטה של הרומן הגיעה לניו יורק באפריל 1926, והמינגוויי סיים את התיקונים האחרונים בכתב היד בפריז באוגוסט של אותה השנה. הרומן, שהתפרסם בהוצאת הספרים סקיבנר באוקטובר של אותה השנה, זכה לביקורות חיוביות מאוד‏[50] ונחשב גם כיום לאחת היצירות החשובות ביותר של המינגוויי.

היחסים בין המינגוויי לאשתו החלו להידרדר בזמן העבודה על "וזרח השמש". באפריל 1926 התעמתה האדלי עם המינגוויי בנוגע לרומן שניהל עם פאולין פייפר, עיתונאית אמריקאית שהתגוררה בפריז והייתה מיודדת עם בני הזוג‏[51]. אחרי הנסיעה המסורתית לפמפלונה, אליה הצטרפה גם פאולין, החליטו המינגוויי והאדלי להיפרד, ובנובמבר של אותה השנה היא הגישה בקשה רשמית לגירושים. הגירושים הושלמו בינואר 1927, והמינגווי קיבל את הבשורה בזמן ששהה בשווייץ[52]. במאי של אותה השנה נשא המינגוויי את פאולין לאישה‏[53]. באוקטובר פרסם המינגוויי את קובץ הסיפורים "גברים ללא נשים", ובאותה התקופה הודיעה לו פאולין כי היא בהיריון. במרץ 1928 שבו בני הזוג לאמריקה.

קי וסט[עריכת קוד מקור | עריכה]

ארנסט ופאולין המינגוויי, פריז, סביבות 1927
ארנסט ופאולין המינגוויי, בקי וסט, ראשית שנות ה-30.
המינגווי בספארי באפריקה, 1934.
ארנסט המינגוויי על ה"פילאר", קי וסט, 1934.

באביב של 1928 נסעו המינגוויי ופאולין לקנזס סיטי, שם נולד בנם פטריק. באותה תקופה עבד המינגוויי על הרומן "הקץ לנשק", שבו דמותה של קתרין ברקלי סובלת מלידה קשה – בדומה לפאולין עצמה‏[54]. לאחר הלידה התבודד המינגוויי במשך שלושה שבועות במטרה לסיים את הרומן, אותו הוא כינה "אפוס מונומנטלי". בדצמבר 1928, בזמן ששהה עם בנו הראשון ג'ון בניו יורק, קיבל המינגוויי מברק שבו התבשר כי אביו נפטר. ד"ר קלרנס המינגוויי התאבד בירייה בראש בחדר השינה, ואת גופתו מצא האח לסטר, ששמע את הירייה מחדרו.

"הקץ לנשק" התפרסם בספטמבר 1929, זכה לביקורות נלהבות ונמכר כמעט באופן מיידי בעשרות אלפי עותקים. המינגוויי זכה לתהילה בינלאומית, והעיתון "ניו יורקר" פרסם כתבת פרופיל מחמיאה עליו‏[55], שתרמה במידה רבה לעיצוב דמותו הציבורית כגבר קשוח ואמיץ לב‏[56].

בינואר 1930 עברו המינגוויי ופאולין באופן קבוע לקי וסט שבפלורידה. על אף הטינה שחש כלפי אמו, המינגוויי השתמש בתמלוגים שקיבל ממכירות "הקץ לנשק" לצורך הקמת קרן נאמנות עבורה, לאחר שנקלעה לקשיים פיננסיים מסוימים בעקבות התאבדות אביו. מנגד, הפסיק המינגוויי להשיב למכתבים שקיבל ממנה, ויחסו כלפיה הלך והתקרר. באפריל 1931 רכש דודה של פאולין עבור בני הזוג בית ספרדי ישן ברחוב ווייטהד בקי וסט תמורת 8,000 דולר‏[57]. הקומה השנייה בבית שימשה את המינגוויי כסטודיו לכתיבה, והוא נהג לקום כל יום מוקדם כדי להתחיל בעבודה בשעה שמונה בבוקר. כיום משמש בית ארנסט המינגוויי בקי ווסט מוזיאון המוקדש לסופר וליצירתו.

באותה התקופה עבד המינגוויי על יצירתו "מוות אחר הצהריים", ספר עיוני על המנהגים והטקסים הקשורים במלחמת שוורים בספרד. במסגרת התחקיר לספר נסע המינגוויי לכמה חודשים לספרד, על מנת לאסוף חומרים לכתיבה. בהפלגה חזרה לארצות הברית פגש המינגוויי את ג'יין מייסון, צעירה נשואה בת 22 ובתו המאומצת של המיליארדר ליימן קנדל (אנגלית: Kendall), שהייתה בדרכה חזרה לביתה בקובה. בנם השני של המינגוויי ופאולין (והשלישי של המינגוויי עצמו) נולד בנובמבר 1931 בשם גרגורי הנקוק. באפריל 1932 נסע המינגוויי לחופשה בת שבועיים בהוואנה, קובה, שם המשיך לעבוד על הגהות אחרונות לספר. בתקופה זו החל רומן בינו לבין ג'יין מייסון, וחופשתו של המינגוויי התארכה לחודשיים שלמים.

"מוות אחר הצהריים" התפרסם בספטמבר 1932 וזכה לביקורות מעורבות. המבקר והסופר ה. ל. מנקן כתב במגזין "American Mercury" שבעריכתו כי "כל עוד המחבר (המינגווי) מגביל את עצמו לעיסוק המרכזי, כלומר לתיאור האמנות והמדע של מלחמת השוורים, הוא נותר ברור, צבעוני ומעניין. למרבה הצער, נראה כי הוא מתקשה להגביל את עצמו"‏[58]. מבקר הספרות מקס איסטמן כתב בניו ריפבליק ביקורת ארסית במיוחד תחת הכותרת "Bull in the Afternoon" שהרגיזה את המינגוויי, אולם לאחר מכן שיגר לסופר מכתב מפייס. המינגוויי המשיך לנטור לאיסטמן טינה, וכמה שנים לאחר מכן נקלעו השניים לקטטה על רקע אותה ביקורת‏[59].

בינואר 1933 ביקר המינגוויי בניו יורק, שם פגש את הסופר תומאס וולף. באוקטובר 1933 התפרסם קובץ הסיפורים "Winner Takes Nothing", שזכה לביקורות שליליות. למרות זאת, הספר נמכר ב-12.5 אלף עותקים בחודשיים הראשונים לפרסומו. באותה תקופה התפרסם גם ספרה האוטוביוגרפי של גרטרוד שטיין, "האוטוביוגרפיה של אליס ב. טוקלאס", שכלל כמה תיאורים לא מחמיאים של המינגוויי. בין היתר כתבה שטיין כי "הוא נראה כמו מודרניסט והריח ממוזיאונים", ורמזה כי בניגוד לתדמית הציבורית שלו, הוא היה פחדן בכתיבתו‏[60].

בדצמבר 1933 יצאו המינגוויי ופאולין לספארי בן כמה חודשים בקניה, אפריקה, ששימש השראה לסיפוריו "שלגי קילימנג'רו" ו"חייו הקצרים והמאושרים של פרנסיס מקומבר", והספר הלא-בידיוני "הגבעות הירוקות של אפריקה", שתיאר את שגרת היום בספארי. באותה תקופה הוא פרסם קטעים קצרים ומכתבים במגזין הגברים "אסקוויר" (אנגלית: Esquire), שהחל לצאת לאור שנה קודם לכן.

לאחר הספארי ביקר המינגוויי בפריז, ובמסע בחזרה לארצות הברית פגש על האונייה את השחקנית מרלן דיטריך, עמה פיתח יחסי ידידות שנמשכו שנים ארוכות‏[61]. לאחר שובו לארצות הברית רכש המינגוויי ספינה, לה העניק את השם פילאר (אנגלית: Pilar), שם אותו העניק מאוחר יותר לאחת הדמויות הראשיות ברומן "למי צילצלו הפעמונים". לאחר שובו החל המינגוויי לעבוד על "הגבעות הירוקות של אפריקה", ובשעות אחר הצהריים יצא למסעות דיג על ה"פילאר". ביוני 1934 הפליג המינגוויי לקובה, שם בילה זמן רב עם ג'יין מייסון. הוא שב לקי וסט רק באוקטובר. באפריל 1935, במהלך הפלגה לאחד מאיי בהאמה, ניסה המינגוויי לירות בכריש אותו דג קודם לכן, אך תזוזה של הכריש לאחר הירייה הראשונה הסיטה את ידו, והרסיסים מפגיעת הקליע בדופן הסירה חדרו לשתי רגליו‏[62].

ספרו האוטוביוגרפי "הגבעות הירוקות של אפריקה" התפרסם באוקטובר 1935. הספר זכה למספר רב של ביקורות חיוביות, אך בעיתונים הגדולים והנחשבים יותר התגובות היו פושרות עד שליליות. ב-1936 התפרסמו הסיפורים "שלגי הקילימנג'רו" ו"חייו הקצרים והמאושרים של פרנסיס מקומבר" במגזין "אסקוויר".

מלחמת האזרחים בספרד ומלחמת העולם השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

באביב של 1937 נסע המינגוויי לסקר את מלחמת האזרחים בספרד עבור סינדיקט העיתונות "North American Newspaper Alliance". בסך הכל ביקר המינגוויי במדינה שסועת הקרבות ארבע פעמים – באביב ובסתיו של 1937, ובאביב ובסתיו של 1938‏[63]. במקביל לדיווחיו מהמדינה פעל המינגוויי כדי לסייע לתומכי הרפובליקה בספרד מול הכוחות הפשיסטיים של פרנסיסקו פרנקו, וערך בארצות הברית אירועי התרמה למען כוחות הרפובליקה. המינגוויי טען בדיווחיו כי לסופרים יש אינטרס מיוחד במאבק נגד הפשיזם, כיוון שזוהי צורת השלטון היחידה שלא תאפשר להם לכתוב את האמת‏[64]. הוא טען כי גורלה של ספרד יהיה זהה לגורלו של אותו חלק בעולם המאמין בצורת השלטון הדמוקרטית‏[65].

המינגווי (במרכז) בספרד, סביבות 1937

בדיווח שהתפרסם במגזין “New Republic” באפריל 1938 כתב המינגוויי:

"במשך יומיים, הכתב הזה עסק בדבר המסוכן ביותר שמישהו יכול לעשות במלחמה. וזאת, להישאר קרוב מאחורי קו החזית הבלתי מיוצב היכן שהאויב תוקף בכוחות מכניים. זה הדבר המסוכן ביותר כיוון שהדבר הראשון שאתה רואה הוא טנקים, וטנקים אינם לוקחים שבויים; הם אינם נותנים פקודות לעצור, והם יורים בזדון קליעים על המכונית שלך. ואתה יודע שהם שם רק כאשר אתה רואה אותם בעצמך" ‏[66]

במהלך שהותו בספרד התפתח רומן בינו לבין העיתונאית האמריקאית מרתה גלהורן (אנגלית: Gellhorn), שנשלחה אף היא לסקר את האירועים. גלהורן הפכה מאוחר יותר לאשתו השלישית של המינגוויי, לאחר גירושיו מפאולין. גם נישואין אלו, שהחלו בסערה ושמחה ואושר-לפרקים,התדרדרו למריבות ויריבות והסתיימו מקץ חמש שנים. לאחר גלהרון נשא המינגוויי לאשה את העיתונאית הבריטית מארי וולש ועימה, למרות בעיות רבות, חי עד להתאבדותו.

הזוג שב לקובה מעט לפני שארצות הברית הצטרפה למלחמת העולם השנייה ב-7 בדצמבר 1941. המינגוויי לקח חלק פעיל במלחמה והתנדב ל"צי החוליגנים", אשר היה צי מאולתר שאורגן על ידי ממשלת ארצות הברית והורכב מאזרחים בעלי ספינות פרטיות, כדי לרדוף אחר צוללות גרמניות שאיימו על חופי ארצות הברית וקובה. הדבר שימש את המינגוויי כרקע לרומן פרי עטו "איים בזרם". על סיפון ספינתו, "פילאר", עסק המינגוויי במשימה זו עד אשר ה-FBI לקח על עצמו את הריגול הנגדי על האגן הקאריבי. או אז שוחרר המינגוויי משירות בצי זה.

בחודשים יוני עד דצמבר 1944 שהה המינגוויי באירופה ככתב צבאי של המגזין "קולייר". הוא שהה על נחתת בעת הפלישה לנורמנדי, אולם נאסר עליו להשתתף בנחיתה, משום שגורמים בצבא ארצות הברית אסרו זאת‏[67][68]. בסוף חודש יולי הצטרף המינגוויי לרגימנט הרגלים ה-22 של צבא ארצות הברית, עליו פיקד חברו, הקולונל צ'ארלס "באק" לאנאהם, ולקח חלק במערכה לשחרור צרפת. במהלך הקרבות בוויל-דיו-לה-פואלס זרק שלושה רימוני יד למרתף בו הסתתרו מספר אנשי אס אס, תוך הפרה בוטה של אמנת ז'נבה. לאחר מכן פעל כקצין קישור לא רשמי בשאטו ראמבולה ובהמשך אף הפך המינגוויי למפקדה בפועל של קבוצת מילציה של תנועת ההתנגדות הצרפתית[67]. על כך העיר ההיסטוריון פול פיוסל: "המינגווי הסתבך כהוגן כאשר שיחק קפטן בחיל הרגלים בעבור קבוצה של אנשי התנגדות שהוא איגד סביבו, משום שכתב לא אמור להוביל חיילים, גם אם הוא עושה את זה טוב"‏[69]. גם זאת היה במנוגד לאמנת ז'נבה, והמינגווי עמד בפני האשמות רשמיות, בדיעבד סיפר שנחלץ מכתב האישום בטענה כי רק ייעץ ליחידה‏[70]. הוא ניסה להתקדם במסלול הלוחם של דמויותיו בספרים, במיוחד ניסה להדמות לפאבלו. ב -25 באוגוסט השתתף בקרבות לשחרור פריז. בהגיעו לפריז התפייס עם גרטרוד שטיין‏[71]. בהמשך השתתף בקרב על יער הורטגן ובעודו קודח מחום סיקר את הקרב על הבליטה. בשנת 1947 הוענק להמינגוויי כוכב הארד על גבורתו במלחמה. הוא הוכר על אומץ לבו, לאחר שהיה "תחת אש באזורי לחימה על מנת לקבל תמונה מדויקת של תנאים"‏[69]. נסיונו בלחימה באירופה שימש את המינגוויי כרקע לרומן פרי עטו "מעבר לנהר ואל בין העצים".

הידרדרותו של המינגוויי[עריכת קוד מקור | עריכה]

ארנסט וגרגורי המינגוויי, בקובה, בשנת 1950 לערך.

לאחר המלחמה נסע המינגוויי לאיטליה לאסוף חומר לספר "מעבר לנהר ואל בין העצים", שהוא מחווה לוונציה. את הכותרת לקח ממילותיו האחרונות של גנרל מימי מלחמת האזרחים האמריקאית, סטונוול ג'קסון, שביכו את נעוריו שחלפו. הספר זכה לביקורות שליליות כשמרבית המבקרים ציינו לרעה את הטעם הרע, אי ההתאמה הסגנונית והסנטימנטליות.

לאחר מכן החל המינגוויי בכתיבת הרומן "איים בזרם", שבמרכזו ניצב צייר מזדקן החי בקובה, על רקע אירועי מלחמת העולם השנייה. המינגוויי לא היה מרוצה מההתקדמות הסיפור, והוא עזב אותו מבלי להשלימו (הספר יצא לאור לאחר מותו). אך חלק מרומן זה פורסם כספר "הזקן והים", והצלחתו הכבירה של זה גרמה נחת להמינגוויי. הוא זכה בפרס פוליצר ב-1953 ובפרס נובל לספרות ב-1954 על ספר זה, שהשיב אותו לעמדה מרכזית על במת הספרות העולמית.

במסע ספארי באפריקה היה מעורב בשתי תאונות מטוסים. פציעותיו היו רבות וקשות: כתפו הימנית, ידו ורגלו השמאלית נפגעו קשה. הוא איבד זמנית את ראייתו בעין שמאל ואת השמיעה באוזנו השמאלית, סבל מקרעים באיברים הפנימיים ומפציעות נוספות. חודש לאחר מכן נפצע קשה בתאונת ציד וסבל מכוויות מדרגה שנייה בשתי רגליו, בפלג גופו הקדמי, בפניו ועוד. כוחו נחלש והוא איבד את הרצון לחיים. אפילו לא יכול היה לנסוע בעצמו לסטוקהולם לקבל את פרס נובל.

בשנותיו האחרונות סבל מפרנויה. הוא פחד שהבולשת הפדרלית האמריקנית (ה-FBI) תרדוף אחריו לקובה, וחשש שעוקבים אחריו (האף.בי.איי אכן החזיק בתיק על המינגוויי בעקבות מגוריו בקובה הקומוניסטית). הוא החל לשתות אף יותר ממה שהיה רגיל והידרדר לאלכוהוליזם. בקטצ'ום טופל עקב רמות כולסטרול גבוהות בדמו ובעיות בכבד, ואף עבר טיפול בנזעי חשמל בניסיון לפתור את בעיותיו הנפשיות. לאחר ניסיון התאבדות באביב 1961 קיבל טיפול נוסף, מה שלא מנע את ניסיון ההתאבדות השני. ב-2 ביולי 1961, בשעה חמש בבוקר, ירה בראשו ברובה ציד. הוא נקבר בבית הקברות של קטצ'ום באיידהו. ב1996, נכדתו, השחקנית מרגו המינגוויי (Margaux Hemingway), התאבדה אף היא ונקברה באותו בית קברות. בראשית שנות האלפיים התאבד גם בנו הצעיר של המינגוויי, ד"ר גרגורי המינגוויי, לאחר שאף עבר ניתוח לשינוי מינו. גם אחיו של המינגוויי, אורסולה ולסטר, נטלו את נפשם בכפם.

סגנון ספרותי[עריכת קוד מקור | עריכה]

סגנונו הספרותי של המינגוויי מתאפיין במשפטים קצרים ודקלרטיביים, תיאורים קונקרטיים והשמטה מכוונת של פרטים במטרה לאפשר לקורא להשלים את הפערים במידע בעצמו, ובאופן כזה "לערב" אותו בסיפור. בספרו מוות אחר הצהריים כתב המינגוויי: "הוד התנועה של הקרחון נובעת מכך שרק שמינית ממנו נמצאת מעל המים". בספרו חגיגה נודדת מתאר המינגוויי כיצד כאשר שהה בפריז הבין כי "ניתן להשמיט כמעט כל פרט בסיפור, כל עוד אתה עושה זאת במודע".

במהלך חייו זכה לעיטורים והפרסים הבאים:

מיצירותיו שתורגמו לעברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

סיפורים קצרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אבוּד לך, תרגם יואב כ"ץ, פן הוצאה לאור - ידיעות אחרונות - ספרי חמד, 2007.
  • אור העולם, תרגם יאיר לפיד, פן הוצאה לאור-ידיעות אחרונות-ספרי חמד, 2007.
  • בארץ אחרת, תרגם עודד פלד, פן הוצאה לאור-ידיעות אחרונות-ספרי חמד, 2007.
  • גבעות כמו פילים לבנים, תרגם יואב כ"ץ, פן הוצאה לאור-ידיעות אחרונות-ספרי חמד, 2007.
  • הרוצחים, תרגם עוזי וייל, פן הוצאה לאור-ידיעות אחרונות-ספרי חמד, 2007.
  • חיי האושר הקצרים של פרנסיס מקומבר, תרגם יואב כ"ץ, פן הוצאה לאור-ידיעות אחרונות-ספרי חמד, 2007.
  • חתול בגשם, תרגמה אבירמה גולן, פן הוצאה לאור-ידיעות אחרונות-ספרי חמד, 2007.
  • מקום נקי, מאור היטב, תרגם עוזי וייל, פן הוצאה לאור-ידיעות אחרונות-ספרי חמד, 2007.
  • קנרית לאחת, תרגמה רחל פן, פן הוצאה לאור-ידיעות אחרונות-ספרי חמד, 2007.
  • שלגי הקילמנג'רו, תרגמה רחל פן, פן הוצאה לאור-ידיעות אחרונות-ספרי חמד, 2007.
  • חגיגה נודדת, תרגמה רחל פן, פן הוצאה לאור-ידיעות אחרונות-ספרי חמד, 2007.
  • סיפורי ניק אדמס, תירגמו מאנגלית: יואב כ"ץ, יאיר לפיד, עוזי וייל ועודד פלד. הוצאת פן, ידיעות ספרים, 2010.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Meyers, Jeffrey (1985). Hemingway: A Biography. London: Macmillan. ISBN 0-333-42126-4
  • Reynolds, Michael S. (2000). Hemingway: The Final Years. New York: Norton. ISBN 9780393320473. Retrieved 2010-04-2
  • Mellow, James R. (1992). Hemingway: A Life Without Consequences. New York: Houghton Mifflin. ISBN 0-395-37777-3
  • Desnoyers, Megan Floyd. "Ernest Hemingway: A Storyteller's Legacy". John F. Kennedy Presidential Library Online Resources. John F. Kennedy Presidential Library and Museum. Retrieved 2009-12-08.
  • Scholes, Robert (1990). "Decoding Papa: "A Very Short Story" as Work and Text". in Jackson J., Benson. New Critical Approaches to the short stories of Ernest Hemingway. Duke University Press. ISBN 0-8223-1067-8. Retrieved 2010-01-30.
  • Putnam, Thomas (2006). "Hemingway on War and Its Aftermath". The National Archives. Retrieved 2010-04-08
  • Kert, Bernice (1983). The Hemingway Women: (1999 ed.). Norton. ISBN 0-393-31835-4. Retrieved 2010-04-21
  • Baker, Carlos (1972). Hemingway: The Writer as Artist (4th ed.). Princeton University Press. ISBN 0-691-01305-5

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מסיפוריו:[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Wagner-Martin, p.18
  2. ^ Griffin, p.7
  3. ^ Wagner-Martin, p.17
  4. ^ Griffin, p.15
  5. ^ Wagner-Martin, p.19
  6. ^ Griffin, p.11
  7. ^ Lynn, p.17-18
  8. ^ Griffin, p.10
  9. ^ Griffin, p.12
  10. ^ Griffin, p.13
  11. ^ Lynn, p.22
  12. ^ Griffin, p.13
  13. ^ Griffin, p.17
  14. ^ Griffin, p.18
  15. ^ Griffin, p.25
  16. ^ Wagner-Martin, p.22
  17. ^ Griffin, p.21
  18. ^ Griffin, p.22
  19. ^ לוס אנג'לס טיימס, 10 בפברואר 2003
  20. ^ Lynn, p.67
  21. ^ Lynn, p.65
  22. ^ Wagner-Martin, p.22
  23. ^ Lynn,p.76
  24. ^ Death in the Afternoon, Ernest Hemingway, Scribner 2002, p.110-111
  25. ^ Lynn, p.78
  26. ^ Wagner-Martin, p.23
  27. ^ Red Cross Stories – Ernest Hemingway
  28. ^ Wagner-Martin, p.23
  29. ^ A Very Short Story, in “In our Time", Ernest Hemingway, Scribner 2003, p.66
  30. ^ Lynn, p.98
  31. ^ Lynn, p.102
  32. ^ Lynn, pp.113-114
  33. ^ Wagner-Martin, p.23
  34. ^ Lynn, p.130
  35. ^ Lynn, p.127
  36. ^ Lynn, p.146
  37. ^ Lynn, p.152
  38. ^ Lynn, p.178
  39. ^ Lynn, p.180
  40. ^ שלגי הקילימנג'רו, ספריית תרמיל 1974, עמ' 31-30
  41. ^ Lynn, p.187-188
  42. ^ Lynn, p.221
  43. ^ Lynn, p.266
  44. ^ Lynn, p.228
  45. ^ Baker, p.30
  46. ^ Lynn, p.251-252
  47. ^ Baker, p.31
  48. ^ A Moveable Feast: Restored Edition, Scribner 2009, p.123
  49. ^ Lynn, p.283
  50. ^ ראו: Ernest Hemingway, Ed. Jeffery Mayers, Routledge 1999, Chapters 11-15
  51. ^ Lynn, p.341
  52. ^ Lynn, p.360
  53. ^ Lynn, p.362
  54. ^ Lynn, p.376
  55. ^ The Artist Reward, By Dorothy Parker, The New Yorker, 30.11.1929
  56. ^ Lynn, p.392
  57. ^ McIver, p.18
  58. ^ Meyers, Chapter 36
  59. ^ Lynn, p.400-401
  60. ^ Lynn, p.411
  61. ^ Lynn, p.417
  62. ^ Lynn, p.421
  63. ^ Lynn, p.442
  64. ^ Lynn, p.450
  65. ^ Conversations With Ernest Hemingway, Ed. Matthew Joseph Bruccoli, Mississippi University Press, 1986, p.10‏
  66. ^ New Republic, April 27, 1938
  67. ^ 67.0 67.1 Meyers (1985), 398–405
  68. ^ Lynn (1987), 510
  69. ^ 69.0 69.1 Putnam, Thomas. "Hemingway on War and Its Aftermath". The National Archives. Retrieved November 30, 2011
  70. ^ Lynn (1987), 518–519
  71. ^ Mellow (1992), 535–540

מקורות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Hemingway, Kenneth S. Lynn, Harvard Press 1995
  • Along With Youth: Hemingway, the Early Years, Peter Griffin, Oxford Press 1985
  • A Historical Guide to Ernest Hemingway, Ed. Linda Wagner-Martin, Oxford Press 2000
  • Ernest Hemingway, Harold Bloom, Infobase Publishing 2000
  • Hemingway: The Writer as an Artist, Carlos Baker, Princeton Press 1972
  • Hemingway's Key West, Stuart B. McIver, Pineapple Press 2002