בית הכנסת אלגריבה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
חללו הפנימי של בית הכנסת

בית הכנסת אלגריבהערבית: معبد الغريبة) הוא בית כנסת עתיק באי ג'רבה בתוניסיה. מקור שמו של בית הכנסת, "אלגריבה" ("המופלאה"), בסיפור מיתי על נס שהתרחש באי. על פי המסורת, זהו אחד מבתי הכנסת הקדומים בעולם, וככל הידוע היום, נמצא בו ספר התורה העתיק ביותר.

בית הכנסת נמצא בכפר היהודי לשעבר חארה צגירה[1], הנקרא כיום ‏אֶ‏ר-ריאד, מספר קילומטרים דרומית-מערבית לחוּ‏מְת-סוּ‏ק, בירת האי.

מקור שמו של בית הכנסת[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקור שמו של בית הכנסת הוא באגדה על נערה מסתורית ומתבודדת, בתו של כהן, שהגיעה לחופי האי בנסיבות לא ברורות, והתגוררה במבנה ארעי. מקורותיה של אגדה זו, זמן הופעתה ואופן קבלתה על יהודי המקום לוטים בערפל, כמו גם נסיבות חייה של הנערה לפי אגדה זו. על פי האגדה, יום אחד נשרף עליה ביתה, ולפליאת תושבי האי נותרה גופתה שלמה. לפי גרסה אחת היא המשיכה להיראות בסמוך לבית הכנסת גם לאחר קבורתה, ולפי גרסה אחרת, הפוקדים את קברה זכו לנסים בחייהם. כך זכתה לכינוי "אלגריבה" ("הפלאית"). סיפורה של עושת הנסים העניק לבית הכנסת את קדושתו ואת שמו, והפך אותו למוקד עלייה לרגל של יהודים ולא יהודים, עד היום.

במרחב שבין לוב ואלג'יריה ידועות לפחות שש "גריבות", שעל חלקן מספרים סיפורים דומים. אחד מהם מספר על נס דומה שאירע לנערה יהודיה אחרת, בושאייף, בת כהן גם היא, בעיר זליתן, בצפון-מזרח לוב.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תולדותיו המסופרות של בית הכנסת מתחילות בערך במאה ה-1, ולפיכך הוא כנראה בית הכנסת העתיק ביותר באפריקה ואחד העתיקים ביותר בעולם. לפי מסורת מתמשכת בעל-פה, הוא נבנה על ידי כהנים שהיגרו לאי מארץ ישראל לאחר חורבן בית ראשון. המבנה הנוכחי נבנה במאה ה-19, על שרידיו של מבנה קדום יותר המתועד מהמאה ה-16. בעקבות עליית רוב יהודי האי לישראל (בעיקר בשנות ה-50 ), לא נותרו כמעט תושבים יהודיים באי, אך בית הכנסת עדיין פעיל עד היום, ומשמש את יהודי האי המעטים בעיקר בשבתות ובחגים. בית הכנסת הוא יעד תיירותי ויהודים רבים ממוצא תוניסאי עולים אליו לרגל, בייחוד בהילולה המתקיימת שם לאחר חג הפסח. בסמוך אליו נמצא גם מלון, המארח עולי רגל בזמן ההילולה.

בית הכנסת נפגע פעמיים מפיגועים. במהלך שמיני עצרת (שמחת תורה) תשמ"ו (1985), פתח אחד השוטרים שהיו מופקדים על ביטחון המקום באש על המבקרים שהתכנסו שם, ורצח שלושה מבקרים. ב-11 באפריל 2002 פוצצה בסמוך לבית הכנסת משאית עמוסה בחומר נפץ. בפיגוע, שאל-קאעידה נטל אחריות עליו, נהרגו 21 מבקרים, וביניהם 14 תיירים מגרמניה.

אדריכלות בית הכנסת[עריכת קוד מקור | עריכה]

חזית בית הכנסת
אכסדרת עמודים

לפי המסורת של יהודי ג'רבה, בניית בית כנסת באתר הנוכחי, כמו גם תחילת ההתיישבות היהודית באי, מיוחסת לסוף ימי בית ראשון או לימי בית שני, אולם מהשוואת המבנה הקיים וסגנונו לבתי כנסת אחרים באי ובתוניסיה בכלל, ניתן להסיק שהמבנה הנוכחי נבנה כנראה בתחילת המאה ה-18. הסגנון האדריכלי של המבנה הנוכחי הוא מורי. במאות ה-19 וה-20 עבר מבנה בית הכנסת שינויים רבים, וכיום אין עיצובו דומה לזה שהיה בעת בנייתו. תיאור המבנה המקורי נמצא בכתביו של נחום סלושץ, מהמחצית הראשונה של המאה ה-20, בשרטוטים של האדריכל יעקב פינקרפלד ובתיעוד שערך המרכז לאמנות יהודית.

המבנה המקורי של "אלגריבה" מצביע על תפיסה אדריכלית דומה לזו של מבני ישיבות אחרות באי, שנבנו בסוף המאה ה-17, למשל "דגת" ו"רבי כליפא", בכפר "חארה סגירה". מכלול בתי כנסת אלה מורכב משני חללים סמוכים. האחד הוא חצר פריסטילית (חצר המוקפת בעמודים התומכים בקשתות) פנימית, והשני הוא אולם בזיליקלי מקורה, המשמש לתפילה. האולם עצמו מרובע ומוקף בעמודים התומכים בקומה גבוהה יותר ובה שנים-עשר חלונות, המשמשת לתאורה. ההבדל בין "אלגריבה" לבין שתי הישיבות הוא ביחסים שבין חלקי המבנה השונים. בשתי הישיבות הנזכרות ובמרבית בתי הכנסת האחרים באי, ממוקמת קומת התאורה במרכז, ויוצרת עם התיבה שמתחתיה יחידה אחת. ב"אלגריבה" לעומת זאת, קומת התאורה והתיבה אינן במרכז האולם. האגף המזרחי, הסמוך להיכלות, הוא רחב יותר, ושלוש ארקדות הנמתחות מדרום לצפון יוצרות בין ההיכל לבין התיבה ארבעה אגפים רוחביים.

בסקר שערך המרכז לאמנות יהודית ב1997, היו לאורך כותלו המזרחי של בית הכנסת חמישה היכלות, לעומת שבעה שהיו קיימים לפני השיפוצים שנעשו ב-1920. מבנה ההיכל ב"אלגריבה" מלמד על מסורת אדריכלית שונה מזו שבשאר בתי הכנסת בדרום תוניסיה. הוא בנוי בתבנית מסדרון צר וארוך היוצא מכותל המזרח, ובחזיתו שלוש דלתות המכוסות פרוכות רקומות, לעומת המבנה המקובל יותר של "היכל חדר", המוכר מבתי כנסת במזרח הקרוב ובספרד. לא ידועה סיבת המעבר מ"היכל חדר" לתבנית "שבעה היכלות".

בבתי הכנסת בדרום תוניסיה בכלל, וב"אלגריבה" בפרט, אין עזרת נשים. לא ברורה הסיבה לכך, אך ייתכן שלמעמדן הנחות בחברה ובחיי הדת הייתה השפעה על כך. נשים לא נהגו לפקוד בקביעות את בית הכנסת ולא נטלו חלק פעיל בתפילות חגיגיות, כמו בשבת, בראש השנה, ביום הכיפורים ובפורים. גורם אפשרי נוסף הוא היעדר נוהג או הלכה המחייבים הפרדה מוחלטת בין נשים לגברים בבית הכנסת, כך לדברי אנשי המקום, והן נהגו לשבת בחצר הפנימית של בית הכנסת.

עד למחצית הראשונה של המאה ה-20 נהגו יהודי ג'רבה לשבת בבית הכנסת על גבי מחצלות. מאוחר יותר נבנו ספסלי ישיבה סביב הקירות, ולעתים הוקמה שורת ספסלים מקבילה נוספת.

בשל מעמדו המקודש של בית הכנסת, וכנראה בהשפעת מנהגי המוסלמים, נוהגים המתפללים לחלוץ את נעליהם לפני הכניסה אליו.

מסורת ההילולה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הילולה (בערבית: זיארה, زِيارة - ביקור, מקום פגישה) היא חגיגה לכבוד אדם הנחשב לצדיק, שבשמו קוראים בעת צרה ומצוקה, ולו נודרים נדרים, מתוך אמונה שבכוחו להביא את הבקשה לפני ההשגחה העליונה ולקדם אותה. שני אישים זכו למעמד זה בקרב יהודי ג'רבה וסביבתה, שניהם תנאים: רבי מאיר בעל-הנס (רמב"ה) ורבי שמעון בר יוחאי (רשב"י). ההילולה הראשונה מתקיימת ביום פסח שני, י"ד באייר, לכבוד רמב"ה. ההילולה השנייה, לכבודו של רשב"י, נערכת בימי ל"ג ול"ד בעומר, בבית הכנסת "אלגריבה", הנחשב מקודש, ומעמדה בולט במיוחד. בימים אלה נאספים אל בית הכנסת יהודים מכל רחבי תוניסיה, ואף מלוב השכנה וממקומות נוספים בצפון אפריקה. גם כיום, לאחר שרוב היהודים עזבו את האי, מגיעים אליו מבקרים רבים, בעיקר מישראל ומצרפת, שאליהן הגרו מרבית יהודי תוניסיה. הפופולריות הרבה של האירוע נובעת משילוב מעמדו המקודש של בית הכנסת ומדמותו המיתית-מסתורית של רשב"י עצמו, שלפי המסורת נחשב למחבר ספר הזוהר. כל מי שנדר לשמם במשך השנה, מקיים את נדרו ומגיע להילולה. לא רק יהודים מגיעים באופן מסורתי לאירוע זה, אלא גם בני עמים אחרים, כולל ערבים תוניסאים, מלטזים ואחרים.

במרכז ההילולה עומדת מנורת רשב"י, שעוצבה כמנורת שבעה קנים גדולה ומרשימה, עשויה כסף וזהב. בערב ההילולה מועמדת המנורה על גבי עגלת נשיאה מיוחדת, מקושטת בפרחים, במטפחות צבעוניות ובתאורה סביבתית המשרה אווירה חגיגית. המנורה מובלת מבית הכנסת אל הרובע היהודי - חארה צגירה, ובחזרה לבית הכנסת, בתהלוכה המלווה בנגינת תזמורות ובשירת פיוטים.

מסורת הילולה זו והתהלוכה המתקיימת בה, הועתקו בשלמותם לישראל, והיא נהוגה בבית כנסת "אלגריבה" באופקים, שנבנה במתכונת בית הכנסת המקורי. העתק נוסף של בית הכנסת המקורי נמצא בנתיבות. בית כנסת דומה נבנה כיום (2013) בירושלים.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ כתיב מקורי זה של המקום - אינו תעתיק מערבית - אלא נטבע במקורו באותיות עבריותערבית יהודית) על ידי תושביו היהודיים המקוריים של המקום; האות צ נהגית כמו ס נחצית, והאות ג נהגית כפי שהייתה נהגית בעברית ג רפה: קרוב ל-ר' גרונית.