יהדות פינלנד

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
בית הכנסת בטורקו

יהדות פינלנד היא אחת הקהילות היהודיות הקטנות בצפון אירופה. הקהילה קיימת כ-250 שנה, ומונה כיום כ-1500 איש, בעיקר באזור הלסינקי.

ההתיישבות היהודית הראשונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

היהודים הראשונים התיישבו בממלכת שבדיה, שכללה אז גם את פינלנד, במאה ה-18, תחת שלטונו הסובלני של המלך גוסטב השלישי. הם הורשו להתגורר במספר ערים בחלק השבדי של הממלכה, כמו סטוקהולם וגטבורג, אך לא בחלק הפיני. המתיישבים היהודים הראשונים על אדמות פינלנד היו יהודים רוסים שהתיישבו בסוף המאה ה-18 באזורים שנכבשו על ידי רוסיה במזרח המדינה.

החל משנת 1809, עם סיפוחה של פינלנד לאימפריה הרוסית, התיישבו בה כמה מאות יהודים, רובם ככולם חיילים בצבא הרוסי (קנטוניסטים) שהורשו להתיישב במקום בו שירתו לאחר מספר שנות שירות. חייהם של היהודים שהתיישבו בפינלנד היו מוגבלים, והם לא הורשו לעסוק בכל מקצוע שבחרו. העלייה בכמות התושבים היהודים הובילה לדיון לגבי זכויותיהם בסנאט הפיני בשנות השבעים של המאה ה-19, אולם לא הוחלטה שום החלטה ומעמדם של היהודים במדינה נשאר לא ברור.

בשנת 1889 הממשלה הפינית פרסמה צו שקבע אילו משפחות יהודיות יכלו להשאר במדינה ובאילו ערים. הצו גם קבע כי המקצוע היחיד הפתוח ליהודים היה מכירת בגדים משומשים, וכן כי ליהודים אסור לבצע מנהגים יהודיים מחוץ לערים המיועדות לכך. כן נקבע כי חיילים יהודים בצבא הרוסי לא יורשו יותר להשתקע בפינלנד לאחר שחרורם. רבות מגזרות אלו בוטלו בשנת 1898‏[1].

פינלנד העצמאית[עריכת קוד מקור | עריכה]

חייהם של היהודים בפינלנד השתפרו רק עם הכרזת העצמאות של פינלנד בשנת 1917. פינלנד הייתה המדינה הלפני אחרונה באירופה להעניק זכויות מלאות שוות ליהודים. מאותה שנה היהודים הפינים נחשבו לאזרחים לכל דבר ויכלו גם להצביע בבחירות.

בשנים שבין שתי מלחמות העולם הקהילה היהודית בפינלנד גדלה, בעיקר כתוצאה מהגירה של יהודים מברית המועצות לאחר המהפכה. יהודים רבים למדו באוניברסיטה, חלקם עסקו ברפואה, בעריכת דין ובהנדסה, אך רובם המשיכו לעסוק בענף הטקסטיל.

בשנת 1930 הוזמן הרב שמעון פדרבוש לכהן כרב של הלסינקי. הוא ארגן ועידה של נציגי שלוש הקהילות בפינלנד: הלסינגפורס, אובו וויבורג, בה נבחר לרב ראשי של פינלנד. הרב פדרבוש ניהל מסע הסברה נגד נשואי תערובת ותיקן שלא להעלות לתורה אדם שנשוי לנכרית. הרב פדרבוש גם קבע שהקהילה אינה רושמת ילדים יהודים שלא ניתן להם שם עברי, בפנקס הילודים ואסר להקים מצבות שאין בהן כתובת עברית גדולה מהלועזית‏[2]. בשנת 1933 היה ניסיון לאסור את השחיטה בפינלנד, אך הודות לתעמולה של הרב פדרבוש ההצעה נדחתה‏[3].

מלחמת העולם השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מלחמת החורף[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1939 הקהילה היהודית בפינלנד מנתה כ-1700 איש, מתוכם כ-1200 בהלסינקי ו-200 בטורקו. 260 יהודים פינים לחמו בצבא הפיני במלחמת החורף נגד ברית המועצות, 200 מהם בחזית. בנוסף להם לחמו בצבא הפיני גם מספר יהודים שברחו ממדינות אחרות באירופה כתוצאה מהכיבוש הנאצי. החיילים היהודים לא הופלו ולא ידוע על מקרי אנטישמיות בצבא הפיני באותה התקופה. להפך, העובדה שהיהודים עזרו להגן על עצמאותה של פינלנד הוכיחה לרבים את נאמנותם האמיתית למדינה. באותה התקופה הפינים לא תמכו בגרמנים בשל יחסיהם הקרובים עם ברית המועצות. עבור אותם חיילים היהודים, היה בצבא הפיני בית כנסת שדה שהופעל ידם בחזית. ארון קודש וספר תורה קטן אשר נדדו ביחד עם החיילים ממקום למקום, נמצאים היום בבית המדרש של הקהילה בהלסינקי.

מלחמת ההמשך[עריכת קוד מקור | עריכה]

בקיץ של שנת 1941 פינלנד נכנסה לעוד מלחמה נגד ברית המועצות, הפעם בתמיכת גרמניה. מלחמה זו נקראה מלחמת ההמשך, ובה הועמדה למבחן נאמנותם של היהודים הפינים לארצם. למרות שיתוף הפעולה עם הנאצים, היהודים לחמו בצבא הפיני כמו שאר האזרחים, שכן הם ראו בכך לחימה למען חירותה ועצמאותה של פינלנד. באותה התקופה הברית עם הנאצים הייתה יותר תאורטית ממעשית, ורוב הפינים כלל לא חוו קשר עם הגרמנים.

החיילים היהודים בצבא הפיני לא הסתירו את דתם, והיה קיים אפילו בית כנסת בחזית. החיילים הגרמנים שלחמו לצד הפינים היו מודעים לקיומו של בית הכנסת אך לא התערבו בכך. כשמנהיגי הצבא נשאלו לגבי החיילים היהודים, הם הגנו עליהם והצהירו שאין שום הבדל בינם לבין שאר החיילים. רופאים צבאיים יהודים אף טיפלו בחיילים גרמנים והצילו את חייהם.

הקהילה היהודית בעורף[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך המלחמה הקהילה היהודית בעורף פעלה לאיסוף תרומות למען הצבא הפיני. הכסף שימש לטיפול בחיילים ובמשפחותיהם, וכן בחברי הקהילה שנפגעו מהמלחמה, כמו 300 היהודים של העיר ויבורג, שפונו להלסינקי בשל קרבתם לחזית. הקהילה היהודית בשבדיה סייעה לקהילה הפינית, ומספר ילדים יהודים נשלחו למשפחות אומנות יהודיות בשבדיה.

הקהילה הפינית סייעה גם לפליטים יהודים מאירופה. בסך הכל הגיעו לפינלנד כ-500 פליטים יהודים, בעיקר מגרמניה, אוסטריה ופולין. הממשל לא סיפק תמיכה כלכלית בפליטים והקהילה היהודית הקימה ועדה מיוחדת לטיפול בהם, שכללה איסוף תרומות מחו"ל ובמיוחד מהג'וינט. רבים מהפליטים שוכנו עם משפחות יהודיות ועבדו בעסקים יהודים.

שבויי מלחמה יהודים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקהילה היהודית בפינלנד סייעה לשבויי מלחמה יהודים מרוסיה ולא ראתה בכך ניגוד אינטרסים, שכן רוב היהדות הפינית הייתה ממוצא רוסי. העזרה שקיבלו השבויים מהיהודים הפינים הייתה חשובה ביותר: הם קיבלו אוכל, ביגוד, ציוד רפואי, וכן ספרי תפילה, שעזרו להם לשרוד את תנאי השבי הקשים. שליש משבויי המלחמה בפינלנד מתו במהלך השבי, בעיקר מרעב ומקור.

אולם תנאי השבי הקשים לא היו הדאגה היחידה של השבויים היהודים: יותר מאלפיים שבויי מלחמה הוסגרו לגרמניה, מתוכם לפחות 70 יהודים.

מחנות עבודה וגירוש[עריכת קוד מקור | עריכה]

החל משנת 1941, עם התחלפותה של הממשלה הפינית, השתנה היחס הפיני ליהודים, והפליטים היהודים סולקו מהערים המרכזיות אל הכפרים, ללא עבודה או מגורים. במרץ 1942 כ-40 פליטים יהודים נשלחו למחנה עבודה גרמני בלפלנד, יחד עם 68,000 עובדים אחרים. העובדים היהודים במחנה בודדו מיתר העובדים ותנאי עבודתם היו קשים.

באוקטובר 1942 נלקחו תשעה פליטים יהודים ממחנה העבודה אל מטה המשטרה הפינית בהלסינקי, שם הוסגרו לידי הגסטאפו באסטוניה יחד עם 20 פליטים אחרים. דבר ההסגרה הגיע לעיתונות שהקימה מחאה גדולה, אליה הצטרפו שרי ממשלה ופוליטיקאים רבים. למרות המחאה וההתנגדות הרבה, החליט שר הפנים הפיני לגרש שמונה יהודים לאסטוניה בנובמבר, יחד עם 19 פליטים נוספים, שנחשדו בריגול מטעם ברית המועצות. הפליטים נשלחו מטאלין לברלין, ומשם לאושוויץ. עם הגיעם למחנה המוות נשלחו מיידית חמישה מהיהודים לתאי הגזים. אחד הנותרים נורה למוות מאוחר יותר, וגורלו של החמישי לא נודע עד היום. רק אחד המגורשים הפינים, גאורג קולמן, שרד את השואה.

אין זה ידוע אם גרמניה דרשה במהלך המלחמה להסגיר לידיה את כל יהדות פינלנד, כפי שציוותה על רבות מבנות בריתה האחרות. חוקרים מאמינים שלא הייתה דרישה כזו, שכן פינלנד הייתה שותפה חשובה לגרמנים, ואלו לא חפצו בקלקול היחסים בין שתי המדינות.

המעבר לשבדיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם עלייתה לשלטון של ממשלה פינית החדשה במרץ 1943, מצבם של הפליטים היהודים השתפר, והם שוחררו ממחנה העבודה. חלקם נשלחו לעבוד בחוות מחוץ לערים, ואף קיבלו אזרחות פינית. ביוני של אותה שנה הוחלט להעביר את כל הפליטים היהודים לשבדיה, סידור שהיה מוסכם על כל הצדדים, כולל הקהילה היהודית והפליטים עצמם. לאחר הפצרות רבות בממשלה השבדית, שכללו תיאורי זוועה על מעשי הנאצים, שבדיה קיבלה בשנת 1944 את מרבית הפליטים היהודים.

לאחר המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם פרוץ מלחמת העצמאות הישראלית הגיעו למדינה החדשה עולים פינים רבים, שהביאו עמם נשק שנתרם על ידי הממשל הפיני. כ-30 מיהודי פינלנד התנדבו לצה"ל במסגרת המח"ל. שיעורם של מתנדבי פינלנד, כ - 2%, היה הגבוה ביותר מבין קהילות היהודים בעולם.

בשנות השבעים הקימו מספר מתנדבים פינים את היישוב יד השמונה בפרוזדור ירושלים, שנקרא על שמם של שמונת היהודים שהוסגרו מפינלנד לידי הנאצים בתקופת מלחמת העולם השנייה.

הקהילה כיום[עריכת קוד מקור | עריכה]

הבמה וארון הקודש בבית הכנסת בהלסינקי

כיום חיים בפינלנד כ-1,500 יהודים: 1200 בהלסינקי, 200 בטורקו והשאר בעיר טמפרה. הקהילה מורכבת מצאצאי מקימי הקהילה, מהגרים מרוסיה וכן ישראלים שנישאו לבני זוג מקומיים.

במדינה ישנם שני בתי כנסת, בית הכנסת של הלסינקי שנבנה בשנת 1906, ובית הכנסת של טורקו שנבנה בשנת 1912, שניהם אשכנזים אורתודוקסים. הקהילה היהודית בפינלנד, בניגוד לאלה של מדינות רבות אחרות, הסכימה להיות מוגדרת רשמית כמיעוט לאומי בפינלנד. כיום קיים בית ספר יהודי אחד במדינה, בעיר הלסינקי, שהוקם בשנת 1918. הקהילה מנהלת בית ספר בו לומדים כ 120 תלמידים מחציתם ממשפחות ישראליות.

כמעט כל חברי הקהילה היהודית בפינלנד הם דוברי פינית ושבדית. בעבר השפה הרשמית של הקהילה הייתה יידיש בניב ליטאי, אך כיום מעט מאוד יהודים דוברים בשפה זו ובית הספר היהודי מלמד כיום עברית, ולא יידיש. לקהילה יש עיתון רשמי שנקרא "הקהילה", המפורסם בשפה הפינית ובו תמיד מאמר אחד ביידיש.

מטעמי נוחות וחיסכון שחיטה אינה מבוצעת בפינלנד, וכל הבשר הכשר מיובא אליה ממדינות אחרות, בעיקר מצרפת.

בשנת 1979 נבחר בן זיסקוביץ' לנציג היהודי הראשון לפרלמנט הפיני. יהודים פינים מפורסמים אחרים כוללים את מקס יעקובסון, שהיה שגריר פינלנד לאו"ם (1965-1972) ולשבדיה (1972-1975), ואף היה מועמד לתפקיד מזכ"ל האו"ם, הצייר סם ואני והמלחין והמנצח סימון פרמט.

הרב משה אדלמן, רבה של הקהילה תיאר את ייחודה: "קהילה צפונית זו באירופה הייתה מבודדת יחסית מהעולם היהודי בגלל מיקומה הגאוגרפי, אבל הצליחה לבנות ולשמור על חייה היהודיים. החיים היהודיים שמרו על רצף בין העבר בשטייטל לבין ההווה בקהילה".‏[4]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ א.ש. ענגעל, היהודים בפינלנד, המליץ, 7 בפברואר 1898
  2. ^ הרב דוד טלזנר, הרב ד״ר שמעון פדרבוש, בתוך יהודה לייב פישמן מימון, ספר יובל מוגש לכבוד הרב פדרבוש, עמוד יז
  3. ^ הרב דוד טלזנר, הרב ד״ר שמעון פדרבוש, בתוך יהודה לייב פישמן מימון, ספר יובל מוגש לכבוד הרב פדרבוש, עמוד יח
  4. ^ הרב אליהו בירנבוים, שלווה צפונית - מקור ראשון - 5 דצמבר 2007


יהדות אירופה

אוסטריהאוקראינהאוזבקיסטןאזרבייג'ןאיטליהאירלנדאלבניהאסטוניהארמניהבולגריהבלגיהבלארוסבוסניה והרצגובינהבריטניהגאורגיהגרמניהדנמרקהולנד ·הונגריהצ'כיהיווןלוקסמבורגלטביהליטאמולדובהמלטהמקדוניהנורבגיהסלובניהסלובקיהספרדפוליןפורטוגלפינלנדצרפתקפריסיןרומניהרוסיהשבדיהשווייץטורקיה

ראו גם: יהדות אשכנזמזרח אירופה
אירופה