יהודה לייב פישמן מימון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
יהודה לייב פישמן מימון
Yehuda Leib Maimon.jpg
תאריך לידה 1875
תאריך פטירה 10 ביולי 1962, ט' בתמוז תשכ"ב
ממשלות הממשלה הזמנית, 1, 2
כנסות מועצת המדינה הזמנית, 1
סיעה המזרחי, חזית דתית מאוחדת
תפקידים בולטים
הרב מימון יושב משמאל לבן-גוריון בעת הכרזת העצמאות
ממשלת ישראל הראשונה, הרב מימון ראשון מימין

הרב יהודה לייב הכהן פישמן מימון (187510 ביולי 1962) היה רב, ממקימי תנועת המזרחי, חבר מנהלת העם, מחותמי מגילת העצמאות, שר בממשלה הזמנית, שבה כיהן כשר הדתות הראשון של מדינת ישראל. חתן פרס ישראל לספרות תורנית, וכן זכה בפרס הרב קוק.

תולדות חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

נולד במרקולשט, בבסרביה (חבל ארץ במולדובה), אז תחת שלטון האימפריה הרוסית. מ-1900 שימש כ"מגיד" בעיר-מולדתו, ובשנים 19051913 כרב באונגן, בבסרביה.

אביו היה הרב אברהם אלימלך פישמן-מימון, תלמיד של המלבי"ם ממשפחת מתנגדים שהתגלגל לסביבה חסידית. האב הוא זה שהוסיף לשם פישמן את השם מימון, על פי ייחוסו לרמב"ם, הידוע בכינויו "מימוני". אחותו הצעירה של יהודה הייתה עדה מימון, שכיהנה בכנסת הראשונה והשנייה מטעם מפא"י. הוא עצמו גדל בתחילה בסביבה של חסידים, דבר שהשפיע לאחר מכן על כתיבתו הספרותית ועל סקירת התקופה בספריו שרי המאה משתי הבחינות הן מצד החסידים (שעליהם כתב בהרחבה בחלק ג' של ספרו) והן מצד הליטאים.

למד בתחילה בישיבות ליטא ותקופה מסוימת הגיע לווילנה, עקב הערצתו הגדולה לגר"א עליה כתב בתחילת ספרו "תולדות הגר"א". היה תלמיד מובהק של הרב יחיאל מיכל אפשטיין, בעל ערוך השולחן והוסמך להוראה על ידו. הוסמך להוראה גם על ידי הרב חיים חזקיהו מדיני.

עוד בצעירותו התקרב הרב מימון לתנועת חובבי ציון, וניהל תעמולה ציונית בערי דרום רוסיה, ואף נעצר על כך. עלה לארץ ישראל ב-1913 וישב בתל אביב. במלחמת העולם הראשונה גורש בידי הטורקים מהארץ, כדין כל הנתינים הרוסיים, עבר לארצות הברית. עם שובו ב-1919 עמד בראש תנועת המזרחי בארץ ישראל וערך את עיתון "התור". משנת 1935 היה הרב מימון חבר בהנהלת הסוכנות היהודית. הוא התנגד לשלטון הבריטי, ולדיכוי האצ"ל על ידי ההגנה.

ב-1936 ייסד הרב מימון את "מוסד הרב קוק", בית יוצר גדול לספרות תורנית.

הרב מימון נעצר בשבת השחורה על ידי הבריטים, ושהה כשבועיים במעצר במחנה המעצר בלטרון. במהלך מעצרו פתח בשביתת רעב. מעצרו עורר סערה עולמית בשל גילו המתקדם והיותו רב, וגם בשל העובדה שהוכרח בעל כורחו לנסוע בעיצומה של השבת אל בית המעצר במכונית, למרות שהתחנן לעוצריו שיניחוהו לבוא לשם רגלית.

בהכרזת העצמאות ישב הרב מימון לצדו של דוד בן-גוריון, ובסיום ההקראה ברך בקול ברכת שהחיינו. לאחר קום המדינה שימש כשר הדתות הראשון בממשלת ישראל הראשונה. התפטר מהממשלה על רקע משבר בנושא החינוך במחנות העולים‏[1], בעיקר בנושא זרם החינוך אליו ישוייכו עולי תימן ובכך הביא לבחירות חדשות.

הרב מימון נפטר בט' בתמוז תשכ"ב (1962) ונקבר בבית הקברות סנהדריה.

עמדתו הציונית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרב מימון היה ממייסדי המזרחי ועמדתו הציונית הייתה נחושה. חלק מהחרדים התנגדו לו, אולם רבים מגדולי הדור היו אתו בקשרים הדוקים. הוא היה מקורב מאוד לרב יחיאל מיכל הלוי אפשטין שאף העניק לו סמיכה לרבנות, וכן עם הרב חיים חזקיהו מדיני בעל ה"שדי חמד", הרב שלמה הכהן רבה של וילנא, ועוד רבים אחרים. בארץ ישראל היה מקורב לרב אברהם יצחק הכהן קוק, אף שהרב קוק לא תמך במוצהר בתנועת המזרחי מעולם.

את משנתו הציונית תיאר בייחוד בספרו "למען ציון לא אחשה" והרחיב על כך גם ב-'שרי המאה' חלק ו' בספרו על פועלו הציוני ושיחותיו עם הרב אברהם יצחק הכהן קוק.

פועלו הפוליטי[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרב מימון היה ממייסדי המזרחי ומקורב לרב יצחק יעקב ריינס ולרב קוק. הוא היה מחותמי מגילת העצמאות ושר הדתות הראשון של ישראל. הרב מימון ניסה לשכנע את חברי מועצת העם להכניס אזכור של "אלוקי ישראל" לנוסח מגילת העצמאות, ובסופו של דבר הושגה פשרה בניסוח "מתוך ביטחון בצור ישראל". הוא הסתובב במקומות שונים באירופה על מנת לחזק את השפעת הציונות הדתית ולמצוא תומכים למשנתו, ועל כן כונה "המזרחי הנודד".

משנתו החינוכית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בדרכו בלימוד - שאותה תיאר בספריו - תפסה במיוחד חשיבות הבקיאות וההתרחקות מפלפול. דוגמה לבקיאותו הרבה מהווים 40 אלף הספרים שלו, אשר היוו את אחת הספריות הגדולות בעולם היהודי, ואשר שימשה אחר כך ליסוד ספריית 'מוסד הרב קוק'. בתו גאולה בת-יהודה סיפרה עליו בספרה 'הרב מימון בדורותיו' כי היה לומד במהירות דפי גמרא, רש"י ותוספות. בסוף חלק ב' מספרו "שרי המאה" כתב הרב פישמן-מימון בשבח הבקיאות והביא כמה דוגמאות לחשיבותה.

ספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • סיני - הרב מימון ייסד וערך את קובצי סיני (נוסד ב-1937) עד מותו, ביטאון של הציונות הדתית שימש במה לחדשות וחידושים בתחום הציונות, ההגות, גמרא והלכה.
  • שרי המאה - (ששה כרכים, תש"ב-תש"ז) סדרת ספרים המפורסמת בציבור הדתי לאומי כסיפורי צדיקים על התקופה של 100 שנים, בין השנים ת"ר-ת"ש.
  • מידי חודש בחודשו - (שבעה כרכים) נכתב בתחילה כסיפורים על כל חודש בקובץ "סיני" ולוקט לספר (הרבה מהחומר בספר זה מובא גם בשרי המאה).
  • תולדות הגר"א - על חייו של הגר"א וגדולי הדור האחרים בזמנו.
  • מאורות הגר"א - ליקוטים מחידושי תורתו של הגר"א עם הערות של הרב מימון (במהדורות הראשונות צורף מאורות הגר"א כנספח לתולדות הגר"א).
  • ספרים על תנאים שונים המפרט תולדות חייהם (לדוגמה ספר בשם רבי עקיבא המלקט בתוכו את כל החומר המובא בתלמוד על רבי עקיבא).
  • רבי משה בן מימון - תולדות חייו ויצירתו הספרותית, תש"ך.
  • למען ציון לא אחשה (שני כרכים, תשי"ד-תשט"ו) - משנתו הציונית של הרב מימון
  • הנותן בים דרך (ברדיטשב, תרס"ג). - חיבר זה חיבר בצעירותו (גיל 19) על חשיבות הבקיאות והוא כולל ויכוח בין בקי לחריף. לספר הסכמה של בעל ערוך השולחן.
  • דיוקנאות של מעלה, תש"ו.
  • אנשים של צורה, תש"ז.
  • ציונות הדתית והתפתחותה, תרצ"ז - תולדות המזרחי.
  • חידוש הסנהדרין בימינו, תשי"א - על חזונו של הרב מימון לחדש את הסנהדרין בימינו.
  • הראי"ה, תשכ"ה - ספר ביוגרפי על הרב קוק.
  • לשעה ולדור, תשכ"ה - קובץ מאמרים.

הוקרה והנצחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1951 הוענק למימון תואר דוקטור לשם כבוד (דוקטור לתאולוגיה) מידי נשיא ישיבה יוניברסיטי בניו יורק שמואל בלקין.‏[2]

עוד בחייו של הרב מימון נקרא על שמו המושב כפר מימון שבנגב. לאחר פטירתו נקראו על שמו רחובות ובתי ספר בישראל. לזכרו מוענק פרס הרב מימון לספרות ומחקר תורניים.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • הרב מימון בדורותיו - מאת גאולה בת-יהודה, בתו של הרב מימון.
  • בטאון סיני לזכר הרב מימון - קובץ מיוחד לזכרו.
  • כתבי הרב י. ל. הכהן מימון רשימה ביבליוגראפית, נפתלי בן-מנחם, תש"ו

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספריו ומאמריו[עריכת קוד מקור | עריכה]


חותמי מגילת העצמאות (על פי סדר חתימתם)
דוד בן-גוריון · דניאל אוסטר · מרדכי בנטוב · יצחק בן-צבי · אליהו ברלין · פרץ ברנשטיין · זאב גולד · מאיר ארגוב · יצחק גרינבוים · אברהם גרנות · אליהו דובקין · מאיר וילנר · זרח ורהפטיג · הרצל ורדי (רוזנבלום) · רחל כהן-כגן · קלמן כהנא · סעדיה כובשי · יצחק מאיר לוין · מאיר דוד לוינשטיין · צבי לוריא · גולדה מאיר · נחום ניר-רפאלקס · צבי סגל · יהודה ליב הכהן פישמן · דוד צבי פנקס · אהרן ציזלינג · משה קול · אליעזר קפלן · אברהם קצנלסון · פנחס רוזן · דוד רמז · ברל רפטור · מרדכי שטנר · בן-ציון שטרנברג · בכור-שלום שטרית · חיים משה שפירא · משה שרת מגילת העצמאות

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]