מח"ל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
לוחמי מח"ל במהלך מבצע חורב, 1948
אנדרטת מח"ל
רשימת חללי מח"ל במלחמת העצמאות לפי ארץ מוצאם-באנדרטת מח"ל
שלט אודות סיפורו של המח"ל

מח"ל (ראשי תיבות: מתנדבי חוץ לארץ), הכינוי הרשמי שניתן למתנדבים מארצות העולם, כמעט כולם יהודים, שהגיעו לארץ ישראל בתקופת מלחמת העצמאות על מנת לעזור לארגון ההגנה ולאחר מכן לצה"ל המתגבש בקרבות המלחמה. קדמו להם מעל ל-200 מתנדבים מצפון אמריקה לסיוע לעליה ב', ששירתו בצוותי עשר אוניות מעפילים, ביניהן "אקסודוס", אשר יצאו מארצות הברית.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

היישוב החל להיערך למלחמה כוללת כנגד מדינות ערב השכנות החל מאמצע 1947, כאשר הלך והסתמן פינוי בריטי בעתיד הנראה לעין. לשם כך היה על המערכת הביטחונית של היישוב, אשר הייתה ברובה מחתרתית, להיערך להקמת צבא סדיר. תהליך זה היה הכרחי על מנת להתמודד עם הצבאות הסדירים של מדינות ערב, שאיימו לפלוש לארץ עם עזיבת הצבא הבריטי. בבואו לערוך מעבר זה, חסר היישוב כוח אדם מיומן בתחומים מבצעיים וטכנולוגיים מסוימים שחייבו מסורת רבת שנים של מערכת ביטחונית בסדר גודל לאומי, כגון, טייסי קרב ותובלה, מנהלים לוגיסטיים, טכנאי טנקים ומטוסים, בעלי מקצועות ימיים ואף מפקדי גייסות בעלי ניסיון בהפעלת כוחות גדולים. בארגונים המחתרתיים כגון ההגנה היו מפקדים מעטים שפיקדו אי פעם על כוח העולה בגודלו על מחלקה. רוב בני היישוב בעלי ניסיון כזה היו יחידי סגולה ששירתו בעבר כקצינים ארצישראלים בצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה. לעומת זאת, החלת גיוס החובה, בעת מלחמת העולם השנייה, על מאות אלפים מיהודי התפוצות, וניסיון צבאי וקרבי שרכשו במהלכה, הביאו למצב שבו הידע והניסיון הצבאיים של יהודי התפוצות עלו לעתים קרובות על זה של יהודי הארץ. הם היו כתובת טבעית להשלמת החסר.

הרכב[עריכת קוד מקור | עריכה]

אנשי המח"ל, יותר מ־3,000 במספר, היו ברובם הגדול יהודים מארצות המערב. כ־900 מהם היו יוצאי ארצות הברית, כ־250-‏300 מקנדה, צרפת, האיים הבריטיים ואמריקה הלטינית (כ"א). יותר ממאה היו יוצאי סקנדינביה ועוד עשרות מארצות אחרות (כ"א) כמו בלגיה, הולנד, איטליה ועוד. תרומה נכבדה למח"ל נתנה דרום אפריקה, ששלחה כ־650-‏700 מתנדבים (מספרי המתנדבים שגויסו בכל אחת מארצות המוצא גדולים יותר, לעתים בשיעור ניכר, אלא שלא כולם היו מתנדבי מח"ל על פי ההגדרה שבהמשך, לא כולם הגיעו לארץ, ולא כולם שירתו בצבא). הם באו בחלקם מקרב חיילי צבאות בעלות הברית במלחמת העולם השנייה, שהצטמצמו לאחר הניצחון ושיחררו רבים. בצד אלו התנדבו גם רבים חסרי ניסיון צבאי. חלקם היו חברי תנועות ציוניות, וחלקם יהודים מן השורה שלבם נטה לעבר מאבקו של היישוב היהודי בארץ ישראל. מספרם של הלא יהודים מוערך בכ־150-‏200, כמעט כולם היו בעלי מקצוע בחיל האוויר, שהיו למעשה שכירים.

ההחלטה על גיוס מתנדבים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרעיון להיעזר ביהודי התפוצות כעורף צבאי עבור יהודי ארץ ישראל עלה כבר בתקופת המרד הערבי הגדול בשנים 1936-‏1939. בייחוד קסמה ליישוב העברי יכולתם של יהודי ארצות המערב לרכוש כישורים צבאיים ללא פיקוחו המעיק של שלטון המנדט הבריטי. באופן ספציפי יותר החליטה הסוכנות היהודית, שבועות מספר לפני החלטת החלוקה, לגייס את יהודי התפוצות לקראת המאבק הצבאי הממשמש ובא, ואז גם החלה הסוכנות היהודית בעבודת מטה בנידון. על דרכי יישום ההחלטה הוחלט בישיבה נוספת בסוף ינואר 1948, ומיני אז ואילך החלו שליחי הגיוס בחו"ל לקבל הנחיות בהתאם. שליחי היישוב בחו"ל התחילו ביוזמתם-הם בגיוס מיד לאחר פרוץ הקרבות, עוד לפני קבלת הוראות מהארץ, ועבודתם הסתייעה בהתלהבות שאחזה בקהילות היהודיות עקב החלטת החלוקה.

הגיוס כוון כך שרוב המתנדבים יגיעו, כפי שאכן ארע, לאחר תום המנדט הבריטי ב־15 במאי 1948.

מנגנון הגיוס[עריכת קוד מקור | עריכה]

היישוב היהודי החזיק מערך שליחים בחו"ל עוד קודם המלחמה, הן כדי לנתב את הבריחה, הן לצורך מפעל ההעפלה, הן לצורכי רכש והן לצורכי גיוס כספים והסברה. מערך זה תוגבר באמצעות בני היישוב ששהו בחו"ל, וכן באמצעות שליחים מעטים נוספים. אלה פנו בקריאה חשאית לנוער היהודי המקומי, בייחוד לוותיקי מלחמת העולם השנייה, באמצעות המוסדות הציוניים באותן ארצות, אם כי בצורה שלא תכתימם בנאמנות כפולה בעיני שלטונות ארצם. מתנדבים אחרים מצאו דרכם ביוזמתם אל המגייסים. מרכז הגיוס נקבע בפריז, ורוב המתנדבים הופנו אליה מארצות מוצאם, בדרך כלל בקבוצות קטנות. מפריז הם נשלחו למחנות בדרום צרפת שבהם שהו יהודים הממתינים לתורם לעלייה, רובם ניצולי השואה, תחת פיקוח מדריכים מהארץ. המתנדבים, שצורפו למערך ההדרכה הענֱף שהתקיים באותם מחנות, ניצלו את שהותם לצורך אימונים פרה-צבאיים, ששמשו כ"רענון" עבור וותיקי המלחמה שביניהם וכאימון ראשוני עבור האחרים. מערך קטן יותר התקיים באיטליה.

המתנדבים, שקיבלו עדיפות בתור לאוניות, הצטופפו בהן יחד עם ניצולי השואה, עד הגיעם לנמל בארץ. אחרים הגיעו, במידת האפשר, במטוסים. עם הגיעם חויילו ונשלחו ליחידות השונות.

לשירות האוויר ואחך כך לחיל האוויר היה מערך גיוס עצמאי כמעט, שעבודתו נסתיעה בהמצאם של אלפים רבים של טייסים משוחררי מלחמת העולם השנייה בארצות בהן פעלו המגייסים. רוב מגויסיו נשלחו לארץ בטיסות מסחריות, וכך "נחסכו" מהם השהות במחנות וההפלגה המייגעת. רבים ממגויסי חיל האוויר חתמו על חוזי עבודה תמורת שכר. לעתים נהנו מסידורים דומים בעלי מקצוע מומחים בחילות אחרים.

השתתפות בכוחות היישוב[עריכת קוד מקור | עריכה]

כמעט כל המתנדבים הגיעו לארץ בקיץ 1948, והשתתפו במלחמה בשלביה האחרונים.

חיל האוויר[עריכת קוד מקור | עריכה]

הנוכחות הגדולה ביותר של אנשי מח"ל הייתה, באופן יחסי, בחיל האוויר, עד כדי כך שאנגלית האפילה על העברית כשפה הרשמית בחיל. עם קום המדינה, היה רק קומץ טייסים ישראליים שהוכשר בקורסי טייס אזרחיים, ורק לבודדים היה ניסיון במטוסי קרב (משירותם בחיל האוויר הבריטי, לרוב) או במטוסים רב מנועיים. כוחות האוויר של היישוב מנו רק מטוסים אזרחיים, רובם קלים. במלחמת העצמאות התעצם הכוח, נרכשו לראשונה מטוסי קרב, וטייסי מח"ל סייעו בבניית טייסת הקרב הראשונה, ואיישו כמעט את כל מטוסיה. כך למשל, לזכות טייסי מח"ל נזקפו כמעט כל מטוסי האויב שהופלו. כן חסר היישוב טייסי תובלה, בייחוד במטוסים רב מנועיים. גם כאן מלאו צוותי אוויר ממח"ל את רוב התפקידים. טייסי התובלה של המח"ל ביצעו טיסות הובלה של נשק שנרכש בחו"ל, פעלו ב"מבצע אבק" להטסת אלפי טונות אספקה לנגב הנצור, קיימו את הקשר עם סדום המנותקת, ובסופו של דבר השתתפו בהנחת היסודות לחברת אל על. הוא הדין במטוסי ההפצצה, שאויישו כמעט בלעדית בידי מח"ל. כך היוו אנשי מח"ל את רוב צוותי האוויר בחיל האוויר, וישראלים איישו בעיקר את המטוסים הקלים, או שמילאו תפקידים בלתי מקצועיים יחסית, כמו מטילנים. כן הייתה נציגות נכבדה למח"ל במערך הטכני של החיל.

רבים ממפקדי הבסיסים והטייסות בחיל האוויר היו אף הם אנשי מח"ל, וכן חלקם היה רב בתפקידי המטה ובתפקידים מקצועיים כמו מכ"ם, צילום אווירי, מטאורולוגיה ועוד.

השרות הימי וחיל הרפואה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נוכחות בולטת אחרת הייתה למח"ל בשירות הימי (לימים חיל הים). החיל חסר ידע וניסיון ימיים – קרביים, כאשר גם יוצאי הצי הבריטי בקרב היישוב שרתו בדרך-כלל בדרגים הנמוכים והעורפיים ואנשי הפלי"ם לא התנסו בהפעלת ספינות מלחמה. וכך, במשך כל המלחמה שרר ספק לגבי יכולתן הטכנית של הספינות לפעול והיה צריך להישען על מומחים מבחוץ לשם עצם היכולת להשיטן. אם כי אפילו הבכירים שבמתנדבי המח"ל היו בעלי תפקידי פיקוד נמוכים בציי ארץ-מוצאם, עדיין הידע המקצועי שלהם היה גדול משל בני היישוב. למרות שהזיווג בין יוצאי הפלי"ם ליוצאי חילות הים המערביים לא עלה יפה, בכל זאת, תרמו אנשי המח"ל לחיל-הים בכך שבעצם נוכחותם סייעו להשתחררות ממורשת "המוסד לעלייה ב'" והפלי"ם שלא התאימה לצי סדיר. בפרט, הם דחפו לביטול שיטת "הפיקוד הכפול", שנהגה בספינות המעפילים, ובה הופרדו תפקידי רב-החובל - שאחראי היה לתפעול המקצועי - ומפקד הספינה.

מפקד חיל הים בפועל (בתפקיד ראש המטה מסתיו 1948) היה מתנדב מח"ל פול שולמן, שהחל את פעילותו בסיוע לעליה ב' ב-1947, כאחראי להבאת שתי אוניות 'הפאנים' הגדולות מארצות הברית. שני אנשי מח"ל אחרים שרתו כמפקדי ספינות, ועוד איש מח"ל אחר כמפקד ספינת משמר. אנשי מח"ל הופקדו על תחומים מקצועיים חשובים של החיל: תותחנות, מכ"ם, הנדסה, המספנה, הדרכה, קשר ועוד.

תרומה חשובה הייתה למח"ל בחיל הרפואה, כאשר עשרות רבות של רופאים הגיעו לארץ, ולצדם בעלי מקצועות רפואיים אחרים. חלק מאלה הגיעו לתפקידים בכירים במערך הרפואה.

חילות השדה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בחילות השדה בלט חלקו של המח"ל בחטיבה 7, שמפקדה היה מתנדב מח"ל מקנדה בן דונקלמן, המתנדבים התרכזו בעיקר בגדוד 72 (חי"ר). נציגות נכבדה הייתה למח"ל גם בגדוד 79 הממוכן, אשר מפקדו לזמן קצר היה ג'ו וויינר (Weiner), מתנדב מח"ל קנדי. מקיץ 1948 הופנו לחטיבה 7 במכוון מתנדבים, בעיקר דוברי אנגלית. החטיבה, ובה כ־300 אנשי מח"ל, השתתפה בקרבות בצפון הארץ, שגולת הכותרת שלהם הייתה מבצע חירם. זמן מה השתייך לחטיבה גדוד 75 שבו רוכזו מאות דוברי צרפתית, חלקם אנשי מח"ל. בסופו של דבר סופחה פלוגה מהגדוד לחטיבת הנגב, שם כונתה "הקומנדו הצרפתי" (Le Commando Français), שהשתתפה בקרבות בנגב בסוף 1948. ריכוזים, בני כמה עשרות אנשי מח"ל כל אחד, היו בחטיבה 9אמריקה הלטינית); בחטיבה 8, הן בגדוד 82, בו איישו פלוגת טנקים (למעשה מחלקה) והן בגדוד 89; בגדוד 9 בחטיבת הנגב; וכן איישו אנשי מח"ל דוברי אנגלית סוללת נ"ט בגדוד תותחנים 421. בשלבים מוקדמים של המלחמה, עד קיץ 1948, היו ריכוזים דומים גם בחטיבת אלכסנדרוני וכן בגדודים 51 ו־52 של גבעתי.

בניגוד לתקוות, לא הגיעו כמעט לארץ בעלי תפקידים גבוהים בחילות השדה, ומבחינה מקצועית, תרומת המח"ל בהם הייתה מוגבלת.

קשיים ומתחים[עריכת קוד מקור | עריכה]

שילוב אנשי המח"ל בצבא הישראלי לא התנהל תמיד על מי מנוחות. לעתים נתגלעו מתחים מחמת התנאים העדיפים שנדרשו וניתנו לזרים על פני הישראלים, וגם ממחויבותם הפחותה של חלק מן ההרפתקנים שבין המתנדבים למפעל הציוני ולמסגרת צבאית סדירה וממושמעת. המקרה הבולט בהקשר זה אירע בסוף 1948: פירוק להק התובלה בחיל האוויר עקב איום בשביתה של חלק מאנשיו, והקמה טייסת 106 במקומו. במקרים אחרים סברו אנשי המח"ל כי נבחרו למשימות המסוכנות ביותר, כפי שאירע ל"קומנדו הצרפתי" בקרבות בדרום, וחשו התמרמרות רבה בשל כך. מניתוח זהיר עולה שלרוב שיעור אבדות אנשי המח"ל היה קטן בהרבה מזה של בני היישוב, ושאין רגלים לטענה זו.

כללית, במהלך המלחמה השתפר מאוד הטיפול באנשי המח"ל, כאשר צה"ל וארגונים אחרים למדו בהדרגה כיצד ואת מי לגייס, כיצד להיעזר כהלכה בשירותיהם, את ייחודיות אוכלוסיית המגויסים, ואת היחס הרצוי אליהם.

סיום הפעילות והתפרקות; הגדרת מח"ל[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר סיום המלחמה עזבו רוב אנשי מח"ל את הארץ. מיעוטם נשארו וקשרו את גורלם במדינה. לקראת סיום הקרבות, ב־29 בדצמבר 1948, קרוב לוודאי בשל הצורך לארגן את החזרת המתנדבים, הוחלט על הגדרת מח"ל בצבא (זו שונתה מעט בתחילת 1949), כדלקמן:

  • כל יוצאי הארצות הרשומות אשר גרו בארץ מוצאם לפחות חמש שנים לפני התנדבותם לצה"ל: מארצות הברית, קנדה, אנגליה [הכוונה לאיים הבריטיים], דרום אפריקה [כולל קניה ורודזיה] וארצות אמריקה הלטינית אשר הגיעו עד ה־1 בינואר 1949. מצרפת, הולנד, בלגיה, שווייץ והמדינות הסקנדינביות אשר הגיעו עד ליום 1 בספטמבר 1948.
  • יוצאי ארצות אחרות אשר הוזמנו לשרת בצה"ל לשעת חירום (סעיף זה הושמט אחר-כך).
  • סטודנטים אמריקאים מהאוניברסיטה העברית בירושלים ומהטכניון בחיפה שהגיעו ללימודים בארץ כחיילים משוחררים (אחר-כך נוסף: בכוונה לחזור לארצות מוצאם), ועזבו את לימודיהם אחרי ה־29 בנובמבר 1947 על מנת להתנדב לצה"ל.
  • כל יוצאי הארצות בסעיף 1 אשר הגיעו לאחר התאריך הנקוב על פי הזמנת צה"ל.

מורשת וזיכרון[עריכת קוד מקור | עריכה]

היישוב כפר דניאל (ליד לוד), נוסד בידי מתנדבי מח"ל מארצות אנגלו-סכסיות.

בשנת 1993 נחנכה בחניון דרך בורמה שבפארק רבין אנדרטה לחיילי מח"ל שנפלו במלחמת העצמאות. האנדרטה שוכנת בלב חורשה, כחצי קילומטר דרומית-מזרחית למחלף שער הגיא. במרכזה פסל המורכב מהאותיות מ', ח' ול', הערוכות בחצי עיגול. סביב הפסל קיר ובו רשימה של הנופלים לפי ארץ מוצאם וכן תמונות סמלי חילות צה"ל. במקום קבוע שלט הנצחה אודות המח"ל, ושלט נוסף המביא את דבריו של יצחק רבין בשנת תשל"ז:

"הם באו אלינו בשעה שנזקקנו להם ביותר, באותם ימים קשים וגורליים של מלחמת העצמאות שלנו".

באנדרטה מונצחים 119 חללים, אם כי בהגדרה "מחמירה" (ר' למעלה הגדרת מח"ל) מספר חללי המח"ל קטן יותר משמעותית. אחד מהם, ביל ברנסטיין האמריקני, נהרג על ידי הבריטים בעת שסייע בהשטת ספינת המעפילים "אקסודוס".

אנשי מח"ל ידועים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • דוד מרכוס (מיקי סטון), קולונל יהודי בצבא ארצות הברית במלחמת העולם השנייה, השתתף בפלישה לנורמנדי והיה מפקד בית הספר לסיירים (הריינג'רס) של הצבא האמריקאי. הגיע לארץ בראשית מלחמת העצמאות ונתמנה למפקד חזית ירושלים בדרגת אלוף. ב-11 ביוני 1948 נהרג בשגגה מירי של זקיף ישראלי בקרבות על ירושלים.
  • אל שווימר, מחלוצי התעופה במדינת ישראל, מייסד התעשייה האווירית לישראל.
  • פול שולמן (שאול בן-צבי), ראש מטה חיל הים, ולמעשה מפקדו הראשון.
  • בן דונקלמן, קצין מטה ב"חטיבת הראל" ולאחר מכן מפקד חטיבה 7 במבצע דקל ובמבצע חירם, בהם השתלטה ישראל על כל שטחו של הגליל, והביסה את צבא ההצלה של קאוקג'י.
  • מרדכי (מונטי) גרין, ראש מת"מ (מחלקה לתפקידים מיוחדים) במטכ"ל. כיוון שהגיע לארץ בתחילת 1947 הוא אינו נחשב איש מח"ל על פי ההגדרות.
  • צ'אלמרס "סליק" גודלין (Goodlin), טייס קרב אמריקני שהשתתף גם בטיסות הניסוי של המטוסים העל קוליים הראשונים של ארצות הברית.
  • רודי אוגרטן, טייס קרב יהודי מארצות הברית, ששירת בחזית אירופה במלחמה, נשבה בידי הגרמנים וברח. במלחמת העצמאות הפיל מספר מטוסי אויב, ולאחר מכן שירת כמפקד בסיס רמת דוד.
  • בוריס סניור, ששירת כסגן מפקד חיל האוויר ועלה לארץ לאחר מספר שנים, וסיד כהן, מפקדה השני של טייסת הקרב הראשונה, שניהם טייסי מח"ל יהודים מדרום אפריקה. סניור נחשב לאיש המח"ל הראשון בחיל האוויר, והוא גייס רבים מאנשי המח"ל הדרום אפריקנים.
  • פרדי פרידמן (איש שלום), מכונאי מטוסים שערק מהצבא הבריטי. סייע בהרכבת מטוס ה"ספיטפייר" הראשון מגרוטאות שהשאירו הבריטים.
  • הארי אקסלרוד, הקצין הטכני השני של טייסת הקרב הראשונה.
  • דויד "מגדל" טפרסון, עלה בעלייה בלתי-חוקית ארצה ביום הכרזת העצמאות והצטרף לחטיבת "אלכסנדרוני" ואחר כך לחטיבת הנגב. עומד בראש עמותת "אגרוף ורומח" ומתנדב למילואים עד היום (2012).
  • סטנלי מדיקס, התנדב כקצין אנגלי לחטיבה 7. כיום מתפקד כיו"ר הארגון וממקימי אנדרטת גיוס חוץ לארץ בשער הגיא.
  • סם פומרנץ, היה אחראי על מבצע ולווטה להבאת הספיטפיירים שנרכשו בצ'כוסלובקיה בטיסה לארץ. נהרג בעת מבצע ולווטה-2 כאשר מטוסו התרסק ביוגוסלביה בדרכו ארצה. לאחר נופלו הוענקה לו דרגת ראש כנף (סגן-אלוף).

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • גח"ל - יהודים שעלו ארצה עם תחילת מלחמת העצמאות, חלקם הגדול ניצולי שואה, וגויסו מיד לקרבות המלחמה.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • גשור, בנימין. מתנדבי חוץ לארץ (מח"ל) מצפון אמריקה במלחמת העצמאות. עבודת דוקטורט בהנחיית פרופ' אלי לדרהנדלר. המכון ליהדות זמננו, האוניברסיטה העברית, ירושלים, 2009.
  • דונקלמן, בן. נאמנות כפולה. הוצאת שוקן, ירושלים, 1977. מאנגלית: Dunkelman, Ben. Dual Allegiance: an Autobiograpy. Crown Publishers, New York. 1976.
  • טפרסון, דוד. המתנדב. מאנגלית: ברוך קורות. הוצאה עצמית, 1999.
  • כהן, אבי. גשר אווירי לעצמאות. להק תובלה אווירית 1947 - 1949. משרד הביטחון, תל אביב, 1997.
  • כהן, אבי. תולדות חיל האוויר במלחמה לעצמאות. משרד הביטחון, תל אביב, 2004 (שלושה כרכים).
  • מרקוביצקי, יעקב. מח"ל, מתנדבי חוץ לארץ במלחמת העצמאות. משרד החינוך, מרכז ההסברה, שירות הפרסומים, ירושלים, 2002.
  • מרקוביצקי, יעקב. "מתנדבי חוץ לארץ במלחמת העצמאות". בתוך: מלחמת העצמאות תש"ח - תש"ט - דיון מחודש. עורך אלון קדיש. העמותה לחקר כוח המגן ע"ש ישראל גלילי, רמת אפעל, 2004. עמ' 539 - 550.
  • קפלנסקי, ידידיה (אדי). המעופפים הראשונים - אנשי צוות אוויר במלחמת העצמאות. מפקדת חיל-האוויר, ענף תולדות חיל-האוויר, משרד הביטחון, 1993.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]


  • Bercuson, David Jay. The Secret Army. Toronto: Lester & Orpen Dennys. 1983.
  • Heckelman, Joseph. American Volunteers and Israel's War of Independence. Ktav Pub. House. New York. 1974.
  • Flying under Two Flags, by Gordon Levett. Intl Spec: 1994. ISBN 0714641022 סיפורו של טייס מח"ל.
  • I Am My Brother's Keeper, by Jeffrey Weiss and Craig Weiss. Schiffer Publishing: Atglen, Penn., 1998. ISBN 076430528X