היסטוריה של פינלנד

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

המתיישבים הראשונים החלו ליישב את אזור פינלנד המודרנית מיד לאחר עידן הקרח, החל מהאלף התשיעי לפני הספירה (ישנן ראיות כי נאנדרתלים ישבו באזור כבר לפני 130,000 שנה, אך הן לא חד משמעיות). פינלנד הייתה חלק מממלכת שבדיה מהמאה ה-13 לספירה ועד לשנת 1809, אז היא הועברה לשליטת האימפריה הרוסית כיישות האוטונומית הדוכסות הגדולה של פינלנד. בשנת 1917 פינלנד הכריזה על עצמאותה והחלה מלחמת אזרחים בין "האדומים" הסוציאליסטים ו"הלבנים" השמרניים, שניצחו לבסוף.

במהלך מלחמת העולם השנייה פינלנד נלחמה פעמיים נגד ברית המועצות: בפעם הראשונה במלחמת החורף (1939-1940), בה הפסידה לרוסים את שטחי קרליה הפינית, ובפעם השנייה במלחמת ההמשך (1941-1944) עם תמיכתה של גרמניה הנאצית, מלחמה שגרמה לפינים להפסיד את נמל החורף החשוב פטסאמו. למרות המלחמות הללו פינלנד נשארה דמוקרטיה עצמאית.

במהלך המלחמה הקרה הפוליטיקה הפינית הושפעה רבות על ידי ברית המועצות (ר' פינלנדיזציה), אך לעולם לא הפכה למדינה גרורה. פינלנד הצטרפה לאיחוד האירופי בשנת 1995.

פרהיסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ציורי קיר ליד אגם סאימה, ככל הנראה מסוף תקופת האבן

פינלנד ככל הנראה לא הייתה מיושבת במהלך הפליסטוקן, עקב תנאי האקלים הקשים בעידן הקרח. קיימת טענה להתיישבות פלאוליתית בפינלנד באתר סוסילואולה (מערת הזאב), אולם הראיות לנוכחות אנושית כה קדומה במערה קלושות וטענה זו אינה מקובלת במחקר‏[1].

התקופה המזוליתית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הראיות המוקדמות ביותר להתיישבות חברות ציידים-לקטים בפינלנד מתוארכות לאלף התשיעי לפני הספירה, מיד לאחר עידן הקרח. חברות אלו נקראות כיום תרבות סואומוסירבי ותרבות קונדה. אחת המציאות הארכאולוגיות החשובות ביותר מהתקופה המזוליתית שנמצאו בפינלנד היא רשת אנטראה, אחת מרשתות הדיג הקדומות ביותר שנמצאו אי פעם (לפי תיארוך פחמן-14 מסביבות 8300 לפני הספירה).

התקופה הנאוליתית[עריכת קוד מקור | עריכה]

תחילת התקופה הנאוליתית בפינלנד מסומנת על ידי הימצאותן של תרבויות שהשתמשו לראשונה בקדרות, בערך בשנת 5300 לפני הספירה. באלף החמישי לפני הספירה היו קיימות רשתות מסחר ענפות ברחבי פינלנד וצפון מזרח אירופה. לדוגמה, צור מסקנדינביה ומהאזור הבלטי וצפחה מאזור ימת אונגה מצאו את דרכם לפינלנד, בעוד שאזבסט ואבן סבון מדרום מזרח פינלנד נמצאו מחוצה לה.

ככל הנראה בתקופה זו תושבי האזור דיברו בשפות אוראליות, שמאוחר יותר הפכו לשפות הבסיס מהן התפתחו שפת הסאמי והשפה הפינית.

בסביבות שנת 3200 לפני הספירה החלו להתיישב בדרום מערב פינלנד תרבויות מהדרום, שהיו חלק מתרבויות גרזן הקרב שהפיצו באירופה את השימוש בשפות הודו-אירופאיות. תרבויות אלו היו חקלאיות מחוץ לפינלנד וידעו לגדל בעלי חיים, אך העדות הראשונה לחקלאות בפינלנד היא רק מהאלף השני לפני הספירה. בפנים הארץ התושבים נשארו ציידים-לקטים במשך זמן רב יותר.

תקופת הברונזה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אזורי החוף של פינלנד היו חלק מתרבות הברונזה הנורדית, בעוד שבפנים הארץ ההשפעה הייתה מתרבויות צפון ומזרח רוסיה.

תקופת הברזל[עריכת קוד מקור | עריכה]

הראיות המוקדמות ביותר לעבודת ברזל בפינלנד הן מסביבות 500 לפני הספירה. החל משנת 50 בערך החלו התושבים באזורי החוף לסחור באופן רצוף ורציני עם אזורים אחרים. התושבים החליפו את מוצריהם, ככל הנראה בעיקר פרוות, בנשק ותכשיטים מהאזור הבלטי, מסקנדינביה ואפילו מדרכי המסחר במזרח.

הימצאותם של קברים מפוארים וגדושים בעיקר בנשק מרמזים על כך שהיה קיים מעמד עילית של שליטים בחלקים מסוימים של המדינה. בסוף תקופת הברזל נבנו מבצרים רבים על גבעות בדרום פינלנד, אולם לא ידוע על הקמת מדינה ריבונית, למרות אזכורים של מלכים פינים בסאגות הוויקינגיות.

שלוש הקבוצות של דוברי הפינית, פינים, טבסטים וקרלים, ככל הנראה התגבשו במהלך תקופת הברזל. לתרבות הארכאולוגית באיי אולנד הייתה שפה שהייתה קרובה יותר לשבדית, מה שמרמז על התיישבות סקנדינבית באזור.

האזכור הכתוב הראשון של הפינים מופיע בספר גרמאניה, בו טקיטוס כותב על שבט ה"פני" (fenni), אולם לא בטוח אם שבט זה באמת קשור לפינים המודרניים. הטקסט הסקנדינבי הראשון המזכיר את "ארץ הפינים" נמצא חרוט על שתי אבנים מהמאה ה-11 בשבדיה, על אחת רשום finlont ועל השנייה finlandi.

ימי הביניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

‎‏‏‎‏‏ הקשר בין שבדיה לפינלנד של היום היה חשוב אפילו לפני הגעת הנצרות. הויקינגים היו ידועים לפינים גם כשותפים למסחר וגם כאויבים. אולם אין שום ראיה להתיישבות סקנדינבית בפינלנד במהלך התקופה הוויקינגית (חוץ מבאיי אולנד, שתרבותם נראית קרובה יותר לתרבות הסקנדינבית).

לפי ראיות ארכאולוגיות הנצרות התפשטה בפינלנד במהלך המאה ה-11. לפי הטקסטים המעטים ששרדו הכנסייה בפינלנד הייתה עדיין מאוד בסיסית במאה ה-12. בתחילת המאה ה-13 הצליח המיסיונר בישוף תומאס להביא סדר ויציבות לאזור. באותה התקופה היו באזור גם כוחות חילוניים ששאפו לשלוט על פינלנד, כמו שבדיה, דנמרק, רפובליקת נובגורוד שבצפון מערב רוסיה וככל הנראה גם מסדרים צלבניים מגרמניה. לפינים היו מנהיגים משלהם אך לא הייתה להם רשות סמכותית מרכזית. למרות זאת טקסטים רוסיים מהתקופה מציינים את יכולתם של הפינים לגייס צבאות גדולים מספיק כדי לעמוד בפני נובגורוד.

במהלך המאה ה-13 פינלנד השתלבה בשאר התרבות האירופאית של ימי הביניים. המסדר הדומיניקני הגיע לפינלנד בסביבות שנת 1249 וצבר כוח רב, בחסות מסע הצלב השבדי השני שהונהג על ידי העוצר השבדי בירגר יארל. בתחילת המאה ה-14 הופיעו התלמידים הפינים הראשונים באוניברסיטת הסורבון.

קתדרלת טורקו

בדרום מערב המדינה התפתח יישוב אורבני בטורקו, שהייתה אחת הערים הגדולות ביותר בממלכת שבדיה. אך חוץ מטורקו פינלנד בימי הביניים הייתה בעיקר כפרית. בדרום פינלנד וכן לאורך המפרץ הבוטני היו התיישבויות חקלאיות דלילות, ובשאר חלקי המדינה חיו אוכלוסיות מצומצמות של לאפים, בעיקר ציידים, דייגים ומעט חקלאים, שנוצלו לעתים קרובות על ידי גובי המס הפינים. במהלך המאות ה-12 וה-13 הגיעו גם מהגרים רבים משבדיה לאזורי החוף הדרומיים והצפון מערביים של פינלנד, אזורים בהם עד היום השפה השבדית היא שכיחה. באותה התקופה השבדית נחשבה לשפת המעמד העליון בחלקים רבים של פינלנד.

השם "פינלנד" באותה התקופה התייחס רק לקצה הדרום מערבי של השטח הידוע לנו כיום כמדינת פינלנד. הרעיון של מדינה פינית במובן המודרני התפתח בהדרגה החל מהמאה ה-15, בעיקר כתוצאה מהאפקט המאחד של הכנסייה הקתולית באזור שראתה באזורים המאוכלסים של פינלנד כאזור בישופי אחד.

במהלך המאה ה-13 הוקמה הבישופות של טורקו, הנחשבת למקבילה הימי-ביניימית של פינלנד המודרנית, משום שהייתה זו הבישופות היחידה בפינלנד. קתדרלת טורקו הייתה המרכז התרבותי של הבישופות, והבישוף נחשב לאדם החזק ביותר בה. הבישופים היו בדרך כלל ממוצא פיני, בעוד שמפקדי הטירות היו בדרך כלל ממוצא סקנדינבי או גרמני. בשנת 1362 נציגים פינים נקראו להשתתף בבחירת מלך שבדיה, אירוע הנחשב למייצג את הכללתה של פינלנד בתוך ממלכת שבדיה. בדומה לשאר חלקי הממלכה, האצולה הפינית כללה את התושבים האמידים יותר שיכלו להרשות לעצמם חימוש לאדם אחד וסוס אחד. תושבים אלו בדרך כלל התרכזו באזור הדרומי של פינלנד.

היה זה העוצר השבדי בירייר יארל שהצליח לראשונה לייצב את השלטון השבדי בפינלנד לאחר מסע הצלב השבדי השני ב-1249. רפובליקת נובגורוד כבשה את חבל קרליה שבמזרח פינלנד, שעד היום אוכלוסייתו קרובה לפינים מבחינה בלשנית ואתנית. כך הגבול בין הנצרות הקתולית לאורתודוקסית היה הגבול המזרחי של פינלנד.

שבדיה ונובגורוד חתמו על הסכם שלום בשנת 1323, אך הסכם זה לא החזיק מעמד זמן רב. בשנת 1348 המלך השבדי מגנוס הרביעי יצא למסע צלב כושל נגד האורתודוקסים שגרם לו לאבד את כס המלוכה. בסיס המחלוקת בין שבדיה לנובגורוד היה החוף הצפוני של המפרץ הבוטני וכן אזור סאבו במזרח פינלנד.

בסוף המאה ה-14 פרצה מלחמת אזרחים בשבדיה הסקנדינבית, שהשפיעה גם על פינלנד. בסוף המלחמה המלכה הדנית מרגרט הראשונה יצאה מנצחת והוכרזה כמלכת שבדיה, דנמרק ונורבגיה בשנת 1389 (איחוד קאלמאר). במהלך 130 השנים הבאות ניסו פלגים שבדים שונים לשבור את האיחוד הנורדי. לעתים פינלנד הייתה מעורבת במאבקים אלו, אך באופן כללי המאה ה-15 הייתה תקופת שגשוג באזור, שאופיינה על ידי גידול באוכלוסייה וצמיחה כלכלית. אולם לקראת סוף המאה המצב בגבול המזרחי נעשה מתוח יותר ויותר. נסיכות מוסקבה כבשה את רפובליקת נובגורוד והגבירה את המתיחות עם שבדיה. בשנת 1495 פרצה מלחמת רוסיה-שבדיה הראשונה, שהסתיימה לאחר שנתיים ללא תוצאות חשובות.

המאה ה-16[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1521 איחוד קאלמאר קרס וגוסטב ואסה הפך למלך שבדיה. במהלך שלטונו הכנסייה והממשל השבדי עברו רפורמציה שגרמה לעליית המסים. בשנת 1551, כתוצאה מהרפורמציה הדתית, בישוף טורקו פרסם את התרגום הראשון של הברית החדשה לפינית. בשנת 1550 יוסדה העיר הלסינקי על ידי המלך גוסטב תחת השם "הלסינגפורס" (Helsingfors), אך נשארה כפר דייג קטן במשך יותר ממאתיים שנה.

המלך גוסטב מת בשנת 1560 ובנו, אריק הארבעה עשר, החל בתקופת התפשטות שגרמה למלחמות כמעט רצופות במשך 160 שנה. הפינים סבלו במהלך תקופה זו בשל גיוסים, מסים גבוהים ויחס גרוע של הצבאות שעברו באזור. מצב זה גרם לפרוץ מלחמת האלות בשנת 1596, שהייתה למעשה מרד איכרים מיואשים שדוכאו בצורה ברוטאלית. הסכם שלום בין שבדיה לרוסיה בשנת 1595 גרם לגבול הפיני-רוסי לעבור צפון מזרחה, בערך היכן שהוא נמצא כיום.

חלק חשוב מההיסטוריה של פינלנד במאה ה-16 היה הגידול באוכלוסייה החקלאית. המלוכה השבדית עודדה את החקלאים ממחוז סאבו המזרחי להתיישב במרכז פינלנד, שהיה באופן מסורתי אזור ציד ודיג. בשל הגירה זו נאלצו הלאפים המקומיים להגר צפונה.

המאה ה-17[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפת פינלנד בשנת 1662

בתחילת המאה ה-17 גוסטב השני אדולף, מלך שבדיה שידרג את הצבא השבדי (שכלל לוחמים פינים רבים) ממיליציה של איכרים למכונת לחימה יעילה, שנחשבה לטובה באירופה. בשנת 1630 הצבא השבדי צעד לתוך מרכז אירופה בשל החלטתו של המלך להשתתף במלחמת שלושים השנים לצד הכוחות הפרוטסטנטים. חיל הפרשים הפיני, שנקרא האקאפליטה, זרע פחד בקרב הכוחות הקתולים בגרמניה. במהלך המלחמה בוצעו רפורמות רבות בפינלנד: הוקמו עיירות חדשות רבות, יוסדה אוניברסיטה חדשה‏[2] (הראשונה בפינלנד), אוניברסיטת הלסינקי, והתנ"ך תורגם במלואו לפינית בפעם הראשונה.

לאחר שלום וסטפאליה בשנת 1648 שבדיה הייתה אחד הכוחות החזקים באירופה. אולם המסים הגבוהים, המלחמות הבלתי פוסקות והאקלים הקר (עידן הקרח הקטן) גרמו לעידן האימפריאלי של שבדיה להיות קודר בעיני האיכרים הפינים. באמצע המאה ה-17 החלה סדרת מלחמות חדשה (המלחמות הצפוניות) שבגללן חיילים פינים נשלחו לשדות הקרב בליבוניה, בפולין ובדנמרק.

האימפריה השבדית הקימה בין השנים 1638 ל-1655 קולוניה באמריקה, באזור דלאוור-פנסילבניה של היום, בה יותר ממחצית מהמתיישבים היו פינים. באותה התקופה יוצרו במרכז ומזרח פינלנד כמויות אדירות של זפת שיוצאו למדינות אירופאיות רבות שהיו זקוקות לו בשביל תחזוקת ספינותיהם.

המאה ה-17 הייתה תקופה של אדיקות לותרנית חזקה במיוחד בפינלנד. כל תושב היה חייב להשתייך לדת הלותרנית והנוכחות בכנסייה הייתה חובה. אולם החובה הלותרנית ללימוד התנ"ך על ידי כל האזרחים גרמה לכך שאחוז מאוד גבוה מהאוכלוסייה ידע לקרוא, לפחות במידה מועטה. בשנים 1697-1699 האקלים הקשה גרם לרעב שהרג יותר משלושים אחוז מהאוכלוסייה הפינית.

המאה ה-18[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך המלחמה הצפונית הגדולה פינלנד נכבשה על ידי הרוסים, ולאחר החתימה על חוזה נישטאד כל דרום מזרח פינלנד, כולל עיר המסחר החשובה ויבורג, סופחו לרוסיה. מעמדה של שבדיה כאחת ממעצמות אירופה נעלם, ורוסיה הייתה כעת הכוח השולט בצפון. המונרכיה השבדית איבדה מכוחה והפרלמנט היה זה ששלט למעשה במדינה.

במאה ה-18 פינלנד הייתה מיושבת בדלילות יחסית. באמצע המאה האוכלוסייה מנתה פחות מ-470,000 תושבים, אולם היא גדלה במהירות והוכפלה עד סוף המאה. החברה הפינית חולקה לארבעה מעמדות: איכרים (שהיוו תשעים אחוזים מהאוכלוסייה), כמורה, אצולה ובורגנים.

בשנת 1741 פינלנד שוב נכבשה על ידי הרוסים לאחר שהשבדים ניסו ללא הצלחה לכבוש מחדש את השטחים הפינים שאיבדו במלחמה הגדולה. ב-1742 נחתם הסכם לפיו רוסיה יצאה מפינלנד אך הגבול המזרחי עבר מערבה. באותה התקופה הרוסים ניסו להקים ממלכה עצמאית בפינלנד, שתשמש כחוצץ בין רוסיה לשבדיה, אך ניסיונותיהם כשלו לבסוף.

גם האימפריה הרוסית העולה וגם צרפת של טרום המהפכה שאפו להפוך את שבדיה למדינה גרורה. חברי פרלמנט ופוליטיקאים שבדים נהגו לקבל שוחד ודרדרו את שמה של המערכת הפוליטית הקיימת. לכן בשנת 1771 המלך הצעיר והכריזמטי גוסטב השלישי ביצע הפיכה, ביטל את הדמוקרטיה הפרלמנטרית והחזיר את כוחה של המלוכה בשבדיה. בשנת 1788 הוא החל במלחמה חדשה נגד רוסיה. אך המלחמה, שהפריעה לצמיחת הכלכלה בפינלנד, הייתה חסרת הישגים משמעותיים. בשל המלחמה הפופולריות של גוסטב הדרדרה. מספר קצינים פינים ניסו להקים מדינה פינית עצמאית בתמיכתה של רוסיה, אך המלך חיסל את הקונספירציה הזו. בשנת 1789 החוקה החדשה של שבדיה חיזקה את כוחה של המלוכה עוד יותר ואף שיפרה את מצב האיכרים בממלכה. אולם בשנת 1790 המלחמה הסתיימה ללא כיבושים לצד השבדי, ושבדים רבים ראו כעת בגוסטב שליט עריץ.

חוץ מהמלחמה של 1788, העשורים האחרונים למאה ה-18 היוו תקופת פיתוח בפינלנד. התפתחויות חדשות, כמו תחילת גידול תפוחי האדמה באמצע המאה, שינו את חיי היום יום של התושבים לטובה. הכדור הפורח הראשון בפינלנד (וכן בממלכה השבדית כולה) יוצר בעיר אולו בשנת 1784, רק שנה לאחר המצאתו בצרפת. בנוסף לכך המסחר גדל והמעמד האיכרים הפך ליותר אמיד ומעורה. האווירה של עידן האורות הרחיבה את הדיון החברתי בנושאי פוליטיקה, דת ומוסריות. אולם הפינים החלו לשים לב שלמרות שהרוב המוחלט של תושבי פינלנד דיברו בפינית, הזרם החדש של עיתונים, ספרות יפה ועלונים היה כתוב כמעט אקסקלוסיבית בשבדית, ואף בצרפתית.

שני הכיבושים הרוסיים במהלך המאה היו קשים, אך גרמו למעגל קטן של אינטלקטואלים באוניברסיטת טורקו להתחיל לפתח זהות פינית נפרדת שייצגה את החלק המזרחי של הממלכה. ההשפעה הגוברת של הבירה המשגשגת של האימפריה הרוסית, סנקט פטרבורג, הייתה חזקה בעיקר בדרום פינלנד, ובסוף המאה המעמד האמיד דובר השבדית של קצינים, פקידים ועובדי מדינה היו מוכנים להעביר את נאמנותם לרוסיה.

המלך גוסטב השלישי נרצח בשנת 1792, ובנו, גוסטב הרביעי אדולף ירש את המלוכה (אולם החל למלוך באופן רשמי רק בשנת 1796 בשל גילו הצעיר). המלך החדש לא היה מנהיג מנוסה או מוצלח במיוחד, ולא היה חזק מספיק כדי להעביר את מדינתו דרך התקופה המסוכנת של המהפכה הצרפתית והמלחמות הנפוליאוניות.

באותו הזמן בשטחים הפינים שהועברו לשליטת רוסיה ב-1721 ו-1743, שנקראו "פינלנד הישנה" ושהונהגו בהם עדיין חוקים שבדים, החלו הרוסים להעניק אדמות נרחבות ללא-פינים ולהתעלם מחוקי האדמה הישנים. המצב גרם לדעיכת הכלכלה בפינלנד הישנה, שהתגברה בשנת 1797 אז התושבים הוכרחו לשלוח חיילים לצבא הקיסרי.

דוכסות גדולה בתוך רוסיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הדוכסות הגדולה של פינלנד
שבועת האמונים לצאר הרוסי

במהלך המלחמה הפינית בין שבדיה לרוסיה, שפרצה בשנת 1808, פינלנד שוב נכבשה על צבאותיו של הצאר אלכסנדר הראשון. נציגי ארבעת המעמדות הפינים התכנסו ב-29 במרץ 1809 כדי להשבע אמונים לצאר הרוסי, ולאחר תבוסתה הסופית של שבדיה בספטמבר של אותה השנה, פינלנד הוגדרה כדוכסות גדולה עצמאית בתוך האימפריה הרוסית עד לשנת 1917. שטחי קרליה (פינלנד הישנה) הפכו גם הם לחלק מדוכסות הגדולה החדשה בשנת 1812. במהלך השנים הללו של השלטון הרוסי מידת העצמאות של פינלנד השתנתה. היו תקופות של צנזורה ורדיפות פוליטיות, בעיקר בעשרים השנים האחרונות לשליטה הרוסית, אולם בניגוד לאיכרים הרוסים, האיכרים הפינים נשארו חופשיים לפי החוקים השבדים הישנים. במהלך המאה ה-19 החלה פינלנד להתפתח תעשייתית, במיוחד בענפי כריתת העצים והכרייה, שהיוו את הבסיס לשגשוג הפיני העכשווי (חלק גדול מאוכלוסיית פינלנד עדיין נשאר חקלאי עד לאחר מלחמת העולם השנייה).

לאומיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

במשך מאות שנים שבדית הייתה השפה הדומיננטית במנהל ובחינוך הפיני. פינים רבים אף אימצו לעצמם שמות לטינים, או כאלו שנשמעו ממוצא לטיני, מטעמי נוחות ואופנה. הפינית החלה לצבור חשיבות במדינה עם העלייה בלאומיות הפינית במהלך המאה ה-19, וכן כתוצאה מנסיונותיהם של הרוסים להפריד את הפינים משבדיה ולהבטיח את נאמנותם.

בשנת 1835 פורסם לראשונה האפוס הלאומי הפיני, הקלוולה, אוסף של אגדות ומיתוסים שעברו בעל פה במשך מאות שנים והיוו את הבסיס לפולקלור של העם הקרלי במזרח פינלנד. פרסום זה עורר את רגשות הלאומיות הפינית שהובילו מאוחר יותר לעצמאותה של פינלנד מרוסיה. ההתעוררות הלאומית של הפינים במאה ה-19 היה בעיקר תוצאה של חברי המעמד העליון דובר השבדית שהחליטו לעודד את התרבות והשפה הפינית כדי ליצור תחושת אחדות בין כל תושבי פינלנד, ובעיקר בין האליטה השלטת לאיכרים.

בשנת 1892 הפינית הפכה לבסוף לשפה הרשמית בפינלנד, ובכך הפכה לשוות ערך לשבדית. בתוך דור אחד הפינית הפכה לשפה הדומיננטית במדינה.

רוסיפיקציה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך השנים 1899-1905 ו-1908-1917 (הנקראות בפינית "שנות הדיכוי") האימפריה הרוסית פעלה במדיניות של רוסיפיקציה שנועדה לסיים את האוטונומיה הפינית. מדיניות זו הייתה שכיחה באותה התקופה והייתה חלק מניסיון לבטל את האוטונומיה המנהלית והתרבותית של המיעוטים ברחבי האימפריה. מדיניות זו כללה שלושה צווים חשובים:

  • בפברואר 1899 הקיסר ניקולאי השני הכריז על זכותו של הממשל הקיסרי למשול בפינלנד ללא הסכמת בתי מחוקקים מקומיים.
  • בשנת 1900 הקיסר הכריז כי הרוסית היא השפה הרשמית של פינלנד.
  • בשנת 1901 הקיסר חתם על חוק גיוס שהפך את הצבא הפיני לחלק מהצבא הקיסרי.

מסע הרוסיפיקציה גרם להתנגדות פינית שהחלה בעצומות, בשביתות ואף התקדמה להתנגדות אלימה, שכללה את ההתנקשות בחייו של ניקולאי בובריקוב, המושל הכללי של פינלנד, בשנת 1904. במהלך מלחמת יפן-רוסיה המורדים הפינים, שקיבלו תמיכה מיפן, תכננו להבריח אלפי רובים במטרה ללחום למען מדינה עצמאית, אך הספינה שהביאה עמה את המשלוח נטרפה על החוף והתוכנית נכשלה. הממשלה הקיסרית ניסתה לדכא את ההתנגדות על ידי סילוק גורמי האופוזיציה מהממשל הפיני, צנזורה חזקה יותר והענקת סמכויות דיקטטוריות למושל הכללי הרוסי. אולם להתנגדות היו מספר הצלחות, בעיקר ביטול צו הגיוס.

במהלך השנים 1905-1907 הושעתה תוכנית הרוסיפיקציה בשל מהפכת 1905 ובשל התבוסה הרוסית במלחמת רוסיה-יפן. אולם התוכנית החלה שוב בשנת 1908 ועוררה התנגדות בקרב הפינים. במהלך מלחמת העולם הראשונה שוב הושעתה התוכנית.

שינוי דמוקרטי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1906, לאחר מהפכת 1905, הוקם בפינלנד פרלמנט חדש, שנקרא אדוסקונטה. הנשים הפיניות היו הראשונות בעולם שקיבלו זכות הצבעה וכן זכות זו לא כללה כבר חובת בעלות על אדמה או החזקת תואר. עם זאת, בשונה מהמקובל כיום, בבחירות המקומיות במדינה העשירים קיבלו מספר רב יותר של הצבעות, בעוד שהעניים לא יכלו להצביע כלל. מצב זה הוחלף בזכות בחירה כללית בשנת 1917.

תקופת המהפכה הבולשביקית[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר מהפכת פברואר המפלגה הסוציאל-דמוקרטית של פינלנד קיבלה שליטה בסנאט הפיני (שהיה שילוב בין ממשלה לבית משפט עליון), ואוסקארי טוקוי הפך לראש הממשלה החדש. הסנאט החדש היה מוכן לשתף פעולה עם ממשלת המעבר הרוסית אך לא הגיע עימה לשום הסכמה. נקודת המבט הפינית הייתה שהאיחוד הפרסונלי עם רוסיה הסתיים עם נפילתו של הצאר, והם ציפו שסמכותו של הצאר תעבור לפרלמנט הפיני. ממשלת המעבר סירבה לכך והציעה במקום זאת שהבעיה תיפתר באסיפה המכוננת הרוסית.

הסוציאל-דמוקרטים, שהאמינו כי הבורגנות הרוסית עומדת בדרכה של פינלנד להשגת עצמאות, העמידו להצבעה בפרלמנט חוק (שנקרא "חוק הסמכות") שנועד להגביל את השפעת רוסיה על ענייני הפנים של פינלנד אך לא התייחס לכוחה בענייני הגנה וענייני חוץ. החוק לא עבר והפרלמנט פוזר על ידי ממשלת המעבר.

מתנגדי הסוציאל-דמוקרטים בפרלמנט ובסנאט שמחו על פיזור הפרלמנט וקיוו כי הבחירות החדשות יסייעו להגיע להבנה עם רוסיה. בבחירות נבחר רוב קטן של אנטי-סוציאליסטים לפרלמנט בעוד שהסנאט היה לגמרי אנטי-סוציאליסטי. ביטול חוק הסמכות ושיתוף הפעולה בין הכוחות האנטי-סוציאליסטים בפינלנד לבין רוסיה גרמו למרמור רב בקרב הסוציאליסטים ולמקרי אלימות רבים.

הכרזת העצמאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסנאט הפיני ב-1917

מהפכת אוקטובר זעזעה את הפוליטיקה הפינית. כעת אפילו הרוב האנטי-סוציאליסטי בפרלמנט הרגיש צורך בעצמאות מלאה בעוד שהסוציאליסטים ראו ברוסיה כדוגמה לפיה צריך לנהוג. ב-15 בנובמבר 1917 הבולשביקים הכריזו על זכות כללית להגדרה עצמית שכללה את הזכות לפרישה מרוסיה עבור כל עמי רוסיה. באותו היום הפרלמנט הפיני הכריז כי הוא לוקח בידיו באופן זמני את הריבונות בפינלנד. הפרלמנט הצביע לטובת הכרזת עצמאות כללית ב-6 בדצמבר 1917, וב-18 בדצמבר הממשלה הסובייטית הכירה רשמית בעצמאות פינלנד. ב-22 בדצמבר פינלנד העצמאית הוכרה על ידי הסובייט העליון וכן על ידי גרמניה והמדינות הסקנדינביות.

מלחמת האזרחים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מלחמת האזרחים הפינית

במשך חמשת החודשים הראשונים של 1918 התחוללה בפינלנד מלחמת אזרחים קצרה אך קשה, שהשפיעה על הפוליטיקה הפנימים וכן על היחסים הבינלאומיים של פינלנד במשך שנים רבות. מצד אחד עמד "המשמר הלבן", שנלחם בשם האנטי-סוציאליסטים, ומצד שני לחם "המשמר האדום", שכלל בעיקר פועלים ואיכרים. בעזרת תמיכתה של גרמניה המשמר האדום הובס, ורק תבוסתה של גרמניה במלחמת העולם הראשונה מנע מפינלנד להפוך למדינה גרורה גרמנית.

במהלך מלחמת האזרחים נחתם חוזה ברסט-ליטובסק בין מעצמות המרכז לרוסיה, שקבע בין היתר כי פינלנד ואיי אולנד יפונו מיידית מחיילים רוסים, הנמלים הפינים יפונו מיידית מכוחות ימיים רוסים, וכי רוסיה תפסיק את התעמולה כנגד הממשלה הפינית.

בין שתי מלחמות עולם[עריכת קוד מקור | עריכה]

בהכרזת העצמאות פינלנד הוגדרה כרפובליקה, אך למרות זאת, לאחר מלחמת האזרחים, וללא סוציאל-דמוקרטים, הצביעו בפרלמנט לטובת ייסוד ממלכת פינלנד. פרידריך קארל, נסיך הסה, שהיה גיסו של וילהלם השני, קיסר גרמניה, נבחר להיות המלך החדש. אולם עם תבוסתה של גרמניה במלחמה הרעיון נזנח, ופינלנד הפכה לרפובליקה, עם קארלו יוהו סטאלברג כנשיאה הראשון.

הרפובליקה החדשה עמדה בפני סכסוך לגבי איי אולנד, שתושביהם היו דוברי-שבדית ושאפו להשתייך לשבדיה. פינלנד לא הסכימה לוותר על האיים והציעה לתושבים במקום זאת שלטון אוטונומי. התושבים לא הסכימו להצעה זו והסכסוך הועבר לחבר הלאומים, שהחליט כי פינלנד תשמור על שליטתה באיים, אך כי אלו יקבלו מעמד אוטונומי. פינלנד הייתה חייבת להבטיח לתושבי אולנד כי יוכלו לשמור על שפתם ותרבותם השבדית. הסכם בינלאומי נוסף קבע כי אולנד יהיו שטח נייטרלי עליו אסור להציב כוחות צבאיים.

הרגשות הלאומיים שנשארו לאחר מלחמת האזרחים התפתחו לכדי הקמת מפלגת לאפואה הפשיסטית, שצברה כוח ופופולריות בתחילת שנות השלושים בקרב פינים אנטי-קומוניסטים, אך ניסיון הפיכה כושל בשנת 1932 גרם להוצאת המפלגה מחוץ לחוק ולמאסר מנהיגיה.

בשנת השלושים החלה ברית המועצות להגביר את המדיניות האנטי-פינית שלה. בשנת 1937 היא מנעה לגמרי מספינות פיניות לשוט בין מפרץ פינלנד לימת לדוגה.

מלחמת העולם השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

חיילים פינים במהלך מלחמת החורף

במהלך מלחמת העולם השנייה פינלנד לחמה פעמיים בברית המועצות: היא הגנה על עצמה כנגד הסובייטים במלחמת החורף (1939-1940), שהסתיימה בכך שהפינים הפסידו את אזור קרליה, ושוב הגנה על עצמה במלחמת ההמשך (1941-1944), בה קיבלה תמיכה רבה מגרמניה הנאצית אך הפסידה לבסוף את עיר הנמל החשובה פטסאמו. מיד לאחר מלחמת ההמשך הפינים נכנסו למלחמה עם גרמניה, מלחמת לפלנד, שנועדה לסלק את הגרמנים מצפון פינלנד בחזרה לנורבגיה (שהייתה אז תחת כיבוש נאצי).

בניגוד לרוב שאר המדינות השכנות של ברית המועצות, פינלנד הצליחה לשמור על עצמאותה ועל הדמוקרטיה שלה במהלך המלחמה, ואף ספגה אבידות מועטות יותר ממדינות אחרות. אך פינלנד נענשה בחומרה רבה יותר ממדינות אחרות שלחמו לצד הגרמנים ונאלצה לשלם פיצויים גבוהים. בנוסף לכך, הממשל הפיני היה צריך ליישב מחדש שמינית מאוכלוסיית המדינה לאחר איבוד שמינית משטחה, כולל העיר החשובה ויבורג.

בתקופת המלחמות כ-80,000 ילדים פינים פונו לחו"ל. 5 אחוזים מהם פונו לנורבגיה, 10 אחוזים לדנמרק, והשאר לשבדיה. רובם הוחזרו לפינלנד עד 1948, אך כ-15-20 אחוזים מהם נשארו עם המשפחות האומנות בחו"ל.

לאחר המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

פינלנד שמרה על החוקה הדמוקרטית ועל הכלכלה החופשית שלה גם בתקופת המלחמה הקרה. הסכמים שנחתמו עם ברית המועצות ב-1947 ו-1948 כללו הגבלות שהוטלו על פינלנד וכן ויתורים טריטוריאליים. למרות שהקרבה למעצמה הסובייטית גרם לממשל הפיני להיות זהיר במיוחד בנושאי מדיניות החוץ (ר' פינלנדיזציה), פינלנד פיתחה שיתוף פעולה קרוב יותר עם המדינות הנורדיות האחרות והכריזה על עצמה נייטרלית בענייני הפוליטיקה של מעצמות העל.

בשנת 1952 פינלנד והמדינות חברות המועצה הנורדית חתמו על הסכם דרכונים, שאפשר לאזרחיהן לעבור ביניהן בלי צורך בדרכון, וכן לעבוד במדינות הללו ולקבל בהן זכויות ביטוח לאומי. פינים רבים בשנות החמישים והשישים ניצלו את ההזדמנות כדי לעבוד בשבדיה, בה היה שכר גבוה יותר, ובכך שלטו בשוק העבודה הזר בשבדיה. למרות שהשכר הפיני וכן רמת המחיה בפינלנד לא יכלו להשתוות לאלו בשבדיה עד לשנות השמונים, כלכלתה של פינלנד שגשגה בצורה יפה לאחר המלחמה והפכה למדינת רווחה, כמו שאר המדינות הנורדיות.

למרות הסכם הדרכונים פינלנד לא יכלה להצטרף למועצה הנורדית עד שנת 1955 בשל חששות הרוסים שהיא תתקרב מדי למערב. באותה התקופה ברית המועצות ראתה במועצה הנורדית חלק מנאט"ו. באותה שנה פינלנד הצטרפה גם לאו"ם. בשנת 1961 היא הצטרפה לאיגוד הסחר החופשי האירופי.

התקופה שלאחר המלחמה בפינלנד הייתה תקופה של צמיחה כלכלית ויציבות חברתית ופוליטית בפינלנד. בחמישים השנה שלאחר מלחמת העולם השנייה פינלנד הפכה מחברה חקלאית שבעת מלחמות לאחת המדינות המפותחות-טכנולוגית ביותר בעולם, בעלת כלכלת שוק מתוחכמת ורמת מחיה גבוהה.

בשנים האחרונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתחילת שנות התשעים הכלכלה הפינית סבלה ממיתון עמוק שנגרם בעיקר על ידי התפרקות ברית המועצות. התוצאה הקשה ביותר של המיתון הייתה אבטלה גבוהה ביותר (17%). בחצי השני של שנות התשעים הכלכלה התאוששה בצורה חזקה, התאוששות שהגיעה לשיאה עם הצלחתה המדהימה של חברת נוקיה. למרות זאת, האבטלה במדינה נשארה גבוהה יחסית עד היום (כיום עומדת האבטלה הפינית על 7%).

בשנת 1992 פינלנד הגישה את מועמדותה לאיחוד האירופי ובשנת 1995 הוכנסה לאיחוד יחד עם שבדיה ואוסטריה, לאחר שמשאל עם הראה כי 56.9 אחוזים מהעם הפיני תמך בהצטרפות.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Pettitt, P., & Niskanen, M. (2005). Neanderthals in Susiluola Cave, Finland, during the last interglacial period . Fennoscandia archaeologica, 22, 79-87.
  2. ^ אוניברסיטת הלסינקי הוקמה על ידי כריסטינה, מלכת שבדיה, ונחשבת לאוניברסיטה היחידה באירופה שהוקמה על ידי אישה


היסטוריה של מדינות אירופה
אוסטריה · אוקראינה · אזרבייג'ן · איטליה · איסלנד · אירלנד · אלבניה · אנדורה · אסטוניה · ארמניה · בולגריה · בוסניה והרצגובינה · בלגיה · בלארוס · גאורגיה · גרמניה · דנמרק · הולנד · הונגריה · הממלכה המאוחדת: (אנגליהויילססקוטלנדצפון אירלנד) · טורקיה · יוון · לוקסמבורג · לטביה · ליטא · ליכטנשטיין · מולדובה · מונטנגרו · מונקו · מלטה · מקדוניה · נורבגיה · סלובניה · סלובקיה · סן מרינו · ספרד · סרביה · פולין · פורטוגל · פינלנד · צ'כיה · צרפת · קפריסין · קרואטיה · קריית הוותיקן · רומניה · רוסיה · שבדיה · שווייץ תצלום לווין של אירופה