יוסי יונה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
יוסי יונה, 2012

יוסף (יוסי) יונה (נולד ב-8 ביוני 1953) הוא פרופסור לפילוסופיה של החינוך במחלקה לחינוך באוניברסיטת בן-גוריון בנגב, ממייסדי הקשת הדמוקרטית המזרחית, חבר הנהלה במרכז אדוה ועמית מחקר בכיר במכון ון ליר בירושלים. נמנה עם ראשי יוזמת ז'נבה.

קורות חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

יוסי יונה נולד במעברת קריית אתא במשפחה בת שישה ילדים, לסלמן וסבריה, ילידי עיראק. למד מסגרות מכנית בבית ספר תיכון מקצועי, ולאחר שלוש שנים פרש. עד גיוסו לצה"ל למד במכינה לקראת בחינות הבגרות האקסטרניות. בצה"ל שירת כטנקיסט והיה עם הכוחות שחצו את תעלת סואץ במלחמת יום כיפור.

לאחר השחרור התקבל לאוניברסיטת חיפה ללימודים משולבים של פילוסופיה, היסטוריה ואמנות. בתקופת לימודיו הצטרף לתנועת של"י. עם סיום לימודי התואר הראשון (1980), החל את לימודי הדוקטורט במסלול ישיר במחלקה לפילוסופיה באוניברסיטת פנסילבניה, פילדלפיה.

יונה מלמד במחלקה לחינוך באוניברסיטת בן-גוריון בנגב. בין השנים 1995 - 2000 כיהן כראש היחידה להכשרת מורים, הפועלת במסגרת המחלקה לחינוך. כמו כן הוא עמית מחקר בכיר במכון ון ליר בירושלים. במסגרת פעילותו במכון ון ליר, שימש יונה כראש "הפורום לחברה בתרבות". פורום זה כלל קבוצות מחקר שונות שעסקו ב"דתיות וחילוניות בחבה הישראלית", "פערי אזרחות", "חינוך בישראל", "גזענות בחברה הישראלית".

בשנים 1992 - 1993 עמד יחד עם ד"ר יוסי דהאן, יצחק שפירא ויעל פישביין בראש צוות החינוך של "הוועדה המיוחדת לפיתוח חברתי", שפעלה במשרד ראש הממשלה יצחק רבין. הצוות שבראשותו ניסח את ההמלצות לשיפור מערכת החינוך.

יונה היה ממייסדי הקשת הדמוקרטית המזרחית. נמנה עם מייסדי הפורום לצדק חברתי ולשלום, שפעל בסוף שנות השמונים ובתחילת שנות התשעים, בחסות המרכז הבינלאומי לשלום. הפורום קיים תוכניות הכשרה למנהיגות קהילתים לאוכלוסיות מעורבות: יהודים וערבים, תושבי הערים ועיירות הפיתוח, ותיקים ועולים חדשים. במסגרת פעילותו בפורום שימש יונה, יחד עם ד"ר יוסי דהאן, ראש ועדת ההיגוי האקדמית לתוכניות ההכשרה של הפורום. הוא נמנה עם ראשי יוזמת ז'נבה ופעל בארץ ובחו"ל להפצת עמדותיה.

יונה הוא חבר הנהלה במרכז אדווה, מכון לחקר החברה הישראלית ולקידום רעיון השוויון והצדק החברתי. בין השנים 2004-‏2008, כיהן כיו"ר עמותת מעיינות, שאותה יזם וניהל ד"ר מאיר בוזגלו.

יונה היה נציג הציבור בוועדת האתיקה בפרסומות של מועצת הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו, שפעלה בראשותו של פרופ' אסא כשר ב-2007. יונה חלק על ההמלצות הסופיות שניסחה הוועדה וחיבר דעת מיעוט, שבה הביע את התנגדותו הנחרצת להתרת כל צורה של פרסומת סמויה בשידורי הטלוויזיה.

בקיץ 2011, יונה עמד, יחד עם פרופ' אביה ספיבק, בראש הצוות ספיבק-יונה, שייעץ למחאת האוהלים, שהורכב מוועדות מומחים עצמאיות. עבודת הצוותים גם תועדה בספר "אפשר גם אחרת" בעריכת יונה וספיבק.

יונה פרסם ספרים ומאמרים רבים המתמקדים ברב-תרבותיות, רפורמות בחינוך, דמוקרטיה, לאומיות והפילוסופיה המדינית והחינוכית של ז'אן ז'אק רוסו.

לקראת הבחירות לכנסת התשע עשרה הודיע על התמודדות ברשימת מפלגת העבודה. יונה הוצב במקום העשרים ברשימת המפלגה לכנסת ולא נבחר.

השקפותיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

יונה דוגל בכינונה המחודש של מדינת הרווחה הישראלית שמטרתה להבטיח רשת ביטחון חברתית לכלל אזרחי המדינה. הוא טוען שמדינת הרווחה הינה המסד שעליו מושתת מעמד הביניים הישראלי. מדינת הרווחה, לדידו, היא זו שמבטיחה חינוך ציבורי נאות, שירותי בריאות איכותיים לכלל האזרחים, דיור בר השגה לכל וכן זכויות סוציאליות המבטיחות את רווחתו הכלכלית של היחיד.

יונה סובר כי אין מקום לחוק השבות בישראל העתידית, האוטופית‏[1]. הוא גורס שיהיה זה נכון לבטל את "ההסדר של התאזרחות אוטומטית למהגרים יהודים". מדינת ישראל תהיה מדינה עם רוב של יהודים. אבל היא תהיה מדינה מוסרית, דמוקרטית והוגנת יותר. "אני גם רוצה שמתן אזרחות ליהודים שיבואו לפה, יותנה בהמתנה, בידיעת שפה, ובאימוץ כללי התרבות הדמוקרטית"‏[2]. הוא גם תומך ב"מתן ביטוי הולם לאבל של הפלסטינים, למשל ליום הנכבה שלהם", כחלק מהסדר שלום עימם. הוא אף הציע יום זיכרון מאוחד לחללי מערכות ישראל, לקורבנות השואה ולחללי הנכבה[1].

בשנת 2005 סירב יונה להגדיר את עצמו כציוני: "אני לא מתחבר למילה הזאת ציונות. היא לא מבטאת את מי שאני". אך בשנת 2010 שינה את עמדתו והוא אמר בראיון לעקיבא אלדר כי הוא תומך בתפיסה הציונית המסורתית שמטרתה "להבטיח הקיום הריבוני היהודי בישראל." בכתבה זו, שעסקה במפגשים בין רבני יש"ע לבין אנשי רוח הנמנים עם מחנה השמאל, אמר יונה שמפגשים אלה לא הביאו לשינוי עקרוני בעמדתו ביחס למפעל ההתנחלות: "כשאני נפגש אתכם", אמר יונה לרבני יש"ע, "אני פוגש אנשים על המלאות האנושית שלהם, כהורים, כאנשים עם חרדות וחוש הומור. אני מבין אתכם יותר. לאחר שלמדתי להכיר אתכם ולהיקשר אליכם, אני צריך להסתכל לכם בעיניים ולדמיין את הפינוי שלכם, את הוצאת הילדים בכוח, את הבכי, את הצווחות את השבר הגדול ואולי אפילו את הרס הבתים. ואז לשאול: האם למרות זאת, אני ממשיך לאחוז בעמדה הפוליטית שלי? התשובה היא כן, אני מייחל לפינוי נוסף שלכם. לא מפני שאני רוצה ברעתכם, אלא מתוך אמונה שזה צעד הכרחי כדי להבטיח את הקיום הריבוני היהודי בישראל. אבל אני אומר את זה בצער, בכאב ובאמפתיה. לא חשתי כך בעבר. המפגשים גרמו לי לשנות את עמדתי הרגשית, לא הפוליטית, לא המוסרית‏[3].

יונה טען כי "ישראל אינה קורבן תמים ומזדמן של קנאות איסלמית. כל עוד יהיה כיבוש יהיה טרור"‏[4], ותומך בסירוב פקודה[5]. יונה חתם על גילוי דעת התומך בחיילים שסירבו לשרת בשטחים. בפאנל בחירות שנערך במכללת הדסה בשנת 2012 ציין יונה שסירוב פקודה שמעליה מתנוסס דגל שחור היא מחובתם של חיילי צה"ל ושהיא עולה בקנה אחד עם האתוס המוצהר של צה"ל עצמו.

דעותיו על מדינת ישראל: "אם מישהו נוטה לקבל את החלוקה המופרכת בין עולם נאור ועולם חשוך, אין זה ברור כלל ועיקר שאנו נמנים עם הראשון"‏[4], "המוניטין המפוקפקים שלנו כפילגש של ארצות הברית בהחלט נרכשו ביושר והם הולכים ונעשים גרועים יותר. התנהגותה של ישראל בשלשת העשורים האחרונים אינה מאפשרת את צירופה לקהילת האומות הנאורות והרציונליות"‏[6].

על פרשת טלי פחימה, ילידת קריית גת כתב יונה כי "כדי לכפר על עברם הערבי, רבים מהם חשים צורך עז להדגיש ואף להקצין את זהותם הלאומית. לו היו תושבי קריית גת בטוחים יותר בזהותם הישראלית, הם היו גם אולי חשים סולידריות בסיסית עם טלי פחימה ורואים בה פעילת שלום אמיצה"‏[7].

מחקריו האקדמיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מחקריו של פרופ' יונה כוללים פרסומים העוסקים ב"תבונה מעשית" וב"חיים הראויים" (Well-being). כמו כן הוא עוסק במשנתו הפילוסופית של ז'אן ז'אק רוסו, ברב-תרבותיות, בינלאומיות ודמוקרטיה ושוויון הזדמנויות בחינוך. מחקריו ברב-תרבותיות מתמקדים בניסוחה של השקפת העולם הרב-תרבותית בהקשר הישראלי. יונה עומד בעיקר על הקשר בין היעדר הכרה תרבותית לבין הקצאה לא שוויוניות של משאבים. לטענתו ההקצאה הבלתי-שוויונית של משאבים לקבוצות שונות מהווה לעתים רבות תוצאה של היעדר הכרה בזהותן התרבותית. לדעתו כל הסדר שנועד להבטיח את השוויון במעמדם של אזרחי ישראל מחייבת יצירת זיקה בין הכרה לבין חלוקה שוויונית של משאבים. פרופ' יונה עסק רבות בסוגיית שוויון ההזדמנויות בחינוך. בשנות התשעים של המאה העשרים הוא נאבק במגמות ההפרטה והביזור במערכת החינוך הפוגעות בשוויון הזדמנויות בחינוך.

ספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • בזכות ההבדל: הפרויקט הרב-תרבותי בישראל. ירושלים: הוצאת הקיבוץ המאוחד ומכון ון ליר, תשס"ה, 2005.
  • יוסי יונה ויהודה גודמן (עורכים) מערבולת הזהויות: דיון ביקורתי בדתיות וחילוניות בישראל. ירושלים, הקיבוץ המאוחד ומכון ון ליר. תשס"ד, 2004.
  • יוסי יונה ויהודה שנהב, רב-תרבותיות מהי? על הפוליטיקה של השונות בישראל, תל אביב: הוצאת בבל, תשס"ה, 2005.
  • קשת של דעות: סדר יום מזרחי לחברה בישראל, בעריכת: יוסי יונה, יונית נעמן, דוד מחלב, 2007.
  • גזענות בישראל, בעריכת: יוסי יונה ויהודה שנהב, 2008.
  • אפשר גם אחרת - מתווה לכינונה של חברה מתוקנת, בעריכת: יוסי יונה ואביה ספיבק, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשע"ב, 2012.
  • Hanan A. Alexander , Halleli Pinson , and Yossi Yonah, Citizenship, Education, and Social Conflict: Israeli Political Education in Global Perspective, York, N.Y.: Routledge, 2011

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]