יוסף קרמין

יוסף קרמין

לידה	1910
פטירה	1993 (בגיל 83 בערך)
מדינה	ישראל
מקום קבורה	בית העלמין ירקון

יוסף קרמין "נבון" "מרדכי" (27 בדצמבר 1910 - 7 במרץ 1993) היה מתנדב להגנת היישוב, איש בית"ר, לוחם מחתרת האצ"ל ומבכירי מפקדיה, פעיל עליה ב'.

ילדותו ונערותו

יוסף קרמין היה בנם החמישי של דבורה ומיכאל קרמין. משפחתו עלתה לארץ ישראל בשנת 1905, מהעיירה הומל ברוסיה במסגרת תנועת "חובבי ציון". בתקופת מלחמת העולם הראשונה גרשו הטורקים את המשפחה שהתגוררה על קו הגבול יפו - תל אביב. אביו מיכאל ואחיו הבכור חיים, גויסו לעבודות כפייה בתחנת הרכבת בבאר שבע. לעת ערב התכנסו תריסר יהודים להתפלל בתוך הקרונות, שם השיגה אותם פצצה שהוטלה על ידי מטוס של בנות הברית. 11 יהודים נהרגו בהתקפה זו, וביניהם מיכאל וחיים. הם נקברו בקבר האחים לחללי הפצצה בבית הקברות הישן בבאר שבע.

עם סיום המלחמה עברה המשפחה לתל אביב והתגוררה ברחוב שינקין 27, שהיה אז הבית הקיצוני ברחוב. המשפחה נאלצה להתגונן מפני התנכלויות של ערבים שעבדו וגרו בכרמים אשר גבלו עם הבית. יוסף השלים בית הספר יסודי, ובגיל 14 יצא לעבודה כדי לסייע לאמו ואחיותיו בפרנסת המשפחה. בגיל 16 רכש יוסף אקדח, ושנה לאחר מכן הצטרף לקבוצת צעירים שהתאמנו בשימוש בנשק בהדרכתו של יהודה ארזי שעבד כשוטר במשטרת תל אביב. ארזי ניצל את מעמדו כשוטר כדי לסייע לצעירים שהתנדבו להגן על תושבי תל אביב.

בתנועת הנוער בית"ר

בשנת 1927 הצטרף יוסף קרמין לתנועת הנוער בית"ר, ובה עסק הוא וחבריו באימון גופני ותרגילי סדר. הוא היה בין ראשוני הפעילים בשורותיה. עם פרוץ מאורעות תרפ"ט 1929 נשלח יוסף עם קבוצת צעירים להגן על בת ים (אז שכונת "בת-וגן") שהייתה מוקפת מצפון על ידי ערביי יפו, וממזרח גבלה עם הכפר הערבי ג'באליה. יוסף וקבוצת צעירים מבית"ר שהתקבצו סביבו, המשיכו להתאמן בהפעלת נשק, אך הקפידו לעשות זאת מחוץ למסגרת בית"ר שהיה ארגון רשמי ועל כן השימוש בנשק היה אסור בו.

בשנים 1930 -1931 הגיע יוסף לגליל ויחד עם מספר תושבים מהאזור, ביניהם יוסף חקלאי ממטולה, דוד אסא מראש פינה ואחרים, סייעו למעפילים, אשר הגיעו בקבוצות קטנות מביירות אל מטולה בדרך היבשה, בעזרת מבריחים לבנונים שעשו זאת תמורת בצע כסף. העולים היו מגיעים מביירות דרך מרג' עיון כשהם רכובים על חמורים, ומשם מוסתרים מעיניהם הבולשות של הבריטים למטולה, בהמשך פוזרו לטבריה, ראש פינה, עפולה והסביבה.

בשורות האצ"ל

בשלהי 1931 נקרא יוסף לביתו של משה רוזנברג, שהיה מפקד בית"ר בתל אביב. בפגישה נכחו גם יוסף פעמוני ואברהם תהומי "גדעון", שהיו מפקדיו הבכירים של ארגון ב', אשר נקרא גם ההגנה הלאומית, ולימים האצ"ל. חודשים ספורים קודם לכן, פרש אברהם תהומי בחברת מפקדים אחרים מההגנה על רקע עימותים אישיים ואידאולוגיים. הנוכחים הפצירו ביוסף להצטרף עם קבוצתו לארגון, ואכן לאחר מספר ימים התקבלה הסכמתם של יוסף וחברי הקבוצה. חברי הקבוצה עברו את תהליך הקבלה לארגון, ויוסף התקבל לקורס סגנים בהדרכת אברהם תהומי. כינויו של יוסף באצ"ל היה "נבון". משימתו הראשונה הייתה הקמת תא אצ"ל ברמת גן ועליו פיקד עד 1935. אז עבר יוסף לירושלים ומונה שם למפקד יחידת הקשר. ב-1936 עם פרוץ מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט, פיקד יוסף מטעם האצ"ל על השכונות: "המרכז המסחרי", ימין משה ומשכנות שאננים בירושלים..
למרות האיסור הפורמלי המשיך יוסף לאמן, קבוצות של חניכי בית"ר בשימוש בנשק.

הפילוג ב-1937

במאי 1937 התנהלו שיחות משא ומתן על איחוד שני הארגונים: ההגנה, והאצ"ל אשר יוצג במשא ומתן על ידי אברהם תהומי. באצ"ל קמו מתנגדים למהלך זה, בהם יוסף קרמין, יצחק ז'רז'בסקי, יצחק חנוך, יצחק רוזין ורפאל סבן. המתנגדים חששו מחיסולו של האצ"ל כארגון נפרד ומאובדן צביונו האקטיביסטי. ראשי המתנגדים לאיחוד ערכו פעולות הסברה; ושעות ספורות לאחר פרישתם של תהומי ואנשיו מהארגון, כונסו מפקדי ואנשי השורה הראשונה של האצ"ל, ואישרו את מינויו של דוד רזיאל כמפקד האצ"ל בירושלים.

זמן קצר לאחר אירועים אלה בוצעו שתי פעולות תגמול, אשר היוו עליית מדרגה בסולם התגובות של האצ"ל. הפעולות תוכננו על ידי המפקדה החדשה בירושלים: האחת ירי בערבי כתגמול על פגיעה ביהודי במגרש הרוסים, והשנייה פיצוץ באוטובוס ערבי, כתגובה לרצח חמישה פועלים בקריית ענבים (על שמם מעלה החמישה); פעולות אלה נודעו בשם: "יום ראשון השחור בירושלים". בשתי הפעולות לקח יוסף חלק פעיל, הן בתכנון והן בביצוע. לאחר מכן, הוחזר דוד רזיאל לתל אביב כראש המטה של האצ"ל, יוסף מונה למפקד האגף לתפקידים מיוחדים תחת פיקודו הישיר. פעילותו של יוסף הפכה אינטנסיבית, ועל כן עזב את עיסוקיו הפרטיים והפך לאיש מנגנון; הוצאות מחייתו ונסיעותיו מומנו על ידי האצ"ל.

עליה ב' - "אף על פי"

במאבק על קבלת סרטיפיקטים חשו אנשי התנועה הלאומית מופלים לרעה, וכן כי לאלה המזוהים עם תנועתם אין סיכוי שווה לקבל רישיונות עלייה. ניסיונות ראשונים לארגן עליה של המזוהים עם התנועה הלאומית החלו כבר בשנת 1934, לאחר זיכויו מאשמת רצח ארלוזורוב, יצר אברהם סטבסקי קשר עם יוסף קרמין, וסיפר לו על רצונו לארגן עלייה של בית"רים לארץ ישראל. התוכנית הייתה לשתף בפעולה את יוסף זילבר שמשפחתו הייתה בעלת סירות על הירקון. וכך על פי התוכנית, יגיעו העולים עד לשפך הירקון ומשם יועברו בסירות קטנות לתל אביב. בסוף 1934 אכן הגיעו בדרך זו, על ספינה קטנה עולים מנמל גאלאץ ברומניה. החל משנת 1937 החל לארגן משה גלילי שפעל באופן עצמאי את עליית אף על פי. אנשי האצ"ל ובהם יוסף קרמין עזרו בהורדת העולים שהביא.

במקביל החליט האצ"ל בהוראתו של זאב ז'בוטינסקי לפעול בענייני ההעפלה בצורה מאורגנת. יוסף קרמין מונה על ידי דוד רזיאל כאחראי על ההעפלה. כינויו המחתרתי במסגרת עליה ב' היה "מרדכי". בהמשך להתארגנות החדשה, נשלחו לאירופה נציגי אצ"ל שנעזרו בפעילי בית"ר בפולניה, ברומניה ובצ'כיה כדי לארגן את המיועדים לעליה, לרכזם ולדאוג לצרכיהם עד ההפלגה. בשלב זה הפעיל והמוציא לפועל היה עדיין משה גלילי. בארץ ישראל ארגן יוסף יחד עם אליהו לנקין (היה מפקד סניף האצ"ל בזכרון יעקב) את יעד הנחיתה של הספינות בחוף טנטורה. במסגרת ההכנות לנחיתה נעשו סיורים ליליים במסלול המוליך מבנימינה לטנטורה, כדי לבחנו בתנאי מזג אוויר שונים. בין היתר הם למדו ותרגלו כיצד לעקוף ביצות ומגורי דייגים ערבים.

בינואר 1938 נתקבלה הודעה ממשה גלילי כי הוא מגיע עם ספינת מעפילים לחוף טנטורה זו הייתה הספינה השלישית שארגן גלילי במסגרת אף על פי בלילה המיועד יצאו אליהו לנקין ומרדכי פייקוביץ (אלון) ויוסף לכיוון הספינה כשלוחמי אצ"ל מאבטחים את אזור ההורדה והדרך העולה לבנימינה. בפגישה הקצרה על החוף הוצג יוסף בפני משה גלילי כממונה על העלייה מטעם האצ"ל. 96 העולים ירדו אל החוף והועברו דרך זיכרון ליעדים שנקבעו מראש. גלילי שהיה מנוע להיכנס לארץ חזר עם הספינה ליוון, ולאחר מספר שבועות נפגשו יוסף וגלילי באתונה לצורך תיאומים וקביעת תחומי אחריות.

בפברואר 1938 יצא יוסף לווינה ויחד עם יצחק רוזין ביקר במחנה שהוקם על ידי פעילי הצ"ח ונוהל על ידי משה גלילי בווינה. במחנה שהו באותה עת למעלה ממאה איש, והחשיפה וההמולה שסביבו הייתה לזרא בעינהם של שני חברי האצ"ל שהורגלו לפעול בחשאי, הידיעות כי שוטרי חרש בריטים נשלחו לבלוש אחריהם והמידע על האנשלוס הקרב, חיזקו את דעתם של יוסף ורוזין. באמצעות פעולת הסחה נסגר המחנה ואנשיו נטשוהו והועברו ברכבת לאלבניה ומשם בספינה שהפליגה ארצה. כעבור שבועיים אכן פלשו הנאצים לאוסטריה והתקבלו שם באהדה רבה.

בשליחות האצ"ל בעליה ב'

1938

במאי 1938 נסע יוסף קרמין לאתונה כדי ליצור קשר עם סוכני אניות בפיראוס. בנמלי יוון עגנו באותה תקופה עשרות ספינות ללא פעילות, ודומה היה כי האפשרות להגברת קצב העלייה אכן קיימת.

כחודשיים לאחר שובו מאתונה, נאסר יוסף בפרשת קקיון - חבר ההגנה שנחטף על ידי האצ"ל (בתגובה לחטיפת חבר אצ"ל מחיפה על ידי ה"הגנה"). יוסף שוחרר בערבות עד למשפטו. אך על פי הנחיות הארגון לא התייצב לדיון המשפטי, ולכן הוכנס לרשימת המבוקשים של המשטרה הבריטית, ועקב כך נאלץ לרדת למחתרת. בינתיים נמשכה תנועת האניות ארצה. אך נעשו שינויים באתר ההורדה, האניה דראגה עם 400 עולים בפיקודו של שמואל טגנסקי הייתה האחרונה שביצעה הורדה בחוף טנטורה.

מאוקטובר 1938 ואילך נבחר חוף נתניה כחוף המתאים להורדת עולים. הסיבה העיקרית לבחירה זו הייתה הטופוגרפיה, אך סיבה נוספת ולא פחותה בערכה, הייתה הרכב האוכלוסייה שברובה אוהדת לתנועת ז'בוטינסקי. קולנוע "אסתר" הסמוך לחוף הפך לתחנת ביניים ראשונה בדרכם של העולים אל אתרי הפיזור בארץ.

פרשת אניית המעפילים "קאטינה"

בדצמבר 1938 נסע יוסף קרמין לביירות כדי לנסות ולארגן את חיסולו של המופתי שברח לביירות מפני הבריטים. בעודו עוסק בתכנון המבצע, הגיע אליו שליח מהארץ ומסר לו הודעה אישית מטעמו של יאיר שטרן; בה נתבקש לצאת במהירות ליוון ולעסוק בחיפוש אחרי אניית מעפילים בשם "קאטינה" שאבד עמה הקשר כשעל סיפונה כ-600 עולים. מספר שבועות קודם הגיעה הקאטינה צפונית לחופי הרצליה והורידה כ-250 עולים באמצעות ספינה קטנה יותר בשם "ארטימיסיה". 18 עולים נתפסו בתהליך ההורדה על ידי הבריטים ומפקד הקאטינה נתן קלפוס שהיה בסביבה נמלט, ולא חזר לקאטינה שנסוגה ללב ים ועקבותיה אבדו.

מביירות הפליג יוסף קרמין על אנייה לאלכסנדריה שבמצרים, ונפגש שם עם מנחם אלבר שנשלח על ידי האצ"ל לחפש מידע על גורלה של "קאטינה". אלבר מסר ליוסף פרטים שהיו ידועים עד לאותה עת, בין השאר, שמפקד האנייה הזמני הוא ד"ר פאול רופא בית"רי מריגה, וכן כי על האנייה כ-150 חולים. שחלקם במצב קשה, ומלאי התרופות והמזון על האניה אינו ידוע. מאלכסנדריה הפליג יוסף לפיראוס וניפגש עם בעל האניה דאווריס; בנוסף להיותו בעל חברת ספנות כיהן גם כקונסול המדינה הספרדית ביוון. דאווריס דיווח כי האניה מוסתרת ליד אי בשם קאלמאיקה, וכי אכן מלאי המזון המים והתרופות אזל.

בעזרת סכום כסף ששלח ד"ר הכט - בית"רי בעל אמצעים ששהה אז בשווייץ, ובסיוע ידידים בעלי השפעה של דאווריס, ציידו קרמין ואנשיו את האניה בתרופות ומצרכי מזון. יומיים לאחר מכן הגיעה למקום מחבואה של הקאטינה אניית מעפילים נוספת בשם "צ'פו" בפיקודם של אברשה בלאס ושלמה טרכטמן. אנשי הצ'פו העבירו לקאטינה ציוד נוסף, שכלל תרופות מזון וסירות הצלה. ושתי האניות הכינו עצמן להפלגה לארץ. נקבע כי הצ'פו תצא ראשונה וכמה שעות אחריה תצא הקאטינה בפיקודו של יוסף קרמין. בלילה השני של ההפלגה התחוללה סערה ולפתע נשמעו קריאות עזרה מאניה קרובה. לאחר בירור קצר בקשר, התברר כי זו הצ'פו שעלתה על שרטון ונמצאת בסכנת טביעה. הקאטינה התקרבה לצ'פו ונוסעי הצ'פו הועברו לקאטינה שהמשיכה במסע תלאות לעבר חופי הארץ כשעל סיפונה 1250 עולים (אף כי הקאטינה נבנתה ל-400 נוסעים).

1939

עם מאסרו של דוד רזיאל במאי 1939 מונה יוסף קרמין למפקד אצ"ל בירושלים. ביולי 1939 יצא קרמין לפולין במטרה להגביר ולהאיץ את קצב העלייה לארץ ישראל. יוסף שהה בורשה עד 6 בספטמבר (5 ימים לאחר הפלישה הגרמנית הנאצית). אך הצליח לברוח משם ולהגיע לוונציה, ומשם חזר בטיסה מנאפולי לארץ. בארץ נעצר יוסף על ידי הבריטים נחקר ונשלח למחנה מעצר בסרפנד. אפרים אילין חברו הקרוב ועוזרו באותם ימים, הצליח לנצל את קשריו עם המשטרה הבריטית ויוסף שוחרר לאחר תקופה קצרה. אך הוטל עליו מעצר בית משקיעת החמה ועד לזריחה. במהלך מעצרו בסרפנד פגש יוסף קרמין את דוד רזיאל וזה האחרון הטיל עליו לקבל את הפיקוד על האצ"ל. ואכן עם שחרורו מהכלא קיבל יוסף קרמין את הפיקוד מידיו של בנימין זרעוני. בתפקיד זה שימש עד יציאתו של דוד רזיאל מהכלא וחזרתו לפיקוד.

אחרית דבר

יוסף קרמין נישא בדצמבר 1939 לבת ציון קרמין שהייתה פעילה בבית"ר ובהמשך באצ"ל.
בתחילת 1940 בעקבות הקרע בין יאיר שטרן לדוד רזיאל והפילוג בשורות האצ"ל פרש יוסף קרמין מהאצ"ל.
בשנת 1948 הכין קרמין בסדנה בבעלותו חלקי חילוף לנשק של האצ"ל.

יוסף קרמין נפטר בתשנ"ג 1993 והוא קבור בחלקת אנשי האצ"ל בבית קברות ירקון.

לקריאה נוספת

• בת ציון קרמין, יוסף קרמין-נבון-מרדכי-לוחם מחתרת האצ"ל ופעיל עליה, 1998.
• דוד ניב, מערכות הארגון הצבאי הלאומי, א-ב, הוצאת מוסד קלוזנר, תל אביב 1965.
• אליהו לנקין, סיפורו של מפקד אלטלנה, הוצאת הדר, תל אביב תשכ"ז.
• חיים לזר-ליטאי, ‏אף-על-פי – ספר עליה ב', תל אביב: מכון ז'בוטינסקי, 1957, באתר "כותר"
• ספר בית"ר: קורות ומקורות - כרך ב : אל העם, חלק שני הוצאת מכון ז'בוטינסקי.
• דעת אתר לימודי יהדות והרוח אנציקלופדיה יהודית לנושאים בתרבות ישראל לתחומיה.

קישורים חיצוניים

• יוסף קרמין, בת-ציון קרמין, סיקא אהרוני, צבי מלצר משוחחים על האצ"ל, הקלטה מ-1992