מגרש הרוסים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

‏‏

קתדרלת השילוש הקדוש במגרש הרוסים
סמל החברה הארץ ישראלית הרוסית הפרבוסלבית הקיסרית

מגרש הרוסים הוא מתחם משולש המשתרע על שטח של כ-68 דונם במרכז ירושלים, וכולל מספר מבני ציבור. המתחם נבנה ביוזמתה ובמימונה של משפחת הצאר הרוסי אלכסנדר השני ב-1860, בגבול רחוב יפו מדרום, רחוב שבטי ישראל ממזרח, ורחוב הלני המלכה מצפון. מבנה אחד בלבד חורג מתחום "המגרש" והוא חצר סרגיי, שנבנתה בתקופה מאוחרת יותר. המתחם עבר כמה וכמה גלגולים, וכיום הוא משמש בעיקר את משטרת ישראל ורשויות החוק.

הקמת מגרש הרוסים[עריכת קוד מקור | עריכה]

השטח בו הוקם מגרש הרוסים הנו מישור טופוגרפי נוח ורחב, הצופה ממרחק של כ-300 מטרים אל העיר העתיקה מצפון-מערב. בתקופה העות'מאנית שכן במקום מחנה צבאי, שכלל מגרש מסדרים גדול, וכיכר ציבורית לחגיגות וטקסים.

במחצית השנייה של המאה ה-19, עם שיפור התנאים כלפי יהודים ונוצרים מצד השלטון העות'מאני, הלכה וגברה הצליינות הנוצרית, כך שמדי שנה, בעיקר בחג המולד ובחג הפסחא הוצפה ירושלים במאות, ולעתים באלפי צליינים, שנזקקו לשירותי הלנה, הגנה, הסעדה ושירותי דת. הקהילות הנוצריות בעיר הקימו אכסניות וחדרי אוכל גדולים, כדי לשרת את הצליינים הרבים, אך אלה לא תמיד הספיקו.

עליה רבה במיוחד נרשמה במספר הצליינים הרוסים שפקדו את ירושלים, כחלק מהתחזקות הדת ברוסיה, ובעקבות עידודו של הצאר אלכסנדר השני. מארחיהם של הרוסים בירושלים, בני הקהילה היוונית אורתודוקסית התקשו לעמוד בכמות האוכל הגדולה שנצרכה בימי הפסחא ובמתן שירותי הלנה לאלפי הצליינים הרוסים. עובדה זו, וגורמים פוליטיים נוספים, שבעטיים ביקשה האימפריה העות'מאנית לחזק את קשריה עם רוסיה, הביאה את העות'מאנים למכור לרוסים בשנת 1857 שטח אדמה של כמעט 70 דונם בנקודה סמוכה מאוד לחומות העיר העתיקה ממערב. הצאר שילם בפועל על חמש שישיות מהקרקע, ואילו החלק השישי ניתן לו במתנה על ידי העות'מאנים.‏[1] היה זה צעד יוצא דופן ביותר, שכן המקום חולש על העיר העתיקה מבחינה אסטרטגית; הוא קרוב מאוד לדרך יפו הראשית; והדבר אף אילץ את העות'מאנים לפנות את המחנה הצבאי שעמד במקום. למעשה, מגרש הרוסים היה אחד המתחמים הראשונים שהעות'מאנים התירו לבנותם כה קרוב לחומת העיר העתיקה. בניית המתחם אפשרה מאוחר יותר לגופים אחרים לבנות את מבניהם קרוב אפילו יותר אל החומות (כך למשל המתחם הצרפתי).

הקונסול הרוסי ואורחים במעונו

הצאר, שהיה מעורב מאוד ברכישה, שלח ממון רב כדי להקים סביב המגרש רחב הידיים חומת אבן ובתוכה מבנים, שישרתו את הצליינים הרבים. עושי דברו של הצאר בארץ ישראל, אנשי החברה הארץ ישראלית הרוסית הפרבוסלבית הקיסרית, הקימו במקום מאגרי מים גדולים וכן שתי אכסניות לגברים; אכסניה לנשים; אכסניה לחברי המשלחת הדתית (כמרים ונזירות שליוו את הצליינים במסעם); בית חולים; בית מרחץ (תוכנית שלא יצאה לפועל, ובמקומה הוסב מבנה בית המרחץ למעון הקונסול הרוסי); וכנסייה קטנה בלב המתחם, שנקראה בשם "כנסיית השילוש הקדוש". חלק מהמבנים נקראו על שם בני משפחת הצאר (כמו אכסניית הגברים, שנקראה על שם הצאר ניקולאי; או אכסניית הנשים שנקראה על שם מריה, אמו). את המקום תחזק והפעיל צוות גדול של נזירות רוסיות מקומיות, שדאגו לכל מחסורם של הצליינים, ועבדו בבית החולים.

יחסם של העות'מאנים לרוסים היה כה מפליג, עד כי פעמוני כנסיית השילוש הקדוש היו בין הראשונים בירושלים שצלצלו, לאחר מאות שנים שבהן נאסר על הנוצרים לעשות זאת.‏[2] יתרה מכך, הרוסים השיגו אישור מיוחד על פיו שערי העיר יישארו פתוחים במשך הלילות עבור צליינים שישהו במגרש הרוסים, בניגוד לכל האחרים, שלא הורשו להיכנס לירושלים לאחר נעילת שעריה מדי ערב. ניתוקו של המתחם מהעיר העתיקה הקנו לו בתחילה את הכינוי "ירושלים החדשה" ("נובוי ירוסלמה"), ורק ב-1890, לאחר שסביבותיו החלו מתמלאים בשכונות יהודיות חדשות במסגרת היציאה מהחומות, הוחלף השם ב"מגרש הרוסים", ובערבית: "אל מוסקובייה".

המתחם היה כה מרשים בגודלו ובבנייניו, עד כי הסופר והעיתונאי היהודי משה ריישר תיאר אותו במילים:

וגם מלך רוסיא ירום הודו קנה מאת השולטאן מקום גדול מאוד כשלושים אמות רחוק מן העיר, ובנה חומה גדולה ונאה סביב ובתוכה בנה מגדלים וחצרים גדולים וחזקים מאד, כולם מאבני מחצב מפותחים פתוחים ציצים ופרחים, ובתי תפלות ומרחצאות, רחובות ושווקים הרבה, נאים אף יפים. מי יוכל לשער כל ההון אשר עלה הבניין הזה, כי אין מספר. ועושי המלאכה היו אלף וחמש מאות, והתחלת הבניין משנת תרח"י [1868] עד הנה ועוד לא נשלם. וקורא [המלך] שם העיר "נאווע ירושלים", רוצה לומר "ירושלים החדשה", ושולח מבני אמונתו ומושיבם בתוכו.

– מ' ריישר, שערי ירושלים 1867. הודפס מחדש, דפוס ספרא, ירושלים 1967

בשלהי התקופה העות'מאנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

צליינים מחכים בתור לארוחה בחצר סרגיי, שלהי המאה ה-19

בשנת 1892 הוקמה במגרש הרוסים אכסניה נוספת בשם 'חצר סרגיי', על שם הנסיך סרגיי אלכסנדרוביץ'. מבנה מפואר זה הוקם מחוץ לתחומי המגרש, מול השער הצפון-מערבי, ונועד לשמש את בני משפחת הצאר בהגיעם לירושלים. באותה שנה אף נחנכה מסילת הרכבת לירושלים, דבר שהקל באופן משמעותי על הקושי שהיה כרוך במסע מיפו לירושלים, מהלך כמה ימים. זרם הצליינים הלך וגבר, עד כי אלפיים מקומות הלינה שבמגרש הרוסים לא הספיקו לכולם, וחלקם נאלצו להתגורר באוהלים ובצריפים שהוקמו בשטחים הריקים שבמרכז המתחם.

בחג הפסחא של שנת 1914 ביקרו כחמישה עשר אלף צליינים רוסים בירושלים, מספר שיא ביחס לשנים הקודמות. הייתה זו השנה האחרונה שבה נראו צליינים רוסים כה רבים בירושלים, שכן חודשים ספורים לאחר מכן פרצה מלחמת העולם הראשונה, וב-1917, עם מהפכת פברואר, בה הוצאו להורג הצאר ובני משפחתו, ובעקבות עליית השלטון הקומוניסטי ברוסיה שהפכה לברית המועצות, פסק כמעט לחלוטין זרם הצליינים לארץ הקודש. הייתה זו מכת מוות למגרש הרוסים, שהפך לכמעט שממה. קומץ נזירים נותר במקום, והוא שהחזיק את הכנסייה והמבנים.

בתקופת המנדט[עריכת קוד מקור | עריכה]

מגרש הרוסים כ"בווינגראד" 1946

עקב מיקומו האסטרטגי של מגרש הרוסים על אם הדרך ובקרבת העיר העתיקה, הלאימו הבריטים את הנכסים הרוסיים והפכו את המקום למרכז שלטונם. אכסניית הגברים הפכה לתחנת משטרה ולמרכז הבולשת הבריטית; אכסניית הנשים הפכה לבית הסוהר המרכזי בירושלים; אכסניית המשלחת הדתית הפכה בחלקה לבית משפט מקומי ובחלקה למשרד הבריאות; מעון הקונסול הרוסי שימש כבית יולדות; וחצר סרגיי שימשה את המחלקה לעבודות ציבוריות וכחלק ממשרד הפנים. המבנים היחידים שלא שינו את ייעודם היו בית החולים, שהמשיך לשמש כבית חולים גם בתקופת המנדט; הכנסייה שנסגרה ולא נעשה בה כל שימוש; וכן חלק ממבנה אכסניית המשלחת הרוסית שנותר בידי מסדר נזירות מקומי.

פיצוץ הבולשת הבריטית במגרש הרוסים, 1944

בעקבות ההסלמה ביחסים בין השלטון הבריטי והיהודים, עם הקמת המחתרות, ובעיקר לאחר פיצוץ בית הבולשת הבריטית ב-23 במרץ 1944, ופיצוץ מלון המלך דוד ביולי 1946, בוצר מגרש הרוסים והוקף בגדרות תיל גבוהות ובמחסומי משטרה. הבריטים הגדירו את המתחם כולו כ"אזור ביטחון", אחד מתוך כמה אזורי ביטחון שהוגדרו בירושלים סביב מבני שלטון בריטיים. היהודים כינו את אזורי הביטחון האלה בשם 'בֶּווִינְגְרָאד' על שם ארנסט בווין, ששימש אז כשר המושבות הבריטי.

ב-14 במאי 1948, מיד עם צאת הבריטים מירושלים, נתפס מגרש הרוסים ללא קרב על ידי כוחות ההגנה והאצ"ל, במסגרת מבצע קילשון, קודם שהספיקו הכוחות הערביים לתופסו בעצמם.

לאחר קום המדינה[עריכת קוד מקור | עריכה]

משרדי החברה להגנת הטבע בחצר סרגיי, 2005

מדינת ישראל ירשה את מוסדות השלטון הבריטי שבמגרש הרוסים, ואף המשיכה להשתמש בחלק מהמבנים (וכך עד היום) למטרות דומות: אכסניית הגברים עודנה משמשת כתחנת משטרה וכבית מעצר; אכסניית המשלחת הדתית שימשה במשך שנים את בית המשפט העליון, וכיום משמשת את בית משפט השלום; וחצר סרגיי משמשת את משרד החקלאות ואת משרדי החברה להגנת הטבע. אכסניית הנשים הפכה למוזיאון הנצחה לאסירי המחתרות, ומעון הקונסול הרוסי נותר ריק ועזוב למשך שנים ארוכות. מבנה קטן בחצר שימש עד שלהי שנות השבעים את כותבי הבקשות שניסחו תצהירים עבור קהל שביקש לפנות לבית המשפט.

בניגוד לבריטים, שהשתמשו בנכסים הרוסיים כבשלהם, מדינת ישראל נדרשה לשלם לברית המועצות עבור הנכסים שבמגרש הרוסים. לחץ רב הופעל על ישראל הצעירה, בעיקר לאחר שברית המועצות הצביעה בעד הקמתה בכ"ט בנובמבר 1947. ב-1964 נחתם לבסוף הסכם, על פיו ישראל תשלם סכום עתק של שלושה וחצי מיליון לירות לברית המועצות בעבור נכסי מגרש הרוסים. ההסכם לא כלל את הכנסייה ואת האגף המזרחי של אכסניית המשלחת הדתית, שנותרו בידי רוסים מקומיים. מדינת ישראל התקשתה לגייס את הסכום העצום, ובמהרה הושגה פשרה: שני מיליון לירות ישולמו בכסף, ואילו מיליון וחצי נוספים ישולמו בתפוזים. ישראל הייתה אז אחת מיצואניות התפוזים הגדולות בעולם, ובעקבות ההסכם הוזרמו לברית המועצות אלפי טונות של תפוזי Jaffa תוצרת הארץ, עד שהחוב כוסה במלואו.

בשנת 1949 עבר המטה הארצי של משטרת ישראל מתחנת משטרה בתל אביב אל בית המעצר של מגרש הרוסים. המטה שכן שם עד 1973, ואז עבר למשכנו החדש בקריית מנחם בגין במזרח ירושלים.

בראשית שנות ה-70, זמן קצר לאחר מימוש "הסכם התפוזים", נתבעה מדינת ישראל לשלם שוב את שווי הנכסים במגרש הרוסים, הפעם ל"כנסייה הלבנה", בה חברים יורשיו הרוחניים של הצאר. "יורשים" אלה, ברובם כמרים ואנשי דת שברחו מרוסיה לפני המהפכה ומתגוררים ברובם בארצות הברית, טענו כי לא ייתכן שהקומוניסטים יעשו מעשה "הרצחת וגם ירשת" על חשבון הצאר, ולכן דרשו מישראל להעביר את התשלום אליהם ולא לברית המועצות. ישראל סירבה לשלם פעמיים, ונכון ל-2008, היו תלויים וממתינים לדיון בבית המשפט הבינלאומי כמה חלקים במגרש הרוסים, ביניהם האגף המזרחי בחצר סרגיי. על פי תחקיר בעיתון מקור ראשון[3], לתמונה הסבוכה נכנס ב-2008 גם הנסיך פיליפ מאנגליה, בעלה של אליזבת מלכת בריטניה, שאימו, הנסיכה אליס הייתה אחייניתה של אשתו של הנסיך סרגיי ומשפחתה השקיעה כספים רבים בנכסים בירושלים. לטענתו חצר סרגיי אמורה לעבור אליו בירושה.

מגרש הרוסים כיום[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקראת סוף המאה ה-20 הפך מתחם מגרש הרוסים לאחד ממוקדי חיי הלילה של ירושלים, ונפתחו בו פאבים רבים (פאבים אלה נסגרו ב-2007, לקראת עבודות חידוש המתחם). ממזרח למגרש הרוסים הוקמה קריית עיריית ירושלים, דבר שהשפיע גם על מראהו של מגרש הרוסים. השער המזרחי של המתחם, למשל, "נדד" מערבה, כדי שלא יפריע את מהלכה הטבעי של הכיכר הגדולה, והחומה המזרחית כולה הוסרה. בעקבות כך שוכן בית החולים מחוץ לשער המקורי בתחום כיכר העירייה, והוא משמש (נכון לשנת 2007) את משרד הרישוי, וזקוק לשיפוץ ולתחזוקה.

על פי תוכניות הרשות לפיתוח ירושלים, עתיד מגרש הרוסים לעבור תהליך התחדשות כולל, שיגדיל את שטחו הבנוי לכ-130,000 מ"ר. על פי התוכנית, יוקמו במתחם בתי מלון, בנייני מגורים, מרכז מסחרי, משרדים וחניונים תת-קרקעיים. אופי הבנייה החדשה ישתלב בסגנון המבנים הקיימים, תוך שימוש בתצורות ובחומרים מודרניים. בראשית שנות ה-2000 הועלתה הצעה כי דגם ירושלים בסוף ימי בית שני יועבר ממלון הולילנד למגרש הרוסים ויהווה אטרקציה תיירותית מרכזית, אך לבסוף הועתק הדגם למוזיאון ישראל. מטה מחוז ירושלים של משטרת ישראל ובית המעצר עתידים להתפנות, ומבניהם ישופצו. הכנסייה הרוסית תשופץ, ובחזיתה ייבנו טיילת ומרפסת נוף. בית המשלחת הדתית צפוי להפוך למלון ולמרכז תרבות. במרכז המתחם, על כל שטח החניון הגדול המקיף את הכנסייה, מתוכנן להיבנות הקמפוס החדש של בצלאל העתיד לעבור אליו מקמפוס הר הצופים בו שוכנת האקדמיה יחד עם האוניברסיטה העברית.

במשך שנים נשמעו שוב ושוב תביעות מצד השלטון בברית המועצות/רוסיה להשיב לידיה את הנכסים בירושלים, והחל מאוקטובר 2006 מקדם נשיא רוסיה ולדימיר פוטין מהלך ברור ותקיף, הדורש כי הנכסים יוחזרו לבעלות רוסית. הוא אף ביקר כמה וכמה פעמים במקום, ולכבודו אף נפתחו החלקים הסגורים, הנתונים, נכון ל-2007, במשפט בינלאומי. לטענת פוטין, אריאל שרון הבטיח לו כי הנכסים יוחזרו, ונכון לאוקטובר 2008 קיבלה ממשלת ישראל החלטה על העברת "חצר סרגיי" לידי הפדרציה הרוסית.

בשנת 2007, בעת ביקור ראש עיריית מוסקבה לשעבר, יורי לוז'קוב, נחנכה "כיכר מוסקבה" בסמוך לכנסייה הרוסית.

אתרים בעלי עניין במגרש הרוסים[עריכת קוד מקור | עריכה]

כל המבנים שנבנו במגרש הרוסים עוצבו בסגנון שרווח במאה ה-19 ברוסיה במבני פאר: סימטריה; חזות מרשימה, הכוללת לרוב גמלון; חלונות גדולים; כרכוב בולט בין קומה לקומה וגג רעפים. בחזית כל המבנים הוטבע סמלה של החברה הארץ ישראלית הרוסית הפרבוסלבית הקיסרית, אותו ניתן לראות עד ימינו.

קתדרלת השילוש הקדוש[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – קתדרלת השילוש הקדוש
מצעד צבאי של אלנבי מול כנסיית השילוש הקדוש, בכיבוש ירושלים 1917
קתדרלת השילוש הקדוש במגרש הרוסים

קתדרלת השילוש הקדוש היא המבנה בעל השטח הקטן ביותר במגרש הרוסים, אך המרכזי והגבוה מכולם. היא נבנתה בין השנים 1860 - 1872 על ידי האדריכל הרוסי מרטין איוונוביץ אפינגר בסגנון כנסיית וסילי הקדוש שבכיכר האדומה במוסקבה. מבנה הכנסייה כולל אולם תווך ושתי סטראות ארוכות, ובחזיתה אפסיס מעוגל. היא נבנתה מאבן לבנה ולה שמונה מגדלים שבראשם כיפות שהיו צבועות במשך שנים בירוק, ועתה הן מצופות נחושת ועליהן צלב. הקתדרלה כוללת אלמנטים רנסאנסיים, כגון רצועה לומברדית (פס אופקי מסותת באבן דמוי קשקשי דגים); חלונות מעוטרי עמודים בסגנון נאו-קלאסי, וכן חלונות "עיוורים" (חלונות ללא זגוגית). בטקס חנוכת הקתדרלה שנערך ב-1872 נכח הנסיך ניקולאי, שביקר באותה עת בארץ.

הקתדרלה נבנתה מלכתחילה לשימוש מקומי בלבד לצליינים שוכני מגרש הרוסים, ולכן אינה גדולה. ההנחה הייתה כי הצליינים יעדיפו לשאת את תפילותיהם החשובות בכנסיות ההיסטוריות שבעיר העתיקה. לאחר נפילת שלטון הצאר ברוסיה והפסקת זרם הצליינים לארץ הקודש, נותרה הקתדרלה בידי נזירים מקומיים וחדלה לפעול כמעט לגמרי. המבנה הוזנח, ובמהלך תקופת המנדט היה קשה מאוד להגיע אליו, עקב הפיכת המתחם כולו למרכז שלטון בריטי. לאחר קום המדינה והסדרת ענייני הנכסים במגרש הרוסים, חזרה הכנסייה לפעול, שופצה והפכה שוב למוקד לצליינים רוסים.

אכסניית הנשים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מוזיאון אסירי המחתרות - ירושלים
צלייניות רוסיות באכסניית הנשים, שלהי המאה ה-19

אכסניית הנשים במגרש הרוסים נקראה על שם מריה פיודרובנה, אמו של הצאר ניקולאי השני, והיא בנויה כמתחם סגור סביב שתי חצרות פנימיות. האכסניה כללה עשרות מיטות עץ פשוטות, שנפרסו באולמות גדולים ללא מחיצות (בניגוד לאכסניית הגברים, בה לכל שני מתארחים היה חדר פרטי), וכן כמה מטבחים גדולים שהגישו ארוחות חמות, דלות למדי, לצלייניות, שהיו ברובן קשישות. לאחר מלחמת העולם הראשונה הפכו הבריטים את אכסניית הנשים לבית הסוהר המרכזי בירושלים, בו נכלאו לאורך שנים אסירים פליליים ערבים ויהודים, ומאות מלוחמי המחתרות - 'ההגנה', ה'אצ"ל' ו'לח"י'. בית כלא זה התפרסם בעיקר לאחר ששניים מן הנידונים למוות, משה ברזני ומאיר פיינשטיין פוצצו את עצמם למוות בתא כלאם, זמן קצר לפני שהיו אמורים להיות מועלים אל הגרדום.

לקראת תום המנדט פונה בית הסוהר מיושביו, ולאחר קום המדינה שימש הבניין לצרכים אזרחיים שונים, כמו מחסנים של הסוכנות היהודית. לאחר השלמת "עסקת התפוזים" (ראו לעיל), החל להתגבש הרעיון להפוך את המבנה לאתר הנצחה לאסירי המחתרות, ובשנת 1991 עבר המבנה לידי משרד הביטחון שהגשים את התוכנית.

אכסניית המשלחת הדתית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקפלה הפנימית בבית המשלחת הדתית

בחזית המבנה מופיע הכיתוב: "המיסיון הרוסי הדתי", והוא נבנה במתכונת רבועה בעלת חצר פנימית גדולה, המחולקת לארבע חצרות קטנות סימטריות. במרכז החצר ישנה קפלת תפילה קטנה אך מפוארת, אליה ניתן היה לגשת דרך ארבעת המסדרונות שחילקו את החצר. המבנה מתנשא לגובה שתי קומות, וחזיתו הדרומית פנתה לרחוב יפו. הכניסה אליו אפשרית מצפון או ממזרח. ב-1865 נפתחה במקום ספרייה דתית קטנה, בתרומתה של משפחת הצאר, שגדלה עם השנים וכיום היא כוללת 17,000 כותרים.

במשך שנים ארוכות שימש המבנה את בית המשפט העליון, אך אגפו המזרחי נותר כל השנים בידי הרוסים. בשנת 1992 עקר בית המשפט העליון למעונו החדש בגבעת רם, ואת מקומו תפס בית משפט השלום. האגף הרוסי היה סגור רוב השנים לזרים, ושימש רק צליינים ואורחים רוסים רבי מעלה. בשנים האחרונות ישנה פתיחות גדולה יותר, וכיום ניתן לתאם ביקור במתחם, ואף להיכנס אל הקפלה הפנימית.

חצר סרגיי[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – חצר סרגיי
חצר סרגיי
עמדת בטון בפינה הצפון-מערבית של חצר סרגיי. זו כנראה העדות הקיימת היחידה ל"בוינגרד" שהוקמה על ידי הבריטים בשנת 1946.

חצר סרגיי נקראה על שם הנסיך סרגיי אלכסנדרוביץ, בנו של אלכסנדר השני. סרגיי, שהיה דודו של הצאר ניקולאי, ויורש העצר שלו, ביקר בירושלים ב-1888. החצר נבנתה בשנת 1892 מחוץ למגרש הרוסים, בסמוך לפתחו הצפון-מערבי, עקב מחסור במקום בתוך המגרש. הכניסה הראשית לחצר הייתה דרך אולם קבלה מפואר ממזרח (היום רחוב מונבז), ואילו הכניסה לכרכרות ולמשרתים הייתה מדרום (היום - רחוב הלני המלכה, וזהו הפתח היחיד לחצר, נכון ל-2007). המבנה כלל 16 חדרי אירוח, מהם שמונה מפוארים ביותר; ארבעה אולמות לקבלת פנים; שני חדרי אוכל; ספרייה; מכבסה; בית מרחץ; מחסנים; אורווה ומוסך. בראשית המאה ה-20 נוספו למבנה המגדלים הפנימיים ששימשו כחדרי שירותים. לצורך ההיגיינה, חוברו המגדלים למבנה עצמו במעברים תלויים בלבד, ומערכת ניקוז מודרנית לימים ההם ניקזה את השפכים הרחק ממגרש הרוסים. בחצר סרגיי התארחו בני אצולה ובני משפחת הצאר, ביניהם היו הנזיר גריגורי רספוטין, הסופר המודרניסט אנדרי ביילי ואחרים.

עד פרוץ מלחמת העולם הראשונה שימש הבניין בייעודו העיקרי, אך בתקופת המנדט שוכנו בו משרד הפנים והמחלקה לעבודות ציבוריות. ב-1922 הוקמו בחצר צריפי מגורים לקציני צבא בריטיים, ששימשו את החברה להגנת הטבע במשך שנים רבות. ב-1939 הותקנו בבניין סורגים וחלונות אטומים נגד פגיעה מצד יהודים וערבים, כחלק מהתסיסה נגד שלטון המנדט בארץ ישראל. הבניין שימש עד 2011 את משרד החקלאות וכן את החברה להגנת הטבע. החצר הפנימית מטופחת מאוד והיא כוללת מתקנים חקלאיים שהובאו אליה בשנות ה-50 על ידי שר החקלאות דאז, משה דיין.

בית החולים הרוסי[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – בניין אביחיל
בית החולים בתקופת המנדט

בית החולים הרוסי נבנה בשנת 1863, אף הוא על ידי האדריכל הרוסי מרטין איוונוביץ אפינגר. הוא נבנה לגובה שתי קומות במתכונת מלבנית מוארכת, ובכל קומה נמתח מסדרון מרכזי, שחדרים משני צדדיו. הכניסה הראשית למבנה מצפון מפוארת מאד, והיא מעוטרת בסגנון בארוק, וכוללת גמלון קטום האופייני לסגנון. בקומה הראשונה הותקנו בית מרקחת וחדרי מגורים לצוות הרפואי.

בית החולים, שכלל למעלה מחמישים מיטות, היה בית החולים הראשון מחוץ לחומות העיר העתיקה. בית החולים אף סיפק "אוהל מרפאה" נייד, שליווה את הצליינים הרוסיים במסעותיהם ברחבי הארץ, בדרכם לאתרים נוצריים שונים. רוב הצליינים הרוסים היו קשישים, ובעיקר קשישות, שביקשו להגשים באחרית ימיהם את חלום הביקור בארץ ישראל, אך רבים מהם מתו מתלאות הדרך או נפצעו וחלו. בשל כך ברור היה כי מגרש הרוסים חייב לתת מענה לקשיים אלה, ולכן נבנה בו בית החולים.

עם תחילת המנדט הבריטי הפך בית החולים לבית חולים צבאי, ולאחר מלחמת העצמאות הפך לבית החולים של צה"ל, ונקרא בשם "בית חולים אביחיל" ("אבי החיילים"). במשך כמה עשורים שימש המבנה את מעבדות בית החולים הדסה, וכבית ספר לרוקחות. באותן שנים התפתחה האמונה הטפלה כי הבניין רדוף רוחות, ובעיקר רוחותיהם של החולים שמתו במקום בייסורים. בשל כך סירבו עובדים שונים להיכנס אליו.

עם תכנון הקמת קריית עיריית ירושלים הוחלט להרוס את המבנה, אך לבסוף הוחלט לשמרו בשל ייחודו הארכיטקטוני וחשיבותו ההיסטורית.

האצבע של עוג מלך הבשן[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – אצבע עוג מלך הבשן
אצבעו של עוג

"אצבעו של עוג" הוא כינוי עממי לעמוד אבן גדול מחובר לסלע האם, המצוי בתוך בור בסמוך לכניסה לבית המעצר במגרש הרוסים. העמוד היה מכוסה במשך הדורות באדמה ואשפה, אך בשנת 1871 בעת חפירת היסודות לבניין סמוך, הוא נחשף. ג' אוֹרֶלִי, שווייצרי שביקר בארץ ישראל בשנות ה-70, ציין בזיכרונותיו משנת 1876 כי העמוד שוכן בחזית כנסיית השילוש הקדוש וכי הוא מגודר ונראה לעין. במפתו של וילסון משנת 1900 מסומנת "האצבע" כ-pillar (ראו לעיל).

ההשערה היא כי במקום פעלה מחצבה, ששימשה את בנאי בית המקדש השני בתקופת הורדוס. העמוד, שיועד לבית המקדש, נסדק כנראה במהלך החציבה והוחלט להשאירו במקומו. בירושלים התגלו שני עמודי אבן דומים נוספים, שניהם בשכונת מחנה יהודה, אך כיום הבניה העירונית מסתירה אותם.

אכסניית ניקולאי[עריכת קוד מקור | עריכה]

אכסניית ניקולאי הייתה המבנה האחרון שנבנה במגרש הרוסים בשנת 1903, והיא נקראה על הצאר ניקולאי השני, שיזם ומימן את בניית המתחם כולו. האכסניה הענקית, שכללה למעלה מ-1000 חדרי אירוח, נועדה לפתור את מצוקת הצפיפות של הצליינים שמספרם עלה וגאה מדי שנה. כיום משמש המבנה את משטרת מחוז ירושלים כבית מעצר וחדרי חקירות.

גלריית מפות של מגרש הרוסים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • יהושע בן אריה, עיר בראי תקופה - כרך ב': העיר החדשה בראשיתה, הוצאת יד בן צבי, ירושלים, 1974, עמ' 105-109
  • אורי ביאלר, צלב במגן דוד – העולם הנוצרי במדיניות החוץ של ישראל 1948-1967, (הפרק על הנכסים הרוסיים) הוצאת יד בן-צבי ירושלים 2006

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ יהושע בן אריה, עיר בראי תקופה, עמ' 105
  2. ^ במקום זה נהגו הנוצרים להקיש על קרש גדול, שנקרא נָאקוֹס. יש עדות נוצריות שעדיין משתמשות בו, כמו הארמנים.
  3. ^ מקור ראשון "למי שייך ארמון סרגיי הירושלמי", 13 ביוני 2008.‏


היציאה מן החומות

היציאה הנוצרית מהחומות: בית הספר התיכון של הבישוף סמואל גובאט בהר ציון (1850) | החווה החקלאית כרם אברהם ובית הקיץ של ג'יימס פין (1850) | מגרש הרוסים (1860)

היציאה היהודית מהחומות: משכנות שאננים (1860) | מחנה ישראל (1865) | נחלת שבעה (1869) | בית דוד (1873) | מאה שערים (1874)
Rivlin Street.jpg
ערך מומלץ
Article MediumPurple.svg

קואורדינטות: 31°46′55″N 35°13′22″E / 31.78194°N 35.22278°E / 31.78194; 35.22278