טנטורה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
טנטורה
طنطورة
Al Tantura.jpg
טנטורה בשנת 1935
מחוז מחוז חיפה
נפה נפת חיפה
שטח נכון ל-1945 14,520 דונם עות'מאני
אוכלוסייה נכון ל-1945 1,490
דת מוסלמים
סיבת עזיבה מבצע נמל
תאריך עזיבה 23 במאי 1948
יישובים יורשים נחשולים, דור
מיקום טנטורה
טנטורה
טנטורה
מפעל הזכוכית, "המזגגה"
אנדרטת הנצחה לנופלים בכיבוש טנטורה במלחמת העצמאות
סיפור הקרב באתר ההנצחה לנופלים בכיבוש טנטורה במלחמת העצמאות
מראה כללי של אתר ההנצחה לנופלים בכיבוש טנטורה במלחמת העצמאות

טנטורהערבית: طنطورة) היה כפר ערבי לחוף הים התיכון, שכן בחלק הדרומי של חוף הכרמל כ-5 קילומטרים צפונית מערבית לזיכרון יעקב. הכפר קם בתקופה העות'מאנית. במלחמת העצמאות תושבי הכפר ברחו או גורשו ממנו, ובתי הכפר נהרסו.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקור השם והיסטוריה קדומה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – תל דור

לפי המסורת המקומית יושבה טנטורה על ידי קבוצת משפחות שהיגרה ממקום בחבל טנטור בהודו.‏[1] "טנטורה" היה לשמה המקובל של דֹאר (דור), אף כי שמו של המקום היה דרהימה[דרושה הבהרה]. ייתכן שהמתיישבים הטנטורים מצאו את המקום נטוש לחלוטין או כמעט לחלוטין, וזו הסיבה לאימוצו של השם החדש.‏[2] משמעות השם[דרושה הבהרה] טנטורה הוא כובע מחודד ונראה שנקרא כך בגלל צורתו של תל דור הסמוך.‏[3]

חשיבותה של טנטורה גדלה בימי דאהר אל עומר באמצע המאה ה-18. הוא הרחיב את הנמל הקטן ששימש ליצוא כותנה לאירופה. בזמן מסע נפוליאון בארץ ישראל שימשה טנטורה כבסיס לאספקת צבאו. בנסיגתו אחרי המצור על עכו במאי 1799 חנה צבאו בטנטורה, ושם נאלץ להותיר בחולות ובים את תותחי המצור הכבדים שלו.

נוסעים במהלך המחצית הראשונה של המאה ה-19 מתארים את טנטורה ככפר קטן, כ-30 עד 40 בתים, עם נמל וחאן. במהלך המאה ה-19 שימש הנמל ליצוא אבטיחים למצרים (כמו עוד מספר נמלים במישור החוף).

ניסיונות להתיישבות יהודית באזור[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1892 ייסד אדמונד רוטשילד מפעל זכוכית ("המזגגה") על שטח של 200 דונם שרכש בטנטורה ותכנן להקים בו אזור פיתוח נרחב. בביקורו בארץ ישראל ב-1893 עגנה ספינתו של רוטשילד בטנטורה ומשם נסע לזכרון יעקב. מאחר שמהחול המקומי ניתן להפיק רק זכוכית שחורה, שלא התאימה לבקבוקי היין, כשל מפעל הזכוכית, ומנהלו, מאיר דיזנגוף, עזב את הארץ. המבנה ננטש והיה חסר גג במשך עשרות שנים. החל מסוף שנות השבעים של המאה העשרים שופצה הקומה השנייה במבנה והגג נבנה מחדש. כיום משמש המבנה כמוזיאון לארכאולוגיה ימית ולעתיקות תל דור הסמוך.

בשנת 1920 מסר ג'יימס דה רוטשילד לחברו מהגדוד העברי ד"ר מאיר גורביץ, ששימש יו"ר ועדת המים ביישוב, זיכיון על שטח של 200 דונם כולל המבנים הבנויים עליו, לשם הקמת כפר דייגים ליד נמל הדיג העתיק במפרץ. המטרה הייתה ליישב כפרי דיג על ידי קבוצות דיג מקצועיות המורכבות מסובותניקים מאסטרחן שברוסיה. יוסף טרומפלדור היה שותף לתוכנית בשם תנועת החלוץ, ומטרתה הייתה ללמד עברים מהקווקז את תורת הדיג על ידי שילובם בקבוצות דיג מקצועיות לכיבוש העבודה בים ויישובם בכפרי דיג לאורך חופי הארץ סמוך לנמלי ים עתיקים לשם פיתוחו הכלכלי של היישוב.

תקופת המנדט ומלחמת העצמאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בימי המנדט הכפר היה שייך לנפת חיפה במחוז חיפה. על פי סקר הכפרים 1945, בשנת 1945 שטחי אדמותיו הכולל היו 14,520 דונם ומספר תושביו היה 1490 נפשות‏[4]. סמל המועצה המקומית היה דייג שולה דגים ברשת‏[5].

במהלך מלחמת העצמאות, ולאחר כיבוש חיפה הוחלט על כיבוש טנטורה. טנטורה שימשה כבסיס ימי שדרכו זרמה אספקת נשק ותגבורות מלבנון לכפרים הערבים שבכרמל המערבי, עין ע'זאל, איג'זים וג'בע, שכונו "המשולש הקטן". כפרים אלו תקפו את התחבורה היהודית בציר שבין חיפה לתל אביב וחסמו אותה.‏[6] גם טנטורה שלטה על ציר התנועה חיפה-תל אביב. סיורים שנערכו בכפר גילו כי אנשי הכפר חמושים היטב. בתחילת מאי המליץ הש"י על כיבוש הכפר בהקדם כיוון שביצוריו הלכו והשתפרו. במהלך מבצע נמל כבשה חטיבת אלכסנדרוני את טנטורה. מטרות המבצע היו "ביעור וטיהור הדרך המובילה מתל אביב לחיפה", וניתוק כפרי המשולש הקטן שבכרמל מנתיב אספקת הנשק המגיע מטנטורה שעל חוף הים ובידודם.‏[7][8] בקרב נהרגו 13 מחיילי אלכסנדרוני ומעל 70 מקומיים.

טנטורה היה הכפר הגדול הראשון שנכבש על ידי כוחות ההגנה, ועדיין לא היה ניסיון וטרם נקבעו כללים לטיפול באוכלוסייה הערבית.‏[7] לאחר כיבוש הכפר עזבו רוב תושביו (בין 500 ל-1200) לכפר השכן פוריידיס, שכבר נכנע קודם לכן, ואחדים מתושביו עזבו למשולש הערבי שבצפון השומרון. לפי מוריס, "ברור כי לפחות חלק מתושביו גורשו". ב-31 במאי שאל שר המשטרה, בכור-שלום שטרית, את דוד בן-גוריון האם להעביר את הפליטים לטול כרם לנוכח הקשיים שנגרמים מהמשך שהייתם בפוריידיס. ב-17 ביוני התכנסו אנשי מפ"ם מהאזור לדון בשאלת הגלייתם של הפליטים לטול כרם.‏[9] על פי הדו"ח של יעקב אפשטיין, מכיוון שנאסר עליהם לחזור לבתיהם ואדמותיהם, ביקשו אנשי טנטורה עצמם לעבור לטול כרם ולבקשתם הצטרפו נכבדי פוריידיס בנימוק שאינם יכולים לכלכל את הפליטים. ב-18 ביוני נמסרו 1086 מתושבי טנטורה בסיוע הצלב האדום לידי הצבא העיראקי ששיכן אותם בטול כרם.‏[7]

על אדמות הכפר הוקמו בשנת 1949 מושב דור וקיבוץ נחשולים. מבנה בית הספר של הכפר משמש כיום את התחנה לחקר המדגה של משרד החקלאות.

הטענות על טבח במלחמת העצמאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנות התשעים כתב תדי כ"ץ, פעיל שמאל וסטודנט לתואר שני בהיסטוריה בחוג להיסטוריה של המזרח התיכון באוניברסיטת חיפה, עבודת גמר בהנחיית הפרופסור קייס פירו, תחת הכותרת "יציאת הערבים מכפרים למרגלות הכרמל הדרומי ב-1948". בעבודה זו טען כ"ץ שחיילי חטיבת אלכסנדרוני ערכו טבח בתושבי הכפר טנטורה, והרגו כמאתיים גברים בלתי חמושים. הוא נתבע לדין על ידי ותיקי החטיבה, בגין הוצאת לשון הרע. בהסכם פשרה נקבע שעל כ"ץ לחזור בו מההאשמה על טבח ולפרסם הודעת התנצלות לעיתונות, כ"ץ חתם על ההודעה לעיתונות אך חזר בו מן ההסכם זמן קצר לאחר מכן וחרף ההסכם סירב לממן את פרסום ההתנצלות עליה חתם. כ"ץ עתר לבית המשפט העליון על מנת שזה יבטל את הסכם הפשרה שנחתם בין הצדדים, אך ערעורו נדחה.

להגנתו של כ"ץ נחלץ אילן פפה, מרצה באוניברסיטת חיפה שסייע לו בהכנת העבודה, ומעורבתו בפרשה גדלה אחרי שאוניברסיטת חיפה פסלה את עבודתו של כ"ץ. פפה המשיך להתעקש שעבודתו של כ"ץ אמינה ומוכיחה שטבח אכן היה. כנגד פסילת העבודה על ידי אוניברסיטת חיפה טען פפה שכ"ץ ביצע בתום לב מספר טעויות לא מהותיות שאינן מצדיקות פסילה, בניגוד לקביעת הוועדה שמדובר ב"פערים בדרגת חומרה גבוהה". כמו כן טען, שהפסילה נעשתה ממניעים פוליטיים והאשים את אוניברסיטת חיפה בהתנכלות לחופש האקדמי שלו ושל תלמידו.

ממסמכים שפרסם עו"ד גיורא ארדינסט (שייצג את ותיקי חטיבת אלכסנדרוני במשפט) בעיתון "מעריב" (27.5.2005) עולה כי כ"ץ שינה עדויות לגמרי, למשל: עדותו של עלי עבד אל-רחמן אלערג'רא (אבו פהמי) שאמר "לא ראינו שהרגו אחרי שהרימו ידיים" ואילו בעבודתו כ"ץ (עמ' 119 - 120) מצטט את אבו פהמי כאומר: "...הנחנו את כלי הנשק ואותתנו שאנחנו נכנעים. אז נכנסו החיילים היהודים לכפר וריכזו את כל הגברים... תוך כדי כך הלכו חיילים עם מקלע 'ברן' ... ומדי פעם ירו והרגו ופצעו אנשים". הצוות המשפטי של ותיקי חטיבת אלכסנדרוני מסר לאוניברסיטת חיפה את ממצאיו לגבי העדויות עליהם ביסס כ"ץ את עבודתו, ובעקבות זאת החליטה האוניברסיטה לפסול את העבודה ולאפשר את הגשתה מחדש לאחר תיקון. באפריל 2003 נפסלה גם עבודתו המתוקנת.‏[10]

הפילוסוף פרופ' אסא כשר וההיסטוריון מאיר פעיל התנצלו בפני חטיבת אלכסנדרוני על שהאשימו אותם בפשע המלחמה וטענו שהוטעו על ידי העבודה של כ"ץ. פעיל כתב לחיילי החטיבה:

Cquote2.svg

כדי להסיר ספק בדבר דעתי המסכמת על מחקרו של תדי כץ בפרשת כיבוש טנטורה במלחמת העצמאות, אני רואה חובה מוסרית, מדעית וחברית להודיעכם כי, לאחר עיון נוסף ובחינה מחודשת […] ולאחר שקראתי בקפידה את החלטת המועצה ללימודים מתקדמים של אוניברסיטת חיפה, הגעתי למסקנה, כי אין, ולא היה כל צידוק בהטלת שום דופי מוסרי על לוחמי גדוד 33 של חטיבת "אלכסנדרוני", אשר כבשו את טנטורה ב-24 בחודש מאי 1948.

כבר הצהרתי בפומבי כי אין להסתמך על ממצאי עבודת המחקר הנ"ל של תדי כץ; ואני מקווה כי תדי כץ יישר את ההדורים במחקרו המחודש.

Cquote3.svg
– ‏[10]

בספרו "קוממיות ונכבה" דן יואב גלבר בפירוט בסיפור הטבח בטנטורה, ושולל את קיום הטבח:

  • דיווח על הקרב שנמצא בארכיון צה"ל, "סותר את העלילה על ביצוע טבח במקום", על אף שהוא נכתב על ידי יעקב אפשטיין ("יעקב המוכתר") מזכרון יעקב, שלדברי כ"ץ היה מי שהציל את רוב תושבי הכפר מהטבח. אפשטיין מייחס לעצמו לא את הצלת תושבי טנטורה, אלא את העברתם לפוריידיס, מרחק של מספר קילומטרים. (עמ' 238)
  • יחיא מחמוד, בן למשפחה מטנטורה, מתאר את הקרב ואת כיבוש הכפר וגירוש התושבים בספרו "אל טנטורה", תוך שהוא "מביא בספרו רשימה שמית של הקורבנות שנפלו בהגנה על הכפר - 52 במספר - ושל אלו שנפצעו בקרב". מספר התואם את רשומות צה"ל ואת דיווחי חטיבת אלכסנדרוני (עמ' 240).
  • חישוב מספרי: כמות התושבים בכפר הייתה 1,490 על פי סקר הכפרים המנדטורי מ-1945, 1500 איש על פי אילן פפה, ו-1,700 איש במחקר של כ"ץ. 1,086 תושבים הועברו לידי העיראקים על ידי הצלב האדום, 170 תושבים נשארו בפוריידיס, ו"קרוב ל-200 גברים נשלחו למכלאת השבויים", הרי שהחלק החסר, שאותו ניתן להשוות למספר ההרוגים בקרב, הוא מספר הנע בין 36 ל 60, בתלות בשתי ההערכות הראשונות. מספר זה תואם לנתונים המובאים על ידי יחיא מחמוד, ולדיווחי חטיבת אלכסנדרוני (עמ' 241).
  • לדבריו, סיפורי הטבח על ידי אנשי טנטורה באו במטרה לעורר אהדה ולהצדיק את נוכחותם בטול כרם, שהכבידה על תושבי העיירה (עמ' 240).

בנוסף טען גלבר כי הכשל האקדמי אינו של כ"ץ לבדו אלא בעיקר של המערכת שהנחתה אותו: "אין זה אלא שהמנחים והשופטים הנוגעים בדבר שמחו כל כך על "ממצאיו" של כ"ץ, שנתנו לו פרס על התוכן והתעלמו מן הכשלים המתודולוגיים"‏[11]

על הטענות הללו[דרושה הבהרה] כתב בני מוריס כי על אף שוותיקי החטיבה רמזו ל"מעשים אפלים", הכחישו כולם את ההאשמה בטבח, וכי מסמכים מהתקופה לא מאמתים טענה בדבר טבח, אך מאשרים שהחיילים רצחו מספר שבויים וגירשו את התושבים.

מרכיבים עקרוניים בהערכת המחקר של כ"ץ נגעו לכך שהוא בחר לשלב בעבודה גם טכניקה חדשה[דרוש מקור] של ראיונות מוקלטים והיסטוריה שבעל פה (Oral History), ולקבל עמדה פוסט-מודרנית מובהקת לגבי מושג האמת ההיסטורית, תוך שהוא כותב במפורש כי עבורו, כל האמיתות נכונות בעת ובעונה אחת.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ יצחק שכטר, ‏רישום הקרקעות בארץ-ישראל במחצית השנייה של המאה הי"ט, קתדרה 45, תשרי תשמ"ח, 1987
  2. ^ דוד גרוסמן, הכפר הערבי ובנותיו, הוצאת יד יצחק בן־צבי ירושלים, 1994, עמ' 143
  3. ^ ראו הערך במדריך ישראל
  4. ^ Sami Hadawi, Village statistics 1945, Classification of Land and Area Ownership in Palestine, Beirut, 1970 דפים סרוקים באתר פלסטין רממברד
  5. ^ בטנטורה הכבושה, "דבר", 11 ביוני 1948
  6. ^ מירון בנבנישתי, Sacred Landscape
  7. ^ 7.0 7.1 7.2 יואב גלבר, קוממיות ונכבה : ישראל, הפלסטינים ומדינות ערב, 1948, אור יהודה : דביר, תשס"ד 2004, עמ' 177, 241-237.
  8. ^ אמיר גילת, בעקבות הטבח בטנטורה - מפקדים ולוחמים: "שיהיה ברור, בקרב הזה, ירינו מהיכן שירו עלינו, מעריב
  9. ^ בני מוריס, לידתה של בעיית הפליטים 1947-1949, עמ' 167-168.
  10. ^ 10.0 10.1 הסיפור על טנטורה - סופה של עלילת הדם, אתר חטיבת "אלכסנדרוני"
  11. ^ הכשל הוא אקדמי

קואורדינטות: 32°36′35.67″N 34°55′01.64″E / 32.6099083°N 34.9171222°E / 32.6099083; 34.9171222