יחסי הוותיקן-ישראל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Gnome-edit-clear.svg ערך זה זקוק לעריכה: ייתכן שהערך סובל מפגמים טכניים כגון מיעוט קישורים פנימיים, סגנון טעון שיפור או צורך בהגהה, או שיש לעצב אותו.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.
יחסי קריית הוותיקן-ישראל
Flag of the Vatican City.svg Flag of Israel.svg
Vatican Israel Locator.png
קריית הוותיקן ישראל
שטחקילומטר רבוע)
0.44 22,072
אוכלוסייה
842 7,821,850
משטר
מונרכיה תאוקרטית אבסולוטית דמוקרטיה פרלמנטרית
תמ"ג (במיליוני דולרים)
274,500
תמ"ג לנפש (בדולרים)
35,094

יחסי הוותיקן-ישראל הם יחסים טעונים המושכים אחריהם היסטוריה של קרוב ל-2000 שנה של יחסי הוותיקן ליהדות.

יחסים דיפלומטיים רשמיים בין ישראל והוותיקן כוננו באופן רשמי בשנת 1993,‏‏ ‏‏‏[1] אולם קדמו להם כמעט מאה שנה של קשרים ופעילות דיפלומטית. ניתן לחלק את יחסי החוץ בין שתי המדינות לשלושה חלקים עיקריים‏‏:

העידן שלפני הקמת המדינה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1897, כאשר הרעיון הציוני החל להתפשט באירופה, ובשנה בה חל הקונגרס הציוני הראשון, הודיע כתב עת קתולי (Cicita Ctollica) שהכנסייה לא תוכל להשלים עם קיומה של מדינה יהודית בארץ הקודש, שבירתה ירושלים והמקומות הקדושים נתונים לשליטתה. כעבור 7 שנים, בשנת 1904, נפגש מייסד התנועה הציונית, בנימין זאב הרצל, עם האפיפיור פיוס העשירי, בתקווה לזכות בתמיכתו. פיוס דחה אותו והכריז שהכנסייה אינה יכולה להכיר בעם היהודי ובשאיפותיו בארץ ישראל מאחר שהיהודים לא הכירו בישו. בארבעת העשורים הבאים (שבהן התחוללו גם שתי מלחמות עולם) היו לתנועה הציונית רק מפגשים מזדמנים עם ההיררכיה של הכנסייה ועם ההצהרות של הוותיקן לגבי השאיפות הציוניות, אולם די היה בהן כדי לאשר את קיומם של מרכיבים יסודיים ועקביים בעמדת הוותיקן שהושפעה כנראה מפיוס העשירי.

האפיפיור התנגד למדינה יהודית בארץ ישראל ולהצהרת בלפור אשר פורסמה בשנת 1917. למקומות הקדושים הייתה חשיבות רבה והעברת השליטה עליהם יכלה להתקבל רק בדיונים בין הכנסייה והמעצמות. האפשרות של ריבונות יהודית אפשרית בישראל עוררה בעיות תאולוגיות אצל הוותיקן.

החלטה 181- הוותיקן ראה בחיוב את החלטה 181, "החלטת החלוקה", ועל-פיה ירושלים וסביבותיה ייחשבו לcorpus separatum , כלומר ישות נפרדת, אולם מיד עם ההצעה ובעקבות פעולות האיבה בשנת 1948, בא לקיצו הרעיון של ירושלים כישות נפרדת.

האפיפיור פיוס השנים עשר, שהיה מודאג מאוד מן הסכסוך האלים בארץ ישראל, קרא למשכיני השלום להעניק לירושלים "אופי בינלאומי" ולהבטיח "ערבות בינלאומית"- גישה חופשית למקומות הקדושים הפזורים ברחבי ארץ ישראל וחופש פולחן בהם. באפריל 1949, ביקש האפיפיור לעשות צדק עם הפליטים הפלסטיניים וחזר על קריאתו ל"מעמד בינלאומי" כצורת ההגנה הטובה ביותר על המקומות הקדושים- פה נקבעה בעצם עמדתו הרשמית של הוותיקן בשאלת הפליטים בשני העשורים הבאים.

העידן שאחרי הקמת המדינה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1948 הייתה מדינת ישראל הצעירה, מעוניינת בהכרת האפיפיור והוותיקן בריבונות ובשטחים שנוספו לה לאור מעמדו הבינלאומי ולהשפעה שהייתה לו. לשם כך שלחה המדינה נציגים לוותיקן אך המשלחת לא הצליחה להשיג את מטרתה העיקרית. הושגו הבנות מסוימות לגבי בעיות המעסיקות את שני הצדדים ומתוך הבנות האלו השתמעה הכרה מצד הוותיקן במדינת ישראל.

הוותיקן המשיך לחתור לשליטה במקומות הקדושים. בשנת 1950 יזם ניסיון בלתי מוצלח באו"ם. בהמשך לא חידש הוותיקן את יוזמתו באו"ם. במקביל התפתחו קשרים בין ישראל לוותיקן במישורים השונים. אירועים ראויים לציון בשנותיה הראשונות של המדינה היו פגישתם של שר החוץ משה שרת עם האפיפיור פיוס ה-12 והופעתה של התזמורת הפילהרמונית הישראלית בפניו בשנת 1955. מטרתה המוצהרת של ישראל הייתה להגיע ליחסים דיפלומטיים מלאים עם הוותיקן. ניסיונות דיפלומטיים שנעשו בשנים שלאחר מכן לא צלחו והבהירו באופן גלוי שהוותיקן אינו מכיר בישראל. גם אם התנגדויות תאולוגיות מסוימות נחלשו נותרו עדיין נושאים מדיניים חשובים - הוותיקן הוסיף להחזיק בעמדותו לגבי המקומות הקדושים, זכויות אזרחים קתוליים, מצוקות הפליטים הפלסטיניים. הוותיקן גם חשש מכך שהכרה במדינות ישראל תעורר תגובת נגד בקרב מיעוטים נוצריים במדינות ערב וגם במדינת הוותיקן עצמה.

מלחמת ששת הימים ב-1967 שינתה את המצב הגיאו-פוליטי: ישראל החזיקה ברוב השטחים כולל המקומות הקדושים לנצרות. בעקבות זאת שינה הוותיקן את עמדתו. בנאום בפני קרדינלים שנשא האפיפיור פאולוס השישי בדצמבר 1967, הוא קרא להעניק "מעמד מיוחד בערבות בינלאומית" לירושלים למקומות הקדושים. עמדה זו נותרה עמדתו הרשמית של הוותיקן בנושא עד עצם היום הזה.

במקביל נמשכו מגעים בדרגים הגבוהים בין הצדדים- האפיפיור פאולוס ה-6 קיבל את שר החוץ אבא אבן ב-1969, את שרת החוץ גולדה מאיר ב-1973 ואת שר החוץ משה דיין ב-1978. ראש הממשלה יצחק שמיר התקבל אצל האפיפיור יוחנן פאולוס השני בשנת 1982. שאלת היחסים הדיפלומטיים המשיכה לעלות במפגשים, אך הוותיקן המשיך לשמור על שתיקתו בנושא . ‏‏‏[2] הסימנים הראשונים לשינוי הופיעו בתחילת כהונתו של האפיפיור יוחנן פאולוס השני שהיה בעל רקע שונה מאוד מזה של קודמיו. בנעוריו היו לו חברים יהודים רבים, הוא עצמו נלקח לעבודות כפייה תחת הכיבוש הנאצי בפולין והוא רחש אהדה לכיסופים הלאומיים של הפולנים ושל עמים אחרים. בשנת 1984-הוא דיבר על ביטחון ושקט לעם היהודי החי במדינת ישראל כ"זכותה של כל אומה". בדבריו מול מנהיגים יהודים במיאמי בספטמבר 1987 הוא הכיר בזכותו של העם היהודי למולדת כמו כל אומה. היו מי שרמזו שרוב המכשולים הוסרו ביחסים בין שתי המדינות אך יחלפו עוד חמש שנים עד שהאפיפיור יוחנן פאולוס השני יפעל לתרגם זאת למציאות דיפלומטית.

לאחר מלחמת המפרץ הראשונה ב-1991 התחדש הליך השלום הישראלי- ערבי. אש"ף הכיר בישראל ומדינות ערביות כוננו איתה קשרים דיפלומטיים. במקביל חידשו ארצות נוספות את יחסיהן עם ישראל (יחסים שנותקו אחרי מלחמת ששת הימים), כמו כן היו מדינות שכוננו לראשונה יחסים דיפלומטיים עם ישראל כדוגמת הודו, במטרה להיות שותפות לשיחות השלום הרב צדדיות. לאור העובדה שנוצר שקט מסוים במזרח התיכון, ואולי מחשש שהוותיקן ימצא עצמו לבד בעמדה לא נוחה הורה האפיפיור לקיים "שיחות גישוש" עם ישראל ולאחר מכן ניהל את השיחות בעצמו.

בתחילת אפריל 1992 הוזמנו שגריר ישראל באיטליה ורעייתו לפגישה אישית עם האפיפיור. לבקשת האפיפיור, סקר השגריר את המצב במזרח התיכון והזכיר את סירובן של חלק ממדינות ערב להכיר בישראל למרות הכרתם בפלסטינים ולמרות תהליך השלום המתמשך. נראה שדבר זה הטה את הכף מאחר שעשרה ימים לאחר מכן שר החוץ של הוותיקן הודיע לשגריר ישראל כי האפיפיור הורה לפתוח בשיחות לבחינת האפשרות ליחסים דיפלומטיים עם ישראל. באוקטובר נפגש האפיפיור עם שר החוץ שמעון פרס.

1993 ואילך: ההכרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-30 בדצמבר 1993 נחתם הסכם היסוד בין הכס הקדוש ומדינת ישראל. במאי 1994 הוחלפו שגרירים בעלי סמכות מלאה. הסכם הייסוד פתח את הדרך להקמת ועדת משנה לנושאים נוספים. מאז מקיימת מדינת ישראל יחסים דיפלומטיים קרובים עם הוותיקן, יחסים שידעו גם תקופות של מתח‏‏‏[3] ומשברים.‏‏‏[4] ועדות המשנה הסתיימו מהר יחסית והביאו לחתימת הסכם משלים שנחתם ב-10 בדצמבר, ובו מכירה ישראל בסמכות הכנסייה הקתולית ומוסדותיה , גם באלו של הכנסייה הלטינית בירושלים ושל הפטריארכיות של הכנסייה הקתולית המזרחית והבישופיות שלה בשטחי ישראל, ואילו הישויות הכנסייתיות הללו מכירות בחוק הישראלי בנושאים אזרחיים ומשפטיים.

אחד משיאי היחסים בין שתי המדינות היה ביקור העלייה לרגל שערך האפיפיור יוחנן פאולוס השני בשנת היובל - שנת 2000. הביקור נשא אומנם אופי דתי אך אין להתעלם גם מהיבטיו המדיניים כמו ביקורו אצל נשיא המדינה ופגישתו עם ראש הממשלה.

התקוות הגדולות ליחסים דיפלומטיים קרובים התנפצו בפרוץ האינתיפדה בספטמבר 2000. הוותיקן מתח ביקורת על התגובה הצבאית של ישראל, וצינן יחסיו עם ישראל. עם זאת, כדי למנוע קרע מוחלט קודמו יוזמות אחרות כולל פתיחת דו- שיח פורה בשנת 2003, אשר ממשיך עד היום, עם הרבנות הראשית.

ב-1998 נקלעו היחסים למתחים נוספים כאשר מוסלמים בנצרת רצו לבנות מסגד סמוך לכנסיית הבשורה, לכאורה בשתיקה כהסכמה מצד גורמים בישראל. בעיה זו באה על פתרונה בינואר 2002, כשוועדה ממשלתית הביאה לסיום הפרשה, מאחר שהבעיה הייתה קשורה ישירות למקום הקדוש לקתולים.

לעומת זאת היחסים הדיפלומטים הוכיחו את חוזקם וחשיבותם כאשר באפריל 2002 שיתפו פעולה באופן מלא ודיסקרטי כאשר חמושים פלסטיניים השתלטו על מקום קדוש אחר - כנסיית המולד בבית לחם והחזיקו אנשי דת רבים ואזרחים פלסטיניים לא חמושים.

ביקורי שרים בוותיקן מתקיימים לעתים קרובות כיום. הנשיא הראשון שהתקבל על ידי האפיפיור היה משה קצב בדצמבר 2002. במסגרת נאומו בברלין ב-2004 הזכיר את שינוי עמדותיו של הוותיקן כלפי ישראל.‏‏‏[5] שני הצדדים מחפשים דרכים להרחבת שיתוף הפעולה והבנה בתחומי התרבות, החינוך, האקדמיה והיחסים הבין- דתיים. הנציגויות מטפלות דרך קבע גם בבעיות ארציות כמו מתן אשרות כניסה ואפשרות לכניסה לישראל לאנשי דת קתוליים ממדינות ערביות שאין להן הסכמי שלום עם ישראל.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ‏ברושטיין, איתן (2005). לקסיקון נצרות מושגים רעיונות ואישים. תל אביב: אתיאב‏
  2. ^ מינרבי, י (תשנ"ב). יהודים וקתולים דו-שיח ללא סימטריה. ‏
  3. ^ טלי גולדשטין, האם האפיפיור יצליח לפייס את היהודים?, באתר וואלה!, 11 במאי 2009
  4. ^ ‏דורנר עידן(2009) בנדיקטוס ה-16 מנסה למזער נזקים. מערכת "וואלה חדשות" נכון ל11.05 http://news.walla.co.il/?w=//1481412(הקישור אינו פעיל, 27.5.2012)
  5. ^ ‏דבר נאום נשיא המדינה מר משה קצב, בארוחת הערב הממלכתית בברלין, גרמניה, ז' באייר תשס"ד, 28 באפריל 2004‏