משה קצב

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
משה קצב
משה קצב
תאריך לידה 5 בדצמבר 1945
תאריך עלייה אוגוסט 1951
ממשלות 21, 22, 23, 24, 27
כנסות 9 - 15
סיעה הליכוד, ליכוד-גשר-צומת, ליכוד-צומת
תפקידים בולטים נשיא מדינת ישראל
סגן ראש הממשלה
שר התיירות
שר התחבורה
שר העבודה והרווחה
ראש המועצה המקומית קריית מלאכי

משה קצב (נולד ב-5 בדצמבר 1945) הוא איש ציבור ישראלי, שכיהן כנשיאהּ השמיני של מדינת ישראל, וקודם לכן כראש מועצת קריית מלאכי, כחבר הכנסת וכשר בממשלות ישראל.

קצב הורשע בביצוע עבירות אונס, מעשה מגונה בכוח והטרדה מינית של נשים שהיו כפופות למרותו בעת שכיהן כשר התיירות וכנשיא המדינה, ובשיבוש מהלכי משפט[1] ומרצה על כך שבע שנות מאסר בבית סוהר מעשיהו החל מדצמבר 2011.

ילדות, נעורים וקריירה מוקדמת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קצב נולד לגוהר ושמואל קצב בעיר יזד שבאיראן. משפחתו מתגאה בייחוסה לגולי בבל. כשהיה בן שנה עברה המשפחה לטהראן. ב-1951, כשהיה בן 5, עלה לישראל עם משפחתו. המשפחה שוכנה בתחילה במעברת שער העלייה‏[2], ולאחר מכן עברה המשפחה למעברת קסטינה, שלימים התפתחה לעיירה קריית מלאכי. אחיו התינוק, ציון, נספה במעברה בעת השטפונות הקשים של שנת 1951. אחיו, אהרון, נפטר עוד כשמשפחתו התגוררה באיראן, ביזד. את לימודי התיכון עשה בכפר הנוער בן שמן ובבית הספר התיכון באר טוביה. את שירותו הצבאי עשה בחיל הקשר והוצב במפקדת גיסות השריון. הוא קיבל חופשות רבות כדי לסייע לפרנסת המשפחה.

לאחר שירותו הצבאי עבד כפקיד בבנק הפועלים וכסייע במכון וולקני. שימש כעיתונאי מקומי ב"ידיעות אחרונות" וכיהן כנשיא "צעירי בני ברית", שם הכיר את רעייתו, גילה. לאחר שחסך כסף למד כלכלה והיסטוריה באוניברסיטה העברית, ובשנת 1969 היה יושב-ראש תא הסטודנטים של גח"ל באוניברסיטה. הוא היה הסטודנט הראשון מקריית מלאכי, ובגיל 24 הפך לראש המועצה. כיהן בתפקיד חודשים ספורים בלבד, ואז הודח בידי מתנגדיו. שב לכהן בתפקיד ראש מועצת קריית מלאכי בין השנים 1974-1981.

השתתף במלחמת ששת הימים[דרוש מקור] ובמלחמת יום הכיפורים ונמנה עם הכוחות שצלחו את תעלת סואץ.

בכנסת ובממשלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בגיל 32 נבחר לכנסת התשיעית מטעם רשימת הליכוד. כיהן בממשלת מנחם בגין בתפקיד סגן שר הבינוי והשיכון לענייני שיקום השכונות (בשנים 1981 - 1984). בממשלת האחדות הלאומית הראשונה (1984) מונה לשר העבודה והרווחה, והפך לשר הצעיר ביותר מאז קום המדינה (שיא שנשבר מספר שנים אחר כך על ידי אריה דרעי). ב-1988 מונה לשר התחבורה וחבר בקבינט הביטחוני. התקדמותו הפוליטית המהירה השתקפה גם בבחירות למרכז הליכוד, שבהן נבחר במסגרת "השביעיות" למקום הראשון.

בעת שמפלגתו הייתה באופוזיציה, בין השנים 1992-1996, כיהן קצב כיו"ר סיעת הליכוד. בהתמודדות הפתוחה (לחברי המפלגה) הראשונה על מנהיגות הליכוד התמודד קצב מול בנימין נתניהו, דוד לוי ובני בגין. מערכת הבחירות הייתה סוערת ובסיומה זכה נתניהו ברוב גדול כשאחריו לוי, בגין וקצב. בעקבות הסכמי אוסלו אמר קצב: "לאחר לחיצת היד המגואלת בדם לא יוכל רבין לעולם למחוק את החרפה". ב-5 באוקטובר 1995 עמד, יחד עם אריאל שרון ובנימין נתניהו, על מרפסת הנואמים בהפגנת הימין בכיכר ציון נגד יצחק רבין והסכם אוסלו ב', אך לא נאם. משנת 1996 כיהן בממשלת נתניהו הראשונה כסגן ראש הממשלה ושר התיירות, ומאוחר יותר גם כשר הממונה על המגזר הערבי. כמו כן, כיהן כיושב ראש הוועדה לסמלים ולטקסים באירועי שנת היובל למדינה. קצב היה הנציג הרשמי הראשון של ממשלת ישראל שהשתתף ביום האבל לציון טבח כפר קאסם. לקראת הבחירות לכנסת ה-15 עמד בראש מטה הבחירות של מפלגתו.

נשיא מדינת ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

משה קצב כיהן כנשיא המדינה מכ"ט בתמוז ה'תש"ס (1 באוגוסט 2000 ועד כ' באלול ה'תשס"ו 13 בספטמבר 2006 בה יצא לנבצרות זמנית שהוארכה עד תום התקופה לכהונתו המקורית בכט בתמוז ה'תשס"ז 15 ביולי 2007.

הבחירות לנשיאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר התפטרותו המאולצת של עזר ויצמן מתפקיד נשיא מדינת ישראל, בחודש יולי 2000, נבחר קצב למועמד הליכוד מול שמעון פרס. בבחירות הנשיאותיות בכנסת שהתקיימו ב-31 ביולי 2000, לאחר עבודת חריש בשטח מתוך הכרת המפה הפוליטית, והסתמכות על חברי הכנסת מכל קצות הקשת הפוליטית, זכה קצב בסיבוב הראשון ל-60 קולות מול 57 לשמעון פרס. כיוון שנדרש רוב מוחלט לבחירה, נערך סיבוב שני שבו זכה קצב ב-63 קולות מול 57 לפרס, ובכך נבחר לתפקיד, להפתעת רוב הפרשנים הפוליטיים.‏[3]

למחרת היום, בכ"ט בתמוז ה'תש"ס, 1 באוגוסט 2000, הצהיר קצב אמונים בכנסת ונכנס לתפקיד הנשיא השמיני של מדינת ישראל. קצב היה הנשיא הראשון שנבחר מטעם הליכוד, והראשון שנבחר לכהונה בת 7 שנים.

כהונתו כנשיא[עריכת קוד מקור | עריכה]

הנשיא קצב נפגש עם מזכיר המדינה האמריקאי קולין פאוול, 11 במאי 2003

השנים הראשונות לנשיאותו התאפיינו במתינות ובממלכתיות, ללא הצהרות מעוררות מחלוקת, בניגוד לקודמו בתפקיד, עזר ויצמן, שניסה לתת לתפקיד משמעויות נוספות שאינן סמליות. קצב תמך, בניגוד לעמדת ראש הממשלה אריאל שרון, בתוכנית ה"הודנה" להפסקת אש זמנית בין ישראל לפלסטינים בשנת 2002. כמו כן, היה בין הראשונים במערכת הציבורית שקראו להקמת גדר הפרדה בין ישראל לרשות הפלסטינית. בתחילת נשיאותו הצהיר כי לא יחון את יגאל עמיר, רוצחו של ראש הממשלה יצחק רבין.

בנובמבר 2001 נפגש קצב בבית הנשיא עם נציגי קהילת הלהט"ב. הייתה זו הפגישה הרשמית הראשונה של נשיא המדינה עם נציגות מאורגנת של קהילה זו בישראל.‏[4]

בשנת 2003 ביקר קצב באיטליה וקרא לאפיפיור להשיב לישראל את כלי בית המקדש השני, שלטענתו נבזזו מירושלים בזמן המרד הגדול בשנת 70 לספירה ומוסתרים בקריית הוותיקן.

ביוני 2005 הקים את ועדת נשיא המדינה לבחינת מבנה הממשל, בראשות פרופ' מנחם מגידור. הוועדה הגישה את המלצותיה בינואר 2007.

במהלך תוכנית ההתנתקות, ניסה קצב להביא לדיאלוג בין המתנחלים ברצועת עזה לראש הממשלה אריאל שרון. ב-10 באוגוסט 2005 נשא נאום לאומה בשידור חי. הנאום בא לקראת מימוש תוכנית ההתנתקות ובעקבות הפגנות סוערות ברחבי ישראל. בנאומו חלק שבחים רבים למתנחלים וביקש סליחה ממתיישבי גוש קטיף וצפון השומרון שייאלצו להתפנות מבתיהם, אך קרא לציות לחוק‏[5].

בשנת 2011 קבע מבקר המדינה, מיכה לינדנשטראוס, שהנשיא קצב חרג מהניהול התקין של כספי בית הנשיא והנהיג הפקרות תקציבית. בין השאר, בזבז קצב את ההון של קרנות בית הנשיא השונות, שייסדו נשיאים שונים, לתמיכה במיזמים ציבוריים (כמו סיוע לנכים) והביא לסגירתן‏[6].

האישום בעבירות מין[עריכת קוד מקור | עריכה]

חקירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביולי 2006 נפגש קצב עם היועץ המשפטי לממשלה, מני מזוז, והתלונן על ניסיון סחיטה כלפיו מצד עובדת לשעבר במשרדו, על רקע איום בהגשת תלונה על הטרדה מינית.‏[7] עד מהרה הפך הנשיא ממתלונן לחשוד בעבירות מין. בעיתונים פורסמו עדויות של מספר נשים שעבדו עמו לאורך השנים ותיארו הטרדות מיניות ועבירות מין אחרות מצדו.‏[8] ב-23 באוגוסט החלה חקירה באזהרה של קצב‏‏.‏[9] ב-15 באוקטובר 2006 המליצה המשטרה ליועץ המשפטי לממשלה על הגשת כתב אישום נגד קצב.

ב-23 בינואר 2007 פרסם היועץ המשפטי לממשלה מני מזוז, את טיוטת כתב האישום, ובה האשמות באונס, הטרדה מינית, מעשה מגונה בכוח ובעילה אסורה תוך ניצול יחסי מרות כלפי 4 מתלוננות ששמותיהן נאסרו לפרסום וכונו: א' מבית הנשיא (המתלוננת הראשונה; לימים פורסם שמה: אורלי רביבו‏[10]), א' ממשרד התיירות וה' ול' מבית הנשיא. כן נאמר בטיוטה כי הנשיא קצב העניק מתנות אישיות מתקציב לשכתו, תוך ביצוע עבירות של מרמה, הפרת אמונים וקבלת דבר בנסיבות מחמירות. הטיוטה כללה גם האשמות בהטרדת עד ובשיבוש מהלכי משפט.‏[11] קצב הכחיש את כל המיוחס לו בטיוטת כתב האישום ועבר שימוע אצל היועץ המשפטי לממשלה, שבעקבותיו הוסכם להגיע להסדר טיעון במסגרתו יודה קצב בעבירות של מעשה מגונה, הטרדה מינית והטרדת עד ויתפטר מתפקידו כנשיא, ובתמורה יבוטלו האישומים האחרים והעונש יעמוד על מאסר על תנאי ופיצוי למתלוננות‏[12].

תפקודו כנשיא במהלך החקירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתקופת חקירתו באזהרה, טרם ההחלטה על הגשת כתב אישום, עלתה שאלת השתתפותו באירועים ציבוריים כנשיא המדינה. ב-13 בספטמבר 2006 אישרה ועדת הכנסת לנשיא קצב נבצרות זמנית של 16 שעות, על מנת שיוכל להיעדר מטקס ההשבעה של נשיאת בית המשפט העליון דורית ביניש. ב-16 באוקטובר 2006 החליט קצב להיעדר מישיבת הפתיחה של מושב החורף של הכנסת, לאחר שמספר חברי הכנסת איימו לעזוב את אולם המליאה במחאה.

ב-25 בינואר, לאחר פרסום טיוטת כתב האישום, אישרה ועדת הכנסת את בקשתו של קצב לנבצרות זמנית, לתקופה מרבית של שלושה חודשים‏‏[13], וסמוך לסיום תקופה זו אושרה לו נבצרות נוספת, עד לסיום כהונתו המתוכננת כנשיא, עם תום שבע שנות כהונתו ב-15 ביולי 2007.

הסדר הטיעון[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-28 ביוני 2007 נחתם הסדר טיעון בין קצב לפרקליטות המדינה ובו סוכם כי קצב יודה ויורשע בסעיפים: ביצוע מעשה מגונה שלא בהסכמה תוך הפעלת אמצעי לחץ לגבי א' ממשרד התיירות והטרדה מינית והטרדת עד כלפי ל' מבית הנשיא. כמו כן התחייב קצב להתפטר מתפקידו כנשיא המדינה, לפצות את המתלוננות בפיצוי כספי בסכום של כ-30,000 ש"ח כל אחת, ולהשיב לקופת המדינה את עלות טובת ההנאה שנטל. על פי ההסדר סוכם כי ייגזר עליו מאסר על תנאי על כל האישומים שבהם היה צפוי להודות.[14] לטענת הפרקליטות תלונתה של א' מבית הנשיא נגנזה עקב העדר ראיות מספיקות, התלונה לגבי אונס כלפי א' ממשרד התיירות נגנזה עקב צפי לקשיים בהוכחה הנדרשת למעשה אונס, וסעיפים אחרים לגביה בוטלו עקב התיישנות.

למחרת החתימה הגיש קצב את התפטרותו מתפקיד נשיא המדינה[15] שנכנסה לתוקף ב-1 ביולי 2007. הסדר הטיעון עורר סערת רוחות והוגשו לבג"ץ עתירות נגדו, אך אלה נדחו.[16] בעקבות הסדר הטיעון הגישה הפרקליטות כתב אישום מתוקן נגד קצב, בו הוסרה הטענה לאונס ונותרו ההאשמות רק על הטרדה מינית ועל הטרדת עד.[17] אך בעת פתיחת משפטו ב-8 באפריל 2008, שבו היה אמור קצב להודות בחשדות המיוחסים לו, הודיעו פרקליטיו כי קצב חזר בו מהסדר הטיעון.[18]

המשפט וההרשעה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעקבות חזרתו של קצב מהסדר הטיעון, גיבשה פרקליטות המדינה כתב אישום מחמיר הכולל עבירות של אונס וזה הוגש לבית המשפט המחוזי בתל אביב ב-19 במרץ 2009‏‏[19]. קצב כפר בהאשמות נגדו‏‏ לכל אורך המשפט, והכחיש כל קיום יחסי מין בינו לבין המתלוננות‏[20]. משפטו של קצב החל ב-1 בספטמבר 2009 בדלתיים סגורות, כמקובל במשפט העוסק בעבירות מין.

ב-30 בדצמבר 2010 הורשע קצב בבית המשפט המחוזי בתל אביב בשתי עבירות אונס ובעבירת מעשה מגונה בכוח בא' ממשרד התיירות, בעבירה של הטרדה מינית כלפי ה' מבית הנשיא, בעבירות של מעשה מגונה והטרדה מינית כלפי ל' מבית הנשיא ובעבירה של שיבוש מהלכי משפט כאשר ניסה לתאם גרסאות עם ל' מבית הנשיא. השופטים ציינו שהאליבי של קצב הופרך ועדותו הייתה "זרועה בשקרים".‏[1] בכך היה לנשיאה היחיד של מדינת ישראל המורשע במשפט. ב-22 במרץ 2011 גזר בית המשפט המחוזי על קצב שבע שנות מאסר בפועל, שנתיים מאסר על תנאי ופיצוי של 125,000 ש"ח למתלוננות.‏[21]

בעקבות הרשעתו קיבל קצב מכתב תמיכה מעשרות רבנים, ובהם צבי ישראל טאו ושלמה אבינר, שבו הביעו אמון בחפותו ותקפו את התקשורת הישראלית.‏[22] עשרות רבנים אחרים, ובהם יעקב אריאל ואהרן ליכטנשטיין[23] וכן חברי הכנסת אורי אורבך ויצחק הרצוג ואישים רבים נוספים יצאו נגד מכתב תמיכה זה.‏[24]

ביולי 2011 פורסם כי קצב, בנו נועם ואחיו ליאור ויורם נחקרו באזהרה במשטרה בחשד שהזמינו שני חוקרים פרטיים, שהטרידו עדים ומעורבים במשפט.

קצב ערער על הרשעתו לבית המשפט העליון, אך ערעורו נדחה.‏[25] ב-7 בדצמבר 2011 החל קצב לרצות את עונשו באגף התורני של כלא מעשיהו[26]. בקשתו לדיון נוסף נדחתה.‏[27] באוקטובר 2013 הגיש קצב לנשיא בית המשפט העליון, אשר גרוניס, בקשה למשפט חוזר, בנימוק שבהרשעתו יש עיוות דין.‏[28]

בעקבות החשדות למעשים פליליים שהועלו נגד הנשיא קצב, החליטה בשנת 2007 ועדת הכספים של הכנסת, הממונה על משכורות הנשיאים ותנאי פרישתם, שמנשיא לשעבר שהורשע בעבירה שיש עמה קלון יישללו כל זכויות הפרישה, מלבד הזכות לפנסיה חודשית ולשירותים רפואיים.‏[29]

משפחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

רעייתו של משה קצב, גילה קצב, נולדה בתל אביב ב-1948, בת לבן-ציון ורחל פרדני, יוצאי תנועת בית"ר מפולין ומאוקראינה, חסידי גור. בני הזוג קצב נישאו בשנת 1969, ולהם ארבעה בנים ובת. גילה קצב עבדה במשך כ-30 שנה בבנק לאומי[30]. במהלך חקירת עבירות המין שבהן נחשד משה קצב והמשפט שבו הורשע, עמדה לצדו והביעה בו אמון מלא, אם כי נמנעה מחשיפה תקשורתית[31].

בנו של קצב, נעם קצב, התפרסם כסופר צעיר לאחר שהוציא את הרומן "ימים אחרונים של תמימות" בהוצאת שוקן. הספר עוסק בהתבגרות של תלמיד ישיבה וביציאה בשאלה[32]. נעם קצב שימש כעורך בעיתון "מעריב", אך התפטר מתפקידו עם פרסום החשד לגבי עבירות המין של אביו.

אחיו הצעיר של משה קצב, ליאור קצב, נבחר בשנת 1998 לראשות עיריית קריית מלאכי, ושימש בתפקיד 5 שנים. אף הוא ניצב לצד משה קצב כשהואשם בעבירות מין.‏[33]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • מנחם מיכלסון, משה קצב: ממעברת קסטינה - לקריית הממשלה, ידיעות אחרונות, 1992
  • יובל יועז, תיק קצב: מאחורי הקלעים בפרשת החשדות נגד נשיא המדינה לשעבר, הקיבוץ המאוחד, תש"ע 2010

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

משפט קצב[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 תפ"ח 1015/0 מדינת ישראל נגד משה קצב, ניתן ב-30 בדצמבר 2010
  2. ^ הצלקת שבפניו היא תוצאה של נפילה בשער העלייה.
  3. ^ תומר שדמי ולינוי בר גפן, משה קצב נבחר לנשיא המדינה, באתר ynet‏, 31 ביולי 2000
  4. ^ יניב הלפרין, נשיא המדינה נפגש עם נציגי ארגוני הקהילה, באתר GoGay, ‏27 בנובמבר 2001
  5. ^ אהוד אשריעוד כוכב נולד, באתר הארץ, 11 באוגוסט 2005
  6. ^ תומר אביטל, מבקר המדינה על בית הנשיא: קצב ניהל באופן קלוקל כספי תרומות ובזבז כספי ציבור, באתר כלכליסט, 2011
  7. ^ אבירם זינו, קצב מבהיר: לא הוגשה תלונה על סחיטה, באתר ynet‏, 9 ביולי 2006
  8. ^ אסתי אהרונוביץ ורוני זינגר-חרותי, עדויות: כך הטריד קצב את העובדות, באתר וואלה!, 12 ביולי 2006
  9. ^ ‏אפרת וייס ואבירם זינו, נשיא המדינה נחקר באזהרה, באתר ynet‏, 23 באוגוסט 2006‏
  10. ^ א' מבית הנשיא נחשפת: קוראים לי אורלי רביבו, באתר הארץ, 24 במאי 2013
  11. ^ אבירם זינו, נשיא המדינה משה קצב יואשם באונס, באתר ynet‏, 23 בינואר 2007
  12. ^ כתב האישום נגד משה קצב, באתר הארץ
  13. ^ ‏אריק בנדר, ועדת הכנסת אישרה הנבצרות הזמנית, באתר nrg מעריב, 25 בינואר 2007‏
  14. ^ אבירם זינו, מזוז: קצב חתם על הסדר - יתפטר ולא ייאסר, באתר ynet‏, 28 ביוני 2007
  15. ^ אריק בנדר ושני מזרחי, קצב הנבצר התפטר ויהפוך לנשיא לשעבר, באתר nrg מעריב, 29 ביוני 2007
  16. ^ בג"ץ 5699/07 פלונית (א') נגד היועץ המשפטי לממשלה, ניתן ב-26 בפברואר 2008
  17. ^ מסמך: כתב האישום נגד קצב, באתר nrg מעריב
  18. ^ רוני מלול ואפרת זמר, "החלטתי ללכת בדרך הקשה ולהוכיח חפותי", באתר nrg מעריב, 8 באפריל 2008
  19. ^ ‏עפרה אידלמן, כתב האישום נגד נשיא המדינה לשעבר, משה קצב, הוגש לבית המשפט בתל אביב, באתר הארץ, 19 במרץ 2009‏
  20. ^ ‏עפרה אידלמן, הנשיא לשעבר משה קצב בתשובתו לכתב האישום: כופר בהאשמות, באתר הארץ, 15 ביולי 2009
  21. ^ אביעד גליקמן ונעמה כהן פרידמן, מבית הנשיא לכלא: 7 שנות מאסר לאנס משה קצב, באתר ynet‏, 22 במרץ 2011
  22. ^ קובי נחשוני, מכתב רבנים לקצב: חזק ואמץ, האמת תתגלה, באתר ynet‏, 23 בפברואר 2011
  23. ^ קובי נחשוני, רבנים נגד תומכי קצב: הציבור איבד אמון בתורה, באתר ynet‏, 25 בפברואר 2011
    יואל בן-נון, הטעויות של הרב אבינר, באתר ynet‏, 4 במרץ 2011
  24. ^ קובי נחשוני, "דברי הרב אבינר - חילול השם וביזוי התורה", באתר ynet‏, 28 בפברואר 2011
  25. ^ ע"פ 3372/11 משה קצב נגד מדינת ישראל, ניתן ב-10 בנובמבר 2011
  26. ^ יניר יגנה, יניב קובוביץ, קצב החל בריצוי מאסרו: "היום מוציאים אדם להורג. מעולם לא פגעתי באיש", באתר הארץ, 7 בדצמבר 2011
  27. ^ דנ"פ 864/12 משה קצב נגד מדינת ישראל, ניתן ב-13 במאי 2012
  28. ^ יובל יועז, ‏קצב מבקש משפט חוזר: "ביהמ"ש היה צריך לזכותי מחמת הספק", באתר גלובס, 14 באוקטובר 2013
  29. ^ לילך ויסמן, ‏ועדת הכספים החליטה פה-אחד: ההטבות של קצב כנשיא לשעבר יישללו - אם יורשע, באתר גלובס, 30 ביולי 2007
    החלטת גמלאות לנושאי משרה ברשויות השלטון (נשיא המדינה ושאיריו) (תיקון), התשס"ז-2007, ק"ת 6610 מיום 22 באוגוסט 2007
  30. ^ יפה נבו וטובה דדון, "אני גילה, גילה מהבנק", ידיעות תל אביב, 7 באוקטובר 2006
  31. ^ גילה קצב: לעולם לא אעזוב את משה, באתר ynet‏, 3 בנובמבר 2006
  32. ^ גלית גרינפלד, אל תקראו לי דתל"ש, באתר nrg מעריב, 18 במאי 2005
  33. ^ דנה ויס, ליאור קצב: "משה קצב מתלבט אם לערער", חדשות 2, 26 במרץ 2011


שרי התיירות בממשלות ישראל

עקיבא גוברין | משה קול | גדעון פת | אברהם שריר | גדעון פת | עוזי ברעם | משה קצב | אהוד ברק | אמנון ליפקין-שחק | רחבעם זאבי | בנימין אלון | יצחק לוי | בנימין אלון | גדעון עזרא | אברהם הירשזון | יצחק הרצוג | יצחק אהרונוביץ' | רוחמה אברהם | סטס מיסז'ניקוב | עוזי לנדאו

שרי התחבורה בממשלות ישראל

דוד רמז | דב יוסף | דוד צבי פנקס | דוד בן-גוריון | יוסף סרלין | יוסף ספיר | זלמן ארן | משה כרמל | יצחק בן-אהרן | ישראל בר-יהודה | משה כרמל | עזר ויצמן | שמעון פרס | אהרן יריב | גד יעקבי | מנחם בגין | מאיר עמית | חיים לנדאו | חיים קורפו | משה קצב | ישראל קיסר | יצחק לוי | שאול יהלום | יצחק מרדכי | אמנון ליפקין-שחק | אפרים סנה | אריאל שרון | צחי הנגבי | אביגדור ליברמן | מאיר שטרית | שאול מופז | ישראל כ"ץ

Presidential Standard (Israel).svg נשיאי מדינת ישראל
חיים ויצמן יצחק בן-צבי זלמן שזר אפרים קציר יצחק נבון
1949 - 1952 1952 - 1963 1963 - 1973 1973 - 1978 1978 - 1983
חיים הרצוג עזר ויצמן משה קצב שמעון פרס
1983 - 1993 1993 - 2000 2000 - 2007 2007 -