יעל אשת חבר הקיני

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
יעל הורגת את סיסרא, ציורו בשמן על בד של גרגוריו לזריני, במחצית השנייה של המאה ה-17
"יעל וסיסרא" בציור של גוסטב דורה, 1866

יָעֵל אֵשֶׁת חֶבֶר הַקֵּינִי היא דמות מקראית המוזכרת בספר שופטים פרק ד' כמי שהרגה את סיסרא במלחמה שעשו עימו דבורה הנביאה וברק בן אבינעם, וכן כשופטת בישראל.

יעל הייתה אשת חבר משבט הקיני שהיו צאצאי חובב בן רעואל חותן משה, ונחשבו מקורבים לעם ישראל, עוד מימי משה.

תולדות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתקופת השופטים ישב שבט הקיני בצפון הארץ, באזור הקרבות שבין ישראל ובין יבין מלך חצור, באתר בשם אלון בצעננים. והיה שלום גם בין יבין מלך חצור ובין שבט הקיני. חבר פרש משבט הקיני, וכנראה הסתייג מהתמיכה הבלתי מסויגת שלהם בעם ישראל‏[1]. כשניגף צבאו של סיסרא מפני דבורה וברק, סיסרא עצמו נס עד לאוהל יעל שיצאה לקראתו ופיתתה אותו לבל יחשוש להיכנס לאוהלה, המובאים בפסוקי נבואתה של דבורה: "סוּרָה אֲדֹנִי סוּרָה אֵלַי אַל תִּירָא". יעל קיבלה את סיסרא בסבר פנים יפות, והציעה לו חלב למרות שביקש רק מים וכיסתה אותו בשמיכה, כמתואר בפסוק: "וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ הַשְׁקִינִי נָא מְעַט מַיִם כִּי צָמֵאתִי וַתִּפְתַּח אֶת נֹאוד הֶחָלָב וַתַּשְׁקֵהוּ וַתְּכַסֵּהוּ". כאשר נרדם נעצה יתד ברקתו והרגה אותו; הפסוקים מתארים את אופן ההריגה באמצעות פטיש ויתד: "וַתִּקַּח יָעֵל אֵשֶׁת חֶבֶר אֶת יְתַד הָאֹהֶל וַתָּשֶׂם אֶת הַמַּקֶּבֶת בְּיָדָהּ וַתָּבוֹא אֵלָיו בַּלָּאט וַתִּתְקַע אֶת הַיָּתֵד בְּרַקָּתוֹ וַתִּצְנַח בָּאָרֶץ וְהוּא נִרְדָּם וַיָּעַף וַיָּמֹת".

מותו של סיסרא היה התגשמות נבואתה של דבורה על פיה ברק בן אבינועם לא ייהנה מתהילת ניצחון על סיסרא; כך היו דבריה: "הָלֹךְ אֵלֵךְ עִמָּךְ אֶפֶס כִּי לֹא תִהְיֶה תִּפְאַרְתְּךָ עַל הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אַתָּה הוֹלֵךְ כִּי בְיַד אִשָּׁה יִמְכֹּר יְהוָה אֶת סִיסְרָא". כאשר הגיע ברק אל אזור מאהל שבט הקיני מצאה אותו יעל והובילה אותו אל גופת מצביא האויב: "וְהִנֵּה בָרָק רֹדֵף אֶת סִיסְרָא וַתֵּצֵא יָעֵל לִקְרָאתוֹ וַתֹּאמֶר לוֹ לֵךְ וְאַרְאֶךָּ אֶת הָאִישׁ אֲשֶׁר אַתָּה מְבַקֵּשׁ וַיָּבֹא אֵלֶיהָ וְהִנֵּה סִיסְרָא נֹפֵל מֵת וְהַיָּתֵד בְּרַקָּתוֹ".

מן המקרא לא הובהר מה היה משקלו של מעשה יעל בהכרעת הקרב לטובת ישראל. מצד אחד לפי התיאור הסיפורי המלחמה כבר הוכרעה לגמרי ואפשר לראות בו מעשה נקמה גרידא, אך מצד שני להריגת המצביא החשוב והדומיננטי היו השלכות עתידיות לגבי בניין וארגון כוח צבאי חדש של המלך יבין והמשך העימותים עם ישראל. העובדה שהתנ"ך מחבר בין הריגתו של סיסרא לבין הכנעתו של יבין‏[2], וכן דבורה בשירתה עושה חיבור בין הריגת סיסרא לבין השקטת הארץ לארבעים שנה‏[3], מלמדת כי סיסרא היה איש מפתח בצבאו של יבין, ולאחר חיסולו לא נמצא לו מחליף הולם, דבר שגרם לירידת כוחה של העיר חצור.

לעומת התיאור המינורי של מעשה יעל בפרק ד', שירת דבורה הינה שיר הלל ברור ומובהק ליעל. המקום המוקדש לה בשירה גדול בהרבה מהמקום שמוקדש לברק המצביא. במעשה של יעל יש השלמה למצביאותה של דבורה בקרב, שיש בו מקום מרכזי לנשים, בעוד דבורה היא מצביאת הקרב, יעל היא הלוחמת המובחרת שמצליחה לחסל את המצביא הראשי של האויב במבצע מסוכן והתנדבותי, על רקע ההשתמטות הגדולה של רבים משבטי ישראל. בספרות החיצונית מתואר שלאחר מעשה זה חבר הקיני גרש את יעל אשתו.[דרוש מקור] בתרבות היהודית יעל הפכה לגיבורת תרבות ודגם חיקוי. השם יעל הינו עד ימינו אלו שם פופולרי אצל יהודים.

יש הסוברים כי סיפור יעל וסיסרא נועד להראות שכאשר גברים אינם ממלאים את תפקידם הראוי, נשים יכולות למלא את החלל שנוצר בדרך לא פחות טובה, ולהביא לניצחון מוחץ שלאחריו משתררת שלווה לתקופה ארוכה. לפי הביקורת שבסיפור, הלוחמים בשבטי ישראל שהיו מחויבים לצאת לקרב השתמטו ממילוי חובה זו, ובמקומם יעל שהייתה קיינית, שלא הייתה לה שום מחויבות בסכסוך בין ברק ליבין, התנדבה וסיכנה את עצמה ואת גורלה ולכן זכתה ששמה יונצח באופן כזה.

היחסים בין יעל לסיסרא[עריכת קוד מקור | עריכה]

חז"ל מוצאים היבטים ארוטיים מובהקים במפגש בין יעל לסיסרא.

ראשית בפסוק המתאר את יציאתה של יעל אל מחוץ לאוהלה (ודורשים זאת ממעשה דינה בת יעקב שיצאה מאוהלה ונפלה למשכב עם גוי[דרוש מקור]). לאחר מכן בהזמנתה את סיסרא אל אוהלה (כעין הזמנתה של אסתר להמן אל המשתה שנאמר בו לאחר מכן "והמן נופל על המיטה"[דרוש מקור]). בתלמוד ובמדרשים, היו שסברו כי החלב שהשקתה יעל את סיסרא הוא חלב אם[4].

על פי דעה אחרת במדרשים החלב נועד לשכר ולהרדים את סיסרא כדי להקל מאוחר יותר את מלאכת ההריגה. החוקרים מוצאים ראיה לטענה זו מהפסוק בשיר השירים "שתיתי ייני עם חלבי אכלו רעים שתו ושכרו דודים";[דרוש מקור] כמו כן מציעים החוקרים עוד ראיה לטענה שאומנם היו יחסי מין ביניהם, בכך שכיסתה אותו בשמיכה (על פי אחד ממדרשי חז"ל שדורש את "שארה כסותה ועונתה"[דרוש מקור] ככולם מצביעים על חובת המשכב).

בתלמוד‏[5] נאמר: 'אמר רבי יוחנן שבע בעילות בעל אותו רשע אותו היום שנאמר "בֵּין רַגְלֶיהָ כָּרַע נָפַל שָׁכָב בֵּין רַגְלֶיהָ כָּרַע נָפָל בַּאֲשֶׁר כָּרַע שָׁם נָפַל שָׁדוּד"' (שבע הבעילות כנגד שבעת הפעלים בפסוק).

חכמי התלמוד ראו כדבר לגיטימי ואף מבורך שימוש במיניות אישה על מנת להביא הצלה לעם ישראל ואמרו בהקשר של יעל ותמר: "גדולה עבירה לשמה, ממצוה שלא לשמה"[6]. כמו כן, מהפסוק "תְּבֹרַךְ מִנָּשִׁים יָעֵל אֵשֶׁת חֶבֶר הַקֵּינִי מִנָּשִׁים בָּאֹהֶל תְּבֹרָךְ" (מן הכפילות ומן ההדגשה מ"נשים באוהל תבורך") דרשו חז"ל שתבורך יעל יותר משרה ורבקה אמהות האומה אשר חיו בצניעות והיו "יושבות אוהל".

יצוגיה בתרבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

כמו דמויות מקראיות אחרות דמותה של יעל ומעשיה צוירו במשך הדורות מאז העת העתיקה.

בתרבות היהודית יעל הפכה לגיבורת תרבות ודגם חיקוי. בתרבות העברית החדשה השם יעל נעשה נפוץ בשל ערכי הגבורה שדמותה מסמלת, ופרשת המלחמה עם יבין מלך חצור.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • זקוביץ יאיר ושנאן, אביגדור, לא כך כתוב בתנ"ך. תל אביב: ידיעות ספרים, 2004.עמ' 223-229.
  • אמית, יאירה, ספר שופטים אמנות העריכה. ירושלים: מוסד ביאליק, 1999.
  • אשמן, אהובה, תולדות חוה - בנות אמהות ונשים נוכריות במקרא, תל אביב -ידיעות אחרונות, 2008.עמ' 100-133.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]