אמורי (עם)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
תיאור דמויות של רועים אמורים מציור קיר שהתגלה בעיר מארי, כיום בשטחי סוריה (צילום: הלובר)

הָאֶמוֹרִי (או אָמוּרוּ) הוא עם שמי ששכן ממערב לנהר פרת, החל מחציו השני של האלף השלישי לפנה"ס. נזכר גם במקרא כאחד מעמי כנען שנכבשו על ידי שבטי ישראל, אך לא ברור אם מדובר באותו עם. השימוש במונח אמורו אינו קבוע. אמורו יכול לציין שבטים שמיים מערביים, או שבטים שמיים מזרחיים, לעתים משמש כמונח גאוגרפי מדיני המציין ממלכות שונות בסוריה ובארץ ישראל.

מקורו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בכתבים השומרים המוקדמים ביותר (מתוארכים ל-2400 לפנה"ס), ארץ האמורי מתייחסת לאזור ממערב לפרת הכולל את אזור סוריה וכנען. אמנם, ייתכן ומקורם הקדום יותר הוא ממסופוטמיה.[דרוש מקור] במקורות מסופוטמיים, הם מוצגים כעם נוודים ונקשרו בפרט לאזור ג'בל בישרי בסוריה, המכונה גם הר האמורי. בכתבים הם מכונים לעתים 'אמור' או 'אמורו' כשם האל המרכזי שלהם. אל נוסף חשוב שלהם הוא אל הירח, סין.

כנראה בעקבות בצורת במאה ה-22 לפנה"ס, האמורים החלו להגר במאה ה-21 לפנה"ס לכיוון מסופוטמיה. המהגרים הפילו את השושלת השלישית של אור והשתלטו על מספר ממלכות חזקות, ביניהן בבל, תחת פיקודו של חמורבי.

אמוריים ידועים (בעיקר מהעיר מארי), כתבו בדיאלקט של אכדית הנמצא על טבלות מהמאה ה-18 לפנה"ס. השפה האמורית הייתה ככל הנראה דיאלקט שמי צפון-מערבי. מקור המידע המרכזי על השפה הוא שמות רשמיים שנמצאו בכתבים שאינם בסגנון האכדי. שמות רבים נמצאו דומים לשמות מאוחרים יותר בתנ"ך. לפי כתבי מארי מהמאה ה-18 לפנה"ס, אמורו הייתה יחידה מדינית מוגדרת שהשתרעה בין קַטְנהָ בבקעת הלבנון בצפון ועד לחצור בדרום.

במאות ה-13-14 לפנה"ס התקיימה באזור לבנון של ימינו ממלכת אמורו שמלכיה היו אמורים. ייתכן והיא הייתה שריד לממלכה שהתקיימה בשם באזור במאה ה-18.‏[1] על השליטה בממלכה נאבקו האימפריה החתית והאימפריה המצרית. ממלכה זו חרבה בעקבות פלישת גויי הים במאה ה-12 לפנה"ס.

האמורי בתנ"ך[עריכת קוד מקור | עריכה]

"חורבן הצבא האמורי" - ציור של גוסטב דורה למסופר בספר יהושע (פרק י' פסוק י"א[2]).

הכינוי אמורי נזכר בתנ"ך בהקשר לעם שוכן הרים בארץ כנען, אך לא ברור האם מדובר באותם אמורים קדומים. מוצא העם מתואר בספר בראשית (י:טז) והם מיוחסים לכנען בנו של חם. האמוריים מתוארים כעם חזק השוכן ממזרח וממערב לירדן "גדול ורם כענקים". בעבר הירדן נזכר שהיו להם שני מלכים. האחד הוא עוג מלך הבשן שעליו נכתב כי הוא "נשאר מיתר הרפאים". המלך השני הוא סיחון.

על פי התאור המקראי נראה כי אזור מגוריהם היה מההרים ממערב לים המלח (בראשית יד:ז) עד חברון (יג:ח; דברים ג:ח;ד:מו-מח), כולל את הגלעד והבשן (דברים ג:י) ועבר הירדן המזרחי (ד:מט) "ארץ שני מלכי האמורי סיחון ועוג".

האמורי נקשר גם לאזור ירושלים וייתכן כי העם היבוסי היה תת-קבוצה שלהם. "הר האמורי" הוא הכינוי למדרונות הדרומיים של הרי יהודה. אטימולוגיה אפשרית לשם הר המוריה היא 'הר האמורים'.

יהושע בן נון ניצח את חמשת מלכי האמורי במי מרום (יהושע י:י,יא:ח). בספר שמואל מתואר כי היה שלום בינם לבין בני ישראל (שמואל א ז:יד). הגבעונים שכרתו ברית עם בני ישראל מתוארים כצאצאי האמורי. כששאול המלך הפר את הברית והרג מהם, האל העניש את בני ישראל ברעב.

מן המסופר בספר מלכים א' פרק ט' עולה כי למרות שהתיאור המקראי בספרים הקודמים שגורס כי בני ישראל השמידו את עממי כנען שישבו לפניהם בארץ, וירשו את ארצם, עדיין נותרו מבני העממים האלה בארץ (ובהם האמורים) וכי שלמה המלך הסב אותם לעבדים לצרכיו השונים. [3]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים:[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ יוחנן אהרוני, ארץ ישראל בתקופת המקרא : גאוגרפיה היסטורית, הוצאת יד בן צבי, 1987, עמ' 50
  2. ^ ספר יהושע פרק י' פסוק י"א
  3. ^ ספר מלכים א' פרק ט' פסוק כ'-כ"א