לבונה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Information-silk.svgלבונה
Boswellia sacra - Köhler–s Medizinal-Pflanzen-022.jpg
מיון מדעי
ממלכה: צמחים
מערכה: בעלי פרחים
מחלקה: דו-פסיגיים
סדרה: סבוננאים
משפחה: בושמיים (Burseraceae)
סוג: לבונה
שם מדעי
Wikispecies-logo.svg Boswellia
תפרחת ועלה הלבונה
שרף הלבונה
מור ולבונה

לבונה היא שרף ריחני המופק מהעצים מסוג לבונה (שם מדעי: Boswellia) השייכים למשפחת הבָּשְמִיִים (Burseeraceae), בעיקר מהמין Boswellia thurifera (הידוע גם כ-Boswellia sacra או Boswellia carteri). השימוש העיקרי בלבונה הוא העלאת קטורת.

מקור השם[עריכת קוד מקור | עריכה]

המקור העברי של השם לבונה הוא מקראי, למשל בשיר השירים[1] המפרט את סוגי הבשמים: "נֵרְדְּ וְכַרְכֹּם, קָנֶה וְקִנָּמוֹן, עִם, כָּל-עֲצֵי לְבוֹנָה; מֹר, וַאֲהָלוֹת, עִם, כָּל-רָאשֵׁי בְשָׂמִים". משוער שהשם הגיע מהמילה לָבָן. בפניקית הוא קרוי "לבנת" ובארמית: "לְבוּנְתָּא".

באנגלית הלבונה קרויה "Frankincense", שם שמקורו בצרפתית עתיקה: "franc encens" ("קטורת טהורה"). הלבונה ידועה גם כ"אוליבאנום" (olibanum), שם שמקורו בערבית, "א (ל)-לֻבַּאן" (لُبَان ; כלומר "החלב"), ומתייחס למוהל החלבי שמפיקים מקליפת עץ הלבונה לשם הכנת הבושם.

תאור כללי[עריכת קוד מקור | עריכה]

הלבונה מיוצרת על ידי ייבוש טבעי של נוזל השרף של עצי הלבונה. הלבונה מופיעה בצורת גרגרים לבנים־צהבהבים או אדומים. הלבונה מסיסה בנוזל אורגני, אך לא במים. טעמה מר, ריחה מוגבר על ידי חימום והוא כבד ומתקתק. ללבונה יש יכולת חיטוי, ולכן אחד השימושים בה הוא לתרופות.

אזורי הגידול העיקריים של עצי הלבונה, וכן גם מקור הלבונה, הם בדרום חצי האי ערב, סומליה ואתיופיה. על פי המסופר בתנ"ך סביר להניח כי בתקופת המלך שלמה גידלו את הלבונה בעמק הירדן ובאזור ים המלח[2].

מאזורי הגידול העיקריים ובייחוד מדרום חצי האי ערב‏[3], היו שיירות גמלים עם מטען של מור ולבונה יוצאות לחופי הים התיכון ובייחוד לעזה, על מנת להעביר את הסחורה שנחשבה יקרה מאוד (בדומה לזהב) ליוון ולרומא. כשכבש אלכסנדר הגדול את עזה הוא מצא מחסנים של לבונה שמהם שלח ספינה שלמה ליוון. מסופר על הקיסר נירון ששרף את כל מלאי הלבונה השנתי של העיר רומא בטקס ההלוויה לאשתו פופיאה.

המרכז הקדום של הסחר בלבונה היה כנראה העיר האבודה אובר שלעתים זוהתה עם האתר "אירם" בעומאן. אובר נתגלתה מחדש בתחילת שנות ה-90 של המאה ה-20 ומתבצעות בה חפירות ארכאולוגיות. על הסחר במור ולבונה שלטו הנבטים, ולאורך הדרך שהובילו בה את השיירות, דרך הבשמים הקימו את עריהם. דרך הבשמים ועריה הוכרזו אתר מורשת עולמית על ידי אונסק"ו בשנת 2005.

הסחר בלבונה פסק סביב שנת 300 לספירה עקב עליית הנצרות, התפשטות המדבר שהקשתה על חציית השיירות ופשיטות של פרתים.

השימוש בלבונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

השימוש העיקרי בלבונה הוא בפולחן הדתי. על פי הרודוטוס נהגו בבבל לשרוף לבונה בשווי של 1,000 כיכר־כסף בחג לכבוד האל מרדוך. הכהנים במצרים העתיקה נהגו להקטיר לבונה במקדשי האלים, והסינים וההודים משתמשים בה עד היום.

ברפואה העממית משתמשים בלבונה בחבישה של פצעים וכיבים, כתרופה נגד הכשות נחשים ועקרבים ולמחלות של דרכי הנשימה והעיכול. מחקר חדש של חוקרים ישראלים גילה שלצמח יש השפעה בהפחתת חרדה ודיכאון באופן שעדין לא מוכר למדע. משמש גם בתור תבלין ובתור סם מרפא הנקרא בשם "מסטיק ערבי" או "מסטיק תימני" ביחד עם שרף עץ האלה בגלל הדמיון הרב בין שניהם, שהם יחד יכולים לשמש בתור קטורת בצורתם הקשה. כמו כן השימוש בלבונה נפוץ אצל רקדנים (רקדני בלט בעיקר), והוא משמש כחומר נגד החלקה.

ביהדות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • בפולחן הדתי:
    • קטורת - יחד עם המור, סוג נוסף של בושם, שימשה הלבונה כקטורת בפולחן הדתי ביהדות. כך למשל הצו בתורה המורה להשתמש ב"שֶׁמֶן, לַמָּאֹר; בְּשָׂמִים לְשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה, וְלִקְטֹרֶת הַסַּמִּים."‏[4][5].
    • מנחה – כחלק מהקורבן " וְנֶפֶשׁ, כִּי-תַקְרִיב קָרְבַּן מִנְחָה לַה'--סֹלֶת, יִהְיֶה קָרְבָּנוֹ; וְיָצַק עָלֶיהָ שֶׁמֶן, וְנָתַן עָלֶיהָ לְבֹנָה"‏[6][7].
    • לחם הפנים - הן שתים עשרה כיכרות הלחם שהיו מונחות על השולחן במשכן ובבית המקדש: "וְנָתַתָּ עַל-הַמַּעֲרֶכֶת, לְבֹנָה זַכָּה; וְהָיְתָה לַלֶּחֶם לְאַזְכָּרָה, אִשֶּׁה לַה'"‏[8].
  • תמרוקים – " מִי זֹאת, עֹלָה מִן-הַמִּדְבָּר, כְּתִימְרוֹת, עָשָׁן: מְקֻטֶּרֶת מֹר וּלְבוֹנָה, מִכֹּל אַבְקַת רוֹכֵל"‏[9].

הלבונה נזכרת עשרים פעמים במקרא, כסממן קטורת אשר שימש לצורך עבודת ה' במשכן ובמקדש, כתוספת לקרבן מנחה‏[10] ולקטורת התמיד‏[11]. את הלבונה הפקידו יחד עם שאר אוצרות המקדש בלשכה מיוחדת‏[12], והיא הופקדה בידי ממונים מיוחדים‏[13].

השרף הטהור והאיכותי נקרא 'לבונה זכה'‏[14]. הלבונה נכללת בין מיני הבשמים היוקרתיים של העולם העתיק‏[15]. לפי המספר הרב של אזכוריה, היא הייתה סממן הקטורת השכיח ביותר בשימושיו. היא יובאה עם הזהב בדרכי המסחר משבא‏[16].

הלבונה מזוהה בוודאות הודות למסורת זיהוי רציפה ופעילה עד ימינו בשל שימוש ממושך בה בחברות מסורתיות רבות. גם שמות הלבונה מצביעים מבחינה אטימולוגית על הצבע הלבן- חלבי של שרף העץ טרם קרישתו (בארמית ובסורית הוא נקרא 'לבונתא', בערבית 'לבאן'). למעשה, כל הפרשנים החשובים זיהו עם הסוג .Boswellia sp את הלבונה‏[17].

בנצרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הלבונה מוזכרת בברית החדשה בין המתנות שחילקו שלושת האמגושים (חכמי המזרח) לישו "וַיָּבֹאוּ הַבַּיְתָה וַיִּרְאוּ אֶת־הַיֶּלֶד עִם־מִרְיָם אִמּוֹ וַיִּפְּלוּ וַיִּשְׁתַּחֲווּ־לוֹ וַיִּפְתְּחוּ אֶת־אֹצְרֹתֵיהֶם וַיַּקְרִיבוּ לוֹ מִנְחָה זָהָב וּלְבוֹנָה וָמֹר"‏[18]. בתחילה התייחסה הכנסייה הקתולית להקטרת הלבונה כאל סממן פגאני ואסרה על הקטורת בייחוד משום שהנוצרים הנרדפים נדרשו להקטיר קטורת לפני דמות הקיסר כדי להוכיח את נאמנותם. אבל כשאירופה הפכה בהדרגה לנוצרית החלו גם אצל הקתולים להשתמש בקטורת ומשערים כי הכנסייה החלה להשתמש בלבונה כחלק מהפולחן הדתי החל מהמאה ה-4 לספירה.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים בשפה העברית:

קישורים בשפה האנגלית:

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ מגילת שיר השירים, פרק ד', פסוק י"ד
  2. ^ "עַד שֶׁיָּפוּחַ הַיּוֹם, וְנָסוּ הַצְּלָלִים--אֵלֶךְ לִי אֶל-הַר הַמּוֹר, וְאֶל-גִּבְעַת הַלְּבוֹנָה" (מגילת שיר השירים, פרק ד', פסוק ו')
  3. ^ המכונה במקרא שְבָא – " לָמָּה-זֶּה לִי לְבוֹנָה מִשְּׁבָא תָבוֹא"ספר ירמיהו, פרק ו', פסוק כ'
  4. ^ ספר שמות, פרק כ"ה, פסוק ו'
  5. ^ ובמקום אחר :"וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה קַח-לְךָ סַמִּים, נָטָף וּשְׁחֵלֶת וְחֶלְבְּנָה, סַמִּים, וּלְבֹנָה זַכָּה: בַּד בְּבַד, יִהְיֶה. לה וְעָשִׂיתָ אֹתָהּ קְטֹרֶת, רֹקַח מַעֲשֵׂה רוֹקֵחַ, מְמֻלָּח, טָהוֹר קֹדֶשׁ".(ספר שמות, פרק ל', פסוק ל"ד).
  6. ^ ספר ויקרא, פרק ב', פסוק א'
  7. ^ ובאותו פרק "וְאִם-תַּקְרִיב מִנְחַת בִּכּוּרִים, לַה'--אָבִיב קָלוּי בָּאֵשׁ, גֶּרֶשׂ כַּרְמֶל, תַּקְרִיב, אֵת מִנְחַת בִּכּוּרֶיךָ. וְנָתַתָּ עָלֶיהָ שֶׁמֶן, וְשַׂמְתָּ עָלֶיהָ לְבֹנָה; מִנְחָה, הִוא"(ספר ויקרא, פרק ב', פסוקים י"ד-ט"ו)
  8. ^ ספר ויקרא, פרק כ"ד, פסוק ז'
  9. ^ מגילת שיר השירים, פרק ג', פסוק ו'
  10. ^ ספר ויקרא, פרק ב', פסוק א' ועוד
  11. ^ ספר שמות, פרק ל', פסוק ל"ד
  12. ^ ספר נחמיה, פרק י"ג, פסוקים ה'-ט'
  13. ^ ספר דברי הימים א', פרק ט', פסוק כ"ט
  14. ^ ספר ויקרא, פרק כ"ד, פסוק ז'
  15. ^ מגילת שיר השירים, פרק ד', פסוק י"ד
  16. ^ ספר ישעיה, פרק ס', פסוק ו' וספר ירמיהו, פרק ו', פסוק כ'
  17. ^ זהר עמר, צמחי המקרא, ירושלים, תשע"ב, עמ' 100-99
  18. ^ הבשורה על פי מתי פרק ב' י"א