נפתלי הרץ וייזל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Naphtali Herz Wessely.JPG

נפתלי הרץ וייזל (לעתים ויזל; שמו הלועזי: הארטוויג וסלי, Hartwig Wessely; בר"ת: נה"ו או רנה"ו; ה' בטבת ה'תפ"ו – אור לא' באדר ב' ה'תקס"ה, 9 בדצמבר 172528 בפברואר 1805) היה בלשן ומשורר עברי, מאבות תנועת ההשכלה היהודית. חיבורו "דברי שלום ואמת", שעניינו שינוי מקיף בחינוך היהודי, עורר פולמוס סוער בין המשכילים הראשונים ובין רבני קהילות באירופה. מחזור השירים שחיבר על דמותו של משה, "שירי תפארת", השפיע על כמה דורות של משוררים אחריו, וחלק מן החוקרים רואים בו את ראשיתה של הספרות העברית החדשה.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נעוריו וראשית דרכו[עריכת קוד מקור | עריכה]

משפחתו של נפתלי הרץ הייתה משפחת סוחרים יהודית בשם רייז, שמוצאה במחוז פודוליה שבפולין. בעקבות פרעות ת"ח ת"ט ב-1648 עברה המשפחה לקרקוב ואחר כך לאמסטרדם. לאחר שצברה המשפחה הון במסחר היא עברה לעיירה ויזל (Wesel) שבגרמניה. על שם העיירה שונה שם המשפחה לוייזל או לוסלי (Wessely). לרגל עסקי המסחר שלה ובשל הקשרים הכלכליים שפיתחה עם מלך דנמרק עברה המשפחה להמבורג, שם נולד נפתלי הרץ לאביו יששכר בר וייזל ב-9 בדצמבר 1725. בילדותו עברה המשפחה לקופנהגן, שם סיפק אביו סחורה ומוצרים למלך, ושם החל נפתלי הצעיר לקבל חינוך יהודי מקובל: לימודי תורה ותלמוד. ב-1735 בא המדקדק שלמה זלמן הנאו (הינא, הענע) לקופנהגן, ואביו של נפתלי הרץ שכר אותו כמורה פרטי לבנו. בהשפעתו של הנאו החל נפתלי הרץ להתעניין בדקדוק עברי וממנו גם קיבל את הנטייה לפרוץ מתחומי הלימוד היהודי המסורתי ולהתעניין בהיסטוריה, בגאוגרפיה, בטבע ובמתמטיקה. הוא החל לקרוא בספרי מדע עבריים מימי הביניים, ואף למד לשונות זרות ובהן גרמנית וצרפתית. הוא גם למד בישיבות של גדולי התורה, בהן בישיבתו של רבי יהונתן אייבשיץ, ורכש בקיאות בתלמוד, בהלכה ובאגדה.

ספרו של נפתלי הרץ וייזל לבנון - גן נעול

ב-1742, בהיותו בן שבע-עשרה, הגיע לידיו התנ"ך בתרגומו לגרמנית של מרטין לותר, ושם קרא גם את הספרים החיצונים. הוא החליט לתרגם את הספר החיצוני "חכמת שלמה" לעברית, ואף הוסיף לו פירוש קצר שלימים הרחיב אותו לחיבור בשם "רוח חן". התרגום כתוב על טהרת העברית המקראית; נורמה זו של שימוש בלשון המקרא בלבד (שאותה רכש גם מהנאו, שתיקן את לשון הסידור כך שתתאים לה) ליוותה עוד שנים ארוכות את העברית של תנועת ההשכלה.

בהדרכת אביו ודודיו החל לעסוק במסחר, ולאחר מספר שנים החל לעבוד בבנק של הבנקאי היהודי פייטל היינה אפריים באמסטרדם. באמסטרדם חבר לקבוצה קטנה של יהודים משכילים, בהם דוד פרנקו-מנדס ואחרים, והחל להתעמק בדקדוק העברית של המקרא. בין השנים תקכ"ה-תקכ"ו (17651766), הוציא בשני חלקים את הספר "גן נעול", שהוא חקירה במשמעות ובצורות של השורש "חכם", ואשר נועד להיות חלק מסדרת ספרי דקדוק בשם "לבנון". תפיסתו הדקדוקית של נפתלי הרץ הייתה שמאחר שהשפה העברית היא שפתו של הקב"ה, לא ייתכנו בה מילים נרדפות; ועל כן הוא מתאמץ להבחין בין מילים ומושגים מקבילים, מה שמסרבל את פירושיו והופך אותם לבלתי-מדעיים.

ברלין[עריכת קוד מקור | עריכה]

באמסטרדם הגיע נפתלי הרץ לעצמאות כלכלית, ופתח בית מסחר משל עצמו. ב-1769 חזר לקופנהגן, ונשא שם אישה בשם שרה. אחר כך הורע מצבו הכספי, וב-1774 עבר לברלין לנהל את בית המסחר של יוסף פייטל אפרים (בנו של היינה פייטל אפרים).

עוד לפני שבא לברלין עמד בקשרי מכתבים עם משה מנדלסון. הוא שיבח את ספרו של מנדלסון, פיידון‏[1], והציע לתרגם אותו לעברית. משבא לברלין העמיקה הידידות ביניהם, אף על פי שנפתלי הרץ היה שמרן יותר בדעותיו ובהשכלתו ממנדלסון. ב-1775 פרסם את ספרו השני, "יין לבנון", שהוא פירוש בלשני על מסכת אבות, ועליו קיבל הסכמות מלאות שבחים מרבי יחזקאל לנדא מפראג בעל "הנודע ביהודה" ורבי דוד טבל מליסה, שעתידים היו לרדוף אותו בהמשך ימיו. את הפירוש הרחב "רוח חן" על "חכמת שלמה" הוציא ב-1780, ועליו כבר לא הופיעו הסכמות של רבנים (כנראה בגלל ההתנגדות לעיסוק בספרים החיצונים). ב-1778 יצא לאור הכרך של התרגום והביאור של מנדלסון לספר שמות, ובראשו הקדים נפתלי הרץ שיר בשם "מהלל רֵע", ובו דברי שבח על מנדלסון וביקורת על החינוך היהודי בן הזמן. נפתלי הרץ התרעם על כך שאין מלמדים את הילדים מקרא (לבד מחומשי התורה) ולא דקדוק ופירוש המילים בעברית.

באותן שנים ירד בעל בית המסחר שלו מנכסיו, ונפתלי הרץ פוטר מעבודתו והגיע למצוקה כלכלית. הוא החל לעבוד כמורה לילדים, אולם לא מצא רווחה גם בתחום זה: הורי הילדים האדוקים לא שכרו אותו משום שהיה חדשן מדי לטעמם, והמשכילים לא שכרו אותו משום שהיה שמרן מדי, והתנגד לחידושי מחקר הטבע בני הזמן משום שלא הלמו את הפסוקים בספר בראשית. הוא אמר על עצמו לימים כי "הישנים יחשדוני לחדש, והחדשים יחשדוני לישן". באותן שנים החל לעבוד על מילון עברי מקיף, שלא יצא לאור. אז גם חיבר את הפירוש לספר ויקרא בסדרת התרגום והביאור של מנדלסון. הפירוש מקיף ועמוק מאוד, אבל לדעת המבקרים התמקד יתר על המידה בשאלות לשוניות, ובגלל רצונו ליישב את המקראות עם דברי חז"ל הפך מסורבל וארוך. בכל אופן בזכות הוצאת הפירוש נפתרה בעיית המחסור הכלכלי של נפתלי הרץ.

"דברי שלום ואמת"[עריכת קוד מקור | עריכה]

Wessely Divre Shalom VeEmet.JPG

ב-13 באוקטובר 1781 הוציא יוזף השני, קיסר הקיסרות הרומית הקדושה, את "כתב הסובלנות" (Toleranzedikt) שלו. המטרה של כתב הסובלנות הייתה להביא למודרניזציה של העם היהודי, ולצורך זה הוענקו ליהודים זכויות רבות ובוטלו איסורים שונים שחלו עליהם, אך גם הוטלו עליהם חיובים חדשים, בפרט בתחום החינוך. בכתב הסובלנות בוטלו חלק מהמסים שנהגו עד אז, הותר ליהודים ללמוד מקצועות שהיו אסורים להם, לנהל בתי עסק, והם לא חויבו עוד ללבוש בגדים מיוחדים; מנגד, הטיל הכתב רשימה ארוכה של הגבלות וגזרות חדשות וישנות על היהודים, ובהן איסור ישיבה באזורים מסוימים באוסטריה, מסים חדשים, איסור על כתיבת פנקסי הקהילות בעברית או ביידיש אלא רק בגרמנית ועוד. כתב הסובלנות עסק גם בחינוך היהודי: הותר ליהודים ללמוד בבתי הספר המודרניים של המדינה ולפתוח בתי ספר מודרניים משל עצמם שבהם ילמדו בגרמנית.

רוב הציבור היהודי והנהגתו הרבנית קיבלו בספקנות את ההיתרים החדשים, וסברו שהם מיועדים לתועלת הקיסר יותר מאשר לטובתם. אפילו מנדלסון הסתייג מהצו, וחשד – ככל הנראה בצדק – שכוונתו של הקיסר להביא להתבוללות של היהודים ולהמרת דתם לנצרות. אולם נפתלי הרץ ראה ב"כתב הסובלנות" הזדמנות גדולה, ופרסם את החוברת "דברי שלום ואמת", שבה קרא ליהודים לאמץ את התקנות החדשות. לדבריו בחוברת, יש צורך לחזק את לימוד "תורת האדם", כלומר המדעים הכלליים – מדעי החברה ומדעי הטבע – כדי ש"תורת ה'", כלומר התורה והמצוות, יסתמכו עליהם. לשיטתו, בגלל הצרות והרדיפות עזבו היהודים את לימוד החכמות החיצוניות ואפילו את לימוד הדקדוק והתנ"ך, וכעת באה להם הזדמנות לערוך רפורמה בחינוך היהודי ולהחזיר לימודים נחוצים אלה לעולמם:

והנה לחנך נערי בני ישראל על הסדר הנכון יחלק לשתי מחלקות; המחלקת האחת היא ללמדו תורת האדם, והן הדברים שבעבורן בעליהן ראויין להקרא בשם אדם, כי הנעדר מהן כמעט שלא יאות לו התאר הזה, וכמו שיתבאר. והמחלקות השנייה היא ללמדו תורת ה', שהן חקי האלהים ותורותיו. [...]

ובכלל תורת האדם הן הידיעות הנימוסיות, דרכי המוסר והמידות הטובות [...] וכן לדעת קורות הדורות (היסטאריע) וצורת הארצות והימים (גיאוגרפיא) ומנהגי המדינות ומשפטי המלכים וכיוצא באלה, וכן כוללת החכמות הלימודיות, כמו חכמת המספר (אריטמעטיק) וחכמת המדידה (גיאומעטריא) וחכמת תכונת השמים (אסטראנאמיא) וכיוצא בהן. [...]

והנה תורת האדם קודמת בזמן לחקי האלהים העליונים [...] והשני אף על פי שחקי האלהים ותורותיו נעלים מאוד מתורת האדם, הם קשורים ודבוקים בה, ובמקום שתכלה תורת האדם תתחיל התורה האלהית ותגד לנו דברים שאין בכח שום אדם להשיגם, ולכן המסכל חקי האלהים ויודע תורת האדם, אף על פי שלא יהנו מאורו חכמי ישראל בחכמת התורה, יהנו ממנו שאר בני האדם שבכל העמים; והמסכל תורת האדם, אף על פי שיודע חקי האלהים, אינו משמח לא את חכמי עמו ולא את שאר בני האדם. וכן אמרו חכמים: כל תלמיד חכם (שהוא היודע חקי האלהים ותורותיו) שאין בו דעה (נמוסיות ודרך ארץ) נבלה טובה הימנו.

לשם לימוד "תורת האדם" צריכים היהודים גם ללמוד גרמנית, כדי שיוכלו ללמוד את המדעים כראוי. סדר הלימודים צריך להיות מדורג, ולימודי המקרא חייבים להיות השלב הבסיסי בלימודו של כל ילד. מצד שני, לא כל ילד חייב ללמוד תלמוד; מי שיכולתו אינה מספיקה לתלמוד די שילמד מקרא, משנה וידיעות כלליות וייעשה סוחר או בעל מלאכה. נפתלי הרץ לא יצא בחוברת נגד הרבנים או התלמוד, כמו המשכילים בזמנו ובזמן שאחריו, אבל מכיוון שלרוב הרבנים באירופה באותו זמן לא הייתה כל השכלה כללית, הייתה בדבריו קריאת תיגר גדולה על העולם הרבני, שהתמצתה בדברים שציטט מויקרא רבה: "כל תלמיד חכם שאין בו דעת – נבילה טובה הימנו".

מיד כשיצאה החוברת קמה התנגדות גדולה של הרבנים. הרב יחזקאל לנדא, בעל "הנודע ביהודה", קרא לנפתלי הרץ "איש רשע", וביטל מכול וכול את הדעות שעלו בחוברת. הרב דוד טבל (טעבלי) מליסה דרש בבית הכנסת שלו בשבת הגדול דרשה חריפה, שהופצה אחר כך בכתב בקהילות ברחבי אירופה, נגד החוברת: "רע עלי המעשה אשר ראיתם מאיש חנף ומרע, איש עני בדעת, הדיוט שבהדיוטים... זד היהיר הלזה, צורר היהודים... ניאץ קודש עליון ומקדשיו" וכיוצא באלה חרפות וגידופים, וקרא להחרים ולנדות את נפתלי הרץ. הדי המחלוקת הגיעו עד וילנה, שם נשרפה החוברת בחצר בית הכנסת; יש מחלוקת במחקר אם ועד כמה היה הגאון מווילנה מעורב בפעולות נגד נפתלי הרץ. הביקורת הגלויה התמצתה בעיקר בכך שנפתלי הרץ עשה את התורה טפלה ללימודי המדעים והחכמות, ובכך שהוא מקפח את פרנסתם של מלמדי התינוקות היהודים; אולם הדחיפה העיקרית לפעולות נגד החוברת באה מן ההבנה שנפתלי הרץ קורא למעשה ליצירתה של אליטה מודרנית חילונית חדשה במקביל לעולם הרבני-ההלכתי, שהיה עד אז השליט הבלעדי בעולם הרוח של יהודי אשכנז, פולין ומזרח אירופה.

לא בכל מקום התקבלה החוברת בביקורת; בקהילת טריאסטה שבאיטליה חזקו את ידיו של נפתלי הרץ ואף פתחו בית ספר ברוח דבריו. הוא שלח להם איגרת, שאחר כך פרסם אותה בשם "רב טוב לבית ישראל", ובה מיתן במקצת את דבריו, והבהיר שלא הייתה כוונתו שלימוד התורה יהיה טפל ללימוד החכמות החיצוניות. הוא קיבל מכתבים שבהם הסכמה לשיטתו גם מרבני קהילות נוספים באיטליה, אם כי היו חכמים באיטליה שהסתייגו משיטתו, כדוגמת ר' ישמעאל הכהן, רבה של מודנה. רב העיר ברלין, צבי הירש לוין, החל בהליכים לגירוש נפתלי הרץ מן העיר, ואולם מנדלסון פנה לשלטונות שהבטיחו את הגנתם. דוד פרידלנדר ומשכילים נוספים עוררו פרובוקציות כנגד הרבנים על רקע הפולמוס, נראה שלא ברצונו של נפתלי הרץ; פרידלנדר אף תרגם את "דברי שלום ואמת" לגרמנית. בנו של הרב לוין, שאול ברלין, שהיה בעצמו רב קהילה אבל גם משכיל בסתר, חיבר בעילום שם סאטירה לגלגנית על העולם הרבני בשם "כתב יושר", שנועדה להגן על "דברי שלום ואמת", אך נדפסה רק אחרי מותו של ברלין ב-1794. נפתלי הרץ מצדו כתב עוד שתי איגרות, "עין משפט" ו"רחובות", להשיב על טענותיו של ר' דוד טבל, אבל באיגרת האחרונה הוא כבר מכיר בכך השינוי שקיווה לו לא התחולל: "סוף דבר, תחת חיטה יצא חוח, ותחת שעורה באשה; תמו דברי נפתלי". הוא מצדו עזב את הפולמוס בין הרבנים והמשכילים ופנה לעסוק ביצירה ספרותית.

"שירי תפארת"[עריכת קוד מקור | עריכה]

שירי תפארת, ברלין תקמ"ט 1789

ב-1785 הוציא נפתלי הרץ לאור את "ספר המידות", העוסק במוסר ובחכמת הנפש, ובו מעט מתפיסות המוסר שהתעוררו באותן שנים באירופה. בזמן העבודה על הספר, ב-1783, מתה אשתו, ומאז ועד סוף חייו עבד על יצירתו הגדולה "שירי תפארת".

"שירי תפארת" הוא אפוס שירי על תקופת המקרא העוסק בדמותו של משה. יש בו שישה חלקים ושמונה-עשר שירים. החלק הראשון יצא לאור ב-1789, ארבעת החלקים הבאים יצאו ב-1802, והחלק האחרון יצא רק לאחר מותו, ב-1829. כנראה התעורר לחיבור היצירה בעקבות עיסוקו בספר שמות, וגם מתוך היצירות התנ"כיות שחיברו המשוררים הגרמנים באותה תקופה: המשורר הגרמני פרידריך גוטליב קלופשטוק פרסם בין השנים 17481773 את Messiade ("שירת המשיח"), פואמה גדולה על ישו, וכנגדה חיבר נפתלי הרץ את "שירי תפארת", שהם Moseide ("שירת משה"). השירים נכתבו – לראשונה מחוץ לשירת יהודי איטליה – במשקל הברתי, ומשקל זה שימש את משוררי ההשכלה הבאים עד תקופת התחייה.

מצד תוכנם משקפים השירים את גדולתו של משה, ומתארים גם את ההומניות שלו. הם עוסקים בקורותיו של משה ועם ישראל מהולדת משה עד מעמד הר סיני. יש בהם גם רעיונות פסיכולוגיים וגם רמיזות אקטואליות ובקשת גאולה רוחנית ומדינית ליהודים. נפתלי הרץ עצמו כתב שמטרתו בכתיבת השירים לא הייתה ליצור יצירה פיוטית חדשה, אלא לבאר את המקראות ו"לקרב הבריות לתורה בנעימת השיר". הוא ממשיך את דרכו השמרנית מבחינה דתית, וכמעט שאין בשירים עניינים שלא נזכרו במדרשי חז"ל או אצל הפרשנים. "שירי תפארת" עשו רושם גדול מיד עם צאתם, ותורגמו לצרפתית ולגרמנית.

נפתלי הרץ נותר כל חייו על התווך שבין עולם ההשכלה ועולם המסורת. בהופעתו החיצונית נראה כמשכיל אירופי בן הזמן, אולם מצד שני המשיך לשמור מצוות, וכשפנו אליו עורכי עיתון המשכילים "המאסף" שיכתוב אצלם, הסכים רק בתנאי שלא יתפרסמו בעיתון "שירי עגבים", לא יהיה עיסוק במיתולוגיה היוונית ולא ייכתבו דברי לגלוג וסאטירה על המסורת היהודית. בעת זקנתו הוצעה לו משרת רבנות בקהילה הפורטוגזית בלונדון (נפתלי הרץ רחש מאז ימיו באמסטרדם נטייה חיובית ליהדות הספרדית, ואף העדיף את ההגייה הספרדית של העברית), אך הוא סירב להצעה.

בברלין כתב עוד מספר שירים, בין השאר שירי הזדמנות לרגל אירועים בחיי הנסיכים והקיסרים האירופאיים בני הזמן, פרסם יצירות ב"המאסף" והשאיר עוד כמה ספרים בכתב יד. ב-1804 עבר לעיר המבורג, ושם עוד כתב ודרש דרשות בציבור. ב-28 בפברואר 1805 הלך לעולמו ונקבר בבית הקברות של הקהילה הספרדית באלטונה.

הערכת דמותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

את הגישות השונות בין ההיסטוריונים על משמעותו של פולמוס "דברי שלום ואמת" סיכם ההיסטוריון משה סמט:

"יש מחלוקת בין ההיסטוריונים לגבי מידת החדשנות והפגיעה במסורת מצד שני משכילים אלה [=מנדלסון ווייזל]. המאוחרים נוטים לראות את מנדלסון ווייזל כאנשים מסורתיים ממש, ולפי זה נראים בעלי דברים שלהם, הרבנים, כקנאים ביותר; המחברים האורתודוקסים דנים לכף חובה את מנדלסון ואת וייזל, ורואים בהם אנשים שראויים היו ללקות מידי גדולי דורם; והנאו-אורתודוקסים רואים בהם צדיקים, שרבני דורם הסתייגו מהם, משום שנכשלו בתלמידים, שהקדיחו כעבור זמן את תבשילם".

סמט עצמו נוטה להמעיט בעוצמתו של הפולמוס, ולדבריו, כעבור כמה שנים כבר התייחסו הרבנים לווייזל כאל אדם כשר כבתחילה, ואף שבחו אותו ואת ספריו. למעשה בעולם האורתודוקסי ממשיכות שתי הגישות המנוגדות ביחס אל וייזל עד המאה ה-21: רבים מן הרבנים מתחייסים אליו כאל רשע ואוסרים על עיון בספריו, גם הכשרים; בשנות התשעים של המאה העשרים התפרסמה בכתב העת החסידי "קובץ בית אהרן וישראל" סדרת מאמרים מפורטת בגנותו. חסידי ברסלב מחזיקים במסורת לפיה כתב יד של גרסה אחרת של הספר "יין לבנון", ובו דברי כפירה מפורשים, הושלך לאש על ידי ר' נחמן מברסלב[2]. לעומת זאת רבנים ומחברים רבים ציטטו מדבריו של נפתלי הרץ, ובהם למשל המלבי"ם בכמה מקומות בפירושו, רבי ישראל ליפשיץ בעל "תפארת ישראל" והרש"ר הירש. גם הראי"ה קוק ובנו הרצי"ה היו מזכירים את נפתלי הרץ לטובה, ובהתאם לכך נוהגים בישיבות הרואות עצמן תלמידי הרב קוק ללמוד את כתביו. מהדורות חדשות של ספריו יצאו לאור בהוצאות תורניות במאה העשרים ובראשית המאה ה-21.

אצל המשכילים במאה ה-19 נחשב וייזל כאחד מאבות תנועת ההשכלה, ביחד עם מנדלסון. "שירי תפארת" שלו נפוצו בין אנשי תנועת ההשכלה באירופה בעשרות השנים הבאות, בין השאר בגלל תפיסות ההשכלה המשוקעות בהם, ונכתבו עליהם דברי שבח רבים. מנגד באה גם ביקורת על יבשותם ואורכם של השירים. את הערכת שירתו של נפתלי הרץ סיכם במאה העשרים ח"נ ביאליק:

על שטח מרובה של ששה חלקים שלמים הוא הולך וחורז בלי הפסק בזה אחר זה חרוזים שקולים, מונוטוניים וקלושי תוכן על-דבר המסופר כבר בחומש: על יציאת מצרים וחיי משה. ויותר משיש שם ספור יש שם דרוש מליצי, שבאורי מקראות מובלעים בו דרך-אגב. להרגשה עמוקה אין סימן ולכח-הציור אין זכר... מספרים, כי הרבה מן המשכילים ידעו פרקים רבים מן הספר ההוא בעל-פה ובשעת מקרא חרוזיו היו מורידים דמעות מתוך שפע התפעלות ודבקות. בימינו, כשנשתנו הטעמים, קשה לנו להעשות שותפים להתפעלותם, אבל אפשר לנו להסבירה. חרוזיו הקלים והשוטפים של ויזל, הכתובים בשפת הנביאים המחודשת וכוללים דברי השתפכות שיש בהם מן ההגיון ומרוח ההומניות ועם זה אינם גבוהים ועמוקים הרבה מהשגת קוראיהם – הם הם שהיו כטל ללבות יבשים של חובשי-בית-המדרש, מאלה ש'הציצו ונפגעו', לעורר בהם געגועים סתומים על איזו 'השכלה בת השמים', שלא ידעו מה היא ושבעיקר נגלתה להם בדמות סלסול 'השפה השרידה היחידה', שפת כתבי-הקדש בטהרתה, וצרוף הדת מאמונה תפלה. מצד זה הייתה השפעתו הספרותית של ויזל המשורר באמת מרובה מאוד גם בדורו ובארצו וגם על המשכילים הראשונים בדור הבא אחריו, בגליציה וברוסיא, מקום אֵחרה ההשכלה לבוא.

אצל חוקרי הספרות העברית קיימות שתי סיעות ביחס לשאלה מתי החלה הספרות העברית החדשה. סיעה אחת רואה במחזות של רבי משה חיים לוצאטו את נקודת הפתיחה. לעומתה הסיעה השנייה, ובה בין השאר יוסף קלוזנר וברוך קורצווייל, מחשיבה את רמח"ל כשריד אחרון לתקופת היצירה של המקובלים במאות ה-1517, ולא כפתיחתה של התקופה הבאה. היוצר העברי הידוע הבא אחרי רמח"ל הוא משה מנדלסון, אבל רוב יצירתו של מנדלסון הייתה בגרמנית, וכתיבתו העברית לא המשיכה אחריה מורשת של יצירה. לעומתו נפתלי הרץ כתב עברית בלבד, ו"שירי תפארת" שלו השפיעו על הספרות העברית עוד עשרות שנים אחרי מותו; רבים ממשוררי ההשכלה, ובהם שלום הכהן, מאיר הלוי לטריס, אד"ם הכהן ואפילו יל"ג ראו עצמם כיורשיו וכממשיכי דרכו. מטעמים אלו קבעו קלוזנר וקורצווייל שנפתלי הרץ הוא אשר פתח בחיבורו "דברי שלום ואמת" את עידן הספרות העברית החדשה.

יצוגיו בתרבות הישראלית[עריכת קוד מקור | עריכה]

שלט רחוב

על שמו של נפתלי הרץ וייזל נקרא רחוב בתל אביב.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • שמחה אסף, מקורות לתולדות החינוך בישראל, (עורך: שמואל גליק), ניו יורק וירושלים: תשס"ב.
  • אלכסנדר זיסקינד מימון, קובץ מאמרים ועניינים שונים עם באר היטב על ביאורו של נפתלי הרץ וייזל לחומש ויקרא, וילנה: תרנ"ד.
  • מ"ש סמט, "מ' מנדלסון, נ"ה וייזל ורבני דורם", בתוך: מחקרים בתולדות עם ישראל וארץ ישראל, א, תש"ל, עמ' 233–257.
  • שמואל פיינר, מהפכת הנאורות – תנועת ההשכלה היהודית במאה ה-18, ירושלים: תשס"ב.
  • יוסף קלוזנר, היסטוריה של הספרות העברית החדשה, כרך א, ירושלים תשי"ב, עמ' 103–150
  • נח רוזנבלום, האיפוס המקראי מעידן ההשכלה והפרשנות – מחקר בדרכי ההגות והפרשנות של נפתלי הירץ ווייזל ב"שירי תפארת", ירושלים: תשמ"ג.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

טקסט הכותרת[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ משה מנדלסון, ‏פעדאן, במאגר הספרים הסרוקים של הספרייה הלאומית
  2. ^ ר' אליעזר שיק, פעולת הצדיק, ברוקלין: תשל"ח, סימן שפה; כן בשיח שרפי קודש - ברסלב, חלק א וראו: יהודה ליבס, "החידוש של רבי נחמן", דעת, 45 (קיץ תש"ס), עמ' 91–103.
ערך מומלץ
Article MediumPurple.svg