משה זמורה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
משה זמורה

ד"ר משה זְמוֹרָה (25 באוקטובר 1888, קניגסברג, פרוסיה, הקיסרות הגרמנית8 באוקטובר 1961, ירושלים) היה שופט ישראלי, ראשון נשיאי בית המשפט העליון של מדינת ישראל.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראשית דרכו[עריכת קוד מקור | עריכה]

משה זמורה (Moses Smoira) נולד בסתיו 1888 בקניגסברג שבפרוסיה, הקיסרות הגרמנית, להורים שהיגרו מרוסיה: אליעזר, סוחר ועסקן, ממשפחה חסידית, ופנינה (פרל) בת רבי נחמן נתן טרשדינסקי, ממשפחת משכילים.

בצעירותו רכש את השפה העברית (בין היתר בעזרת "אגודת דוברי עברית" בשם "עבריה" בראשות יצחק וילקנסקי) וקנה בה שליטה מצוינת שאפשרה לו להורות אותה לאנשים כגרשם שלום וחיים ארלוזורוב. השופט העליון חיים כהן אמר עליו: "אני חושב שאין סופר עברי שלא קרא מאל"ף עד תי"ו, ובוודאי שאין מקור מן המקורות שלנו שאותו לא למד וקרא".

התחנך בגימנסיה והמשיך ללימודים גבוהים בכמה אוניברסיטאות, כמקובל בזמנו: קניגסברג, מינכן, ברלין, גיסן, היידלברג ופרנקפורט. קיבל תואר דוקטור למשפטים. נישא לאסתר הורביץ.

בשנת 1912 גויס לשירות בחיל התותחנים של צבא הגרמני, שירת במהלך מלחמת העולם הראשונה ונפצע בחזית המזרחית.

בשנת 1920 עלה לארץ ישראל, בהשפעת אשתו הציונית. הוא התעקש ללמוד ערבית בטרם עלייתו.

בארץ ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

לבו של זמורה נמשך אחרי המשפט התאורטי והעיון האקדמי. הוא פתח משרד עורכי דין ונטל לעצמו שותף, חיים קרונגולד, שלקח על עצמו את ההתעסקות בדברים המעשיים.

משה זמורה על כס נשיא בית המשפט העליון בשנת 1952 לערך
טקס באקדמיה למוסיקה בירושלים. משה זמורה שני מימין

באמצע שנות העשרים התמנה למרצה לדיני חברות בבית הספר למשפטים בארץ ישראל, ושם רכש לעצמו שם כמרצה פופולרי ומוכשר. באותו זמן רכש מוניטין בחוגים ציוניים והתמנה ליו"ר בית הדין של ההסתדרות הציונית. במקביל הוא עסק בפעילות ציבורית. בין השאר היה חבר בשנת 1936 בוועד "מפעל היישוב" בירושלים שגבה מס לחיזוק היישוב.‏[1] כיהן כיו"ר הוועד המנהל של האקדמיה למוסיקה בירושלים.[2]

זמורה היה חבר מפא"י וככזה נבחר בידי דוד בן-גוריון לשמש כראש ועדת המצב המשפטית בטרם הקמת המדינה ואחר כך כאחד מחמשת השופטים הראשונים של מדינת ישראל, אשר מונו ב-22 ביולי 1948. בהיותו זקן השופטים, מונה זמורה לנשיא הראשון של בית המשפט העליון. זמורה התעקש שבניין בית המשפט יהיה בירושלים ולא בכרמל בחיפה, היכן שבן-גוריון חפץ למקמו.

היה חבר הוועד הפועל של האוניברסיטה העברית בירושלים במשך שנים רבות.

ב-1 באוגוסט 1954 פרש מכהונתו כנשיא בית המשפט העליון עקב מחלה.

זמורה נפטר בכ"ח בתשרי ה'תשכ"ב, 8 באוקטובר 1961.

בשנת 1989 הונפק בול דואר לזכרו, ערכוֹ 90 אגורות.

משפחתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתחילת מלחמת העולם הראשונה נישא זמורה לאסתר, בתו של מיכאל הורביץ, סוחר עצים ידוע וציוני ותיק (אחותה ג'ני נישאה לקורט בלומנפלד).‏[3] לבני הזוג נולדו שתי בנות: מיכל זמורה-כהן, מוזיקולוגית, ועדה מירבס (רופא בבית החולים בילינסון). בתם מיכל נישאה לשופט בית המשפט העליון חיים כהן בהיותה גרושה, נישואים שעוררו סערה בשל היותם אסורים על פי ההלכה היהודית.

אחיו של משה זמורה, ד"ר יוסף זמורה (1889–1964), היה רופא, ועלה לארץ ישראל בשנת 1935.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא משה זמורה בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ מפעל העזרה והבצרון, דבר, 6 ביולי 1936
  2. ^ זמורה-כהן, מיכל: רפרטואר אישי, הוצאת דביר, ע' 192, (1997)
  3. ^ ציון לנפש (אסתר זמורה ז"ל), דבר, 28 באוקטובר 1951.


דגל ישראל
נשיאי בית המשפט העליון
משה זמורה · יצחק אולשן · שמעון אגרנט · יואל זוסמן · משה לנדוי · יצחק כַּהן · מאיר שמגר · אהרן ברק · דורית ביניש · אשר גרוניס האומות המאוחדות
דגל ישראל
משנים לנשיאי בית המשפט העליון
משה זמורה · יצחק אולשן · שניאור זלמן חשין · שמעון אגרנט · משה זילברג · יואל זוסמן · משה לנדוי · חיים כהן · יצחק כַּהן · מאיר שמגר · מרים בן פורת · מנחם אלון · אהרן ברק · שלמה לוין · תאודור אור · אליהו מצא · מישאל חשין · אליעזר ריבלין · מרים נאור האומות המאוחדות