שמחה אסף

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
שמחה אסף
1889 – 1953 (בגיל 64 בערך)
הרב שמחה אסף
מדינה ישראל
השכלה בוגר ישיבות סלוצק וטלז
מקצוע רב והיסטוריון
תפקיד

רקטור האוניברסיטה העברית בירושלים (בשנים 19481950) ושופט בהרכב הראשון של בית המשפט העליון (מהקמתו ביולי 1948) במדינת ישראל

מפלגה פוליטית תנועת המזרחי

שמחה אסף (ט' בתמוז תרמ"ט, 1889 –י' בחשוון תשי"ד, 18 באוקטובר 1953) היה רב והיסטוריון ישראלי. כיהן כרקטור האוניברסיטה העברית בירושלים (בשנים 19481950) ושופט בית המשפט העליון (משנת 1949).

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אסף נולד כשמחה אוסובסקי בט' בתמוז תרמ"ט (1889), בעיירה לְיוּבַּאן (Любань) שבקרבת בוברויסק, בפלך מינסק של האימפריה הרוסית. למד בתחילה מפי סבו (אבי אמו), ר' צבי יעקב, ומפי מלמדים ומורים בעירו. מגיל 12 ועד גיל 15 למד בישיבות סלוצק, ואחר כך למד 4 שנים בטלז (בין השנים 19051908). כשהיה שם היו רבותיו הרב איסר זלמן מלצר והרב אליעזר גורדון (ר' לייזר טלזר) בהתאמה. בשנת תרס"ט נשא לאשה את בתו של הרב ר' נחמיה ירושלמי (ירושלימסקי), רבה של ליובאן. זמן קצר שימש ברבנות בעירו, כממלא מקום חותנו. עד שנת תרע"ג שהה במינסק והורה איסור והיתר בבית רבהּ של העיר, הרב ר' אליעזר רבינוביץ, שעל ידיו ועל ידי ר' איסר זלמן מלצר נסמך להורות ולדון. עוד קודם לכן בליובאן נסמך על ידי ר' שמואל משה שפירא, רבה של בוברויסק. משנת תרע"ג ועד תחילת שנת תר"ף שימש כראש ה'ישיבה' בעיר אודסה (שם לימדו בין השאר חיים נחמן ביאליק ופרופ' יוסף קלוזנר). הישיבה נסגרה על ידי הבולשביקים בתחילת שנת תר"ף. אז יצא מרוסיה, וכעבור שהות של שנה בפריז ושנה בגרמניה, עלה בתשרי תרפ"ב (1921) לארץ ישראל.

הרב אסף לא התחנך בצורה מסודרת בשום מוסד אקדמי-חילוני, אולם בעת לימודו בישיבה עסק רבות בנושאים תורניים מחקריים. בין השאר היה בקי בספרי משפט זרים, כגון המשפט האירופי (בעיקר של צרפת ושל אנגליה), המשפט הרומי, והמשפט האמריקני. כשעלה לארץ בזמן העלייה השלישית (1921) שימש כמורה בבית המדרש למורים של תנועת המזרחי בירושלים; וכאשר נוסדה האוניברסיטה העברית (1925), הוזמן לשמש כמרצה לספרות הגאונים ובהמשך לספרות רבנית. כיהן גם כרקטור האוניברסיטה העברית בירושלים עוד כשישבה בבניין "טרה סנטה" ברחוב רמב"ן.

אסף שימש כרב, והיה מוכר כתלמיד חכם "ליטאי", עקב לימודו בישיבות הליטאיות. בין השאר היה מוכר כבעל כושר רטורי גבוה, ושיעוריו היו פופולריים ביותר. כמו כן העביר שיעור יומי בתלמוד, שהועבר ברדיו קול ישראל. הוא אף עסק בפעילות ציבורית, כשהוא פעיל בתנועת המזרחי, ובמערכת החינוך הדתי בישראל. כך בין השאר הוא ייצג את תנועת המזרחי בוועד הלאומי, והיה חבר בית דין הכבוד של ההסתדרות הציונית העולמית.

אסף היה חבר ועד הלשון העברית למן שנת תרפ"ו (1926) ועד למותו. הוא אף היה בין החברים שבחר ועד הלשון לוועד הבוחר של האקדמיה ללשון העברית לקראת הקמתה ואחר כך הוצע גם כנציג מטעם הממשלה לוועד הבוחר, אך נפטר כחודש לפני ישיבתה הראשונה של האקדמיה (התכנסה בכסלו תשי"ד, נובמבר 1953).

על בקיאותו הרבה במקורות המשפט העברי ניתן ללמוד מן הספרים הרבים שכתב, אשר עסקו על פי רוב בחקר תקופת הגאונים. בנוסף כתב ספר העוסק בדיני העונשין במשפט העברי, אשר עמד לנגד עיני נשיא בית המשפט העליון, משה זמורה, בעת שפעל לתיקון החוק על מנת שיהיה ניתן למנות לשופט בית המשפט העליון גם "משפטאי מובהק" אף שאינו בעל השכלה משפטית פורמלית. לאחר שנחקק החוק מונה ב-22 ביולי 1948 לשופט בבית המשפט העליון בזכות בקיאותו במשפט העברי ועל מנת לתת ייצוג גם לחוגים הדתיים. הוא נמנה עם ההרכב הראשון של בית המשפט העליון במדינת ישראל, ומכאן חשיבותו אף בכתיבת פסקי דין, שלימים יהיו פסקי דין מכוננים. חודשים מספר לאחר הקמת בית המשפט העליון צורף אליו השופט משה זילברג, ובפסיקותיו הצטרף לרוחו של השופט אסף ושילב בפסיקותיו בצורה נרחבת את עקרונות המשפט העברי. אחד מפסקי הדין המרכזיים שכתב אסף היה פסק דין מילר, שלימים נודע כציון דרך בדיני ירושה.

אסף נפטר ב-י' בחשוון ה'תשי"ד (18 באוקטובר 1953). נטמן בהר המנוחות.

ספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ברשימה של כתביו מאת יצחק רפאל ב"ספר אסף" שיצא לזכרו מופיעים (בעמ' יב–לב) 288 מחקרים מאמרים וספרים, העוסקים בגאונים, בחינוך העברי, במשפט העברי ובהיסטוריה של עם ישראל בימי הביניים. בין ספריו:

החינוך והיישוב בארץ ישראל
  • מקורות לתולדות החנוך בישראל, ארבעה כרכים, תל אביב: דביר, תרפ"ה-תש"ג. עוסק בחינוך היהודי לדורות, בעיקר בהבאת מקורות.
  • ספר היישוב, אוצר הידיעות והרשומות הכתובות והזכרונות, שנשתמרו בישראל ובעמים בלשון העברית ובשאר לשונות על ישוב ישראל ותולדותיו בארצו מימי חרבן בית שני עד ראשית ההתיישבות החדשה בימי חבת ציון; כרך ב', מימי כבוש ארץ ישראל על ידי הערבים עד מסעי הצלב, בעריכת ש’ אסף ול"א מאיר, ירושלים: מוסד ביאליק על ידי דביר, תש"ד.
  • באהלי יעקב, פרקים מחיי התרבות של היהודים בימי הביניים, ירושלים: מוסד הרב קוק, תש"ג (הדפסה שנייה: תשכ"ה).
  • מקורות ומחקרים בתולדות ישראל, כרך א', ירושלים: מוסד הרב קוק, תש"ו.
  • עם הספר והספר, צפת: המוזיאון לאמנות הדפוס, תשכ"ד.
ספרים במשפט עברי
  • העונשין אחר חתימת התלמוד,ירושלים, תרפ"ב.
  • בתי הדין וסדריהם אחרי חתימת התלמוד, דפוס הפועלים, ירושלים, תרפ"ד.
ספרות הגאונים
  • תשובות הגאונים ולקוטי ספר הדין, להרב ר’ יהודה ברצלוני , דפוס המדפיס, ירושלים, תרפ"ז.
  • תשובות הגאונים מתוך 'הגניזה', עם מבואות, הערות, השואות, ומראי-מקומות, מאת שמחה אסף, הוצאת דרום, תרפ"ט.
  • קובץ של אגרות, ר’ שמואל בן עלי ובני דורו, דפוס עזריאל, ירושלים, תר"ץ.
  • ספר השטרות, לרב האי בר שרירא גאון, י"ל ע"פ כ"י לנינגרד ואוכוספורד עם מבוא והערות ונספחות, מאת שמחה אסף, דפוס עזריאל, ירושלים, תר"ץ.
  • מספרות הגאונים, תשובות הגאונים ושרידים מספרי ההלכה מתוך כתבי-יד של ה"גניזה" ומקורות אחרים, יו"ל עם מבואות, הערות ומראי-מקומות מאת שמחה אסף, הוצאת דרום, ירושלים, תרצ"ג
  • ספרן של ראשונים, תשובות ופסקים ומנהגות, יו"ל בפעם הראשונה מכתבי-יד עם מבואות והערות, מאת שמחה אסף, מקיצי נרדמים, ירושלים, תרצ"ה.
  • סדור רב סעדיה גאון, כתאב גאמע אלצלואת ואלתסאביח, יוצא לאור על ידי ישראל דודזון, שמחה אסף, יששכר יואל, חברת מקיצי נרדמים, הוצאת ראובן מס, ירושלים, תש"א.
  • תשובות הגאונים, מכתבי יד שבגנזי קמברידג’, עם מבואות והערות, מאת שמחה אסף, הוצאת מקיצי נרדמים בסיוע מוסד הרב קוק, ירושלים, תש"ב.
  • ספר המקצועות, שרידיו יוצאים לאור מתוך כתבי-יד וספרי ראשונים, עם מבוא והערות מאת שמחה אסף, מוסד הרב קוק, ירושלים, תש"ז.
  • תקופת הגאונים וספרותה, הרצאות ושיעורים (ערוכים על ידי ד"ר מרדכי מרגליות), הוצאת מוסדר הרב קוק, ירושלים, תשט"ו.
שונות
  • שעורים אוניברסיטאיים למורים, ספרות רבנית, הרצאות הרב ש’ אסף, ירושלים, ת"ש.
  • מנחה ליהודה, מוגש להרב יהודה ליב זלוטניק ליובלו הששים מאת חבריו וידידיו, בעריכת שמחה אסף יהודה אבן שמואל ור’ בנימין, ירושלים, בסיוע מוסד הרב קוק וההסתדרות העברית באפריקה הדרומית, תש"י.

ספר יובל לכבודו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ספר אסף: קובץ מאמרי מחקר מוגש לכבוד הרב פרופ’ שמחה אסף על ידי ידידיו חבריו ותלמידיו למלאת לו ששים שנה, בעריכת משה דוד קאסוטו, יוסף קלוזנר, יהושע גוטמן, מוסד הרב קוק, ירושלים, תשי"ג. בתחילת הספר יש מאמר של יוסף קלוזנר: "הרב הפרופיסור שמחה אסף, חייו ופעולותו המדעית והציבורית".‬
  • כמו כן הוקדש לכבודו לרגל מלאת לו 50 המאסף 'יבנה', מאסף שנתי ב', ת"ש. שם אף הופיעה סקירה קצרה של תולדותיו וכתביו.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • גצל קרסל, שמחה אסף, סתרי ספר וסופר (מחקרים ומסות), צפת: הוצאת מוזיאון אמנות הדפוס, תשל"ה-1975, עמ' 101–104.
  • אברהם מאיר הברמן, הרב שמחה אסף החוקר והמסביר, מסכת סופרים וספרות, תולדות סופרים וחוקרים, דברי ביקורת, מאמרים, רשימות, ירושלים: הוצאת ראובן מס, תשל"ז-1976, עמ' 78–82.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

עליו
מספריו
ממאמריו
  • בטולה של כתובת בנין דכרין, הצופה לחכמת ישראל, שנה עשירית; וזאת ליהודה, קבץ מאמרים בחכמת ישראל, אשר חברו אוהבים ורעים ידידים ותלמידים לכבוד החכם יהודה אריה בלוי, מורה ומנהל בבית המדרש לרבנים בבודאפעשט ביום מלאת לו ששים וחמש שנה לימי חייו וארבעים שנה לעבודתו בספרות (נערך על ידי דר. צדוק העוועשי, דר. דב העללער, דר. מרדכי קליין), בודאפעשט, דפוס אוניון, תרפ"ו-1926, עמ' 18 - 30, באתר HebrewBooks.
  • לחיי המשפחה של יהודי ביצאנץ, ספר היובל לפרופיסור שמואל קרויס למלאת לו שבעים שנה, מנחה היא שלוחה מאת חבריו, ידידיו ותלמידיו, יצא לאור על ידי ועד היובל בירושלים; ירושלים: הוצאת ראובן מס, תרצ"ז, עמ' 169 - 177, באתר HebrewBooks
  • משהו לתולדות מהרש"ל, הופיע בתוך ספר היובל לכבוד לוי גינצבורג, למלאת לו שבעים שנה (עורכים: שאול ליברמן, שניאור זלמן צייטלין, שלום שפיגל, אלכסנדר מרקס, יו"ר), חלק עברי, נוירק: האקדמיה האמרקנית למדעי היהדות, תש"ו, עמ' מ"ה - ס"ג, באתר HebrewBooks