משתמשת:Natali.hasson/נבואות הגויים במקרא

נבואות הגויים במקרא הינו שם כללי לאסופת נבואות בתנ"ך העוסקות בעמי הגויים. הנביאים, ובהם ירמיהו, ישעיהו, יחזקאל ונביאי תרי-עשר, מפנים את דברי נבואתם זו אל עם ישראל. נבואות אלו נחלקות לשלושה סוגים עיקריים: נבואות "אחרית הימים", שהן אוניברסליות ומתארות את הצטרפותם של עמי העולם אל עם ישראל, תוך קבלתם את חוקי המשפט והמוסר על פי תורת ישראל; נבואות על מפלתו של עם ישראל בידי הגויים כעונש על חטאיו; נבואות על מפלתם של הגויים בידי עם ישראל, שישוב לשלוט במולדתו לאור חזרתו בתשובה על חטאיו. לעתים מציינות הנבואות את עמי הגויים ככלל, מבלי לציין את שמם, ויש שהן מציינות עמי גויים מסוימים, או גוי אחד מסוים.

נבואות הגויים בספר תרי עשר

ערך מורחב – תרי עשר

ספר "תרי עשר", הקרוי בספרי התנ"ך "שניים-עשר" וכך גם בלשון חז"ל (תוספתא מגילה ד, יח), הינו אחד במניין עשרים וארבעה ספרי התנ"ך, שאת כתיבתו ייחסו חז"ל לאנשי כנסת הגדולה (בבא בתרא טו, ע"א), והוא אסופת נבואותיהם של שנים-עשר נביאים.

בשל חשיבותם הרבה, נתקדשו הכתבים של שניים-עשר הנביאים ונכללו בקנוניזציה של התנ"ך, אך בהיותם קצרים, קובצו יחדיו לכדי ספר אחד. עדות ראשונה לקיבוצם של שניים-עשר לספר אחד מופיעה בכתביו של בן-סירא, כבר במאה השנייה לפנה"ס: "וגם שנים עשר הנביאים, תהי עצמתם פרחת מתחתם. אשר החלימו את יעקב, וישגבהו באמונת תקוה..." (שבח אבות עולם מט, יג-יד). עם זאת, בן-סירא לא פירט בדבריו את שמות שנים-עשר הנביאים. בשנות החמישים של המאה העשרים נמצאה מגילת תרי-עשר במערות קומראן. עדות ארכיאולוגית-אפיגרפית זו מאשרת את קיומה של המגילה כקובץ אחד למן המאה הראשונה לפנה"ס.

הבחירה לקבץ שניים-עשר נביאים לספר אחד אינה מקרית. שניים-עשר הוא מספר טיפולוגי המייצג במקרא שלמות והרמוניה (שניים-עשר שבטי ישראל, שניים-עשר הנשיאים, שניים-עשר שופטים).

סדרם של נביאי שנים-עשר בתנ"ך הינו: הושע, יואל, עמוס, עובדיה, יונה, מיכה, נחום, חבקוק, צפניה, חגי, זכריה ומלאכי. על פי המחקר, נראה שמחבר ספר שניים-עשר פעל בדומה לדגם עריכתו של ספר שופטים, שבו סדר הצגת השופטים נסוב סביב רעיון הברית שבין ה' לבין ישראל, ולאו דווקא על פי סדר כרונולוגי. כלומר, שופט שתקופתו התאפיינה בברית חזקה יותר בין ה' לישראל, הוצג בספר לפני שופטים אחרים, גם אם תקופת שיפוטו הייתה מאוחרת יותר ביחס אליהם. בדומה, גם מחבר שניים-עשר ביסס את סדר ספרי הנביאים על פי עוצמת הברית בין ה' לבין ישראל, ולא בהכרח על פי סדרם הכרונולוגי-היסטורי. על כן, נראה שהספר פותח דווקא בהושע, שהברית מהווה בו מוטיב מרכזי (הושע, ב, 20 ;ח, 1), ומסתיים במלאכי, שגם בו הברית היא מוטיב מרכזי (מלאכי ב, 4; ג, 1) . עם זאת, בספר שופטים מוצגת עוצמת הברית בדגם הולך ופוחת מתחילת הספר ועד סופו, ואילו בספר שניים-עשר עיקרון הברית מובא כמסגרת הפותחת וסוגרת את הספר. בנוסף לעיקרון הברית, המחקר סובר שסדרם של הנביאים מושתת גם על תוכנם של הטקסטים. למשל, ספרו של יואל קודם לעמוס משום שהוא מסתיים בפרשה בה פותח ספר עמוס.

טווח הזמנים המיוחס לספר שנים-עשר משתרע על פני יותר משלוש מאות שנה, מהמאה השמינית לפנה"ס ועד למחציתה של המאה החמישית לפנה"ס (יש הטוענים, עד לאמצע המאה הרביעית לפנה"ס), תקופת עלייתן ושקיעתן של ממלכות אשור ובבל, ועד לעלייתה של ממלכת פרס. הייתה זו תקופה רוויית משברים, שהובילו לחורבן ממלכת ישראל (722 לפנה"ס) וממלכת יהודה (586 לפנה"ס), שהסתיימה בימי שיבת ציון (538 לפנה"ס).

קובץ נבואות תרי-עשר מגוון מאוד מבחינה ספרותית, גם ביחס לספרי הנביאים האחרונים. הגיוון הספרותי ניכר בסוגים, במוטיבים ובצורות ההבעה והוא מתאפיין במעבר מהלשון המקראית הקלאסית אל הלשון העברית המאוחרת של ימי בית שני, המופיעה בספריהם של חגי, זכריה, מלאכי, יואל ויונה.  הנבואות בספר תרי-עשר הינן בעיקרן נבואות תוכחה המופנות לעם ישראל, והן עוסקות בהידרדרות חברתית-מוסרית ובחטאים דתיים-פולחניים. בנבואת התוכחה ניתן להבחין בין "נבואות ריב", שעוסקות בעימות ישיר בין ה' לעם בנוגע להפרת הברית, לבין נבואות עידוד ונחמה, שחלקן מאופיינות ביסודות משיחיים. נבואותיהם של תרי-עשר עוסקות גם בעמים הגויים, כגון נבואות אחרית הימים, הצופות את שיבת הגויים אל ה'. הנבואה מכוונת לעתים לגויים ככלל, ולעתים לגוי אחד מסוים. למשל, נבואות עמוס הן על גויים שונים, לעומת עובדיה שנבואותיו מכוונות לאדום. מבחינה ספרותית, קיים אמנם דמיון בין הנביאים השונים שבתרי-עשר, אך לא ניתן להתבסס על כך בכדי לטעון לאחדותו בידי מחבר אחד, או לעריכתו בידי עורך אחד, למרות שנעשה ניסיון כזה מצדם של מספר חוקרים חדשים (ראה המונוגרפיה של האוז, 1990).

הבט לאומי ואוניברסלי בנבואות על הגויים

כאמור, נבואותיהם של נביאי תרי-עשר כללו, בין היתר, נבואות בשם ה' גם על הגויים, ועל כך העיד בדבריו הנביא ירמיהו: "הַנְּבִיאִים, אֲשֶׁר הָיוּ לְפָנַי וּלְפָנֶיךָ--מִן-הָעוֹלָם: וַיִּנָּבְאוּ אֶל-אֲרָצוֹת רַבּוֹת, וְעַל-מַמְלָכוֹת גְּדֹלוֹת.." (ירמיהו, כ"ח, 8). בנבואות שהיו בעלות היבט לאומי דן ה' את הגויים על הרעה שהביאו לישראל, ובנבואות בעלות היבט מוסרי נשפטים הגויים, גם כשאין פשעיהם קשורים במישרין לישראל. לרוב נביאי הכתב השקפה משותפת, לפיה ה' שופט את העמים הגויים, כמו גם את ישראל, בכדי ללמדם מוסר. הנחת המוצא היא, שלכל העמים גורל משותף שנקבע על פי שיפוטו של ה' אלוהי ישראל, שהוא אלוהי העולם כולו. כלומר, ל , ובהם נביאי תרי-עשר, רצון משותף להמחיש את האוניברסליות האלוהית. רצון זה יוצר מתח בין השאיפה התיאולוגית להצהיר בפני כל גויי עולם על עליונותו האוניברסלית של אלוהי ישראל, לבין העיסוק הבלעדי של המקרא בגורלו של עם ישראל, שהוא הנמען שאליו כוּון הטקסט המקראי. מתח זה בא על פתרונו באמצעות הנביא המשמיע את נבואותיו על הגויים רק באזניהם של ישראל עמו. בין החוקרים קיימת הסכמה שרק בנבואה הקלאסית התגבש לראשונה הרעיון של היסטוריה עולמית, שבה משתלב גורל העמים כולם, כולל ישראל, להכרה אחת בה' אלוהי ישראל כאלוהי כל העמים. הכרתם של הגויים בה' ונכונותם ללכת בדרכיו קשורות להכרה במנהיגותו המוסרית של ה', וההכרה במלכותו של ה' מחייבת את סיומה של האלילות בקרבם (למשל, חבקוק ב, 19-18).

שילובו של היבט דתי-אוניברסלי בנבואה קשור לתפוצתם של בני ישראל בקרב הגויים. מרגע שחרבה הממלכה ובני ישראל נטמעו בקרבם של עמים גויים, התמקדה הנבואה בתפקידו החדש של עם ישראל לשמש אור לגויים שבקרבם הוא חי. כלומר, מכאן ואילך שליחותו של עם ישראל היא להפיץ את האמונה באל אחד, הוא אלוהי ישראל, בקרב כל עמי תבל, תוך דרישה למלחמת חורמה באלילות.

נבואות גויים וביטוייהם בתרי עשר

נבואות הגויים בספר הושע

ערך מורחב – ספר הושע

הושע פעל במחציתה של המאה השמינית לפנה"ס, בין שנות מלכותו האחרונות של ירבעם השני לבין גלות יושבי הגליל בעבר הירדן המזרחי על ידי תגלת פלאסר השלישי מלך אשור, בשנת 733 -732 לפנה"ס. נבואותיו הן תוכחה מוסרית, שמכוונת לעם ישראל, ותוכחה מדינית, שמכוונת אל מוסד המלוכה ואל מדיניות החוץ של ממלכת ישראל, שהתאפיינה ביחסים דו-פרצופיים כלפי המעצמות הגדולות דאז, אשור ומצרים.

"אֶפְרַיִם לְשַׁמָּה תִהְיֶה, בְּיוֹם תּוֹכֵחָה; בְּשִׁבְטֵי, יִשְׂרָאֵל, הוֹדַעְתִּי, נֶאֱמָנָה" (הושע ה, 9).

הושע מנבא שממלכת אפרים תהפוך לשוממה (שממה) ביום הדין (יום קבלת העונש) בשבטי הצפון וכי הודעת האל הינה בעלת תוקף ומהימנות, כך שהיא עתידה להתקיים ואין אפשרות לבטלה.

נבואות הגויים בספר יואל

ערך מורחב – ספר יואל

יואל מנבא בתקופת בית שני, למרות שבספרו לא נזכרים כל נתונים לגבי זמנו, או לגבי מלכים שמלכו בתקופתו, אך ישנם בספרו רמזים לפיזורו של עם ישראל בגויים ורמזים להשבת שבות יהודה וירושלים בידי ה' (ד, 8-1), קרי, שיבת ציון. על סמך אלו, נראה שתקופת נבואתו של יואל הינה בתקופה הפרסית המאוחרת. פרקים ג-ד עוסקים בנבואה לעתיד לפיה רוח ה' תישפך על כל בשר (ג, 1) לקראת בוא יום ה' בהר ציון ובירושלים. בנוסף, עם השבת שבות יהודה וירושלים (ד, 1) ישפטו כל הגויים על שעוללו לישראל, ובעיקרם מצרים ואדום תהיינה לשממה, כנקמה על שפיכות דמם הנקי של בני ישראל.

"וְקִבַּצְתִּי, אֶת-כָּל-הַגּוֹיִם, וְהוֹרַדְתִּים, אֶל-עֵמֶק יְהוֹשָׁפָט; וְנִשְׁפַּטְתִּי עִמָּם שָׁם, עַל-עַמִּי וְנַחֲלָתִי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר פִּזְּרוּ בַגּוֹיִם, וְאֶת-אַרְצִי, חִלֵּקוּ" (שם, 2).

הכוונה ב"כל הגוים" הינה לעמים הסובבים את ישראל: צור, צידון ופלשת. הגויים הנאספים לעלות לירושלים מטרתם מלחמה, אך בפועל הם מובלים למשפט. "עמק יהושפט" נחשב כינוי סמלי למקום, על כן "נשפטתי עמם שם", או על שם המלך יהושפט. "עמי ונחלתי" נחשבים כינויים נרדפים לישראל, כאשר "עמי" מציין את העם ו"נחלתי ישראל" מציין את הארץ. ישנה גם תקבולת לפנינו: "על עמי" שפיזרו בגויים/ ונחלתי שנחלקה.

נבואות הגויים בספר עמוס

ערך מורחב – ספר עמוס

עמוס הוא הראשון בנביאי הכתב שניבא על גלות ישראל (ז', 11) בימי המלכים עוזיה מלך יהודה וירבעם בן יואש מלך ישראל, במאה השמינית לפנה"ס. עמוס, כשליחו של האל, שופט הן את עמו והן את הגויים סביבו. עיקר נבואותיו הן נבואות מוסריות, העוסקות בפשעים חברתיים ואוניברסליים, גם בנוגע להתנהגות פולחנית. עמוס מתמקד יותר מכל נביא אחר בעוול המוסרי-חברתי.

"לְמַעַן יִירְשׁוּ אֶת-שְׁאֵרִית אֱדוֹם, וְכָל-הַגּוֹיִם, אֲשֶׁר-נִקְרָא שְׁמִי, עֲלֵיהֶם:  נְאֻם-יְהוָה, עֹשֶׂה זֹּאת" (עמוס ט, 12).

על פי נבואה זו, יירשו בני יהודה בעת שלטון דוד, לא רק את מה שנותר מאדום, אלא גם את כל שאר הגויים אשר שם האל נקרא (קביעת בעלות) עליהם, והכוונה הינה לעמים שבעבר היו כפופים לבית דוד.

נבואות הגויים בספר עובדיה

ערך מורחב – ספר עובדיה

זמנו של הנביא עובדיה שנוי במחלוקת. בתלמוד מזהים אותו עם עובדיה "אשר על הבית" שחי בימי אחאב (סנהדרין ל"ט, ע"ב) וכך סברו גם הפרשנים המסורתיים. אחרים טוענים, שהיה מתלמידיו של אליהו הנביא (מדרש "פרקי דרבנו הקדוש") ויש הטוענים, שניבא בימי יהושפט מלך יהודה (רבי סעדיה גאון). לעומתם, חוקרי המקרא בעת החדשה מייחסים את תקופת נבואתו לימי חורבן בית ראשון, כאשר נכבשו יהודה וירושלים בימי בבל (586 לפנה"ס). עובדיה בספרו מפנה נבואות תוכחה, זעם וחורבן כלפי ממלכת אדום, שהייתה באותה העת קרובה מבחינה גיאוגרפית ואתנית ליהודה, וקשורה אתה בברית נגד מלכות בבל (ירמיה כז). עובדיה מוכיח אותה על מעשי הבגידה, שלא זו בלבד שעמדה מנגד ולא סייעה ליהודה, אלא אף הסגירה את שרידי ממלכת יהודה ופליטיה אחרי החורבן, לידי הבבלים הכובשים.

"כִּי-קָרוֹב יוֹם-יְהוָה, עַל-כָּל-הַגּוֹיִם: כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתָ יֵעָשֶׂה לָּךְ, גְּמֻלְךָ יָשׁוּב בְּרֹאשֶׁךָ" (עובדיה א, 15).

בחלקו הראשון של הפסוק עובדיה מדבר על יום ה' בזיקה לגויים- יום דינם של הגויים, ובחלקו השני שב ומדבר על פשעי אדום כלפי ישראל, כעונש של מידה כנגד מידה.

מקבילה לנבואת עובדיה ניתן למצוא גם בירמיה מט 16-14.

נבואות הגויים בספר יונה

ערך מורחב – ספר יונה

ספר יונה, בשונה מספרי הנביאים הקלאסיים, הוא סיפור ביוגרפי על נביא ולא אוסף של נבואותיו.

יונה מנבא את נבואתו על הגויים תושבי נינווה, וסיפורו ממחיש את מהות הנבואה שהוצגה בספר ירמיהו, על פיה נבואת הפורענות עליהם לא תתגשם בתנאי שישובו מרעתם (ירמיה, יח, 8-7).

"וַיָּחֶל יוֹנָה לָבוֹא בָעִיר, מַהֲלַךְ יוֹם אֶחָד; וַיִּקְרָא, וַיֹּאמַר, עוֹד אַרְבָּעִים יוֹם, וְנִינְוֵה נֶהְפָּכֶת" (יונה ג, 4).

נינווה משמשת כמטאפורה לגויים אשר זוכים בהזדמנות לחזור בתשובה ולהציל עצמם. יונה יוצא בשליחות ה' לנינווה במטרה להחזירם בתשובה. במידה ולא יעשו כן, ישמיד ה' את נינווה. יונה הגיע לעיר ובטרם עבר שליש מדרכו ולפני שהכריז בפניהם על שליחותו, חזרו אנשי נינווה בתשובה.

נבואות הגויים בספר מיכה

ערך מורחב – ספר מיכה

מיכה ניבא במחצית השנייה של המאה השמינית לפנה"ס, בימי יותם ואחז מלכי יהודה, ובימי פקח בן רמליה מלך ישראל, בשנים 743/744-757/758 לפנה"ס. נבואותיו של מיכה מופנות לממלכות ישראל ויהודה כאחד, תקופה בה מתדרדר מצבם, ממלכת ישראל מוגלית והופכת לפחווה אשורית, בעוד שממלכת יהודה נותרת בשטחה, אך משמשת כממלכה וסאלית של אשור. בנבואות אלו חזה את חורבן שומרון (א, 6) ואת האסון שיפקוד את יהודה וירושלים (שם, 9-8). נבואותיו על הגויים עוסקות בחזון של שלום עולמי (ד, 5-1) . למעשה, מיכה רואה בפורענות שתפקוד את ישראל ויהודה שלב מעבר, בעקבותיו יכירו כל אומות העולם בסמכות שיפוטו של ה' אלוהי ישראל בסוגיות מוסריות-חברתיות.

"וְעַתָּה נֶאֶסְפוּ עָלַיִךְ, גּוֹיִם רַבִּים--הָאֹמְרִים תֶּחֱנָף, וְתַחַז בְּצִיּוֹן עֵינֵינוּ. וְהֵמָּה, לֹא יָדְעוּ מַחְשְׁבוֹת יְהוָה, וְלֹא הֵבִינוּ, עֲצָתוֹ: כִּי קִבְּצָם, כֶּעָמִיר גֹּרְנָה" (שם, 12-11).

הנבואה מתחילה בהתאספות הגויים לקראת קרב על ירושלים, כשבכוונתם להביא לביטול מעמדה של ירושלים כעירו של ה' באמצעות חילולה, אך באווילותם, אין הם מודעים לכוונתו הנסתרת של ה' לאוספם כעומרים (ערמות שיבולים) בכדי להשמידם.       

נבואות הגויים בספר נחום

ערך מורחב – ספר נחום

נחום מנבא בשלהי המאה השביעית, בימי שקיעתה של האימפריה האשורית. הוא ניבא על חורבנה הצפוי של העיר נינוה, בירת אשור, ועל מפלת מלך אשור וצבאו בסמוך לאירוע ההיסטורי של מפלת בירת מצרים, נוא אמון (תבאי), וכיבושה בידי אשור. בנבואתו זו, מבשר נחום ליהודה על מפלת האויב וישועתה הקרבה.

בספר נחום 3 נבואות גדולות:

• פרק א: הופעת האל הבא להחריב את אשור

"אֵל קַנּוֹא וְנֹקֵם יְהוָה, נֹקֵם יְהוָה וּבַעַל חֵמָה; נֹקֵם יְהוָה לְצָרָיו, וְנוֹטֵר הוּא לְאֹיְבָיו" (נחום א, 2).

הדגשת קנאותו של ה' נסמכת על הכתוב בעשרת הדברות:

"כִּי אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ אֵל קַנָּא" (שמות כ, 4), שם היא מופנית כנגד עבודת אלילים, בעוד שהקנאות בנבואת נחום מופנית לאשור שפגעה בישראל.

"טוֹב יְהוָה, לְמָעוֹז בְּיוֹם צָרָה; וְיֹדֵעַ, חֹסֵי בוֹ" (שם, 7).

ה' טוב לאלה השמים מבטחם בו ביום צרה. הפסוק מכין אותנו לקראת תיאור זעמו של ה' על האשורים.

• פרק ב: תיאור מפלת אשור

"יִזְכֹּר, אַדִּירָיו--יִכָּשְׁלוּ, בהלכותם (בַּהֲלִיכָתָם); יְמַהֲרוּ, חוֹמָתָהּ, וְהֻכַן, הַסֹּכֵךְ" (נחום ב, 6).

תיאור כישלון האשורים שאינם מצליחים לעמוד מול תוקפיהם.

• פרק ג: מפלת נינוה ושמחת העמים לאידה

"הוֹי, עִיר דָּמִים; כֻּלָּהּ, כַּחַשׁ פֶּרֶק מְלֵאָה--לֹא יָמִישׁ, טָרֶף" (נחום ג, 1).

אנשי נינוה שפכו את דמי העמים. נחום מתאר את שלושת פשעי נינוה: מרמה, גזל ו"טרף".

נבואות הגויים בספר חבקוק

ערך מורחב – ספר חבקוק

על פי מחקר המקרא, חבקוק מנבא בשליש האחרון של המאה השביעית לפנה"ס, זמן הופעת הכשדים, מייסדי ממלכת בבל החדשה, שהפכו למעצמה עולמית לאחר הכנעתם את ממלכת אשור במצרים. לפיכך, יש הטוענים שזמן נבואתו של חבקוק חופף לזה של ירמיהו. נבואות חבקוק משקפות את פליאתם של בני דורו על עלייתה של מלכות בבל, שהיא מלכות רשע. חבקוק, בשונה מירמיהו, אינו מתאר את בבל כ"מטה הזעם", כשליח העושה את רצון ה' לצורך הענשת ישראל.

"רְאוּ בַגּוֹיִם וְהַבִּיטוּ, וְהִתַּמְּהוּ תְּמָהוּ: כִּי-פֹעַל פֹּעֵל בִּימֵיכֶם, לֹא תַאֲמִינוּ כִּי יְסֻפָּר" (חבקוק א, 5).

האל עומד לעשות בימכם מעשה כה מפתיע, עד שיקשה להאמין.

"כִּי-הִנְנִי מֵקִים אֶת-הַכַּשְׂדִּים, הַגּוֹי הַמַּר וְהַנִּמְהָר; הַהוֹלֵךְ, לְמֶרְחֲבֵי-אֶרֶץ, לָרֶשֶׁת, מִשְׁכָּנוֹת לֹּא-לוֹ" (שם, 6).

נבואות הגויים בספר צפניה

ערך מורחב – ספר צפניה

צפניה ניבא בתקופת יאשיהו בן אמון מלך יהודה, בטרם ערך את תיקוניו הדתיים וטרם התפוררותה של האימפריה האשורית. ספר צפניה מחולק לשלושה פרקי נבואות מוגדרות (נבואה אחת בכל פרק), כאשר פרק ב מתמקד בנבואות זעם, שיתממשו עם הגעת יום ה', בקרב הפלישתים (7-4), מואב ועמון (11-8), הכושים (12), אשור ונינוה (15-13).

"כִּי עַזָּה עֲזוּבָה תִהְיֶה, וְאַשְׁקְלוֹן לִשְׁמָמָה; אַשְׁדּוֹד, בַּצָּהֳרַיִם יְגָרְשׁוּהָ, וְעֶקְרוֹן, תֵּעָקֵר" (צפניה ב, 4).

ארבע מתוך חמש ערי פלשתים תחרבנה ביום ה' שיבוא על יהודה. הפסוק עושה שימוש בצירופי לשון נופל על לשון בתיאור החורבן: עזה עזובה, עקרון תעקר.

נבואות הגויים בספר חגי

ערך מורחב – ספר חגי

חגי מנבא בימי שיבת ציון, לאחר הצהרת כורש. הוא מדבר על תהפוכות חובקות עולם (ב, 7) שישנו את גורל הגויים ועם ישראל. יתכן שיש בהם כדי להעיד על אי שקט ומרידות, שפקדו את האימפריה הפרסית ערב עליית דריווש מלך פרס על כס המלוכה (521-522 לפנה"ס).

"וְהִרְעַשְׁתִּי, אֶת-כָּל-הַגּוֹיִם, וּבָאוּ, חֶמְדַּת כָּל-הַגּוֹיִם; וּמִלֵּאתִי אֶת-הַבַּיִת הַזֶּה, כָּבוֹד--אָמַר, יְהוָה צְבָאוֹת" (חגי ב, 7).

הפסוק מתאר את כבוד בית המקדש העתיד להיבנות, והגויים העתידים לבוא אליו.

נבואות הגויים בספר זכריה

ערך מורחב – ספר זכריה

זכריה בן ברכיה, שנבואותיו מוזכרות בפרקים א-ח, ניבא בתקופת ימי בית שני, למן שנת מלכותו השנייה של דריווש מלך פרס ועד שנתו השישית (516-520 לפנה"ס), ונבואותיו התמקדו בתפקידיו של העם בבניין המקדש החדש, אך אין בהן התייחסות לגויים. לעומתו, זכריה השני, שנבואותיו מוזכרות בפרקים ט-יד, מתאר רבות את עתיד הגויים, הן בחזונו הראשון העוסק בהופעת המלך המושיע של אחרית הימים, בכינוס הגולים בישראל, ובמלחמת ישראל באויביו וניצחונו בסיוע האל- אז מנבא זכריה פורענות ומפלה לגויים, והן בחזונו השני, המפאר בשיבת ציון ומאדיר את ניצחון האל על אויביו הגויים- מצרים ואשור.

העניין המרכזי בחזונותיו של זכריה השני, הוא הסערה העתידה לאחוז בממלכות העולם ולהפילן.

חזונותיו מדויקים ומבהירים את מהלכי המציאות העתידה לבוא.

"כִּי כֹה אָמַר, יְהוָה צְבָאוֹת, אַחַר כָּבוֹד, שְׁלָחַנִי אֶל-הַגּוֹיִם הַשֹּׁלְלִים אֶתְכֶם: כִּי הַנֹּגֵעַ בָּכֶם, נֹגֵעַ בְּבָבַת עֵינוֹ" (זכריה ב, 12).

על פי הפסוק, ה' יניף ידו על הגויים הלוקחים שלל מישראל ובוזזים אותם, משום שכל הנוגע לרעה בעמו, כאילו פגע בבת עינו של ה'.

נבואות הגויים בספר מלאכי

ערך מורחב – ספר מלאכי
[

[מלאכי]] מנבא בראשיתה של המאה החמישית לפנה"ס, בראשית התקופה הפרסית. עיקר נבואותיו מוקדשות לעם ישראל השב לציון ולפרשת גירוש הנשים הנוכריות, אך לצד אלו עוסק הנביא גם בנושאים אוניברסליים, שזיקתם גם לגויים, בדמות תורת הגמול ויום ה', בו יענשו הרשעים והצדיקים יגאלו.

"וְקָרַבְתִּי אֲלֵיכֶם, לַמִּשְׁפָּט, וְהָיִיתִי עֵד מְמַהֵר בַּמְכַשְּׁפִים וּבַמְנָאֲפִים, וּבַנִּשְׁבָּעִים לַשָּׁקֶר; וּבְעֹשְׁקֵי שְׂכַר-שָׂכִיר אַלְמָנָה וְיָתוֹם וּמַטֵּי-גֵר, וְלֹא יְרֵאוּנִי--אָמַר, יְהוָה צְבָאוֹת" (מלאכי ג, 5).

מן הפסוק עולה, שהאל עצמו ישפוט ויהיה עד למי שיחטא בכישופים, ניאופים ועיוות צדק חברתי. בהמשך הפסוק, תוקף הנביא תופעות של עוול חברתי חריף כגניבת שכרם של חלשים (יתום ואלמנה) והטיית משפט הגר.

עיקרי המסרים בנבואות הגויים במקרא

את נבואותיהם של תרי-עשר על הגויים ניתן לסווג לשלושה סוגי נבואה עיקריים:

1.     נבואות לגויים העתידים לקבל עליהם את חוקי המשפט והמוסר של עם ישראל באחרית הימים. אלה יצטרפו לקהל השלום של ישראל ולא תדרש עוד מלחמה, על פי ערכי המוסר החברתי

של אלוהי ישראל, ובהתאם לחוקיו ומשפטיו.

2.     נבואות לגויים שיועדו להעניש את ישראל על חטאיהם. הנביא מדווח לגוי מסוים, על היותו "מטה זעם" (כדברי ישעיה בן-אמוץ) בידי אלוהי ישראל, אשר יסייע בידם להביס את עמו.

3.     נבואות לגויים על דבר מפלתם בידי ישראל ושיבתו של עם ישראל לארצו, על שום חזרתו בתשובה. נבואות אלה, מטרתן לעודד את עם ישראל.

לעיתים נבואות אלו הן כלליות-אוניברסליות, ומופנות לכל הגויים, ולעתים הן מופנות לגוי אחד מסוים. הנבואות הללו מציגות את אלוהי ישראל כאל אוניברסלי, בורא עולם ושליט כל.

אפשר שהצורך בקיומו של אל אוניברסלי נבע מחורבן הבית והגלות, שהובילו לתפיסה מופשטת יותר, לפיה אלוהי ישראל אין לו צורך בבית לשכן שמו שם, בית שעשוי להיחרב, ורוח שכינתו מלווה את עם ישראל גם בגלותו.

ראו גם

• תרי עשר
• נביאי תרי עשר
• סדר הספרים
• נבואה ביהדות
• נביאים

לקריאה נוספת

• הנבואות על הגויים - יאיר הופמן - יצא לאור ע"י הוצאת אוניברסיטת תל-אביב, בשנת 1984 (למציאה בספריות עירוניות או ע"י רכישה עצמאית)
• עולם התנ"ך לספר תרי עשר א' ותרי עשר ב' בהוצאת דודזון-עתי או ידיעות אחרונות 1994 או "דברי הימים" 2007

קישורים חיצוניים

• נבואות פורענות לגויים באחרית הימים באתר "דעת מקרא"

• נבואות פורענות על הגויים -מדוע נכתבו ? -אתר התנ"ך
• מבוא למקרא- יחידות 9-10 של האוניברסיטה הפתוחה

• נביא לגוים נתתיך- אתר "דעת מקרא"
• בסוף זה נגמר בישראל -כתבה מאת חגי משגב- אתר 929 תנ"ך ביחד

הערות שוליים

קטגוריות : נביאים בתנ"ך , תרי עשר , אישים בתנ"ך, גוי (יהדות)