יואל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
פסל ברונזה של יואל הנביא ביד השמונה

יוֹאֵל הוא שם הספר השני בקובץ תרי עשר, הקרוי כשם הנביא הבא בכותרת הספר: יוֹאֵל בֶּן-פְּתוּאֵל. עיקר הספר עוסק בשני נושאים הנראים רחוקים זה מזה: מכת ארבה קשה ויום ה', יום שבו ישפוט ה' את הגויים ואת עם ישראל בעמק יהושפט.

יואל הנביא[עריכת קוד מקור | עריכה]

אם איננו מקבלים כפשוטה את הקביעה החז"לית הדרשנית, על פיה פתואל, אבי יואל, הוא שמואל הנביא, כמעט ואין לנו פרטים אודות יואל הנביא. זמנו אינו ידוע לנו (ראו להלן), וכך אין לנו אפילו רקע שבו נוכל לבסס את הדמות. מעט המידע שיש בידינו מבוסס בעיקר על ניחושים, שכן הספר, כרוב ספרי קובץ תרי עשר, אינו טורח ליידע אותנו בפרטים אודות הנביא או כותב הספר. כך, נוכל להניח שחי בירושלים או בסביבתה, שכן רבים אזכוריה בספר. פרט לכך, מובאת בתלמוד אמירה, ש"כל מקום ...(כשמפורש) שמו ולא שם עירו בידוע שהוא מירושלים" (מגילה, ט"ו, ע"א). ייתכן כי גם אביו היה נביא, כמצוין באותה פסקה תלמודית: "כל מקום ששמו ושם אביו בנביאות בידוע שהוא נביא בן נביא".

אפשר גם להניח, על פי תיאוריו המפורטים בענייני חקלאות, כי התמצא והכיר מקרוב את המציאות החקלאית. גם תיאוריו בענייני צבא מצביעים על בקיאות מסוימת בנושאים אלו.

שמו[עריכת קוד מקור | עריכה]

השם יואל חוזר רבות בתנ"ך, והוא שמם של למעלה מעשרה אנשים (מרביתם מוזכרים ברשימות דברי הימים בלבד). המוקדם שבהם הוא בנו של שמואל הנביא, והאחרונים נזכרים ברשימות בספרי עזרא ונחמיה. במשנה ובתלמוד לא מופיע השם אף לא פעם אחת, לבד מאזכורים בודדים של הנביא הנושא שם זה.

משמעות השם איננה ברורה לחלוטין, ויש שתי אפשרויות להסבירה: ייתכן, כי השם מהווה הלחם של שתי מילים - יו + אל - ה' הוא אל, בדומה למשמעות השם "אליהו". מצד שני, יש המפרשים שם זה כפועל, מן השורש י.א.ל המופיע גם בשמות, ב', כ"א, יהושע, י"ז, י"ב, שופטים, א', כ"ז ועוד. שני פירושים אלו מניחים ששם זה הוא כללי, ואין לו משמעות מיוחדת לדורו (ואכן, כפי שראינו, שם זה חוזר לאורך התנ"ך) או לנבואותיו.

ארבה מדברי בפעולה, כמתואר בספר יואל

ספר יואל[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספר יואל מורכב משני חלקים, שהקשר ביניהם אינו ברור לגמרי. בחלק הראשון (פרקים א' - ב') עוסק הספר במכת ארבה קשה במיוחד, תוך תיאורים מופלגים של הארבה (כְּגַן-עֵדֶן הָאָרֶץ לְפָנָיו - וְאַחֲרָיו מִדְבַּר שְׁמָמָה... כְּמַרְאֵה סוּסִים מַרְאֵהוּ, וּכְפָרָשִׁים כֵּן יְרוּצוּן... לְפָנָיו רָגְזָה אֶרֶץ, רָעֲשׁוּ שָׁמָיִם... [ב', ג' - י']), ובבצורת שנגרמת בעקבות כך. בחלק זה של הספר קורא הנביא מספר פעמים לתפילה, חזרה בתשובה וצום לכל חלקי העם. בחלקו השני של הספר אין התייחסות לארבה או לבצורת, והנביא עובר לנבואות בלשון עתיד. נושאן של נבואות אלו הוא יום ה', יום המשפט בו ייענשו הגויים ועם ישראל ישב לבטח בארצו לעולמים.

תוכן[עריכת קוד מקור | עריכה]

הספר נפתח בכותרת "דְּבַר-ה' אֲשֶׁר הָיָה אֶל-יוֹאֵל בֶּן-פְּתוּאֵל" (א', א'). כותרת זו היא רגילה בדברי הנביאים, ודומה לזו הבאה בראש ספרי הושע, מיכה, צפניה ועוד. אין בכותרת זו ציון של זמן הנביא, בניגוד לחלק מן הנביאים הנ"ל. לאחר מכן מצהיר הנביא הצהרה מרשימה: "שִׁמְעוּ-זֹאת הַזְּקֵנִים, וְהַאֲזִינוּ כֹּל יוֹשְׁבֵי הָאָרֶץ! הֶהָיְתָה זֹּאת בִּימֵיכֶם, וְאִם בִּימֵי אֲבֹתֵיכֶם?! עָלֶיהָ לִבְנֵיכֶם סַפֵּרוּ; וּבְנֵיכֶם לִבְנֵיהֶם - וּבְנֵיהֶם לְדוֹר אַחֵר" (א', ב' - ג'). ברור שבלשון זו בא הוא ליצור מתח אצל הקורא ולעניין אותו בהמשך הספר. כמו כן, ברור שהמאורע שיואל יתאר בהמשך הוא מאורע כביר ויוצא דופן, חד פעמי בהיסטוריה.

כאן פותח הספר בתיאור הארבה הפולש לארץ, תוך קריאה לאנשים לבכות ולקונן על נזקי הארבה (א', ד' - י"ב): "יֶתֶר הַגָּזָם אָכַל הָאַרְבֶּה, וְיֶתֶר הָאַרְבֶּה אָכַל הַיָּלֶק, וְיֶתֶר הַיֶּלֶק, אָכַל הֶחָסִיל... שָׂם גַּפְנִי לְשַׁמָּה, וּתְאֵנָתִי לִקְצָפָה... הֹבִישׁוּ אִכָּרִים! הֵילִילוּ כֹּרְמִים! עַל-חִטָּה וְעַל-שְׂעֹרָה, כִּי אָבַד קְצִיר שָׂדֶה". אפשר להבין שזו פתיחה לתיאור כללי יותר ומפורט יותר של מכת הארבה והבצורת שבאה בעקבותיה.

בשלב זה (א', י"ג - כ') קורא הנביא לצום, מספד ועצרת תפילה. הכהנים נקראים לישון בשקים (כאות אבל) והזקנים נקראים לבוא לבית ה' להתפלל. הצער והתדהמה ניכרים היטב במילותיו של יואל: "אֲהָהּ לַיּוֹם! כִּי קָרוֹב יוֹם ה', וּכְשֹׁד מִשַּׁדַּי יָבוֹא!" (א', ט"ו). לא ברור אם תחילת פרק ב' (א' -) הוא המשך ישיר של קריאתו זו, או שמדובר בקריאה חדשה, חזקה ונרגשת יותר לחזרה בתשובה, אבל וצום, לאחר שהתפילות הראשונות נכשלו. בחלק זה קורא יואל: "תִּקְעוּ שׁוֹפָר בְּצִיּוֹן, וְהָרִיעוּ בְּהַר קָדְשִׁי! יִרְגְּזוּ כֹּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ!" (ב', א'). תיאורו של הארבה (על תיאורי ארבה אחרים ראו כאן) מצמרר: "כְּקוֹל מַרְכָּבוֹת עַל-רָאשֵׁי הֶהָרִים יְרַקֵּדוּן, כְּקוֹל לַהַב אֵשׁ אֹכְלָה קָשׁ; כְּעַם עָצוּם עֱרוּךְ מִלְחָמָה" (ב', ה'). כדאי לעם לשוב בתשובה, טוען יואל: "וְגַם-עַתָּה, נְאֻם-ה', שֻׁבוּ עָדַי בְּכָל-לְבַבְכֶם: וּבְצוֹם וּבִבְכִי וּבְמִסְפֵּד; וְקִרְעוּ לְבַבְכֶם וְאַל-בִּגְדֵיכֶם, וְשׁוּבוּ אֶל-ה' אֱלֹקיכֶם; כִּי-חַנּוּן וְרַחוּם הוּא, אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב-חֶסֶד, וְנִחָם עַל-הָרָעָה; מִי יוֹדֵעַ יָשׁוּב וְנִחָם?" (ב', י"ב - י"ד). שוב, גם כאן לא ברור אם מתחיל הנביא בטקסי אבל חדשים, או שמדובר בהמשך ישיר של הקודמים. עכשיו, איש לא פטור מבכי ותפילה: "קִבְצוּ זְקֵנִים, אִסְפוּ עוֹלָלִים וְיֹנְקֵי שָׁדָיִם; יֵצֵא חָתָן מֵחֶדְרוֹ, וְכַלָּה מֵחֻפָּתָהּ" (ב', ט"ז).

בתגובה (ב', י"ח - כ"ז), חומל ה' על עמו ומבטיח: "וְשִׁלַּמְתִּי לָכֶם אֶת-הַשָּׁנִים אֲשֶׁר אָכַל הָאַרְבֶּה, הַיֶּלֶק וְהֶחָסִיל וְהַגָּזָם - חֵילִי הַגָּדוֹל אֲשֶׁר שִׁלַּחְתִּי בָּכֶם" (ב', כ"ה).

חלקו הראשון של הספר נגמר באמירה של ה': "וִידַעְתֶּם כִּי בְקֶרֶב יִשְׂרָאֵל אָנִי, וַאֲנִי ה' אֱלֹקיכֶם וְאֵין עוֹד; וְלֹא-יֵבֹשׁוּ עַמִּי לְעוֹלָם" (ב', כ"ז).

חלקו השני של הספר נפתח במילים "וְהָיָה אַחֲרֵי-כֵן", מה שיכול ללמד על צירוף שני חלקים נפרדים או, לחלופין, על כתיבה בשני פרקי זמן שונים.

בפרק ג' נאמר: "וְנָתַתִּי מוֹפְתִים בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ: דָּם וָאֵשׁ וְתִימְרוֹת עָשָׁן; הַשֶּׁמֶשׁ יֵהָפֵךְ לְחֹשֶׁךְ וְהַיָּרֵחַ לְדָם". זוהי מעין הקדמה לסיומת האפוקליפטית של הספר, בה נענשים הגויים, ורק "כֹּל אֲשֶׁר-יִקְרָא בְּשֵׁם ה' יִמָּלֵט" (ג', ה').

בַּיָּמִים הָהֵמָּה וּבָעֵת הַהִיא, מבטיח הנביא בפרק ד', לאחר שאָשִׁיב (כתיב:אשוב) אֶת-שְׁבוּת יְהוּדָה וִירוּשָׁלִָם, יקבץ ה' את כל הגויים החוטאים אל עמק יהושפט (הוא עמק החרוץ), ויחרוץ את דינם. ביצוע גזר הדין מתואר בצורה ציורית ולכאורה עדינה: "שִׁלְחוּ מַגָּל, כִּי בָשַׁל קָצִיר! בֹּאוּ רְדוּ, כִּי-מָלְאָה גַּת! הֵשִׁיקוּ הַיְקָבִים, כִּי רַבָּה רָעָתָם" (ד', י"ג). בפרק זה מזהיר יואל עמים מסוימים (יושבי צור, צידון, גלילות פלשת, ובסופו של הפרק גם מצרים ואדום) ממה שיקרה להם ביום ה'. עונשיהם יהיו במידה כנגד מידה: יושבי צור וצידון, למשל, שמכרו את בני יהודה וירושלים לעבדות בארץ רחוקה (לבני היוונים), ייענשו במכירת בניהם ובנותיהם לעבדים בארץ רחוקה אחרת (שבא).

המעבר שעושה הספר מתיאור הדין שייעשה בגוים, שמתואר במילים נשגבות ונלהבות, אל פסקת הסיום של הספר, העוסקת בחזון אחרית הימים, הוא חד עד מאוד. עם זאת, ישנו קשר הדוק בין פסקה זו לשאר הספר. כך, בקטע העוסק בדין שייעשה בגויים קורא יואל בלעג (מוסווה?) כלפי אותם עמים: "כֹּתּוּ אִתֵּיכֶם לַחֲרָבוֹת וּמַזְמְרֹתֵיכֶם לִרְמָחִים; הַחַלָּשׁ יֹאמַר: 'גִּבּוֹר אָנִי'" (ד', י'). בפסקת הסיום, אומר יואל בטון רגוע הרבה יותר: "וְהָיָה בַיּוֹם הַהוּא יִטְּפוּ הֶהָרִים עָסִיס, וְהַגְּבָעוֹת תֵּלַכְנָה חָלָב, וְכָל-אֲפִיקֵי יְהוּדָה יֵלְכוּ מָיִם... וִיהוּדָה לְעוֹלָם תֵּשֵׁב, וִירוּשָׁלִַם לְדוֹר וָדוֹר... וה' שֹׁכֵן בְּצִיּוֹן" (ד', י"ח - כ').

הקשר בין חלקי הספר[עריכת קוד מקור | עריכה]

אף על פי שלמראית עין עוסקים שני חלקי הספר (פרקים א' - ב' ופרקים ג' - ד') בנושאים שונים לגמרי, הרי שהקשר ביניהם הוא חזק מכדי שאפשר יהיה לבטל אותו. מבחינה לשונית, אופי החלקים הוא דומה עד מאוד. ישנן הקבלות חלקיות ומלאות של מילים וביטויים בין החלקים (זוהי רשימה חלקית בלבד):

חלק ראשון חלק שני
שֶׁמֶשׁ וְיָרֵחַ קָדָרוּ, וְכוֹכָבִים אָסְפוּ נָגְהָם שֶׁמֶשׁ וְיָרֵחַ קָדָרוּ, וְכוֹכָבִים אָסְפוּ נָגְהָם
לְפָנָיו רָגְזָה אֶרֶץ, רָעֲשׁוּ שָׁמָיִם וְרָעֲשׁוּ שָׁמַיִם וָאָרֶץ
כִּי-בָא יוֹם-ה', כִּי קָרוֹב \ אֲהָהּ לַיּוֹם! כִּי קָרוֹב יוֹם ה' כִּי קָרוֹב יוֹם ה' בְּעֵמֶק הֶחָרוּץ
יוֹם חֹשֶׁךְ וַאֲפֵלָה, יוֹם עָנָן וַעֲרָפֶל דָּם וָאֵשׁ וְתִימְרוֹת עָשָׁן; הַשֶּׁמֶשׁ יֵהָפֵךְ לְחֹשֶׁךְ
כִּי-גָדוֹל יוֹם ה' וְנוֹרָא מְאֹד, וּמִי יְכִילֶנּוּ? לִפְנֵי בּוֹא יוֹם ה' הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא
כְּגִבּוֹרִים יְרֻצוּן, כְּאַנְשֵׁי מִלְחָמָה יַעֲלוּ חוֹמָה הָעִירוּ הַגִּבּוֹרִים! יִגְּשׁוּ יַעֲלוּ כֹּל אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה
תִּקְעוּ שׁוֹפָר בְּצִיּוֹן וְהָרִיעוּ בְּהַר קָדְשִׁי! ה' אֱלֹקֵיכֶם שֹׁכֵן בְּצִיּוֹן הַר-קָדְשִׁי
וּמָלְאוּ הַגֳּרָנוֹת בָּר, וְהֵשִׁיקוּ הַיְקָבִים תִּירוֹשׁ וְיִצְהָר בֹּאוּ רְדוּ, כִּי-מָלְאָה גַּת, הֵשִׁיקוּ הַיְקָבִים!

גם מבנה החלקים דומה בצורה בולטת: כל חלק מתחיל בפתיחה דרמטית, ממשיך בתיאור של מאורע מרעיש וחד פעמי ("יֶתֶר הַגָּזָם אָכַל הָאַרְבֶּה, וְיֶתֶר הָאַרְבֶּה אָכַל הַיָּלֶק..." לעומת "וְנָתַתִּי מוֹפְתִים בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ: דָּם וָאֵשׁ וְתִימְרוֹת עָשָׁן"). לאחר מכן באה תפילה וקריאה לה' (בחלק הראשון מוקדש לתפילה זו קטע נכבד, ובחלק השני מסתפק הספר ב"וְהָיָה, כֹּל אֲשֶׁר-יִקְרָא בְּשֵׁם ה' יִמָּלֵט"), ואז באה הישועה: הארבה וצבאות האויב הנאספים מובסים, ולעם ישראל תהיה פליטה. שני החלקים נגמרים בהבטחה מסוג דומה: "וִידַעְתֶּם כִּי בְקֶרֶב יִשְׂרָאֵל אָנִי, וַאֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם וְאֵין עוֹד; וְלֹא-יֵבֹשׁוּ עַמִּי לְעוֹלָם" לעומת "וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם שֹׁכֵן בְּצִיּוֹן הַר-קָדְשִׁי, וְהָיְתָה יְרוּשָׁלִַם קֹדֶשׁ, וְזָרִים לֹא-יַעַבְרוּ-בָהּ עוֹד... וִיהוּדָה לְעוֹלָם תֵּשֵׁב - וִירוּשָׁלִַם לְדוֹר וָדוֹר".

מדוע חוברו שני החלקים לספר אחד?[עריכת קוד מקור | עריכה]

שאלת זו היא מהותית בהבנת משמעותו האמתית של הספר. לאחר הסעיף הקודם, ברור לנו שלא בכדי מחוברים שני החלקים. אולם, לא ברור לגמרי מדוע. ישנן כמה גישות להסביר קשר זה:

  • ייתכן כי שני חלקים אלו הם משל ונמשל. כך, מוסבר הארבה כממלכות אויבות, ופלישתו אל הארץ (שלא התרחשה כלל) היא אלגוריה לפלישתן של צבאות הגויים לארץ. אברבנאל אף הציע התאמה בין סוגי הארבה המופיעים בפרק א', פסוק ד' (גזם, ארבה, ילק, חסיל) לבין המעצמות (בבל, פרס, יוון ורומי). הפתרון שמציע הנביא לכיבוש הזר הוא עצרת תפילה, צום ובכי וחזרה בתשובה. הוא מבטיח שיום המשפט בוא יבוא, והרשעים ייענשו על מעשיהם הרעים, אחד לאחד. על פי גישה זו, קל להסביר את תיאוריו המוגזמים של הארבה - הנביא איננו מתאר פלישת ארבה אלא פלישת צבא, שכפשוטו "כְּגִבּוֹרִים יְרֻצוּן, כְּאַנְשֵׁי מִלְחָמָה יַעֲלוּ חוֹמָה" (ב', ז').
  • יכול להיות, שהארבה אכן התרחש, ויום ה' הוא נבואה שלא קשורה אליו בהכרח. ספר יואל עוסק בשני נושאים נפרדים לגמרי, שבמקרה נידונו על ידי אותו נביא. יש מן האוחזים בגישה כללית זו, שמוכנים להתפשר ולומר שהארבה הוא משל ליום ה', אולם על כל פנים לא זו הייתה כוונתו המקורית של כתיבת הקטע על הארבה.
  • יש הסוברים שהחלק הראשון נכתב על ידי הנביא יואל, והחלק השני הוסף אליו על ידי מחבר אלמוני שהיה מאוחר בעשרות או מאות שנים, אולי כדי להקביל את מתקפת הארבה שתיאר יואל אל התעמרות עמי האזור ביהודים. כמו שהארבה בא וחלף, ובזמנו נראה קשה ובלתי מנוצח, תפילה וצום הכריעו אותו - כך גם אותם עמים. כיום נראים הם בלתי מנוצחים, אולם למעשה הם בני חלוף. סברא זו הועלתה על ידי Duhm ב-1911, ומרבית החוקרים מאז תומכים בה, לעתים בשינויים קלים. המכנה המשותף הלשוני והמבני לשני החלקים הוא מלאכותי, אם כך, ונעשה בידי המחבר השני בכוונה, לצורך ההקבלה.
  • ייתכן, כי החלק הראשון הוא נבואה עתידית (הדומה לנבואת יום ה' ואולי מקבילה לה) במסווה של סיפור על מכת ארבה. אף על פי שכתוב הוא בלשון הווה, אין זה פוגם באפשרות שדעה זו היא הנכונה: נבואה עשויה להיכתב בקוד שנועד שרק קבוצה מסוימת תבין אותו, ואולי זהו המקרה של ספר יואל. ייתכן אף שיואל חשש לפרסם את נבואותיו כפשוטן (שמא יבולע לו על ידי שלטון זר כלשהו), ובחר לפרסמן כסיפור 'תמים' על מכת ארבה. אחרי כמה שנים, כשחלפה הסכנה, החליט לשחרר את הנבואות כפשוטן, ואז כתב את החלק השני.

זמן הספר[עריכת קוד מקור | עריכה]

"אין לנו דרך לדעת דורו", כך פתח האבן עזרא את פירושו לספר, ובצדק. הן פרשני המקרא המסורתיים והן חוקרים בני העת החדשה נבוכו כשעמדו בפני שאלת זמנו של יואל: הספר עצמו לא מנדב מידע, ואין ראיות המשייכות אותו לתקופה מסוימת. בין השורות ניתן למצוא רמזים, אם כי הם לא חד משמעיים, ואין הסכמה כללית על מסקנה כלשהי.

רש"י בפתיחת פירושו לספר מביא את סיכום הדעות של חז"ל באשר לזמנו של יואל: המדרש אומר שהיה בנו של שמואל הנביא, אולם, גם אם נתעלם מהבדלי השם שמואל - פתואל, יש על כך כמה קושיות. בתקופת יואל ניכר בבירור שבית המקדש כבר בנוי (למשל, א', י"ג - י"ד), אולם בזמן שמואל ירושלים הייתה עדיין עיר יבוסית. "יש אומרים", מוסיף רש"י, "שנבואה זו נאמרה באותן שבע שנים שאמר אלישע 'כי קרא ה' לרעב' ובימי יהורם בן אחאב היו". סביר להניח שדעה זו הוצעה כיוון שקל לחשוב שהרעב המתואר בתקופת יואל יוזכר גם במקום נוסף בתנ"ך. דעה זו אפשרית מבחינה היסטורית, אך איננה מבוססת דיה בראיות. לפי סדר עולם רבה (פרק כ') נתנבא יואל בתקופת מנשה המלך (יחד עם נחום וחבקוק) - "ומפני שלא היה מלך כשר לא נקראו על שמו". גם דעה זו אפשרית, אך איננה נשענת על ראיות חותכות.

החוקרים החדשים נוטים לאחר את יואל לתחילת תקופת בית שני; יש ביניהם הממקמים אותו בתחילת תקופה זו, בטרם עליית עזרא, והיו אף שהפריזו וקבעו את זמנו לתקופה ההלניסטית. קביעת זמנו בתקופה ההלניסטית מפוקפקת למדי, שכן צידון מוזכרת (ד', ד') כעיר שצריכה להיענש, אך היא חרבה עוד לפני תחילת תקופה זו, בשנת 350 לפנה"ס. בנוסף, בני היוונים נזכרים (ד', ה') כסוחרי עבדים מעבר לים, ולא ככובשים.

ראיות שהובאו לטענה שיואל נתנבא בימי הבית השני:

  • בספר יואל, כשנקרא העם על כל שכבותיו לחזרה בתשובה בעקבות הבצורת ומכת הארבה, מתעלם הנביא משני מעמדות באוכלוסייה, שבימי הבית השני לא היו קיימים: בית המלך והשכבה העירונית. לו נתנבא יואל בימי הבית הראשון, סביר שהיה קורא גם למלך לצום ולתשובה, וגם לשכבה העירונית. לעומת זאת, הזקנים והכהנים מוזכרים, וחשיבותם ניכרת - כבימי הבית השני. מאידך, ניתן לדחות טענה זו בכך, שהמלך והשכבה העירונית העשירה הם האחרונים לסבול ממחסור בתוצרת חקלאית - ולכן מדלג עליהם הנביא.
  • ספר יואל מתייחס בעיקר לבני יהודה; בעיניו, היושבים ביהודה והיושבים בירושלים הם מושגים כמעט זהים. לפיכך, קל להניח שמדובר על ימי הבית השני. גם ראיה זו אינה ראיה של ממש - לאחר גלות עשרת השבטים הפך המצב לכזה, ובמיוחד לאחר חורבנה של יהודה על ידי האשורים (בימי חזקיהו), כך שאין סיבה לתארך את יואל לימי בית שני דווקא, גם ימי סוף בית ראשון מתאימים למצב המתואר בו.
  • לא ניכרת השפעתן של מעצמות גדולות (אשור ובבל) בספר. ראיה זו מסתמכת על כך שתיאורי הארבה בספר הם תיאור המציאות כפשוטה, ואינם מתייחסים לצבאות אויב של ממלכות אלה. סביר להניח שלו היו חיילי ממלכות אלו ביהודה בזמן יואל, היה מזכיר אותן בספרו. גם ראיה זו אינה ראיה של ממש - ספרו קטן מאוד, ואין סיבה שכל דבר שקורה בעולם באותה תקופה ימצא את מקומו בספר.
  • אין בספר תוכחה, מאפיין מובהק של ספרות הנבואה של ימי הבית הראשון. כמו כן, אין רמז לעבודה זרה בקרב העם. מאידך, גם נחום נמנע מלהוכיח את העם - ואין בו עבודה זרה, והוא ללא ספק נביא של בית ראשון. גם בספר עובדיה אין תוכחה לעם ישראל ולא עבודה זרה, וייתכן שהוא נכתב בימי הבית. אם כך, גם זו איננה הוכחה חותכת.

ראיות לכך שיואל נתנבא בימי סוף בית ראשון:

  • לשונו של יואל מתאימה הרבה יותר לימי בית ראשון. העברית שבפיו יפה ונשגבת הרבה יותר, ואין ללשונו דבר עם השפה החיוורת שבפי נביאי הבית השני. גם ראיה זו אינה הוכחה ממש, שכן אין ספק בכך שיואל הושפע רבות מנביאי בית ראשון (מספר המקבילות בינו לביניהם הוא עצום), ולכן ייתכן כי סגנונו הוא העתקה וחיקוי של סגנונותיהם של נביאי הבית הראשון בלבד, והוא לא נמנה עם שורותיהם.
  • אין הדגשות שיואל נשלח על ידי ה'. הביטוי "נְאֻם ה'" מופיע פעם אחת (בניגוד ל-12 פעמים, לדוגמה, בחגי, ספר מימי בית שני שאורכו כחצי משל יואל) והצירופים "כה אמר ה'" ו"ה' צבאות" לא מופיעים כלל. בנבואות הבית השני חוזרים ביטויים אלה עשרות פעמים.

ראיות לכאן וכאן:

  • היוונים מוזכרים בספר (ד', ד'). אין בכך ראיה לאף צד בוויכוח - היוונים מוזכרים כסוחרים כבר בתעודות אשוריות חוץ מקראיות במאה השמינית לפני הספירה. ברם, יש בכך ראיה לכך שהספר מוקדם לשנת 332 לפנה"ס, שנת כיבוש הארץ על ידי אלכסנדר הגדול - היוונים מוזכרים רק כסוחרים ולא ככובשים.
  • עם ישראל כבר פוזר בגויים (ד', א'). ייתכן שהנביא מתכוון לגלות בבל וייתכן שלגלות עשרת השבטים. לפיכך, אין בכך ראיה לאף צד.

סגנון[עריכת קוד מקור | עריכה]

לשונו של יואל עשירה ויפה, ועם זאת קלה להבנה. סגנונו של ספר יואל מתאפיין בכמה נקודות עיקריות:

  • מקבילות: מספר המקבילות לספרים אחרים בתנ"ך הוא עצום. כמובן שאין אפשרות לקבוע במדויק האם פסוק כלשהו הוא מקבילה מכוונת או ששני הספרים הושפעו ממקור משותף, אך על כל פנים, מספרן גדול באופן יוצא דופן. על פי אחת מן הספירות, ישנן 25 מקבילות מתוך 73 פסוקים. אפשר לציין מקבילה אחת לספר יונה:
    • "מִי-יוֹדֵעַ יָשׁוּב וְנִחַם הָאֱלֹקִים וְשָׁב מֵחֲרוֹן אַפּוֹ, וְלֹא נֹאבֵד... כִּי יָדַעְתִּי, כִּי אַתָּה אֵל-חַנּוּן וְרַחוּם, אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב-חֶסֶד, וְנִחָם עַל-הָרָעָה" (יונה, ג', ט' - ד', ב').
    • "כִּי-חַנּוּן וְרַחוּם הוּא, אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב-חֶסֶד וְנִחָם עַל-הָרָעָה; מִי יוֹדֵעַ יָשׁוּב וְנִחָם" (יואל, ב', י"ג - י"ד).

בשל העובדה שאיננו יודעים את זמנו של יואל, לא ברור האם היה ספר יואל מושפע מן הספרים האחרים או שהשפיע עליהם.

  • שימוש במוטיב חוזר. בקטע קצר בפרק א' (פסוקים ט' - י"ב), חוזרות מילים מן השורש י.ב.ש 5 פעמים, ובהמשך הפרק עוד פעמיים. משחק מילים מעניין יש בכך שהמשמעות של מילים אלו משתנה בין בושה לבין יובש. ישנם מקרים פחות קיצוניים של שימוש באמצעי אומנותי זה בספר, כגון: השמש והירח מוזכרים 3 פעמים כל אחד והמילה אש חוזרת 5 פעמים.
  • דימויים: תיאורי הטבע רבים מאוד בספר יואל. לעתים אף מייחס יואל לטבע הדומם או החי תכונות אנושיות:
    • "מַה-נֶּאֶנְחָה בְהֵמָה, נָבֹכוּ עֶדְרֵי בָקָר - כִּי אֵין מִרְעֶה לָהֶם... גַּם-בַּהֲמוֹת שָׂדֶה תַּעֲרוֹג אֵלֶיךָ" (א', י"ח - כ').
  • יש ויואל משתמש בדימויים מעולם הטבע על דברים מן הטבע:
    • "הַשֶּׁמֶשׁ יֵהָפֵךְ לְחֹשֶׁךְ, וְהַיָּרֵחַ לְדָם" (ג', ד').
  • יש גם שהוא מדמה בני אדם לגידולים חקלאיים:
    • "שִׁלְחוּ מַגָּל, כִּי בָשַׁל קָצִיר! בֹּאוּ רְדוּ, כִּי-מָלְאָה גַּת! הֵשִׁיקוּ הַיְקָבִים, כִּי רַבָּה רָעָתָם" (ד', י"ג) - הכוונה לצבאות האויב הנאספים בעמק יהושפט (הוא עמק החרוץ), אך יובסו כחיטה נקצרת וכענבים הנמעכים בגת.
  • מקצב: חביב על יואל מקצב קצר בן שתים או שלוש מילים, כגון:
    • "בָּעִיר יָשֹׁקּוּ \ בַּחוֹמָה יְרֻצוּן \ בַּבָּתִּים יַעֲלוּ \ בְּעַד הַחַלּוֹנִים (\) יָבֹאוּ כַּגַּנָּב" (ב', ט').
    • "תִּקְעוּ שׁוֹפָר בְּצִיּוֹן \ קַדְּשׁוּ-צוֹם \ קִרְאוּ עֲצָרָה \ אִסְפוּ-עָם \ קַדְּשׁוּ קָהָל \ קִבְצוּ זְקֵנִים \ אִסְפוּ עוֹלָלִים \ וְיֹנְקֵי שָׁדָיִם \ יֵצֵא חָתָן מֵחֶדְרוֹ \ וְכַלָּה מֵחֻפָּתָהּ" (ב', ט"ו - ט"ז).

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]


תרי עשר הנביאים

הושע · יואל · עמוס · עובדיה · יונה · מיכה · נחום · חבקוק · צפניה · חגי · זכריה · מלאכי

ספרי הברית הישנה

החומש (Pentateuch): בראשיתשמותויקראבמדברדברים
ספרות ההיסטוריה: יהושעשופטיםרותשמואל (א' וב')מלכים (א' וב')דברי הימים (א' וב')עזרא החיצוניעזרא - נחמיהטוביהיהודיתאסתרספר מקבים א'-ב-ג-ד
ספרות החכמה: איובתהיליםמשליקהלתשיר השיריםחכמת שלמהמשלי בן סירא
נביאים גדולים: ישעיהירמיהאיכהברוךאיגרת ירמיהויחזקאלדניאל נביאים קטנים: הושעיואלעמוסעובדיהיונהמיכהנחוםחבקוקחגיצפניהזכריהמלאכי


ספרים ברקע ירוק - חלק מכתבי הקודש לפי הקאנון הקתולי והאורתודוקסי, אולם אינם חלק מכתבי הקודש בקאנון הפרוטסטנטי. ספרים ברקע סגול - מצויים רק בקאנון האורתודוקסי
Targum.jpg
הברית החדשה