יהוה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש


Incomplete-document-purple.svg יש להשלים ערך זה: בערך זה חסר תוכן מהותי. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
הנכם מוזמנים להשלים את החלקים החסרים ולהסיר הודעה זו. שקלו ליצור כותרות לפרקים הדורשים השלמה, ולהעביר את התבנית אליהם.

יהוה[1] (או בלשון כינוי השם המפורש או ה' או שם הויה או שם בן ארבע אותיות[2] או סתם השם) הוא אחד משמותיו של אלוהים כפי שהוא מופיע במקרא ובספרות חז"ל, והוא השם הקדוש ביותר של האלוהים על פי המסורת היהודית.

הגיית השם[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההגייה המקורית בפי כותבי המקרא בתקופות קדומות אינה ברורה‏[3], משום שהגייתו הופסקה כבר במיתת שמעון הצדיק (תחילת תקופת בית שני),‏[4] ובאותה תקופה התחילו הכהנים לברך במקדש בשם "אֲדֹנָי" - חוץ מהכהן גדול שהמשיך לברך בשם יהוה עד תקופת רבי טרפון הכהן (שלהי תקופת בית שני).‏[5] ואולם כאשר שם זה בא במקרא בסמוך לשם "אדני" אזי בעלי המסורה כתבו[דרוש מקור] לקרוא זאת כ"אלוהים".‏[6][5]

אותה דרך נקטו בעלי המסורה: בבואם לנקד את השם "יהוה" הם ניקדו זאת בניקוד חלקי בהתאם לצורה בה הוא נהגה, יְהוָה כשהוא נקרא "אֲדֹנָי" או יְהוִה כאשר הוא נקרא "אלֹהִים".‏[5] (בשלב מאוחר יותר התווסף חולם לאות ו', והוא נוקד יְהֹוָה, ובשלב הבא הוא התווסף חטף סגול לאות י' והוא נוקד יֱהֹוָה).‏[5]

ניקוד זה של בעלי המסורה (יֱהֹוָה) הניב את מסורת הקריאה "Yehowah" [יֱהֹוָה] אצל החכמים הנוצריים (קתולים) בימי הביניים.‏[5] לעומת זאת, חוקרים פרוטסטנטיים הנהיגו את הקריאה "Yahweh" [יַהוֶה]‏[5] – לפי קריאת השם 'יָהּ', אשר משערים שהוא קיצור של השם "יהוה", וכן על סמך ההשערה שהשם הוא צורה פעלית, על בסיס הכינוי "יהוה צבאות".[דרוש מקור] כמו כן, זוהי ההגייה המקובלת בפי השומרונים, ונראה שיש לה שורשים קדומים.[דרוש מקור]

אטימולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקורותיה של האלוהות "יהוה"[עריכת קוד מקור | עריכה]

הציור מעל הכתובת "יהוה שומרון ואשרתו" בכונתילת עג'רוד

היסודות הקדומים לעבודת האל "יהוה" אינם ברורים דיים. מספר חוקרים, בהם חוקר המקרא ישראל קנוהל, סוברים כי מקורה באלוהות דרומית שנעבדה באזור הר שעיר על ידי שבטים של מדייניים, עם נודד שמטבע הדברים לא השאיר אחריו כתבים. במקרא נראה שיתרו – כהן גדול המקריב קורבן לאלוהי ישראל, וחותן משה, מייצג השפעה מדיינית זו. כמו כן, במספר מקומות בתנ"ך מצוין מוצאו הדרומי של יהוה; למשל בספר דברים: "יְהוָה מִסִּינַי בָּא וְזָרַח מִשֵּׂעִיר לָמוֹ הוֹפִיעַ מֵהַר פָּארָן" (ל"ג, ב).

העדויות החוץ-מקראיות למקור האל יהוה קלושות. עם זאת, ברשימה טופוגרפית מימי אמנחותפ השלישי (המאה ה-14 לפנה"ס) נזכרים שישה אזורים שבהם ישבו ה"שוסו" – נוודי המדבר, וביניהם ארץ "שעיר" בדרום ארץ כנען, וארץ "יהו", שמיקומה אינו מוזכר. מספר חוקרים מציעים כי השם "ארץ יהו" מראה ששבטים בחבל ארץ זה עבדו את יהוה. בחפירות בחורבת תימן (כונתילת עג'רוד) (19741976) נמצאו באתר ישראלי, ששימש כפונדק דרכים מהמאות ה-9 וה-8 לפנה"ס, כדים שעליהם ציורים וכתובות בכתב עברי קדום. המיוחד בכתבים היה הקשר שנעשה בין "יהוה" אלוהי ישראל לבין האשרה:

אמר א[]ו[.]ה[]ך אמר ליהל[יו] וליועשה ול[ ב]רכת אתכם ליהוה שמרנ ולאשרתה

ליהוה התמן ולאשרתה[ כל אשר ישאל מאש חנן הא ונתן לה יהו כלבבה

ממצאים אלו מגלים שהיו כאלו שזיהו את אשרה כבת זוגו של יהוה, ועבדו את שניהם יחדיו.

מתקופות מאוחרות יותר מצויים כמה וכמה ממצאים זרים, של מלכים שלחמו בישראל, המאזכרים את יהוה כאלוהי ישראל או כאלוהי יהודהמצבת מישע ועוד).

מקור השם "יהוה"[עריכת קוד מקור | עריכה]

במקרא[עריכת קוד מקור | עריכה]

השם "יהוה" מופיע במקרא 6,823 פעמים‏[7] (בהקשר זה ראו "המקור היהוויסטי" (J) בתורת התעודות, לזיהוי מקורות הטקסט המקראי לפי כינוי האלוהות), ההגייה המקורית של שם זה כפי שהגו אותו כותבי המקרא אינה ידועה, ראו על כך בפסקה צורת הגייתו של השם "יהוה".

במקורות חוץ מקראיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

שם יהוה מופיע גם במקורות חוץ מקראיים: במצבת מישע (המאה ה-9 לפנה"ס), באוסטריקונים שנמצאו בכונתילת עג'רוד (מאות 8-9 לפנה"ס) ובמכתבי לכיש (597–587 לפנה"ס).

בכל האזכורים החוץ מקראיים (כמו גם המקראיים) שנמצאו - שם "יהוה" מוזכר רק בהקשר לאלוהי ישראל. שם "יהוה" אינו מופיע בשום מקור אחר ולא בשום פנתאון אלים אחר.‏[5]

"יהוה" במצבת מישע
(המאה ה-9 לפנה"ס)
"יהוה" באוסטריקונים שנמצאו בכונתילת עג'רוד
(מאות 8-9 לפנה"ס)
"יהוה" במכתבי לכיש
(597–587 לפנה"ס)
"ואקח משם את כלי יהוה", מצבת מישע (מחצית ראשונה של המאה ה-9 לפנה"ס)

משמעות השם "יהוה" במקרא[עריכת קוד מקור | עריכה]

במקרא מופיע השם יהוה לצד שמות נוספים, כאלוהים, אדני ועוד. על פי תורת התעודות, ספרי המקרא נכתבו בידי ארבעה או חמישה מקורות שונים, כשכל מקור משתמש בכינוי הייחודי לו (לצד הבדלים לשוניים אחרים). תורת התעודות מזהה את מקורו של כינוי זה כ"מקור היהוויסטי" (J). הופעתו הראשונה של השם במקרא היא בפרק ב' של ספר בראשית: "אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ בְּהִבָּרְאָם, בְּיוֹם עֲשׂוֹת יְהוָה אֱלֹהִים אֶרֶץ וְשָׁמָיִם." (בראשית ב', ד), וכאמור, חוקרי המקרא מזהים את מקור זה כמקור שונה מפרק א', ובכך הם מפרשים את פשר ההבדלים בתיאור הבריאה בין שני הפרקים.

על פי הנאמר במקרא, אלוהים לא התגלה בשמו המפורש לאברהם, יצחק ויעקב, ורק למשה ולעם ישראל הוא התגלה בשם זה המיוחד לו:

Cquote2.svg

וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶל משֶׁה וַיֹּאמֶר אֵלָיו: אֲנִי יְהֹוָה. וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב בְּאֵל שַׁדָּי וּשְׁמִי יְהֹוָה לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם.

Cquote3.svg
שמות ו', ב

הפירוש הלשוני המקובל ביהדות לשם "יהוה" הוא "נצחי", על פי השורש הלשוני ה.י.ה (היה הווה ויהיה, כלומר נצחי).

היחס לשם "יהוה" והגייתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

שם יהוה כתוב על גבי "מכתב" (אוסטרקון) שנשלח בין רעים, שנת 597–587 לפנה"ס, "ישמע יהוה את אדׂנִי .... יבַכֵּר. יהוה את אדׂנִי".(מכתבי לכיש, אוסטרקון מס' 2). ממצא זה יש בו כדי ללמד על כך שבעת הקדומה לא נמנעו מלציין שם זה לצרכים של חול, ולא נהגו בו קדושה מיוחדת.

נראה כי בתקופות קדומות אנשים לא נמנעו מלכתוב את השם על איגרות רגילות (גם כאלו העלולות להיזרק), וככל הנראה גם הגו אותו ככתבו. כך, למשל, בחרסי לכיש מופיע כמה פעמים השם המפורש בכתיבת חולין רגילה, ואף בהבלעת אותיות עם מילה קודמת, דבר הרומז לכך שקראו אותו בקול, בצורה שמבליעה את האותיות.[דרוש מקור] כמו כן במשנה במסכת ברכות נאמר שחכמים התקינו לברך האחד את השני באזכור שמו של האלוהים (אם כי לא פורש במשנה האם תקנת חכמים האמורה התירה להשתמש בשם המפורש, "יהוה", או שמא רק בכינוי שלו, כפי שנוהגים להגותו בימינו "אדני" או "אלהים"):

Cquote2.svg

והתקינו, שיהא אדם שואל את שלום חברו בשם, שנאמר (רות ב', ד) וְהִנֵּה בֹעַז בָּא מִבֵּית לֶחֶם וַיֹּאמֶר לַקּוֹצְרִים יְהוָה עִמָּכֶם וַיֹּאמְרוּ לוֹ יְבָרֶכְךָ יְהוָה.

Cquote3.svg
משנה, ברכות ט ה

בתקופת בית שני נוצר ריחוק גדול יותר מהשם, אשר הלך והתגבר עם הזמן. כך, השם היה נהגה ככתבו בבית המקדש בלבד. הכהן הגדול היה מזכיר את השם המפורש בעבודת יום הכיפורים עשר פעמים. ועל פי המסופר במשנה (מסכת יומא, ו, ב), העם היה נופל על פניו כאשר היה שומע את השם המפורש. בדורות הראשונים היה מגביה את קולו, כיוון שירדו ממעלתם והיו ביניהם אנשים שאינם הגונים – היה אומרו בקול נמוך כדי שלא ישמעו השם המפורש (רמב"ם, משנה תורה, הלכות עבודת יום הכפורים ב, ו).

גם שאר הכוהנים היו רשאים לומר את השם המפורש, בעת שהיו מברכים ברכת כהנים בבית המקדש (בבלי, מסכת סוטה לח, א). לאחר שמת הכהן הגדול שמעון הצדיק, הפסיקו הכוהנים להזכיר את השם המפורש בברכת כהנים אף בבית המקדש, מפני שלא זכו יותר לגילוי שכינה ולא היו ראויים לכך, וכן חששו שמא ילמד אותו אדם שאינו הגון (יומא לט, ב; רש"י ותוספות).

גם מבחינת הממצא הכתוב ניכר תהליך הריחוק. כך, בחלק מהמגילות הגנוזות, הכתובות כולן באלפבית הארמי (כתב מרובע), נכתב השם המפורש באלפבית העברי הקדום, ככל הנראה עקב קדושתו (הדעות חלוקות האם הכתיבה בכתב זה הייתה בשל הקדושה המיוחסת לכתב הקדום, במקביל לקדושת השם, או שמא להפך – השתמשו בו ככתב חולין, כדי שהמגילה לא תתקדש (כדוגמת כתיבת ה' בימינו). כמו כן, בפפירוסים שונים מהמאות הראשונות לספירה, אשר מופיעים בהם קטעים מהמקרא בתרגום ליוונית, נכתב השם "יהוה" באותיותיו העבריות ללא תרגום.‏[8]

כן ניכרת נטייה להחליף את שמות "יהוה" בשמות שנחשבו קדושים פחות – כמו "אדוני" ו"אלוהים". כך, בספרי המקרא המאוחרים ישנו שימוש פחות בהרבה בשם המפורש, לעומת השמות האחרים. במזמור השני והשלישי שבספר תהילים למשל, ישנו שימוש כמעט בלעדי בשם אלוהים, וכאשר משווים למזמורים מקבילים במקומות אחרים נראה שהוחלפו שמות "יהוה" בשמות אלוהים – ייתכן שמטעם זה. נטייה זאת קיימת גם בשמות אחרים כמו בכינוי "צבאות" אם כי מטעמים הפוכים, של שירוש שמות המזוהים עם פולחן זר.

במשנה ובתוספתא מובאים דברי התנא אבא שאול שמונה את ה"הוגה את השם באותיותיו"‏[9] בין אלו שאין להם חלק לעולם הבא[10]. הרמב"ם פירש‏[11] שהכוונה לשם יהוה. על מהות איסור להגות את השם באותיותיו (או בגרסה משנה דפוס ונציה כתוב הוגה את ה' באותיותיו) סובר רש"י כי מדובר על השם בן מ"ב אותיות[12][דרוש מקור] ואילו תוספות סבור כי הכוונה אל שם יהוה בלבד‏[13][דרוש מקור]. בעל ספר הערוך פירש שהמושג "הוגה" הוא מלשון ליעוג וצחוק. הרמ"ע מפאנו משווה את הקורא את השם ככתבו (בתפילה) לאיסור כינוי אביו או רבו בשמם הפרטי.[דרוש מקור]. בפסקיו של הרי"ד (הזקן) מבאר כי אין שום איסור בהגיית השם לצורך לימוד ורק מי שקורא השם ללא צורך יתאשם‏[14]. יש שכתבו שחברי אבא שאול חלקו עליו ודבריו לא התקבלו להלכה, שהרי הרמב"ם לא הביא איסור להגות את השם באותיותיו בספרו משנה תורה וגם הרי"ף ורבינו אשר לא כתבו שום איסור בעניין בפסקיהם ההלכתיים.‏[15].

קטע ממגילת תהילים שנמצאה במערה 11 בקומראן (11QPsa) (מזמור קמ"ה). ניתן להבחין כי כל המופעים של השם המפורש יהוה נכתבו בכתב העברי הקדום, כך: יהוה. ייתכן שיש בכך רמז לזהירות שנהגו בתקופה זו (שלהי בית שני) בשם זה, כך שנמנעו מלציין אותו בכתב הרגיל כדי להזכיר הקורא על איסור הגיית השם (כשיטת אבא שאול) או מטעמים אחרים האינם ידועים לנו

לא ברור באיזה תקופה חל השינוי, אבל בימינו נהוג לקרוא את השם כאילו כתוב "אדוֹנָ‏י".‏[16] בכתבים שאינם חלק מהמקרא או מסידור התפילה, ובכדי שלא לגרום למישהו לקרוא את השם כפי שהוא נכתב, נהגו עד ימי הביניים לכותבו בשניים או שלושה יודים רצופים. ולאחר מכן ועד היום, מאמיני יהדות נוהגים לכותבו באמצעות האות ה' או ד' (עם גרש ה', ד'). שלא תוך כדי תפילה או קריאה בתורה הוא נקרא לרוב בצורה "השם".

מחיקת השם[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי ההלכה היהודית יש איסור למחוק את השם המפורש לאחר שנכתב, ואם כבר נכתב ונמצא מיותר, יש לגונזו. אולם לרוב הדעות אין בעיה הלכתית בכתיבת ובמחיקת השם מעל גבי המחשב.

שימושים בשם המפורש[עריכת קוד מקור | עריכה]

הכהן הגדול בבית המקדש היה עונד על מצחו ציץ זהב, שעליו היו מובלטות המילים קודש ליהוה, דבר שעל פי הבטחת הנביא זכריה, יהיה לעתיד לבוא על מצילות הסוס. על פי הכתוב בספר הזוהר, על חרבו של דוד המלך היה חקוק השם המפורש. דבר שיש לו סימוכין בדברי דוד לגלית שם: "וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל הַפְּלִשְׁתִּי: אַתָּה בָּא אֵלַי בְּחֶרֶב וּבַחֲנִית וּבְכִידוֹן, וְאָנֹכִי בָא אֵלֶיךָ בְּשֵׁם יְהֹוָה צְבָאוֹת, אֱלֹהֵי מַעַרְכוֹת יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר חֵרַפְתָּ" (שמואל א' י"ז, מה). ישנה אגדה יהודית המתארת כי על מטהו של משה היה חקוק השם המפורש, ובעזרתו עשה את הנסים במצרים.

במיסטיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

יש מפרשני המקרא המסורתיים שאמרו כי האורים והתומים היו למעשה השם המפורש, שנכתב על גבי קלף והושם בין קפלי החושן. חז"ל יחסו לשם המפורש כוחות מיסטיים, וטענו שבאמצעותו נעשו נסים המתוארים בתנ"ך, כמו הריגתו של המצרי בידי משה, ("הלהורגני אתה אומר") או הריגתו של גלית בידי דוד (מהר"ל, ספר גור אריה על שמות ב, יד).

בספר תולדות ישו, המציג את תולדות חייו של המשיח הנוצרי בצורה לעגנית, מסופר כי ישו גנב מבית המקדש את השם המפורש, ובעזרתו עשה את כל הנסים המתוארים בברית החדשה. דעה דומה הובעה גם על ידי זרם האימיאסלאביה (רוסית: Имяславие), שהופיע בתחילת המאה ה-20 ברוסיה, ואשר טען כי שמו של האל קדם לו וכי הוא האל עצמו, וכן כי ידיעת השם המפורש מאפשרת לבעל המידע לעשות נסים.

על פי השקפתו הרציונליסטית של הרמב"ם, אין משמעות מיסטית לשמות הקודש‏[17], כשם שאין פעולות מיסטיות הפועלות במציאות כלל. כאמור לעיל, לשמות יש משמעות לימודית, ובצורה הזו הם מעלים את לומדם לרמה גבוהה. במשנת הרמב"ם לא קיים שם בן ע"ב שמות.

בפולקלור היהודי, יודעי תורת הנסתר הפיחו בגולם רוח חיים, על ידי כך שהיו כותבים את השם המפורש על פיסת נייר, ומניחים אותה בפיו של גוש חומר, ואחר כך היו רושמים את המילה "אמת" על מצחו. כאשר היה צורך להפסיק את פעולת הגולם, נמחקה האות א', וכך הוא נותר "מת".

בספרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

כותרת אחד מספרי השירה ביידיש מאת אברהם יהושע השל הוא "השם המפורש" (וילנא 1933).

סופר השואה ק. צטניק, בספר "צופן אדמע", שהינו רישום של טיפולים ב-LSD על ידי הפסיכיאטר ההולנדי פרופ' יאן באסטיאנס, מתאר בסיפרו את התיאור הבא:

אני נושא את עיני לשמי אושויץ, באופק ניצבת תמונת - "שיוויתי" מעין זו המתנוססת מעל כל עמוד תפילה לפני החזן בבית הכנסת... אימה גדולה נופלת עליי, עומד אני בתוך מידחס-השלדים ובוהה אל האותיות י-ה-ו-ה המאירות מתוך ה"שיוויתי", באור שלא מעלמא הדין;... והאותיות יו"ד-ה"א-וו-ה"א מתמזגות ורוחשות, זו בזו, וזו על גבי זו, ואני קורא: "אלוהים! אלוהים! מי גזר?!...

– עמ' 24

בסיפור הקצר "המוות והמצפן" מאת חורחה לואיס בורחס, משמש השם המפורש יסוד לתעלומה בלשית.

מופעים בספרות האגדה נמצאים באבן השתייה ובשלמה המלך ואשמדאי.

שימושים מקוצרים ותאופוריים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – שם תאופורי

בתקופה הישראלית, תקופת בית ראשון, שבה החל לשגשג הכינוי "יהוה" כשם לאלוהי ישראל, מוצאים כתובות רבות המזכירות את השם כברכה על הזולת. צורות מקוצרות של כינוי זה נפוצות מאוד גם כמרכיב בשמות תאופוריים. כך מכונים אנשים "יהועזר" על שם "יהוה – (ה)עׂזֶר", "יהונתן" על שם "יהוה (ה)נׂתן" ועוד. כשבקרב תושבי ממלכת יהודה נפוצה התחילית "יהו", ואילו בקרב תושבי ממלכת שומרון (ממלכת ישראל) נפוצה התחילית "יו". פרט זה משמש כיום את החוקרים לאפיון מוצאו של אדם מאותה התקופה, אם מיהודה או מישראל.

המילה יָהּ, המופיעה לעתים במקרא ככינוי לאל, גם היא כמשוער צורה מקוצרת של השם יַהְוֶה. הכינוי רווח בצירוף הַלְלוּ־יָהּ (בחלק מהנוסחים כמילה אחת, עם או בלי מפיק, וראו הללויה). בתהילים ק"נ מושרת השורה "כֹּל הַנְּשָׁמָה תְּהַלֵּל יָהּ", שהפכה לפיוט פופולרי. שמות רבים של דמויות במקורות הם בעלי סיומת "יָה", או "יָהוּ", כשהתחילית היא תכונה המשויכת לאל: חזקיה ("יחזק האל"), אמציה (אומץ), טוביה, ירמיהו ואחרים.

דוגמות לשמות שבהם התחילית היא שם האל והסיומת היא התכונה או הפעולה המיוחסת:

שלט המציג צורות שונות של השם המפורש, מבית כנסת בוורשה.

השם המפורש או השם המיוחד הוא מונח מההלכה היהודית לתיאור שמו המיוחד של אלוהים, כלומר כינוי שאינו בא לתאר רק את חלק מהנהגותיו של האל, וממילא אינו משמש גם בהקשרים אחרים.‏[18] במקור מונח זה כלל רק את השם יהוה, אולם במקורות מאוחרים יותר יש המרחיבים אותו לשמות נוספים, כשם בן מ"ב אותיות או שם בן ע"ב אותיות. השם המפורש הוחלף לרוב בכינויים (כמו אדוני, או השם) בסימנים מוסכמים (כמו י"י או הוי"ה) חילופי אותיות (אלוקים או ידוד) או ראשי תיבות (ד', ה' וכן י' או א', ב"ה - ברוך השם, השי"ת - השם יתברך ועוד), או הוספת גרש או גרשיים בתוך השם (לדוגמה י-ה או אדנ"י)‏[19]

הביטוי "השם המפורש" מופיע במשנה ובעקבותיו בפיוטים ל'סדר העבודה' בתפילת יום הכיפורים. בפיוטים אלו מתואר העם הכורע ומשתחווה בבית המקדש "כשהיו שומעים את השם המפורש יוצא מפי כהן גדול" ואומרים "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד". כיום ברוב הקהילות האומרות פיוטים אלו, הקהל יורד על ברכיו ומשתחווה (עם שטיח או מפה על מנת שלא תהיה השתחוויה לאבנים) כשהחזן מקריא את החלק הזה של הפיוט.

השם יהוה[עריכת קוד מקור | עריכה]

השם יהוה הוא כינויו של האל במקרא. הוא מוזכר כשמו של אלוהי ישראל כבר בממצאים ארכאולוגים מהמאה התשיעית לפנה"ס, כמו במצבת מישע ועוד. ושימוש בו בשיח החברתי מתועד הן בספרי המקרא והן בממצאים הארכאולוגים. אוסטרקונים רבים כוללים ברכות אחד לרעהו בשמו של יהוה.

ביהדות ישנו איסור להזכיר שם זה (עילת האיסור: קדושת השם), לצד איסורים נוספים הקשורים למעמדו ולקדושתו. במשנה כבר אנו מוצאים שמכנים אותו כ"שם המפורש" ואין מזכירים אותו במפורש. במגילות מדבר יהודה מוצאים לעתים נוהג של הסופרים שכתבו את מגילתם באלפבית הארמי, אביו של האלפבית של ימינו, ואילו את שם יהוה היו משאירים בכתב הקדום, האלפבית העברי העתיק, יהוה. נוהג זה נמצא גם בנוסחים יווניים עתיקים של המקרא, שהשאירו את שם יהוה באותיות העבריות העתיקות. יש הסבורים שהעובדה שנוהג זה מופיע דווקא בטקסטים שאינם חלק מספר שלם וכדומה, מכוונת כנראה לתפיסתם של הסופרים שכתב זה הוא כתב בדרגה נמוכה יותר של קדושה. נוהג אחר של סופרים באותה תקופה היה לסמן את השם המפורש בארבע נקודות, נוהג שהתגלגל מאוחר יותר אל מנהג הסופרים לסמן את השם המפורש בשלושה או בשני יו"דים וכדומה.

עקב האיסור על הגיית השם, והגבלתה בימי בית שני לכהן הגדול ביום הכיפורים בבית המקדש, פסקה הגיית השם כליל בעקבות חורבן בית המקדש, ואבד הידע מהו הניקוד הנכון לארבע האותיות‏[20]. חוקרים בני זמננו העלו השערות לגבי הניקוד המקורי לשם המפורש על פי הצורות שלו בשמות התאופוריים הכוללים אותו (דוגמת "יהונתן", או "אליהו")[דרוש מקור].

השם המפורש בספרות הרבנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בהלכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי ההלכה היהודית, יש לנהוג כבוד מיוחד בשם זה, מלבד שיש לשמור באופן מכובד כל חפץ שנכתב עליו שם זה, ואין לזורקו לאשפה, או לעשות בו מעשה ביזיון אחר; עיקר האיסור הוא להשמידו, כפי שכותב הרמב"ם. כתוצאה מאיסור זה התפתח מושג הגניזה, שבו גונזים כתבים שיש בהם אזכורים של שמות ה'.

במהלך כתיבת שם בספרי תורה, תפילין ומזוזות, אין להפסיק, ובתלמוד במסכת יומא אף מסופר כי: "בן קמצר לא רצה ללמד על מעשה הכתב. אמרו עליו שהיה נוטל ד' קולמוסין בין אצבעותיו ואם הייתה תיבה של ד' אותיות היה כותבה בבת אחת. אמרו לו: מה ראית שלא ללמד?... בן קמצר לא מצא תשובה לדבריו."

כמו כן, אין הוגים אותו כפי שהוא נכתב, ויש שאף מחמירים ואוסרים להזכיר את אותיותיו אחד אחר השני, ובמקום כך אומרים: "יוד קי ואו קי" (רדב"ז ח"ה אלף ת"ח). מפני שנכתב בבבלי במסכת פסחים "שכל ההוגה את השם המפורש באותיותיו נעקר מן העולם" (פסחים נ, א), בכל מקום שכתוב השם המפורש: יהוה, נוהגים לבטא אותו אדוני, אם מדובר בלימוד או בתפילה, ואם מדובר בשיחת חולין, נהוג לבטא אותו השם.

במשנה תורה (הלכות יסודי התורה, פרק ו) כותב הרמב"ם:

כל המאבד שם מן השמות הקדושים הטהורים שנקרא בהן הקדוש ברוך הוא, לוקה מן התורה, שהרי הוא אומר בעבודה זרה, "וְאִבַּדְתֶּם אֶת שְׁמָם... לֹא תַעֲשׂוּן כֵּן לַה' אֱלֹהֵיכֶם" (דברים י"ב, ג-ד). ושבעה שמות הן: השם הנכתב יוד הא ואו הא והוא השם המפורש, או הנכתב אלף דאל נון יוד, ואל, ואלוה, ואלהים, ואהיה, ושדי, וצבאות. כל המוחק אפילו אות אחת משבעה שמות אלו, לוקה.

בהמשך הפרק מפרט הרמב"ם כיצד לנהוג בטקסטים שבהם מופיעים שמות אלה, כך שלא תיפגע קדושתם.

פירוש השם המפורש[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי פרשן המקרא רש"י, שם זה מורה על המידה האמתית של האל, שהוא "נאמן לאמת דבריו", ולכן לא התגלה לאבות בשם זה, כי הבטיח להם מבלי שקיים, ואילו לישראל שהוא מקיים הבטחותיו, מתגלה להם בשמו הזה (רש"י על שמות ו', ב).

ייחודו של השם שהוא מורכב רק מאותיות של תנועות (אמות קריאה), ללא עיצורים. משמעות השם שקרוי גם "שם הויה" קשורה לתפיסה שהוא עצמו היה, הוה ויהיה, לומר כי הוא "הוה לנצח בכל הזמנים בשוה". (כלי יקר על שמות ו' ג') והווייתו בכל הזמנים, שהם עבר הוה עתיד, היא אחת בכולם, מבלי שיחול שינוי בדעתו (מהר"ל).

על פי רס"ג, שם זה נבדל משמות אחרים בכך שהוא שמו המיוחד של האל, שאין בו השתתפות עם האחרים. ומורה על אמיתת האל עצמו; זו גם דעת הרמב"ם‏[21] ור' יוסף אלבו (ספר העקרים מאמר שני פרק כח). זוהי הסיבה שנקרא "השם המפורש" – כי הוא לא משותף עם אף אחד אחר, והוא מורה במפורש על האל. גם ריה"ל הולך בכיוון זה, וסובר שלעומת השם "אלוהים", הנחשב בעיניו שם כללי המתייחס לכל הברואים, השם המפורש הוא כמו שם פרטי מיוחד, שקוראים בשמו זה אלו שהתוודעו לייחודו של האלוהים בדרך של נבואה, כמו אדם המכיר את חברו בשמו ("הכוזרי," מאמר רביעי אות א-לא).

לדעת המהר"ל מפראג, שם זה מצביע על כך שהוא הוויה מופשטת שאין לה גדר, גבול והגבלה, ושאיננה נתפסת בשכל אנוש. יש הסוברים ששם זה מבטא את האמונה שאלוהים היווה, מהוה ויהווה את העולם כולו בכל רגע מחדש, ולכן הוא מופיע בלשון עתיד, המורה על פעולה חוזרת ונשנית (כמו "ככה יעשה איוב כל הימים")‏[22]. באמונה הקבלית, שם זה צופן בחובו מיפוי של המידות האלוהיות.

מבחינת הנהגת ה', שם יהוה מיוחס ל"הנהגת הייחוד" – כלומר הנהגת ה' שמעל החוקיות, במובן מסוים הנהגה נסית, כלומר הנהגה שאינה תלויה בחוקים או במעשי האדם. זאת לעומת השם "אלוהים" המיוחס ל"הנהגת המשפט", כלומר הנהגת ה' בדרך של חוקים (חוקי טבע וחוקים רוחניים). לפי האמונה היהודית שתי הנהגות אלה מתקיימים יחד בהרמוניה, כאשר הנהגת הייחוד מנהיגה, מאפשרת ומנתבת את הנהגת המשפט.

יש שפירשו, על פי הארמית, שנקרא "השם המפורש" בהוראת "פלאי".

שמות אחרים הנחשבים כ"שם המפורש"[עריכת קוד מקור | עריכה]

ישנם בין הגאונים והראשונים אלו המזהים את הכינוי "השם המפורש" עם "שם בן י"ב" (שם שבו 12 אותיות) ו"שם בן מ"ב" (שם בן 42 אותיות), הנזכרים בתלמוד. שמות אלו נזכרים במקורות תנאיים או תלמודיים כ"שם בן י"ב" ו"שם בן מ"ב", אך לא מובא תוכנם.

שם בן מ"ב[עריכת קוד מקור | עריכה]

חכמי הקבלה מזהים את שם בן מ"ב עם צירוף האותיות הבא:‏[23] "אבג יתץ קרע שטן נגד יכש בטר צתג חקב טנע יגל פזק שקו צית", ומייחסים את תפילת "אנא בכח", שראשי התיבות שלה מרכיבות את השם, לרבי נחוניה בן הקנה:

אנא בכח גדולת ימינך תתיר צרורה
קבל רנת עמך שגבנו טהרנו נורא
נא גבור דורשי יחודך כבבת שמרם
ברכם טהרם רחמי צדקתך תמיד גמלם
חסין קדוש ברב טובך נהל עדתך
יחיד גאה לעמך פנה זוכרי קדושתך
שועתנו קבל ושמע צעקתנו יודע תעלומות

משום שמדובר באמירת השם המפורש, נוהגים בסיום אמירת "אנא בכח" להוסיף "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד", הפסוק הנאמר בלחש (וביום כיפור בקול רם) לאחר קבלת עול מלכות שמים באמירת קריאת שמע (שמע ישראל).

רבינו תם, שהיה בעלי התוספות, זיהה את שם זה כצירוף האותיות היוצא משני פסוקי ספר בראשית הראשונים‏[24].התייחסות נוספת לכך, עם הערות נוספות, נמצאות בפירוש רבינו בחיי לפרשת בראשית.

בנוסף, הרשב"א בתשובותיו מתייחס לשינוי בקבלת שם מ"ב בין חכמי אשכנז לספרד.‏[25]

שם של ע"ב

שם בן ע"ב[עריכת קוד מקור | עריכה]

במקורות קבליים מכוון לעתים הכינוי "השם המפורש" כלפי "שם בן ע"ב", שהוא שם המורכב מ-72 שמות קטנים שכל אחד בן 3 אותיות, שמורכב משלשה פסוקים סמוכים בספר שמות שכל אחד מהם בן 72 אותיות:

וַיִּסַּע מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים הַהֹלֵךְ לִפְנֵי מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל וַיֵּלֶךְ מֵאַחֲרֵיהֶם, וַיִּסַּע עַמּוּד הֶעָנָן מִפְּנֵיהֶם וַיַּעֲמֹד מֵאַחֲרֵיהֶם: וַיָּבֹא בֵּין מַחֲנֵה מִצְרַיִם וּבֵין מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל, וַיְהִי הֶעָנָן וְהַחֹשֶׁךְ וַיָּאֶר אֶת הַלָּיְלָה, וְלֹא קָרַב זֶה אֶל זֶה כָּל הַלָּיְלָה: וַיֵּט מֹשֶׁה אֶת יָדוֹ עַל הַיָּם, וַיּוֹלֶךְ יְהוָה אֶת הַיָּם בְּרוּחַ קָדִים עַזָּה כָּל הַלַּיְלָה, וַיָּשֶׂם אֶת הַיָּם לֶחָרָבָה, וַיִּבָּקְעוּ הַמָּיִם:

שמות י"ד, יט-כא

הדרך שבאמצעותה מוציאים את השמות מהפסוקים היא כתיבת הפסוק הראשון בלא כל רווחים בין האותיות בשורה אחת, כתיבת הפסוק השני בשורה שמתחתיו מהסוף להתחלה, ובשורה השלישית – כתיבת הפסוק השלישי כסדרו. צורה זו נקראת בוסטרופידון. התוצאה היא כעין נחש אותיות מתפתל של שלושת הפסוקים:

ויסעמלאךהאלהיםההלךלפנימחנהישראלוילךמאחריהםויסעעמודהענןמפניהםויעמדמאחריהם
הלילהלכהזלאהזברקאלוהלילהתאראיוךשחהוןנעהיהיולארשיהנחמןיבוםירצמהנחמןיבאביו
ויטמשהאתידועלהיםויולךיהוהאתהיםברוחקדיםעזהכלהלילהוישםאתהיםלחרבהויבקעוהמים

כל צירוף טורי של שלש אותיות מהווה את אחד השמות. השם הראשון "והו", השני "ילי" וכן הלאה לכל 72 הצירופים.

שיטת הרמב"ם[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרמב"ם התנגד לזיהויים שרירותיים כאלה ואחרים לשמות אלה. שיטתו הייתה ששמות אלו היו מורכבים ממספר מילים המבטאות משמעות עמוקה כלשהי, אלא שזו אבדה מאתנו. הוא התנגד גם לזיהויים של שמות מעבר לשם בן ארבע האותיות כ"שם המפורש". וכך כותב הרמב"ם במורה נבוכים א:סא (תרגום שורץ):

אל תעלה על דעתך הזייתם של כותבי הקמעות והשמות אשר הם בודים, שאתה שומע מפיהם או מוצא בספריהם האוויליים. שמות אלה אינם מצביעים על שום עניין כלל. הם קוראים אותם שמות וטוענים שהם צריכים קדושה וטהרה ושהם עושים נפלאות. כל הדברים האלה הם סיפורים שלא ראוי לו לאדם שלם לשמעם, כל שכן להאמין בהם.

וכך הוא כותב על שם בן 42 אותיות (שם, פרק סב):

ידוע לכל מי שמסוגל לתפישׂה מושגית, שלא ייתכן בשום פנים שארבעים ושתיים אותיות תהיינה מלה אחת. אלא היו אלה מלים מספר אשר סכום אותיותיהן ארבעים ושתיים. אין ספק שמלים אלה מורות בהכרח על עניינים. עניינים אלה קרובים לתפישׂה אמיתית של עצמוּתו יתעלה באופן שאמרנו. מלים מרובות-אותיות אלה נקראו שם רק מפני שהן מורות על עניין אחד בלבד כשאר השמות הפרטיים. מלים אלה מרובות הן כדי להסביר את העניין. כי יש שעניין אחד מוסבר בביטויים רבים. הבן זאת אפוא.

הרמב"ם התייחס למהות משמעותם העמוקה של השמות, וגם העלה השערה חריפה לגבי השאלה איך הגיעו לשמות של כותבי הקמיעות (שם):

על שם בן שתים-עשֹרה אותיות זה ועל שם בן ארבעים ושתים אותיות לא נאמר מעולם השם שם המפורש. אלא שם המפורש הוא השם המיוחד לו, כפי שביארנו. ואִילו שני אחרונים אלה היו בהכרח מביעים ידיעה אלוהית כלשהי. הראיה ש[השם בן מ"ב אותיות] מוסר ידיעה היא שהם אמרו על זאת: שם בן ארבעים ושתים אותיות קדוש ומקודש ואין מוסרין אותו אלא למי שהוא צנוע ועומד בחצי ימיו ואינו כועס ואינו משתכר ואינו מעמיד על מִדותיו ודיבורו בנחת עם הבריות. וכל היודעו וזהיר בו ומשמרו בטהרה אהוב למעלה ונחמד למטה ואימתו מוטלת על הבריות ותלמודו מִתקיֵם בידו ונוחל שני עולמים, העולם הזה והעולם הבא. זה הנוסח בתלמוד. מה רחוק מה שמבינים מאמירה זו מכוונת אומרה! כי הרוב חושבים שאלה אותיות שמבטאים אותן ולא יותר, ואינם מביאים בחשבון שיש להן משמעות ושאפשר לרכוש באמצעותן את הדברים הגדולים האלה, ושעל-כן דרושה להם ההכנה המוסרית הזאת וההתכוננות הרבה אשר הוזכרה. ברור שכּל זה אינו אלא הודעת משמעויות אלוהיות מתוך כלל המשמעויות שהן סתרי תורה, כמו שהבהרנו.
בספרים שנכתבו על חוכמת האלוהות התברר שאת הידיעה הזאת אי-אפשר לשכוח, כוונתי להשׂגת השׂכל הפועל, וזאת משמעות דבריו: ותלמודו מִתקיֵם בידו. והנה כאשר מצאו האנשים הרעים הבורים את הלשונות האלה נתאפשר להם לשקר ולומר שיצרפו איזה אותיות שירצו ויאמרו: זה שם הפועל ועושה כאשר כותבים אותו או אומרים אותו באופן כזה. אחרי-כן נכתבו הכזבים אשר בדה אותם הרשע הבור הראשון. וספרים אלה הגיעו לידי החסידים היראים הפתאים אשר אין בידם קנה-מידה להבחין בו בין האמת והשקר והם הסתירו אותם. אחרי-כן נמצאו בעזבונם, ולכן חשבו אותם לנכונים. ובסיכום: פתי יאמין לכל דבר (משלי י"ד, טו).

התפתחות כינויים לשם המפורש[עריכת קוד מקור | עריכה]

השם המפורש וכן כינויים של השם המפורש, ושמות אחרים של האל, אף אם אינם "השם המפורש", 'קיבלו עם הזמן קדושה' - ונהגו לא להגות אותם ולא לרשום אותם. לרוב השם המפורש הוחלף בכינויים כמו אדונָי (על פי פרשנות חז"ל לפסוקים בהם מילה זו קיימת), או "השם". בכתבי היד, ומאוחר יותר בדפוסים, השם המפורש והשם אלוהים (ומאוחר יותר גם השם אדוני) הוחלפו בסימנים מוסכמים כמו י"י או הוי"ה לשם המפורש, וסימן שבו הלמ"ד כיסתה את המילה ונרשם למעשה "אֵלים". כמו כן השתמשו בחילופי אותיות - אלוקים וכן ידוד, או בראשי תיבות - ד', ה' וכן י' או א'. נוסף לכך שימשה הוספת גרש או גרשיים בתוך השם - לדוגמה י-ה או אדנ"י‏[26]

בסידורי תפילה ובהגדות של פסח, נהגו לכתוב י"י. בספרי הקבלה כתבו הוי"ה, ובספרות החסידות אף רשמו "אלוקים", או א', אלא אם היה מדובר באלילים - שאז רשמו "אלוהים אחרים". היו שלא נהגו לרשום אותיות שהם חלק מהשם המפורש, או נהגו להפריד בין אותיות כאלו. לדוגמה רשמו יאודה במקום יהודה, וכן השמיטו סופי תיבות שנסתיימו ביו"ד ואחריו ה"א - לדוגמה: בתי' במקום השם בתיה, או שיחי', במקום המילה: שיחיה. מנהגים אלו נמשכים בקרב יהודים שומרי מסורת גם כיום. (הרב יהודה ג"ץ, רב הכותל לאחר מלחמת ששת הימים, היה רושם את שמו: יאודה ג"ץ).

עם הזמן נתקדשו גם כינויים, והיו נמנעים מהשימוש בהם שלא במסגרת ספרות קודש, וכך נוצרה הדרגתיות. בספרי התורה מקלף כתבו את השם המפורש (גם זאת לאחר טבילה במקווה טהרה, ובאופן מיוחד) בסידורי התפילה בחומשים ובהגדה של פסח, רשמו את הכינוי י"י, ואילו בספרות התשובות והפרשנות, רשמו ד' או ה' (קיצור של "השם").

השימוש בכינוי "השם" הפך להיות נפוץ בדיבור, וכמענה לדרישת שלום, במקום תהילה לאל (שהיה נפוץ בימי הביניים) החלו לומר "ברוך השם".

בספרות הדתית לאומית החדשה, החלו לרשום "אלוהים" ללא קיצורים או שינוי, בעקבות כתיבתו של הראי"ה קוק (את השם המפורש בכל זאת רשם כאות ד'). אך בעקבות השימוש בשם זה גם במסגרת חילונית, שאינה מכבדת את השם, הוחלט בעיתון מקור ראשון החל משנת 2005 להשתמש במקף בין האל"ף ללמ"ד: 'א-לוהים'. צורה זו שימשה למתג את משה פייגלין בבחירות המקדימות לליכוד ב-2011 כנציג האוכלוסייה הזו. לעומת זאת, הוצאת קורן החלה להפיץ מודעות עם צילומי ספרות הקודש שלהם, וכן ספרות שבה יש ציטוטים מהתורה, אך מעוניינים שהשם המפורש לא יופיע בה, כ"ידוד".

השם המפורש בקרב הקראים[עריכת קוד מקור | עריכה]

במאות הראשונות להופעת התנועה הקראית נהגו רבים בתוכה את הגיית השם המפורש, מתוך כוונה להחיות את השימוש בשם המפורש כפי שהיה נהוג לדעתם בעם ישראל בתקופה המקראית, ואולם במשך השנים חזרו הקראים למנהג הרבני של איסור הגיית השם המפורש והחלפתו ב"אדוני" או "אלוהים". לאחרונה גוברים הקולות בתוך הקהילה הקראית לחזור להגיית השם המפורש בתפילה ובחיים.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • משה דוד קאסוטו (מ.ד.ק.), "אֱלֹהִים; אלהים במקרא; שמות אלהים; 4. יהוה", האנציקלופדיה העברית (כרך ג, עמ' 436), חברה להוצאת אנציקלופדיות, תשכ"ו.
  • שלמה דב גויטין, "משמעותו של שם יהוה", ספר בירם - מאמרים בחקר התנ"ך מוגש לכבוד ד"ר ארתור בירם למלאת לו שבעים וחמש שנה, (תשטז), החברה לחקר המקרא בישראל, הוצאת "קרית ספר". (עמודים 9-12)
  • J Parker, Jehovah, The Bible cyclopedia, 1841 (pp. 662-663)

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ לניקוד השם והגייתו ראו להלן
  2. ^ ביוונית: τετραγράμματονטֶטְראגְראמאטוֹן
  3. ^ זאת משום שהכתב העברי הקדום (כמו גם האלפבית המאוחר יותר, הנוכחי) בהם כתובים ספרי המקרא הוא אלפבית מסוג "אבג'ד", שאין בו מידע על התנועות בהם הוגים את העיצורים. אמות הקריאה נוספו רק בשלהי תקופת בית שני (המאות האחרונות שלפני הספירה), והניקוד אותו אנו מכירים בכתב העברי של היום הוא פיתוח מאוחר מהמאה ה-7 -8 לספירה, כך שאין לנו מידע טקסטואלי על צורת הגייתו המקורית
  4. ^ תוספתא סוטה יא ח, ושם; "משמת שמעון הצדיק פסקו מלברך בשם" (וגרסאות אחרות "נמנעו אחיו הכהנים מלברך בשם") ובפרשנות "מנחת יצחק" כתב שהפסיקו הכהנים לברך את העם בשם יהוה כי לא זכו לגילוי השכינה אחר מיתת שמעון הצדיק וכן כתב בפרשנות ה"מנחת ביכורים". ואילו הרמב"ם נימק כי חששו פן ישמעו אנשים בלתי הגונים וישתמשו בשם המפורש לצורכיהם -הלכות תפילה יד ו
  5. ^ 5.0 5.1 5.2 5.3 5.4 5.5 5.6 תלמוד בבלי, מסכת קידושין, דף ע"א, עמוד א'
  6. ^ כך למשל בספר דניאל (א,ב) נכתב כבר "אדני" במקום "יהוה": "וַיִּתֵּן אֲדֹנָי בְּיָדוֹ". מסורת זו משתקפת גם בתרגום השבעים, בה שם יהוה מתורגם Κύριος [אדון], וכאשר הוא בא לאחר המילה אדני - הוא מתורגם בהתאם, כ"אלוהים"
  7. ^ משה דוד קאסוטו (מ.ד.ק.), "אֱלֹהִים; אלהים במקרא; שמות אלהים; 4. יהוה", האנציקלופדיה העברית (כרך ג, עמ' 436), חברה להוצאת אנציקלופדיות, תשכ"ו.
  8. ^ אוריגינס, הירונימוס (בהקדמתו לספרי מלכויות, ראו תרגום לאנגלית) ואסוביוס מעידים על תופעה זו. במאה העשרים התגלו מגילות ופפירוסים כאלו במחקר הארכאולוגי במגילות קומראן, מדבר יהודה ובמקומות נוספים
  9. ^ קריאת השם כפי שהוא כתוב, ויש פירושים אחרים למהות האיסור[דרוש מקור]
  10. ^ משנה, מסכת סנהדרין פרק י, תוספתא סנהדרין יג ה
  11. ^ בפירושו למשנה
  12. ^ תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף ק"א, עמוד ב'
  13. ^ מסכת עבודה זרה
  14. ^ פסקי הרי"ד למסכת סנהדרין דף קא עמוד ב
  15. ^ ספר משיב נפש למשנה תורה להרמב"ם הלכות תשובה ג יד, דף ריט -הרב שלום הכהן שפירא, בני ברק ה'תש"ד
  16. ^ פרט למספר מקומות במקרא שבהם נקרא שם זה כ"אלהים", בדרך כלל כאשר מופיעים הכינויים ברצף: "אדֹנָ‏י יהוה". השם מנוקד לפי הוראת הקריאה, כ"אדני" או "אלהים"
  17. ^ מורה נבוכים חלק א' פרק ס"א
  18. ^ לדוגמה התואר אלוהים אינו שם מפורש, אלא משמש בתורה גם לתיאור האל וגם לתיאור אלילים שפולחנם נאסר.
  19. ^ עם הזמן אף כינויים אלו קיבלו מידה מסוימת של קדושה, וראה להלן דיון בהרחבה על הדרכים לייצוג השם המפורש בכתב ובעל פה.
  20. ^ הניקוד הקיים לשם המפורש בספרי התנ"ך, אינו הניקוד של השם המפורש עצמו, אלא מיועד לסמן איזו מילה יש לקרוא במקום "יהוה": 'אדוני' או 'אלוהים'.
  21. ^ שם
  22. ^ ספר התניא, שער הייחוד והאמונה פרק ד'
  23. ^ ר' חיים ויטאל בשם האר"י בהקדמה לעץ חיים, ובהרחבה ב'שער הכוונות': ולכן צריך לומר תיקון שם בן מ"ב הרמוז באנא בכח גדולת כו' כנודע, והוא בעולם היצירה. ועל ידו אנו מעלים אותה אף על פי שכל זה הוא בעולם העשיה אשר שם ירדה מלכות דיצירה כנאמר לעיל. וזה סוד מה שתקנו לומר אחר 'פטום הקטורת' - 'אנא בכח' כו' שהוא מ"ב אשר ביצירה...
  24. ^ חגיגה יא ב - פסקה "תוספות", פסקת משנה "'מתני"
  25. ^ עיין בדבריו של שלמה טל, בתוך "סיני" צ"ב, עמוד רפז-רפח. תשובת הרשב"א היא מסימן ר"כ, והשינוי הוא כנראה בשורה הרביעית, "ד" במקום "ב"
  26. ^ תופעות כאלו נמצאו כבר בכתבי היד שנמצאו במערות קומראן ובמקומות נוספים, ובהן השתמשו באותיות עבריות קדומות לכתיבת השם המפורש, ייתכן מפני קדושתן הקדמונית של אותיות אלו, אך ייתכן לצורך אי כתיבת 'השם המפורש'. מחיית השם המפורש מכתב ה'מארה' הנקרא "מגילת סוטה" היה חלק מטקס טיהור אשה מאשמת קיום יחסי מין עם גבר זר (או האשמתה בכך). היה אסור למחוק את השם המפורש שלא במסגרת זו, והרשות לכתוב את השם המפורש, שלא בספר תורה רשמי על קלף, היה ייחודי לטקס זה.