יהוה

ערך זה עוסק בשם המפורש. אם התכוונתם לאלוהים באמונה היהודית, ראו אלוהים (יהדות).

		יש להשלים ערך זה: ערך זה עשוי להיראות מלא ומפורט, אך עדיין חסר בו תוכן מהותי. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
		הנכם מוזמנים להשלים את החלקים החסרים ולהסיר הודעה זו. שקלו ליצור כותרות לפרקים הדורשים השלמה, ולהעביר את התבנית אליהם.	עריכה

השם המפורש בכתב פיניקי, בכתב עברי עתיק ובכתב עברי מודרני

יהוה (לניקוד השם והגייתו ראו להלן) הוא אחד מכינוייו של אלוהים המופיעים במקרא, והוא הכינוי הקדוש ביותר שלו על פי המסורת היהודית, ועל כן הוא מכונה השם המפורש, שם בן ארבע אותיות (ביוונית: τετραγράμματον – טֶטְראגְראמאטוֹן), או שם הויה.

קריאת השם כפי שהוא כתוב נחשבת איסור חמור בעיני יהודים אורתודוקסים, ולרוב נהוג לקרוא את השם כאילו כתוב "אדוֹנָ‏י", פרט למספר מקומות במקרא שבהם נקרא שם זה כ"אלהים", בדרך כלל כאשר מופיעים הכינויים ברצף: "אדֹנָ‏י יהוה". השם מנוקד לפי הוראת הקריאה, כ"אדני" או "אלהים". בכתבים שאינם חלק מהמקרא או מסידור התפילה, נהגו עד ימי הביניים לכותבו בשניים או שלושה יו"דים רצופים, ולאחר מכן, עד היום, הוא נכתב לרוב על ידי יהודים מאמינים באמצעות האות ה או ד עם גרש (ה', ד'), כדי שלא יחולל או יתבזה. שלא תוך כדי תפילה או קריאה בתורה הוא נהגה לרוב בצורה "השם".

מקורותיה של האלוהות "יהוה"

הציור מעל הכתובת "יהוה שומרון ואשרתו" בכונתילת עג'רוד

היסודות הקדומים לעבודת האל "יהוה" אינם ברורים דיים. מספר חוקרים, בהם חוקר המקרא ישראל קנוהל, סוברים כי מקורה באלוהות דרומית שנעבדה באזור הר שעיר על ידי שבטים של מדייניים, עם נודד שמטבע הדברים לא השאיר אחריו כתבים. במקרא נראה שיתרו – כהן גדול המקריב קורבן לאלוהי ישראל, וחותן משה, מייצג השפעה מדיינית זו. כמו כן, במספר מקומות בתנ"ך מצוין מוצאו הדרומי של יהוה; למשל בספר דברים: "יְהוָה מִסִּינַי בָּא וְזָרַח מִשֵּׂעִיר לָמוֹ הוֹפִיעַ מֵהַר פָּארָן" (ל"ג, ב).

העדויות החוץ-מקראיות למקור האל יהוה קלושות. עם זאת, ברשימה טופוגרפית מימי אמנחותפ השלישי (המאה ה-14 לפנה"ס) נזכרים שישה אזורים שבהם ישבו ה"שוסו" – נוודי המדבר, וביניהם ארץ "שעיר" בדרום ארץ כנען, וארץ "יהו", שמיקומה אינו מוזכר. מספר חוקרים מציעים כי השם "ארץ יהו" מראה ששבטים בחבל ארץ זה עבדו את יהוה. בחפירות בחורבת תימן (כונתילת עג'רוד) (1974–1976) נמצאו באתר ישראלי, ששימש כפונדק דרכים מהמאות ה-9 וה-8 לפנה"ס, כדים שעליהם ציורים וכתובות בכתב עברי קדום. המיוחד בכתבים היה הקשר שנעשה בין "יהוה" אלוהי ישראל לבין האשרה:

	אמר א[]ו[.]ה[]ך אמר ליהל[יו] וליועשה ול[ ב]רכת אתכם ליהוה שמרנ ולאשרתה

	ליהוה התמן ולאשרתה[ כל אשר ישאל מאש חנן הא ונתן לה יהו כלבבה

ממצאים אלו מגלים שהיו כאלו שזיהו את אשרה כבת זוגו של יהוה, ועבדו את שניהם יחדיו.

מתקופות מאוחרות יותר מצויים כמה וכמה ממצאים זרים, של מלכים שלחמו בישראל, המאזכרים את יהוה כאלוהי ישראל או כאלוהי יהודה (כמצבת מישע ועוד).

מקור השם "יהוה"

במקרא

השם "יהוה" מופיע במקרא 6,823 פעמים‏ (בהקשר זה ראו "המקור היהוויסטי" (J) בתורת התעודות, לזיהוי מקורות הטקסט המקראי לפי כינוי האלוהות), ההגייה המקורית של שם זה כפי שהגו אותו כותבי המקרא אינה ידועה, ראו על כך בפסקה צורת הגייתו של השם "יהוה".

במקורות חוץ מקראיים

שם יהוה מופיע גם במקורות חוץ מקראיים: במצבת מישע (המאה ה-9 לפנה"ס), באוסטריקונים שנמצאו בכונתילת עג'רוד (מאות 8-9 לפנה"ס) ובמכתבי לכיש (597–587 לפנה"ס).

בכל האזכורים החוץ מקראיים (כמו גם המקראיים) שנמצאו - שם "יהוה" מוזכר רק בהקשר לאלוהי ישראל. שם "יהוה" אינו מופיע בשום מקור אחר ולא בשום פנתאון אלים אחר.‏

"יהוה" במצבת מישע (המאה ה-9 לפנה"ס)	"יהוה" באוסטריקונים שנמצאו בכונתילת עג'רוד (מאות 8-9 לפנה"ס)	"יהוה" במכתבי לכיש (597–587 לפנה"ס)
"ואקח משם את כלי יהוה", מצבת מישע (מחצית ראשונה של המאה ה-9 לפנה"ס)	1 "יהוה" באוסטריקונים שנמצאו בכונתילת עג'רוד (מאות 8-9 לפנה"ס) "לעֹבַדְיָו בן עדנה בָרֻך הֻא ליהו", כתובת על אגן אבן מכונתילת עג'רוד "יהוה" באוסטריקונים שנמצאו בכונתילת עג'רוד (מאות 8-9 לפנה"ס) "אריך ימים וישבעו, ליהוה תימן ולאשרתו, הטיב(ה) יהוה", כתובת על טיח קיר מכונתילת עג'רוד "יהוה" באוסטריקונים שנמצאו בכונתילת עג'רוד (מאות 8-9 לפנה"ס) "אמר א[ ]ו[. ] ה [ ]ך אֶמֹר ליהל[יו] וליועשה ול[ בֵּ]רַכְתִּ אתכמ ליהוה שמרנ ולאשרתה" (= "אמר ... אמור ליהליו וליועשה ול.. בירכתי אתכם ליהוה שומרון ולאשרתו") (כתובת שהופיע על פיטם בכונתילת עג'רוד, בתמונה: הציור שמעל הכתובת) "יהוה" באוסטריקונים שנמצאו בכונתילת עג'רוד (מאות 8-9 לפנה"ס) "ליהוה התמנ ולאשרתה ... כל אשר ישאל מאִש חנן הֻא ונתן לּה יהו כלבבֹה" (= "ליהוה התימן ולאשרתו ... כל אשר ישאל מאיש חנן, ונתן לו יהוה כלבבו"). (כתובת שהופיע על פיטם בכונתילת עג'רוד)	1 "יהוה" במכתבי לכיש (597–587 לפנה"ס) "ישמע יהוה את אַדׁנִי ... יְבַכֶּר יהוה את אַדׁנִי דבר ..." מכתבי לכיש (אוסטרקון מס' 2) "יהוה" במכתבי לכיש (597–587 לפנה"ס) "ישמע יהוה את אַדׁנִי ... חי יהוה אם נסה איש ..." במכתבי לכיש (אוסטרקון מס' 3, חזית)

צורת הגייתו של השם "יהוה"

ההגייה המקורית של שם זה כפי שהגו אותו כותבי המקרא אינה ידועה, זאת משום שהכתב העברי הקדום (כמו גם האלפבית המאוחר יותר, הנוכחי) בהם כתובים ספרי המקרא הוא אלפבית מסוג "אבג'ד", שאין בו מידע על התנועות בהם הוגים את העיצורים. אמות הקריאה נוספו רק בשלהי תקופת בית שני (המאות האחרונות שלפני הספירה), והניקוד אותו אנו מכירים בכתב העברי של היום הוא פיתוח מאוחר מהמאה ה-7 -8 לספירה. כך שאין לנו מידע טקסטואלי על צורת הגייתו המקורית בתקופות הקדומות.

גם מסורת קריאה אין לנו לגבי שם זה, משום שהגייתו הופסקה כבר בעת העתיקה, ובשלב מסוים הגו אותו כ" אֲדֹנָיי",‏ (כאשר שם זה בא במקרא כבר בסמוך לשם "אדני" אזי הגו זאת כ"אלוהים"). כך למשל בספר דניאל (א,2) נכתב כבר "אדני" במקום "יהוה": "וַיִּתֵּן אֲדֹנָי בְּיָדוֹ". מסורת זו משתקפת גם בתרגום השבעים, בה שם יהוה מתורגם Κύριος [אדון], וכאשר הוא בא לאחר המילה אדני - הוא מתורגם בהתאם, כ"אלוהים",‏ ועל אותה הדרך נקטו בעלי המסורה, בבואם לנקד את השם "יהוה" הם נקדו זאת בניקוד חלקי בהתאם לצורה "המתוקנת" בה הוא נהגה, יְהוָה כשהוא נקרא "אֲדֹנָי" או יְהוִה כאשר הוא נקרא "אלֹהִים".‏ (בשלב מאוחר יותר התווסף חולם לאות ו', והוא נוקד יְהֹוָה, ובשלב הבא הוא התווסף חטף סגול לאות י' והוא נוקד יֱהֹוָה).‏

ניקוד זה של בעלי המסורה (יֱהֹוָה) הניב את מסורת הקריאה "Yehowah" [יֱהֹוָה] אצל החכמים הנוצריים (קתולים) בימי הביניים.‏ לעומת זאת, חוקרים פרוטסטנטיים הנהיגו את הקריאה "Yahweh" [יַהוֶה]‏ זאת לפי קריאת השם 'יָהּ', אשר משערים שהוא קיצור של השם "יהוה".^{[דרוש מקור]} כמו כן, זוהי ההגייה המקובלת בפי השומרונים, ונראה שיש לה שורשים קדומים.^{[דרוש מקור]}

משמעות השם "יהוה" במקרא

במקרא מופיע השם יהוה לצד שמות נוספים, כאלוהים, אדני ועוד. על פי תורת התעודות, ספרי המקרא נכתבו בידי ארבעה או חמישה מקורות שונים, כשכל מקור משתמש בכינוי הייחודי לו (לצד הבדלים לשוניים אחרים). תורת התעודות מזהה את מקורו של כינוי זה כ"מקור היהוויסטי" (J). הופעתו הראשונה של השם במקרא היא בפרק ב' של ספר בראשית: "אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ בְּהִבָּרְאָם, בְּיוֹם עֲשׂוֹת יְהוָה אֱלֹהִים אֶרֶץ וְשָׁמָיִם." (בראשית ב', ד), וכאמור, חוקרי המקרא מזהים את מקור זה כמקור שונה מפרק א', ובכך הם מפרשים את פשר ההבדלים בתיאור הבריאה בין שני הפרקים.

על פי הנאמר במקרא, אלוהים לא התגלה בשמו המפורש לאברהם, יצחק ויעקב, ורק למשה ולעם ישראל הוא התגלה בשם זה המיוחד לו:

	וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶל משֶׁה וַיֹּאמֶר אֵלָיו: אֲנִי יְהֹוָה. וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב בְּאֵל שַׁדָּי וּשְׁמִי יְהֹוָה לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם.
– שמות ו', ב

הפירוש הלשוני המקובל ביהדות לשם "יהוה" הוא ״נצחי״, על פי השורש הלשוני ה.י.ה (היה הווה ויהיה, כלומר נצחי).

היחס לשם "יהוה" בתקופה הקדמונית

שם יהוה כתוב על גבי "מכתב" (אוסטרקון) שנשלח בין רעים, שנת 597–587 לפנה"ס, "ישמע יהוה את אדׂנִי .... יבַכֵּר. יהוה את אדׂנִי".(מכתבי לכיש, אוסטרקון מס' 2). ממצא זה יש בו כדי ללמד על כך שבעת הקדומה לא נמנעו מלציין שם זה לצרכים של חול, ולא נהגו בו קדושה מיוחדת.

קטע ממגילת תהילים שנמצאה במערה 11 בקומראן (11QPs^a) (מזמור קמ"ה). ניתן להבחין כי כל המופעים של השם המפורש יהוה נכתבו באלפבית עברי עתיק, כך: . ייתכן שיש בכך רמז לקדושה יתירה שנהגו בתקופה זו (שלהי בית שני) בשם זה, כך שנמנעו מלציין אותו בכתב הרגיל, והשאירו אותו, בצורתו ה"קפואה", בכתב הקדום.

נראה כי בתקופות קדומות אנשים לא נמנעו מלכתוב את השם על איגרות רגילות (גם כאלו העלולות להיזרק), וככל הנראה גם הגו אותו ככתבו. כך, למשל, בחרסי לכיש מופיע כמה פעמים השם המפורש בכתיבת חולין רגילה, ואף בהבלעת אותיות עם מילה קודמת, דבר הרומז לכך שקראו אותו בקול, בצורה שמבליעה את האותיות.^{[דרוש מקור]} כמו כן במשנה במסכת ברכות נאמר שחכמים התקינו לברך האחד את השני באזכור שמו של האלוהים (אם כי לא פורש במשנה האם תקנת חכמים האמורה התירה להשתמש בשם המפורש, "יהוה", או שמא רק בכינוי שלו, כפי שנוהגים להגותו בימינו "אדני" או "אלהים"):

	והתקינו, שיהא אדם שואל את שלום חברו בשם, שנאמר (רות ב', ד) וְהִנֵּה בֹעַז בָּא מִבֵּית לֶחֶם וַיֹּאמֶר לַקּוֹצְרִים יְהוָה עִמָּכֶם וַיֹּאמְרוּ לוֹ יְבָרֶכְךָ יְהוָה.
– משנה, ברכות ט ה

בתקופת בית שני נוצר ריחוק גדול יותר מהשם, אשר הלך והתגבר עם הזמן. כך, השם היה נהגה ככתבו בבית המקדש בלבד. הכהן הגדול היה מזכיר את השם המפורש בעבודת יום הכיפורים עשר פעמים. ועל פי המסופר במשנה (מסכת יומא, ו, ב), העם היה נופל על פניו כאשר היה שומע את השם המפורש. בדורות הראשונים היה מגביה את קולו, כיוון שירדו ממעלתם והיו ביניהם אנשים שאינם הגונים – היה אומרו בקול נמוך כדי שלא ישמעו השם המפורש (רמב"ם, משנה תורה, הלכות עבודת יום הכפורים ב, ו).

גם שאר הכוהנים היו רשאים לומר את השם המפורש, בעת שהיו מברכים ברכת כהנים בבית המקדש (בבלי, מסכת סוטה לח, א). לאחר שמת הכהן הגדול שמעון הצדיק, הפסיקו הכוהנים להזכיר את השם המפורש בברכת כהנים אף בבית המקדש, מפני שלא זכו יותר לגילוי שכינה ולא היו ראויים לכך, וכן חששו שמא ילמד אותו אדם שאינו הגון (יומא לט, ב; רש"י ותוספות).

גם מבחינת הממצא הכתוב ניכר תהליך הריחוק. כך, בחלק מהמגילות הגנוזות, הכתובות כולן באלפבית הארמי (כתב מרובע), נכתב השם המפורש באלפבית העברי הקדום, ככל הנראה עקב קדושתו (הדעות חלוקות האם הכתיבה בכתב זה הייתה בשל הקדושה המיוחסת לכתב הקדום, במקביל לקדושת השם, או שמא להפך – השתמשו בו ככתב חולין, כדי שהמגילה לא תתקדש (כדוגמת כתיבת ה' בימינו). כמו כן, בפפירוסים שונים מהמאות הראשונות לספירה, אשר מופיעים בהם קטעים מהמקרא בתרגום ליוונית, נכתב השם "יהוה" באותיותיו העבריות ללא תרגום.‏

כן ניכרת נטייה להחליף את שמות "יהוה" בשמות שנחשבו קדושים פחות – כמו "אדוני" ו"אלוהים". כך, בספרי המקרא המאוחרים ישנו שימוש פחות בהרבה בשם המפורש, לעומת השמות האחרים. במזמור השני והשלישי שבספר תהילים למשל, ישנו שימוש כמעט בלעדי בשם אלוהים, וכאשר משווים למזמורים מקבילים במקומות אחרים נראה שהוחלפו שמות "יהוה" בשמות אלוהים – ייתכן שמטעם זה. נטייה זאת קיימת גם בשמות אחרים כמו בכינוי "צבאות" אם כי מטעמים הפוכים, של שירוש שמות המזוהים עם פולחן זר.

שם "יהוה" בהלכה היהודית כיום

על פי ההלכה היהודית יש איסור למחוק את השם המפורש לאחר שנכתב, ואם כבר נכתב ונמצא מיותר, יש לגונזו. אולם לרוב הדעות אין בעיה הלכתית בכתיבת ובמחיקת השם מעל גבי המחשב.

שימושים בשם המפורש

הכהן הגדול בבית המקדש היה עונד על מצחו ציץ זהב, שעליו היו מובלטות המילים קודש ליהוה, דבר שעל פי הבטחת הנביא זכריה, יהיה לעתיד לבוא על מצילות הסוס. על פי הכתוב בספר הזוהר, על חרבו של דוד המלך היה חקוק השם המפורש. דבר שיש לו סימוכין בדברי דוד לגלית שם: "וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל הַפְּלִשְׁתִּי: אַתָּה בָּא אֵלַי בְּחֶרֶב וּבַחֲנִית וּבְכִידוֹן, וְאָנֹכִי בָא אֵלֶיךָ בְּשֵׁם יְהֹוָה צְבָאוֹת, אֱלֹהֵי מַעַרְכוֹת יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר חֵרַפְתָּ" (שמואל א' י"ז, מה). ישנה אגדה יהודית המתארת כי על מטהו של משה היה חקוק השם המפורש, ובעזרתו עשה את הנסים במצרים.

במיסטיקה

יש מפרשני המקרא המסורתיים שאמרו כי האורים והתומים היו למעשה השם המפורש, שנכתב על גבי קלף והושם בין קפלי החושן. חז"ל יחסו לשם המפורש כוחות מיסטיים, וטענו שבאמצעותו נעשו נסים המתוארים בתנ"ך, כמו הריגתו של המצרי בידי משה, ("הלהורגני אתה אומר") או הריגתו של גלית בידי דוד (מהר"ל, ספר גור אריה על שמות ב, יד).

בספר תולדות ישו, המציג את תולדות חייו של המשיח הנוצרי בצורה לעגנית, מסופר כי ישו גנב מבית המקדש את השם המפורש, ובעזרתו עשה את כל הנסים המתוארים בברית החדשה. דעה דומה הובעה גם על ידי זרם האימיאסלאביה (רוסית: Имяславие), שהופיע בתחילת המאה ה-20 ברוסיה, ואשר טען כי שמו של האל קדם לו וכי הוא האל עצמו, וכן כי ידיעת השם המפורש מאפשרת לבעל המידע לעשות נסים.

על פי השקפתו הרציונליסטית של הרמב"ם, אין משמעות מיסטית לשמות הקודש, כשם שאין פעולות מיסטיות הפועלות במציאות כלל. כאמור לעיל, לשמות יש משמעות לימודית, ובצורה הזו הם מעלים את לומדם לרמה גבוהה. במשנת הרמב"ם לא קיים שם בן ע"ב שמות.

בפולקלור היהודי, יודעי תורת הנסתר הפיחו בגולם רוח חיים, על ידי כך שהיו כותבים את השם המפורש על פיסת נייר, ומניחים אותה בפיו של גוש חומר, ואחר כך היו רושמים את המילה "אמת" על מצחו. כאשר היה צורך להפסיק את פעולת הגולם, נמחקה האות א', וכך הוא נותר "מת".

בספרות

כותרת אחד מספרי השירה ביידיש מאת אברהם יהושע השל הוא "השם המפורש" (וילנא 1933).

סופר השואה ק. צטניק, בספר "צופן אדמע", שהינו רישום של טיפולים ב-LSD על ידי הפסיכיאטר ההולנדי פרופ' יאן באסטיאנס, מתאר בסיפרו את התיאור הבא:

	אני נושא את עיני לשמי אושויץ, באופק ניצבת תמונת - "שיוויתי" מעין זו המתנוססת מעל כל עמוד תפילה לפני החזן בבית הכנסת... אימה גדולה נופלת עליי, עומד אני בתוך מידחס-השלדים ובוהה אל האותיות י-ה-ו-ה המאירות מתוך ה"שיוויתי", באור שלא מעלמא הדין;... והאותיות יו"ד-ה"א-וו-ה"א מתמזגות ורוחשות, זו בזו, וזו על גבי זו, ואני קורא: "אלוהים! אלוהים! מי גזר?!...
– עמ' 24

בסיפור הקצר "המוות והמצפן" מאת חורחה לואיס בורחס, משמש השם המפורש יסוד לתעלומה בלשית.

מופעים בספרות האגדה נמצאים באבן השתייה ובשלמה המלך ואשמדאי.

שימושים מקוצרים ותאופוריים

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

ערך מורחב – שם תאופורי

בתקופה הישראלית, תקופת בית ראשון, שבה החל לשגשג הכינוי "יהוה" כשם לאלוהי ישראל, מוצאים כתובות רבות המזכירות את השם כברכה על הזולת. צורות מקוצרות של כינוי זה נפוצות מאוד גם כמרכיב בשמות תאופוריים. כך מכונים אנשים "יהועזר" על שם "יהוה – (ה)עׂזֶר", "יהונתן" על שם "יהוה (ה)נׂתן" ועוד. כשבקרב תושבי ממלכת יהודה נפוצה התחילית "יהו", ואילו בקרב תושבי ממלכת שומרון (ממלכת ישראל) נפוצה התחילית "יו". פרט זה משמש כיום את החוקרים לאפיון מוצאו של אדם מאותה התקופה, אם מיהודה או מישראל.

המילה יָהּ, המופיעה לעתים במקרא ככינוי לאל, גם היא כמשוער צורה מקוצרת של השם יַהְוֶה. הכינוי רווח בצירוף הַלְלוּ־יָהּ (בחלק מהנוסחים כמילה אחת, עם או בלי מפיק, וראו הללויה). בתהילים ק"נ מושרת השורה "כֹּל הַנְּשָׁמָה תְּהַלֵּל יָהּ", שהפכה לפיוט פופולרי. שמות רבים של דמויות במקורות הם בעלי סיומת "יָה", או "יָהוּ", כשהתחילית היא תכונה המשויכת לאל: חזקיה ("יחזק האל"), אמציה (אומץ), טוביה, ירמיהו ואחרים.

דוגמות לשמות שבהם התחילית היא שם האל והסיומת היא התכונה או הפעולה המיוחסת:

• יהונתן (או יונתן) או נתניהו - האל נתן
• יהושפט - האל שפט
• יהויכין - האל יכין
• יהושע - האל יושיע
• אליהו - שני שמותיו של האל
• יהורם - ירום האל (הצורה ההופכית של ירמיהו)

לקריאה נוספת

• משה דוד קאסוטו (מ.ד.ק.), "אֱלֹהִים; אלהים במקרא; שמות אלהים; 4. יהוה", האנציקלופדיה העברית (כרך ג, עמ' 436), חברה להוצאת אנציקלופדיות, תשכ"ו.
• שלמה דב גויטין, "משמעותו של שם יהוה", ספר בירם - מאמרים בחקר התנ"ך מוגש לכבוד ד"ר ארתור בירם למלאת לו שבעים וחמש שנה, (תשטז), החברה לחקר המקרא בישראל, הוצאת "קרית ספר". (עמודים 9-12)

• J Parker, Jehovah, The Bible cyclopedia, 1841 (pp. 662-663)

ראו גם

• כונתילת עג'רוד
• אלוהים (יהדות)

קישורים חיצוניים

• יורם מלצר, ענייני לשון: השם, כוכב עליון, באתר הארץ, 1 בפברואר 2006