מלאכי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
הנביא מלאכי באיקונין רוסי מתחילת המאה ה-18

מַלְאָכִי הוא הספר האחרון בקובץ תרי עשר ובכל חלק הנביאים של התנ"ך, והוא נקרא כשמו או ככינויו של הנביא המוסר את הנבואות בו. הספר בן שלושה פרקים, ומכיל בעיקר תוכחה ואזהרה לכהני התקופה ולעם, אך גם הדגשת אהבת ה' את יעקב (וצאצאיו, הלא הם עם ישראל) מול שנאתו את עשו (הכוונה לאדום). בסדר הנוצרי של ספרי התנ"ך, ספר מלאכי הוא האחרון.

מלאכי[עריכת קוד מקור | עריכה]

אין בספר מלאכי ובשאר התנ"ך מידע על הנביא כלל, וקשה לקבוע אפילו אם שמו הוא אכן מלאכי (ראו להלן). בכתובת שבראש הספר – "מַשָּׂא דְבַר-ה' אֶל-יִשְׂרָאֵל בְּיַד מַלְאָכִי" (א', א) – אין פרטים על הנביא. הוא אינו מוזכר במקורות תנ"כיים מחוץ לספרו (בשונה מנביאי תקופתו, חגי וזכריה, המוזכרים גם בספר עזרא). לאור זאת, ישנן דעות שלפיהן מלאכי הוא למעשה דמות בולטת אחרת מתקופת שיבת ציון, כעזרא הסופר, מרדכי היהודי, זרובבל בן שלתיאל, נחמיה בן חכליה, חגי, יהושע בן יהוצדק, או אחרים, אך דעות אלו חסרות ביסוס ממשי בכתובים. מתוכנו של ספר מלאכי ומהשוואתו לפרקים אחרים בתנ"ך, נראה שמלאכי הנביא חי בימי שיבת ציון, ככל הנראה באזור ירושלים.

מלאכי על פי מסורת חז"ל[עריכת קוד מקור | עריכה]

במסכת מגילה חלוקים האמוראים באשר לזיהוי של מלאכי, ואגב כך מוסרת לנו הגמרא מידע על זמן התנבאותו:

אמר רב נחמן: 'מלאכי זה מרדכי, ולמה נקרא שמו מלאכי? שהיה משנה למלך'. מיתיבי (ציטוט מברייתא): "ברוך בן נריה... ומרדכי... וחגי זכריה ומלאכי כולן נתנבאו בשנת שתים לדריוש?!"... אמר רבי יהושע בן קרחה: 'מלאכי זה עזרא'. וחכמים אומרים: 'מלאכי שמו'.

דף טו ע"א

פרט לזיהויו של מלאכי עם עזרא ומרדכי, פותחת הברייתא המצוטטת צוהר למסורת, שעל פיה ניבא מלאכי בשנת שתיים לדריווש, היא שנת 520 לפנה"ס. אמנם, ברור לנו שמלאכי ניבא בזמן שבית המקדש השני כבר היה קיים, כלומר מאוחר יותר, אולם אפשר לשער שראשית נבואתו הייתה אז. חז"ל מייחסים למלאכי, כאחד מאחרוני הנביאים, את תיקונן של מספר תקנות הלכתיות, ותולים בו דברים נוספים. מלאכי היווה חלק חשוב משלשלת המסירה (שלשלת החכמים שהעבירו את התורה מדור לדור):

... ועזרא ובית דינו קבלו מברוך בן נריה ובית דינו, בית דינו של עזרא הן הנקראין אנשי הכנסת הגדולה והם: חגי, זכריה ומלאכי... והרבה חכמים.

רמב"ם, משנה תורה, הקדמה

בתלמוד מסופר, בין השאר, שמלאכי תיקן (יחד עם חגי וזכריה) מספר תקנות הלכתיות (כל ההפניות בהמשך הן לתלמוד הבבלי):

אמר רבי אליעזר: זקנים הראשונים, מקצתן היו אומרים: 'חצי קב עצמות וחצי לוג דם לכל רובע עצמות ורביעית דם לא לכל' ומקצתן היו אומרים: 'אף רובע עצמות ורביעית דם'... אמר רבי יעקב בר אידי: 'מפי שמועה אמרו – מפי חגי, זכריה ומלאכי'.

מסכת נזיר, נג ע"א

תניא, אמר רבי: 'אלמלא דבריהן דברי תורה ודברי בריבי קבלה – אנן דברי בריבי שומעין, וכל שכן שדבריהם דברי קבלה ודברי בריבי דברי תורה'. והאמר מר: 'אין הכרעה שלישית מכרעת?' אמר ר' יוחנן: 'מפי שמועה אמרה – מפי חגי, זכריה ומלאכי'.

מסכת חולין, קלז ע"א

אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן: 'שלשה נביאים עלו עמהם מן הגולה: אחד שהעיד להם על המזבח, ואחד שהעיד להם על מקום המזבח, ואחד שהעיד להם שמקריבין אף על פי שאין בית'. במתניתא תנא: רבי אליעזר בן יעקב אומר: 'שלשה נביאים עלו עמהן מן הגולה: אחד שהעיד להם על המזבח ועל מקום המזבח, ואחד שהעיד להם שמקריבין אף על פי שאין בית, ואחד שהעיד להם על התורה שתכתב אשורית.

מסכת זבחים, סב ע"א

בנוסף, מיוחס למלאכי תרגום של דברי הנביאים לארמית:

תרגום של נביאים יונתן בן עוזיאל אמרו מפי חגי, זכריה ומלאכי.

– מסכת מגילה, ג ע"א

לאחר מותו של מלאכי נפסקה הנבואה:

...דתנו רבנן: משמתו חגי, זכריה ומלאכי נסתלקה רוח הקודש מישראל ואף על פי כן היו משתמשים בבת קול...

מסכת סוטה, מח ע"ב; ומובא בנוסח דומה גם במסכת יומא, ט ע"ב

מלאכי כמעט שאינו מופיע לבדו, ובמרבית הציטוטים מופיעים חגי, זכריה ומלאכי יחדיו כאחרוני הנביאים ובעלי הסמכות הנבואית הבכירה.

מלאכי - שם הנביא?[עריכת קוד מקור | עריכה]

איור מספר מלאכי במהדורה צ'כית של התנ"ך מ-1867

הכתובת בראש הספר, "מַשָּׂא דְבַר-ה' אֶל-יִשְׂרָאֵל בְּיַד מַלְאָכִי", היא בעלת לשון יוצאת דופן במקצת (השוו עם ישעיהו ג' ואילך, ונחום א'). בנוסף, שונה מהות נבואת מלאכי ממהות שאר נבואות המשא (נבואת משא קלאסית היא נבואת פורענות על עמים זרים, ואילו מלאכי מדבר גם על עם ישראל). סיבות אלו הן בסיס לדעה על פיה נוספה כתובת הפתיח לספר זמן רב לאחר כתיבתו, בידי מי שסידר את קובץ תרי עשר או את ספר מלאכי בלבד. על פי אותה דעה, מלאכי איננו שמו הפרטי של הנביא, אלא כינוי [על פי הפסוק: "הִנְנִי שֹׁלֵחַ מַלְאָכִי וּפִנָּה-דֶרֶךְ לְפָנָי" (ג', א)], שמשמעותו אולי 'השליח שלי', או, כקיצור השם מלאכיה (ואולי מלאכיהו או מלאכיאל), 'שליח האלוהים'. כך נכתב גם בתרגום השבעים[1]. חיזוק לטענה זו נובע מכך ש"מלאכי" כשם של אדם אינו מופיע כלל במקרא מחוץ לספר מלאכי, ואף לא במשנה או בתלמוד (פרט לאזכורי נביא זה). על פי שיטה זו, הנביא העדיף להשאר באלמוניותו, וייתכן אף ששמו הוא "אֵלִיָּה", שם המופיע בפסקת הסיום של הספר (ג', כג).

מנגד, יש הטוענים שמלאכי הוא אכן שמו של הנביא: בכל ספרי הנבואה האחרים נמצא שם הנביא בכתובת הפתיחה של הספר, וסביר להניח שכך גם בספר מלאכי. הטענה כי מלאכי הוא שם שאינו מופיע כלל במקרא אינה רלוונטית כלל, שכן ישנם שמות יחידאיים רבים במקרא – ופרט לכך, מלאכי חי בתקופה שונה מרוב דמויות התנ"ך ושמות אנשי תקופתו (כפי שאכן משתקף ברשימות בספרי עזרא ונחמיה) שונים באופן משמעותי.

מחלוקת זו, הקיימת כיום בין פרשני וחוקרי התנ"ך, נתקיימה גם בין חכמי ישראל לאורך הדורות. השתקפות מחלוקת זו נמצאת בקטע הגמרא שצוטט לעיל (מגילה טו ע"א), שבו טוענים חלק מן האמוראים שמלאכי הוא דמות אחרת (ואם כך, 'מלאכי' הוא רק כינויו של הנביא), וחלקם שמלאכי הוא אכן שמו. מאוחר יותר שבה ומופיעה מחלוקת זו בתרגומי התנ"ך השונים. תרגום השבעים פירש את המילה 'מלאכי' כ-'מלאכו', ויונתן בן עוזיאל אף הפריז וכתב: "בְּיַד מַלְאֲכֵי דְיִתְקְרֵי שְמֵיהּ עֶזְרָא סַפְרָא". לעומתם, תרגום הפשיטתא והוולגטה גרסו שמלאכי הוא אכן שמו של הנביא, ורשמו את תעתיק המילה 'מלאכי' בשפתם.

גם לפרשני התנ"ך של ימי הביניים היה מה לומר בנושא זה. אבן עזרא בפתיחת פירושו לספר כותב: "יש אומרים שהוא עזרא ולפי דעתי שהוא שמו כאשר הוא כתוב". גם הרד"ק סבר כך: "ורז"ל אמרו מלאכי זה עזרא, ולא מצאנו בשום מקום שקראו נביא אלא עזרא הסופר".

ספר מלאכי[עריכת קוד מקור | עריכה]

מלאכי באיור לכרוניקה של נירמברג (1493)

ספר מלאכי עוסק במספר נושאים מרכזיים: אהבת ה' ליעקב מול שנאתו לעשו, ביזוי המקדש על ידי כהני התקופה, חטא נישואי התערובת וכתוצאה מכך נטישת הנשים העבריות ויום ה'.

סיבת אהבת ה' ליעקב ושנאתו לעשו אינה מוסברת. ברם, תוצאות היחסים הללו ברורים: צאצאי יעקב חוזרים לארצם, ואילו ארצם של בני עשו הפכה לשממה. גם אם ינסו לשוב ולבנות, מבטיח ה': "הֵמָּה יִבְנוּ וַאֲנִי אֶהֱרוֹס" (א', ד). בני יעקב יראו ויכבדו את ה'.

לאחר מכן עובר הנביא בחדות לנושא אחר, ומדבר על כבודו המבוזה של המקדש ושל המזבח. הוא מדמה את ה' לאב ולאדון: "בֵּן יְכַבֵּד אָב – וְעֶבֶד אֲדֹנָיו. וְאִם-אָב אָנִי אַיֵּה כְבוֹדִי? וְאִם-אֲדוֹנִים אָנִי אַיֵּה מוֹרָאִי?" (א', ו), ומוכיח את הכהנים על כך שאינם מקפידים בכבוד שמיים: "מַגִּישִׁים עַל-מִזְבְּחִי לֶחֶם מְגֹאָל" (א', ז). הוא אף משתמש בלשון קשה ולעגנית יותר: "מִי גַם בָּכֶם וְיִסְגֹר דְלָתַיִם, וְלֹא תָאִירוּ מִזְבְּחִי חִנָם:" (א', י). בסופו של חלק זה מדבר הנביא על ירידת הדורות ועל ירידת קרנה של ברית הלוי: "...בְּרִיתִי הָיְתָה אִתּוֹ הַחַיִּים וְהַשָּׁלוֹם... שִׁחַתֶּם בְּרִית הַלֵּוִי... וְגַם-אֲנִי נָתַתִּי אֶתְכֶם נִבְזִים וּשְׁפָלִים לְכָל-הָעָם" (ב', ה-ט).

לאחר פסקה זו עובר הנביא לדבר על חילול ברית הנישואים, על ידי לקיחת נשים נוכריות וזניחת נשות הנעורים. בקטע קצר אחר הוא מדבר על "אחד", שהפרשנים חלוקים בשאלה מיהו. ייתכן כי מדובר באברהם אבינו או בה', ואולי בדמות אידאלית סתמית המתוארת כמודל לדוגמה וחיקוי.

בפסקה הבאה, מוסיף הנביא להוכיח את העם, בשימו את טענותיהם בפיהו: "בֶּאֱמָרְכֶם: 'כָּל-עֹשֵׂה רָע טוֹב בְּעֵינֵי ה' וּבָהֶם הוּא חָפֵץ' אוֹ 'אַיֵּה אֱלֹהֵי הַמִּשְׁפָּט'" (ב', יז), ודחייתן בלעג לא מוסווה: "הִנְנִי שֹׁלֵחַ מַלְאָכִי וּפִנָּה-דֶרֶךְ לְפָנָי, וּפִתְאֹם יָבוֹא אֶל-הֵיכָלוֹ הָאָדוֹן אֲשֶׁר אַתֶּם מְבַקְשִׁים, וּמַלְאַךְ הַבְּרִית אֲשֶׁר אַתֶּם חֲפֵצִים הִנֵּה בָא" (ג', א). המלאך יבשר את בוא הצדק, והרשעים ייענשו: "וְקָרַבְתִּי אֲלֵיכֶם לַמִּשְׁפָּט, וְהָיִיתִי עֵד מְמַהֵר בַּמְכַשְּׁפִים וּבַמְנָאֲפִים וּבַנִּשְׁבָּעִים לַשָּׁקֶר וּבְעֹשְׁקֵי שְׂכַר-שָׂכִיר אַלְמָנָה וְיָתוֹם וּמַטֵּי גֵר, וְלֹא יְרֵאוּנִי" (ג', ה).

בהמשך הקטע ממשיך מלאכי לתאר את חטאיהם של הרשעים, ומבטיח הפעם שכר לצדיקים כנגד עונשם של החוטאים: "וְשַׁבְתֶּם וּרְאִיתֶם בֵּין צַדִּיק לְרָשָׁע, בֵּין עֹבֵד אֱלֹהִים לַאֲשֶׁר לֹא עֲבָדוֹ" (שם, יח).

לקראת סופו של הספר מדבר הנביא בגלוי על חזון "יום ה'", שבו יזכו הצדיקים ל"שֶׁמֶשׁ צְדָקָה וּמַרְפֵּא בִּכְנָפֶיהָ" (שם, כ).

פסקת הסיום של הספר מהווה סיכום כללי שלו. אלו הם דברי הנבואה האחרונים בתנ"ך, ובהם מצא לנכון כותב הספר להזהיר: "זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי... פֶּן-אָבוֹא וְהִכֵּיתִי אֶת-הָאָרֶץ חֵרֶם" (שם, כב-כד). בפסקה זו מדבר הנביא לראשונה על אליה(ו?) הנביא, שיבוא "לִפְנֵי בּוֹא יוֹם ה'... וְהֵשִׁיב לֵב אָבוֹת עַל בָּנִים וְלֵב בָּנִים עַל-אֲבוֹתָם" (שם, כג-כד). פסקת סיום זו נחשבת על ידי חוקרים רבים לתוספת חיצונית לספר, שנוספה שם כחתימה לקובץ תרי עשר או אף לקובץ הנביאים כולו. סגנונה שונה באופן מובהק מסגנון שאר ספר מלאכי: היא כתובה בצורה שירית ובשפה גבוהה ומליצית יותר, וגם נושאה אינו חופף את הנושא הקודם. מאידך, אין לשכוח שבספר מלאכי הסגנון ממילא אינו אחיד, ויש והוא עובר נושא בצורה חדה ודרמאטית. לפיכך, אין לקבוע בוודאות אם מיקום פסקה זו הוא טבעי או מלאכותי.

נהוג לחזור על הפסוק הלפני אחרון בספר ("הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ..."), כדי להימנע מלסיים ברע את התרי עשר (דבר זה נעשה בספרי יתק"ק: ישעיה, תרי עשר, קינות = איכה, קהלת), וכך חוזר פסוק זה ברוב ספרי התנ"ך המצויים בידינו לאחר סיום הספר. אבל בכתר ארם צובא, אין תוספת פסוק שאינו כתוב בספר, אלא הפסוק האחרון כתוב על חמש שורות, כך: "...בנים על אבותם פן אבוא//והכיתי//את//הארץ//חרם". דבר זה מבטא רווחה ותקופות הקלה בתוך הפורענות.


רעיונות מרכזיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מספר רעיונות מרכזיים חוזרים לאורך הספר:

  • כבודכבוד ה' המבוזה בידי הכהנים, וכבוד הכהנים המבוזה על ידי העם.
  • דרך עבודת ה' – אצל מלאכי נעשית עבודת ה' בשני מישורים: המישור החברתי-מוסרי ומישור המצוות השמעיות (קרבנות ועבודת המקדש). ניתן לראות בספר מלאכי את סופה של מגמה, שאת תחילתה ניתן לראות בספר יחזקאל, של מעבר מהמישור החברתי-מוסרי למישור השמעי, עד כדי השתלבות ביניהם.
  • מושג הברית המחוללת – ברית הלוי מחוללת על ידי הכהנים (בניגוד לעבר, בו היו הכהנים במצב אידאלי), וברית הנישואים מחוללת על ידי העם.
  • עבודת ה' בעולם – על פי מלאכי, עובדים את ה' בעולם כולו: "כִּי מִמִּזְרַח-שֶׁמֶשׁ וְעַד-מְבוֹאוֹ גָּדוֹל שְׁמִי בַּגּוֹיִם, וּבְכָל-מָקוֹם מֻקְטָר מֻגָּשׁ לִשְׁמִי, וּמִנְחָה טְהוֹרָה" (א', יא). קשה לדעת האם התכוון מלאכי לעובדי ה' היהודים המפוזרים בעולם (כגון אנשי המקדש ביב וגולי בבל) או לעבודת אלילים, המכוונת לדעתו בסופו של דבר כלפי ה'. ייתכן גם כי בתקופת מלאכי החלה מגמת עבודת ה' בקרב הגויים, שנפסקה מאוחר יותר – אך אנו לא מוצאים את רישומה של מגמה כזו במקורות אחרים.
  • אליה הנביא – רעיון ייחודי למלאכי הוא בואו של אליה הנביא לפני יום ה', במטרה להכין את העם ליום זה. רעיון זה השפיע השפעה של ממש על תפיסתן הכללית של היהדות והנצרות את אחרית הימים והגאולה.

זמן הספר[עריכת קוד מקור | עריכה]

זמן הנבואה לא מצוין בספר מלאכי, זאת בניגוד לספרי חגי וזכריה, נביאי תקופתו. כמו כן, לא ברור אם נתנבא באחת או שספרו מורכב מקטעי נבואות שנאמרו בפרקי זמן שונים. על כן, ניתן רק לשער בקירוב את זמן נבואותיו.

לשם כך, יש לנסות למצוא רמזים בספר בין השורות ואולי גם במקורות חיצוניים. אין חולקים על כך שהנבואות, לפחות בחלקן, נאמרו בתקופה שבה משל ביהודה פחה פרסי: "וְכִי-תַגִּישׁוּן עִוֵּר לִזְבֹּחַ אֵין רָע? וְכִי תַגִּישׁוּ פִּסֵּחַ וְחֹלֶה אֵין רָע? הַקְרִיבֵהוּ נָא לְפֶחָתֶךָ – הֲיִרְצְךָ? אוֹ הֲיִשָּׂא פָנֶיךָ?" (א', ח), ואולי גם: "וַאֲמַרְתֶּם הִנֵּה מַתְּלָאָה - וְהִפַּחְתֶּם אוֹתוֹ?" (שם, יג).

בנוסף, בזמן הנבואה בית המקדש השני בנוי זה מכבר: "וּפִתְאֹם יָבוֹא אֶל הֵיכָלוֹ הָאָדוֹן אֲשֶׁר אַתֶּם מְבַקְשִׁים" (ג', א), ובנוסף "הָבִיאוּ אֶת כָּל הַמַּעֲשֵׂר אֶל בֵּית הָאוֹצָר וִיהִי טֶרֶף בְּבֵיתִי" (שם, י).

מכאן ואילך ניטשת מחלוקת בין החוקרים והפרשנים; על פי חלקם, שייכות הנבואות בספר לתקופה שלפני עליית עזרא ונחמיה. לעומתם, סוברים אחרים שהן נאמרו דווקא בתקופת עזרא ונחמיה עצמה, או לאחריה. ישנם אף המפריזים וקובעים את זמנו של מלאכי לתקופת החשמונאים, אך דעה זו היא דעת מיעוט ואף סותרת את הפסוקים אודות הפחה הפרסי שהובאו לעיל.

  • ראיות לכך שספר מלאכי מתייחס לתקופת טרום עזרא ונחמיה:
  1. ישנם קווים משותפים בין חגי וזכריה לבין מלאכי, וכן בין מלאכי לעזרא ונחמיה. לפיכך אפשר להסיק שמלאכי נמצא ביניהם. כך, מתרעם מלאכי על הזנחת בית המקדש וביזויו: "הַכֹּהֲנִים בּוֹזֵי שְׁמִי... מַגִּישִׁים עַל מִזְבְּחִי לֶחֶם מְגֹאָל" (א', ו-ז)מוטיב החוזר בספרי חגי וזכריה – ומאידך גיסא מוחה מלאכי על נישואי התערובת של העם והכהנים לנשים הנוכריות: "כִּי חִלֵּל יְהוּדָה קֹדֶשׁ ה' אֲשֶׁר אָהֵב, וּבָעַל בַּת-אֵל נֵכָר" (ב', יא), בעיה המופיעה רק בתקופת עזרא ונחמיה, המאוחרת יותר. ייתכן אף (אם כי טיעון זה מוטל בספק רב), שבעיית הנשים הנוכריות נפתרה לגמרי בתקופת נחמיה, ואם כך וודאי שמלאכי קדם לנחמיה.
  2. על פי שיטת התעודות של יוליוס ולהאוזן, קל יותר להניח כי ספר עזרא נכתב לאחר ספר מלאכי, זאת כיוון שתורת כהנים לא השפיעה על כותב ספר מלאכי, ולעומתו השפיע ספר דברים על ספר מלאכי (למשל, יש זיהוי כמעט מלא בין כהן ולוי בספר מלאכי) - זאת בהתאם לראייה על פיה כתיבת ספר דברים קדמה לכתיבת ספר עזרא, אך תורת כהנים מאוחרת יותר. החוקר יעקב ליוור דוחה נימוק זה בטענה שניכר הדו של ספר תורת כהנים גם בספר מלאכי, בענייני מתנות כהונה ופרט לכך, אין הכרעה מוחלטת בזמן כתיבתם של ספר דברים ותורת כהנים.
  • ראיות לכך שספר מלאכי מתייחס לתקופת עזרא ונחמיה או אחריה:
  1. כבר בתלמוד הבבלי (מגילה טו, ע"א) נמצאים קווי דמיון בין ספר מלאכי לספר עזרא: "דכתיב בנביאות מלאכי: "בָּגְדָה יְהוּדָה, וְתוֹעֵבָה נֶעֶשְׂתָה בְיִשְׂרָאֵל וּבִירוּשָׁלִָם, כִּי חִלֵּל יְהוּדָה קֹדֶשׁ ה' אֲשֶׁר אָהֵב, וּבָעַל בַּת-אֵל נֵכָר'" (מלאכי ב', יא) – ומאן אפריש נשים נכריות [ומי הפריד נשים נכריות]? עזרא! דכתיב "וַיַּעַן שְׁכַנְיָה בֶן-יְחִיאֵל מִבְּנֵי עולם [קרי: עֵילָם], וַיֹּאמֶר לְעֶזְרָא: אֲנַחְנוּ מָעַלְנוּ בֵאלֹקֵינוּ וַנֹּשֶׁב נָשִׁים נָכְרִיּוֹת'" (עזרא י', ב). אמנם דבר זה הוזכר גם כראיה לכך שספר מלאכי קדום יותר, אך מסייע גם לטוענים אחרת.
  2. מלאכי דורש מהעם: "הָבִיאוּ אֶת-כָּל-הַמַּעֲשֵׂר אֶל-בֵּית הָאוֹצָר" (ג', י), וזהו דבר שנתחדש רק בימי נחמיה, על ידיו (נחמיה י"ג, יב). מצד שני, קל להניח שבמילים "הַקְרִיבֵהוּ נָא לְפֶחָתֶךָ" אין הכוונה לנחמיה (אין זה סביר שנחמיה לקח שוחד), ולפיכך מאוחרת נבואת מלאכי אפילו מימי שלטון נחמיה.
  3. כיוון שחורבן אדום מוזכר בתחילת הספר: "וְאֶת-עֵשָׂו שָׂנֵאתִי, וָאָשִׂים אֶת-הָרָיו שְׁמָמָה וְאֶת-נַחֲלָתוֹ לְתַנּוֹת מִדְבָּר" (א', ג), אפשר לתארך את מלאכי לאחר חורבן אדום. זמן חורבן אדום לא ברור כל צרכו – אך אם נקבל את דעת החוקר נובאק, על פיה חרבה אדום בימי דריווש השני (בין השנים 424 לפנה"ס ל-404 לפנה"ס), אפשר לאחר את נבואות מלאכי לשנים אלו או אחריהן – כלומר לתקופת נחמיה או אף לאחריה.
  4. מאורעות שאירעו ורוחות שנשבו בתחילת נחמיה ולפני כן אינם מוזכרים, אף לא ברמז, בספר מלאכי. הכוונה, בין השאר, לבניית חומת ירושלים ההרוסה, ולתקוות לחידוש המלוכה מזרע בית דוד ביהודה, שנתעוררו בתחילת ימי שיבת ציון (ומהדהדות בנבואות חגי וזכריה). ניתן להניח שלו היה מלאכי מתנבא בימים בהם נתרחשו דברים אלה, היה מזכיר אותם, ואפילו ברמז.

חלוקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הספר מורכב מ-55 פסוקים. מחלקי התנ"ך הנוצרים חילקו את הספר לשלושה פרקים (14 פסוקים, 17, 24), אם כי במספר ספרים (תרגום השבעים, הפשיטתא, הוולגטה ועוד) ששת הפסוקים האחרונים הם פרק רביעי. על פי חלוקת המסורה, נכלל ספר מלאכי כולו בסדר הכ"א של ספר התרי עשר (יחד עם פסוקו האחרון של ספר זכריה). הוא עשוי משבע פרשיות, הראשונה סתומה והשש הנותרות פתוחות.

חלוקת העניינים בספר פשוטה וברורה: לאחר הכותרת ישנו קטע קצר (א, 2–5) העוסק ביחס ה' לישראל אל מול יחסו לאדום, שמהווה כעיון מבוא לספר. לאחר מכן מתחילה תוכחה לכהנים על כמה חטאים: הזנחת וביזוי המקדש (א, 6–14) והעונש הצפוי להם על כך (ב, 1–3), השחתת ברית הלוי (ב, 4–9) ונשיאת נשים נכריות מול גירושי הנשים העבריות (ב, 10–16). לאחר מכן ממשיכה התוכחה - אך באופן כללי יותר. הנביא פונה אל העם, ומזהיר אותם מפני מלאך ה' שיבוא ויעניש את החוטאים (ב, 17 – ג 6). הנביא ממשיך ומוכיח את העם, שאינם ממלאים את מצוות המעשר (ג 7–12) וטוענים שאין טעם בעבודת ה' (ג 8–13). טענה זו תופרך על ידי יום ה' שיבוא "בֹּעֵר כַּתַּנּוּר" כשאז יענשו הרשעים והצדיקים יתוגמלו (ג 19–21). פסקת הסיום של הספר (ג, 22–24) עוסקת בשמירה כללית של מצוות התורה.

שתי הפטרות נקראות מתוך ספר מלאכי. הפטרת פרשת תולדות היא הקטע שבין תחילת הספר לפרק ב פסוק 7. הפטרת שבת הגדול, הנקראת בשבת שלפני חג הפסח, כוללת את הקטע שבין פסוק ג 4 לסוף הספר.

סגנון[עריכת קוד מקור | עריכה]

סגנונו של מלאכי פשוט ודיבורי, ומתאפיין בכמה מוטיבים בולטים.

  1. דיבורו מובא כעין דו-שיח בינו ובין הכהנים או העם (בעניין זה דומה הוא לחגי, נביא הקרוב לזמנו, אך מלאכי קיצוני ממנו). כך, פעמים מספר בספרו חוזר מלאכי על תבנית אופיינית קבועה: אמירה, שאלת הקהל, ביאור דברי מלאכי, תוכחה לקהל (או הבטחה לעתיד). דוגמאות:
    • "מַגִּישִׁים עַל-מִזְבְּחִי לֶחֶם מְגֹאָל / וַאֲמַרְתֶּם: בַּמֶּה גֵאַלְנוּךָ? / בֶּאֱמָרְכֶם: שֻׁלְחַן ה' נִבְזֶה הוּא / וְכִי-תַגִּישׁוּן עִוֵּר לִזְבֹּחַ אֵין רָע?" (א', ו-ז).
    • "הֲיִקְבַּע אָדָם אֱלֹקִים כִּי אַתֶּם קֹבְעִים אֹתִי?! / וַאֲמַרְתֶּם: בַּמֶּה קְבַעֲנוּךָ? / הַמַּעֲשֵׂר וְהַתְּרוּמָה / בַּמְּאֵרָה אַתֶּם נֵאָרִים!" (ג', ח-ט).
  2. על אף שלעתים מעדיף הוא את הקיצור והתכליתיות, ישנן חזרות פעמים רבות. דוגמאות מייצגות:
    • "וּבְכָל-מָקוֹם (1) מֻקְטָר (2) מֻגָּשׁ לִשְׁמִי" (א', יא)
    • "וְגַם-אֲנִי נָתַתִּי אֶתְכֶם (1) נִבְזִים (2) וּשְׁפָלִים" (ב', ט)
    • "וְיָשַׁב (1) מְצָרֵף (2) וּמְטַהֵר כֶּסֶף, (1) וְטִהַר אֶת-בְּנֵי-לֵוִי (2) וְזִקַּק אֹתָם, (1) כַּזָּהָב (2) וְכַכָּסֶף" (ג', ג)
    • "וְהָיִיתִי עֵד מְמַהֵר (1) בַּמְכַשְּׁפִים (2) וּבַמְנָאֲפִים (3) וּבַנִּשְׁבָּעִים לַשָּׁקֶר (4) וּבְעֹשְׁקֵי שְׂכַר-שָׂכִיר, אַלְמָנָה וְיָתוֹם (5) וּמַטֵּי-גֵר – וְלֹא יְרֵאוּנִי" (ג', ה)
  3. לעתים תיאוריו משתלהבים לפתע, והופכים חיים ושוצפים יותר, או קשים וקודרים יותר:
    • "כִּי-הִנֵּה הַיּוֹם בָּא בֹּעֵר כַּתַּנּוּר! וְהָיוּ כָל-זֵדִים וְכָל-עֹשֵׂה רִשְׁעָה קַשׁ, וְלִהַט אֹתָם הַיּוֹם הַבָּא, אָמַר ה' צְבָאוֹת, אֲשֶׁר לֹא-יַעֲזֹב לָהֶם שֹׁרֶשׁ וְעָנָף!" (ג', יט)
    • "וְאָרוּר נוֹכֵל, וְיֵשׁ בְּעֶדְרוֹ זָכָר – וְנֹדֵר וְזֹבֵחַ מָשְׁחָת לַאדֹנָי – כִּי מֶלֶךְ גָּדוֹל אָנִי, אָמַר ה' צְבָאוֹת, וּשְׁמִי נוֹרָא בַגּוֹיִם!" (א', יד)
    • "הִנְנִי גֹעֵר לָכֶם אֶת-הַזֶּרַע, וְזֵרִיתִי פֶרֶשׁ עַל-פְּנֵיכֶם, פֶּרֶשׁ חַגֵּיכֶם. וְנָשָׂא אֶתְכֶם אֵלָיו" (ב', ג)
  4. מעברי נושא חדים וניגודים מופיעים פעמים רבות, בדרך כלל על מנת להדגיש שוני בין דברים הפוכים או ליצור מתח אצל הקורא:
    • "הֲלוֹא אָב אֶחָד לְכֻלָּנוּ, הֲלוֹא אֵל אֶחָד בְּרָאָנוּ ← מַדּוּעַ נִבְגַּד אִישׁ בְּאָחִיו, לְחַלֵּל בְּרִית אֲבֹתֵינוּ?!" (ב', י).
    • "וָאֹהַב אֶת-יַעֲקֹב ← וְאֶת-עֵשָׂו שָׂנֵאתִי" (א', ב-ג).
  5. שם ה' חוזר פעמים רבות, כנראה מאותה סיבה שכך זה גם בספר חגי. אלה הם הנביאים האחרונים, והנבואה הפכה בתקופתם לנדירה יותר ויותר. אין ספק שכותב הספר רצה להדגיש שהנביא באמת התנבא על ידי ה'. מלאכי מרבה להשתמש בביטוי 'ה' צְבָאוֹת', בדומה לחגי וזכריה, והביטוי חוזר בו 24 פעמים.

מילים יחידאיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

כתוצאה מזמנו המאוחר של ספר מלאכי, הוא רצוף מילים וביטויים מאוחרים יותר, ולפיכך יחידאיים (או כמעט יחידאיים). אפשר למנות את המילים היחידאיות בכמה דרכים, ולא כאן המקום להכריע בין הרשימות. המשמעות המוצעת בטבלה להלן היא הצעה בלבד, על פי פירושים של פרשנים בני דורנו, וכמובן שתתכן משמעות אחרת לגמרי בחלק מן המקרים.כאשר מילה או אות מופיעות בסוגריים, הן אינן חלק מהמילה היחידאית, אך מופיעות לידה, ומרכיבות ביטוי שלם יחד איתה.

מילה מיקום משמעות אפשרית מקור נוסף
(לְ)תַנּוֹת א 3 סוג של חיית מדבר (כנראה תנים) אין
בֹרִית (מְכַבְּסִים) ג 2 סבון או כלי כיבוס אחר ירמיה ב 22
עֵר וְעֹנֶה ב 12 ביטוי שאינו ברור. אולי סוג של צאצאים או משרתים בקודש תלוי בפירוש
(וְ)עַסּוֹתֶם ג 21 לשון דריכה או מעיכה, על פי ההמשך ייתכן שביחזקאל כג 3
(הָלַכְנוּ) קְדֹרַנִּית ג 14 משמעות הביטוי: פחדנו, יראנו, נכנענו המילה קֹדר מופיעה בתהילים, ירמיהו, יואל ועוד
רֻשַּׁשְׁנוּ א 4 הפסדנו, נפגענו קשות ירמיה ה 17
קֹבְעִים ג 8 גוזלים, חומסים משלי כב 23
מָשְׁחָת א 14 קרבן פגום או בעל מום ויקרא כב 25

ספר מלאכי בנצרות ואיזכוריו בברית החדשה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספר מלאכי נחלק לשלושה פרקים בתנ"ך העברי ובתרגום השבעים ולארבעה בוולגטה (הפרק הרביעי הוא פסוקים 19 עד 24 בפרק השלישי). בשל אופיו הנבואי של הספר, המבטיח את בוא הגאולה, מכוונת הברית החדשה לספר מלאכי מספר רב של פעמים באופן יחסי לאורכו המצומצם של הספר. חשיבות מיוחדת יש באזכורו של אליהו כנביא המבשר את בוא האדון, שכן על פי הנצרות אליהו הוא בן דמותו של יוחנן המטביל, ועל כן רומז ספר מלאכי לנביא האחרון שבישר את בואו של ישו[2]. רוב הכנסיות מאמינות כי נבואות הנביא מלאכי התממשו בבואו של ישו, במותו על הצלב ובקימתו לתחייה. המורמונים יוצאים דופן במובן זה, שכן הם מאמינים כי הנביא מורוני התגלה בפני ג'וזף סמית ב-1823 ובישר לו כי האמור בפרק האחרון של ספר מלאכי עתיד להתממש בקרוב[3]. הדבר אירע לדברי סמית כאשר אליהו התגלה בפניו 13 שנים לאחר מכן, ב-3 באפריל 1836[4].

ספר מלאכי הברית החדשה
"אהבתי אתכם אמר ה' ואמרתם במה אהבתנו הלוא אח עשו ליעקב נאם ה' ואהב את יעקב׃ ואת עשו שנאתי ואשים את הריו שממה ואת נחלתו לתנות מדבר" (1, 2-3) "ככתוב ואהב את יעקב ואת עשו שנאתי" (האיגרת אל הרומאים 9, 13)
"בן יכבד אב ועבד אדניו ואם אב אני איה כבודי ואם אדונים אני איה מוראי אמר ה' צבאות לכם הכהנים בוזי שמי ואמרתם במה בזינו את שמך" (1, 6) "ולמה זה אתם קראים לי אדני אדני ואינכם עשים את אשר אני אמר" (הבשורה על-פי לוקאס 6, 46)
"שים על מזבחי לחם מגאל ואמרתם במה גאלנוך באמרכם שלחן ה' נבזה הוא" (1, 7)
"ואתם מחללים אותו באמרכם שלחן אדני מגאל הוא וניבו נבזה אכלו" (1, 12)
"לא תוכלו לשתות יחד כוס אדנינו וגם כוס השדים ולא תוכלו להתחבר אל שלחן אדנינו וגם אל שלחן השדים" (האיגרת הראשונה אל הקורינתים, 10, 21)
"ממזרח שמש ועד מבואו גדול שמי בגוים ובכל מקום מקטר מגש לשמי ומנחה טהורה כי גדול שמי בגוים אמר ה' צבאות" (1, 11) "למען יכבד בכם שם ישוע אדנינו ואתם תכבדו בו על פי חסד אלהינו ואדנינו ישוע המשיח" (האיגרת השנייה אל התסלוניקים 1, 12)
"מי לא ייראך ה' ולא יכבד את שמך כי קדוש אתה לבדך כי כל הגוים יבאו וישתחוו לפניך כי נגלו משפטי צדקך" (חזון יוחנן 15, 4)
יש הרואים בפסוק זה המדבר על מנחה חדשה שתבוא ממזרח, כהתייחסות לפולחן חדש.
"כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא׃ ואתם סרתם מן הדרך הכשלתם רבים בתורה שחתם ברית הלוי אמר ה' צבאות" (2, 7-8) "לכן כל אשר יאמרו לכם תשמרו לעשות אך כמעשיהם לא תעשו כי אמרים הם ואינם עשים" (הבשורה על-פי מתי 23, 3)
"הלוא אב אחד לכלנו הלוא אל אחד בראנו מדוע נבגד איש באחיו לחלל ברית אבתינו" (2, 10) "אמנם לנו אך לא אחד האב אשר הכל ממנו ואנחנו אליו ואדון אחד ישוע המשיח אשר הכל על ידו ונחנו על ידו" (ראשונה אל הקורינתים, 8, 6)
"הנני שלח מלאכי ופנה דרך לפני ופתאם יבוא אל היכלו האדון אשר אתם מבקשים ומלאך הברית אשר אתם חפצים הנה בא אמר ה' צבאות" (3, 1) "ככתוב בנביאים הנני שלח מלאכי לפניך ופנה דרכך לפניך" (הבשורה על פי מרקוס 1, 2)
"כי זה הוא אשר כתוב עליו הנני שלח מלאכי לפניך ופנה דרכך לפניך" (הבשורה על-פי מתי 11, 10
"זה הוא אשר כתוב עליו הנני שלח מלאכי לפניך ופנה דרכך לפניך" (הבשורה על-פי לוקאס 7, 27)
"שב מצרף ומטהר כסף וטהר את בני לוי וזקק אתם כזהב וככסף והיו לה' מגישי מנחה בצדקה" (3, 3) "למען תמצא אמונתכם המזקקה יקרה הרבה מן הזהב האבד הצרוף באש לתהלה ולכבוד ולתפארת בהתגלות ישוע המשיח" (איגרת פטרוס הראשונה 1, 7)
"ומי מכלכל את יום בואו ומי העמד בהראותו כי הוא כאש מצרף וכברית מכבסים" (3, 2) "כי בא יום עברתו הגדול ומי יוכל להתיצב" (חזון יוחנן 6, 17)
"וקרבתי אליכם למשפט והייתי עד ממהר במכשפים ובמנאפים ובנשבעים לשקר ובעשקי שכר שכיר אלמנה ויתום ומטי גר ולא יראוני אמר ה' צבאות" (3, 5) "הנה שכר הפעלים אספי קציר שדתיכם אשר עשקתם צעק עליכם וצעקת הקוצרים באה באזני ה' צבאות" (איגרת יעקב 5, 4)
"כי אני ה' לא שניתי ואתם בני יעקב לא כליתם" (3, 6) "ישוע המשיח גם תמול גם היום הוא הוא וגם לעולמים" (האיגרת אל העברים 13, 8)
"למימי אבתיכם סרתם מחקי ולא שמרתם שובו אלי ואשובה אליכם אמר ה' צבאות ואמרתם במה נשוב" (3, 7) "קרבו לאלהים ויקרב אליכם רחצו ידיכם החטאים טהרו לבבכם חלוקי הלבב" (איגרת יעקב 4, 8)
"לכם יראי שמי שמש צדקה ומרפא בכנפיה ויצאתם ופשתם כעגלי מרבק" (4, 2) "ברחמי חסד אלהינו אשר בהם פקדנו הנגה ממרום" (הבשורה על-פי לוקאס 1, 78)
"הנה אנכי שלח לכם את אליה הנביא לפני בוא יום ה' הגדול והנורא" (4, 5) "ואם תרצו לקבל הנה הוא אליה העתיד לבוא" (הבשורה על-פי מתי 11, 14)
"אבל אמר אני לכם כי אליהו כבר בא ולא הכירהו ויעשו בו כרצונם וכן גם בן האדם יענה על ידם" (הבשורה על-פי מתי 17, 12)
"אבל אמר אני לכם גם בא אליהו וגם עשו לו כרצונם כאשר כתוב עליו" (הבשורה על-פי מרקוס 9, 13)
"והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם פן אבוא והכיתי את הארץ חרם" (4, 6) "והוא ילך לפניו ברוח אליהו ובגבורתו להשיב את לב אבות על בנים ואת הסוררים לתבונת הצדיקים להעמיד לה' עם מתקן" (הבשורה על-פי לוקאס 1, 17)


לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]


תרי עשר הנביאים

הושע · יואל · עמוס · עובדיה · יונה · מיכה · נחום · חבקוק · צפניה · חגי · זכריה · מלאכי