קרול הראשון, מלך רומניה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
קרול הראשון, מלך רומניה
Carol I of Romania king.jpg
קרול הראשון
שם בשפת המקור Majestatea Sa Carol I, Rege al României, Principe de Hohenzollern-Sigmaringen
מדינה Flag of Romania.svg רומניה
מקום קבורה Flag of Romania.svg קורטאה דה ארג'ש, רומניה
בת-זוג אליסאבטה, מלכת רומניה
שושלת בית הוהנצולרן-זיגמרינגן
תואר מלך רומניה
אב קרל אנטון, נסיך הוהנצולרן-זיגמרינגן
אם יוזפינה, נסיכת באדן
צאצאים מריה, נסיכת רומניה
יורש העצר פרדיננד ויקטור, נסיך הוהנצולרן
מלך רומניה
תקופת כהונה 22 בנובמבר 1866 - 10 באוקטובר 1914 (47 שנים)
הבא בתפקיד פרדיננד הראשון, מלך רומניה

קרול הראשון, מלך רומניהרומנית: Carol I, Rege al României, Principe de Hohenzollern-Sigmaringen, בגרמנית: Karl Eitel Friedrich Zephyrinus Ludwig von Hohenzollern-Sigmaringen;‏ 20 באפריל 1839 - 10 באוקטובר 1914) היה קצין גרמני ובנו השני של הנסיך הגרמני קרל אנטון. נבחר בשנת 1866 לתפקיד דומניטור של הנסיכויות הרומניות המאוחדות ובשנת 1881 הוכרז כמלך רומניה. חבר כבוד של האקדמיה הרומנית מ-1867 ונשיא כבוד ופטרון של האקדמיה מ-1879 ועד ל-1914, גנרל-פלדמרשל של צבא האימפריה הרוסית ומפקד הכוחות הרומנים והרוסיים שלחמו ברומניה ובבולגריה נגד צבא האימפריה העות'מאנית במלחמת רוסיה-טורקיה, 1878-1877.

חיי קרול לפני בחירתו לדומניטור[עריכת קוד מקור | עריכה]

קרול נולד בזיגמרינגן שבדרום-מערב גרמניה כנסיך קרל אייטל פרידריך. אביו היה הנסיך קרל אנטון, לימים ראש ממשלת פרוסיה ונסיך בית הוהנצולרן-זיגמרינגן, ואמו הייתה הנסיכה ג'וזפין מבאדן. לאחר סיום בית הספר היסודי נרשם קרול לבית הספר לקדטים של מינסטר וב-1857 סיים את הקורסים של בית הספר הברלינאי לתותחנות. עד לבחירתו לשליט הנסיכויות הרומניות, היה קרול קצין גרמני והשתתף במלחמה שלזוויג השנייה ובמיוחד רכש ניסיון בהסתערות וכיבוש מצודות ביוטלנד, ניסיון ששימש אותו מאוחר יותר במלחמת הרומנים בטורקים.

במהלך שנת 1864, בנסיעה השנייה שערך לפריז, הכיר קרול דודנית ילידת ארצות הברית, הנסיכה Anna Murat, התאהב בה והיה מוכן לשאת אותה לאישה. לאביו היו שיקולים אחרים והוא לא איפשר זאת, בעיקר משום שרכושו של קרול היה מועט ולא היה מאפשר לו להחזיק אישה שהתרגלה לחיי המותרות של פריז. שנה מאוחר יותר, ב-1865, השקיע קרול כספים רבים באמצעות בנקאי יהודי בשם לילינטל, שבביתו נהג לבקר, השקעה שגרמה לו הפסד של 55,000 פרנקים (סוס טוב עלה 220 פרנקים), כך שאביו נאלץ למכור חלקים מרכושו, כדי לכסות את הפסדיו.‏[1]

הדומניטור של הנסיכויות הרומניות המאוחדות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בית המלוכה של רומניה
הוהנצולרן - זיגמרינגן
Kingdom of Romania - Big CoA.svg
קרול הראשון
המלכה:

צאצאים:

  • הנסיכה מריה (1870 - 1874)
פרדיננד הראשון
המלכה:

צאצאים:

קרול השני
המלכה:

צאצאים:

מיכאי הראשון
המלכה:

צאצאים:

Flag of Romania.svg
ערך זה הוא חלק מסדרת
היסטוריה של רומניה

נסיכות מולדובה

ולאכיה

הנסיכויות הרומניות המאוחדות

קרול הראשון, מלך רומניה

רומניה במלחמת העולם הראשונה

רומניה בין מלחמות העולם

רומניה במלחמת העולם השנייה

רומניה תחת כיבוש סובייטי

רפובליקה עממית רומנית

רפובליקה סוציאליסטית רומנית

המהפכה הרומנית (1989)

רומניה

הרקע לבחירת קרול לתפקיד הדומניטור[עריכת קוד מקור | עריכה]

עמי שתי הנסיכויות הרומניות, נסיכות מולדובה ונסיכות מונטניה, ראו את עצמם בני אומה אחת ורצו באיחוד הנסיכויות. מדינות אירופה היו אדישות לכך או שהתנגדו, לכן בני הנסיכויות ניצלו חלון הזדמנויות בשנת 1859 ויצרו אוניה פרסונלית, כשבחרו את אלכסנדרו יואן קוזה, תחילה לשליט נסיכות מולדובה ובהמשך גם לשליט נסיכות מונטניה, ובכך נוצרה היחידה המדינית הקרויה הנסיכויות הרומניות המאוחדות. קוזה, כשליט משותף, פעל להידוק האיחוד וב-1862 האיחוד זכה לשם חדש, רומניה. על רקע חילוקי דעות בין קוזה ובין חלקים גדולים מהצמרת הרומנית, הודח קוזה מתפקידו ואולץ לחתום על התפטרותו ולעזוב את רומניה.

לאחר הדחתו של קוזה, חיפשו הבויארים הרומנים אציל לא רומני (כדי שלא ישא פנים לקבוצה זאת או אחרת מבין הבויארים הרומנים), בעל קשרים טובים עם בתי המלוכה המרכזיים של אירופה, על מנת לבחור בו לשליטם.

על גורלן המדיני של הנסיכויות הרומניות המאוחדות היו צריכות להחליט שבע המעצמות, האימפריה הרוסית, האימפריה האוסטרו-הונגרית, האימפריה העות'מאנית, צרפת, פרוסיה, הממלכה המאוחדת ואיטליה, ובהחלטתן, לאחר הדחת קוזה, קראו לבחירת דומניטור חדש והבהירו שאם בני מולדובה יבקשו לפרק את האיחוד, זו תהיה זכותם. שלוש המעצמות הראשונות ברשימה היו מעוניינות בפירוק האיחוד, כדי להשאיר את שכניהם הרומנים מפורדים וחלשים, אך המעצמות האחרות אותתו אחרת. האימפריה האוסטרית הייתה מעוניינת להשתלט על מוצא הדנובה לים השחור ופעילותה מאחורי הקלעים הביאה אף למהומות נגד האיחוד ב-3 באפריל, מהומות שנגמרו בשפיכות דמים.

המהלכים שהביאו לבחירת קרול[עריכת קוד מקור | עריכה]

תחילה הוצע התפקיד לרוזן פיליפ מבית אורליאן, אולם זה סירב ואז פנו הרומנים, בשנת 1866, בהמלצת נפוליאון השלישי, לנסיך הגרמני קרל אנטון והציעו לו את התפקיד עבור אחד מארבעת בניו. הבן הבכור, לאופולד, נועד לרשת את אביו, הבן השני היה קרול, קפטן ברגימנט דרגוני המשמר מספר 1, הבן השלישי, אנטון, היה במסע לארץ ישראל והבן הרביעי, פרידריך, היה צעיר מדי, לכן נבחר קרול, הבן השני, כנציג בית הוהנצולרן-זיגמרינגן, שהיה מקושר למשפחת נפוליאון ולשושלת השלטת בפרוסיה.‏[2]

לפני מתן הסכמתו התייעץ קרול עם הקאנצלר הפרוסי, אוטו פון ביסמרק. ביסמרק היה קריר כלפי קרול משום שהאחרון היה פעיל בתקופה הברלינאית שלו בחוגים עוינים לביסמרק, אך למרות זאת נתן לו את עצתו. ביסמרק הסביר שמבחינת פרוסיה, עדיף לה להישאר נייטרלית בנושאים המזרח אירופאיים ועלייתו לשלטון בנסיכויות הרומניות תסבך את המצב בגלל קרבתו למונרך הפרוסי, מה שיפגע בנייטרליות. לפי זה, הסביר ביסמרק, מן הדין שיתנגד וכך עשויים להתנגד גורמים נוספים, אולם, אם קרול יסע לנסיכויות על דעת עצמו וייבחר, הוא יעמיד את המעצמות בפני עובדה מוגמרת ומלכותו תוכר בסופו של דבר הן על ידי פרוסיה וצרפת ובהמשך הן בידי המעצמות האחרות באירופה. ביסמרק המליץ לקרול לבקר אצל נפוליאון השלישי ובהמשך לשאת רעיה ממשפחה מקורבת לצאר הרוסי. קרול פעל לפי העצות שקיבל ונתן את הסכמתו לשליחים הרומנים.

הבחירה וקבלת השלטון[עריכת קוד מקור | עריכה]

כניסת קרול הראשון לבוקרשט ב-10 במאי 1866

לאחר קבלת הסכמתו של המועמד, פנה השלטון הרומני הזמני לעם וקרא לו לבחור בקרול במשאל עם. משאל העם נערך בימים 2 עד 8 באפריל 1866 והתוצאה שלו הייתה 685,969 קולות בעד הבחירה ו-224 נגד.‏[3]

בדרכו לבוקרשט נסע קרול ברכבת, במחלקה השנייה, בשם הבדוי Karl Hettingen ובתעודת המסע שלו נרשם כמשרתו של יון ברטיאנו,‏[4] כדי שלא ליפול לידי השלטונות האוסטריים, שלא ראו בעין יפה את איחוד שתי הנסיכויות ואת בחירתו של בן שושלת יריבה. הוא הגיע לאדמה רומנית בחודש אפריל, יחד עם יון ברטיאנו ששימש לו כמתורגמן מצרפתית לרומנית במגעיו עם המקומיים וב-10 במאי 1866 הגיע לבוקרשט. עם הגעתו קיבל את פניו דומיטרו ברטיאנו, ראש עיריית בוקרשט, שהגיש לו את מפתח העיר על כרית משי אדומה. באותו מעמד ירד גשם, לאחר שלושה חודשים של בצורת, והכל ראו בכך סימן מנבא טוב. קרול נשבע אמונים בפרלמנט והוכרז כשליט הנסיכויות הרומניות. ב-29 ביוני 1866 פורסמה חוקה חדשה שהסדירה את היחסים בתוך המלוכה הפרלמנטרית של רומניה ואת חלוקת הכוח והסמכויות.

מרבית המעצמות התנגדו תחילה ולא הכירו בשלטונו של קרול, והאימפריה העות'מאנית אף איימה לכבוש את רומניה. הממשלה הראשונה תחת שלטון קרול הייתה ממשלת אחדות לאומית בראשות לסקר קטרג'יו וכללה את השמרנים, המתונים וגם את הרדיקלים (שכונו "האדומים") והיא גייסה את הצבא הרומני, החלש יחסית והמצויד בנשק מיושן, כדי להתכונן לפלישה עות'מאנית.‏[5]

לאחר שקרול ביקר ברוסיה, הכיר בו הצאר הרוסי. אוסטריה, שהייתה עסוקה מדי בסכסוך שלה עם פרוסיה, העדיפה לא לפתוח חזית נוספת, והאימפריה העות'מאנית, בשל המרד בכרתים והתסיסה בסרביה, הגיעה למסקנה דומה, וכך זכה קרול להכרת המעצמות בשלטונו. ביום 11 באוקטובר 1866 השער הנשגב הוציא את הצו המאשר את שלטונו של קרול הראשון ברומניה.‏[6]

מסילות הברזל של רומניה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קרול רצה לחבר את ערי רומניה למרכז אירופה ומערבה באמצעות רשת מסילות ברזל, שניצניה החלו בימי אלכסנדרו יואן קוזה. פיתוח מסילות הברזל היה כרוך בהענקת זכויות לחברות זרות, מערב אירופיות, שהיו קשורות לשלטונותיהן והיו להן הידע, היכולת הטכנית והמשאבים הדרושים לכך. קרול פנה אל בתל הנרי סטרוסברג, שכונה "מלך מסילות הברזל של הארצות הגרמניות" וקיבל ממנו הצעה שמומשה בעזרת "חוק הזיכיון למסילות הברזל הרומניות" שעבר בפרלמנט הרומני ב-10 בספטמבר 1868. על פי חוק זה הוענק זיכיון ל-90 שנים לקונסורציום של סטרוסברג, כדי שיפתח מסילות ברזל שיחברו את היישובים: רומן - מרששט - טקוץ' - גאלאץ, גאלאץ - בראילה - בוזאו - פלוישט - בוקרשט, בוקרשט - פיטשט - סלטינה - קראיובה - טורנו סברין - ורצ'יורובה. חברות נוספות קיבלו זיכיון לקווים אחרים. בנוסף לכך הוענק ב-24 במאי זיכיון כמעט זהה לקונסורציום של אופניימר לבניית מסילות ברזל שיחברו את רומן עם איצקאן, את פשקאן עם יאשי ואת ורשט עם בוטושאן - סה"כ 224 קילומטרים של מסילות ברזל.

לעתים חברות אלה לא עמדו במשימתן וזיכיונותיהן בוטלו ובעלי המניות, כולל שליטים זרים, נפגעו והפעילו לחצים על רומניה לקנות מהם את המניות האלה.‏[7] היו מספר פרשיות שזכו להדים גדולים בעיתונות התקופה, בעיקר פרשת סטרוסברג, וגם המלך היה מעורב בקבלת ההחלטות, שהייתה כרוכה בפיצוי משקיעים זרים, בעיקר גרמנים. לבסוף כל מסילות הברזל היו לרכוש המדינה הרומנית ורומניה פדתה את ניירות הערך של החברות שקרסו ובתמורה הרפו המעצמות האירופיות מלחצן על רומניה לתת אזרחות ליהודיה.

רפובליקת פלוישט והרהורי פרישה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לא כל החוגים ברומניה היו מרוצים מהתנהלות הדומניטור החדש. הליברלים, שכונו "אדומים", מחו נגד רבות מפעולותיו, והתעוררו קולות שקראו להדחת המלך והכרזת רפובליקה. למרות האווירה העוינת, המלך לא נבהל ולשם מציאת בת זוג יצא את רומניה, בסתיו 1869, ושב אליה רק לאחר שלושה חודשים.‏[8]

הקבוצה הליברלית הרומנית, אותה קבוצה שהתגבשה במהפכת 1848 בנסיכות ולאכיה, הובילה לאיחוד הנסיכויות הרומניות ולבסוף הדיחה את קוזה והביאה את קרול, לא הייתה מרוצה - הם שאפו לשינויים רבים יותר ומהירים יותר לכיוון הליברליזציה של המדינה הרומנית. בקבוצה הזאת היו חברים, בין היתר, יון ברטיאנו, אאוג'ניו קאראדה ואלכסנדרו קנדיאנו-פופסקו, מי שעתידים לככב גם בניסיון ההדחה של קרול.‏[9]

בתחילת אוגוסט 1870, התאספו בעיר פלוישט בויארים, אנשי ציבור ואנשי כהונה לא מרוצים והכריזו על הקמת רפובליקה. אף כי בקשר לקחו חלק אישים ידועים, הארגון היה חובבני ותוך יום אחד נעצרו הקושרים והועמדו למשפט.‏[10] במקביל לאירועים אלה התחילה ביולי מלחמת צרפת פרוסיה, שהשפיעה מאוד על דעת הקהל הרומנית. הדומניטור היה פרוסי והעם הרומני היה פרנקופילי וככל שהתקדמה המלחמה וצרפת הושפלה, כך גברו הקולות נגד השליט הפרוסי.

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – רפובליקת פלוישט

מהומות בוקרשט ולבטי פרישה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קרול הראשון היה מאוכזב גם מסיבות אחרות - הפלגנות בפוליטיקה הרומנית וההגבלות על סמכויותיו הקשו עליו לבצע את תוכניותיו. הוא החל להרהר בפרישה וחזרה לפרוסיה. ב-6 בדצמבר 1870 התפרסמה פשיטת הרגל של חברת סטרוסברג ובעקבות זאת התחזקו הביקורות נגד המלך והממשלה שמונתה על ידו. ב-14 בדצמבר נאלצה הממשלה להתפטר. קרול, ששבע מאבקים פוליטיים עקרים פרסם בעיתון Augsburger Allgemeine Zeitung, שהופיע ב-15/20 בינואר 1871, מכתב המופנה לחבר בדוי, שבו הביע את חוסר שביעות רצונו מהמצב הפוליטי, טען שלרומניה יש חוקה המעניקה זכויות וחופש גדולים מדי, הגורמים לכך שלא ניתן למשול בה, ואישר בכך את הרהורי הפרישה שלו.‏[11] הוא ביקש מהפרלמנט להצביע על מועמד לראשות הממשלה ובעקבות זאת מונה יון גיקה, ליברל מתון.

קריקטורה מ-1872 - בציור השמאלי מתואר יון ברטיאנו הכורת בגרזינו את הדומניטור אלכסנדרו יואן קוזה ובציור הימני אותו ברטיאנו משקה את העץ של קרול הראשון הנשען על ביסמרק. ברקע נושבת דעת הקהל, שסייעה להפלת קוזה, אך לא מצליחה נגד קרול הראשון

במרץ 1871 נערכה בבוקרשט הפגנה אנטי-גרמנית חזקה שהביאה לנפילת ממשלתו של יון גיקה.‏[12]

המושבה הגרמנית בבוקרשט, יחד עם מדוביץ' (Madovitz), הקונסול הגרמני, התאספה באולם גדול, ב-9 במרץ, כדי לחגוג את יום הולדתו של וילהלם הראשון, קיסר גרמניה ואת הניצחונות בחזית הצרפתית. כשהמסובים התיישבו לאכול, ניפץ מטר של אבנים מבחוץ את חלונות האולם, שמעבר להם התאספו אלפי רומנים מוחים. המפגינים קראו בוז לגרמנים, השמיעו סיסמאות בזכות הרפובליקה וצעדו לעבר הארמון. הגנרל סולומון הוציא את יחידות הצבא כדי להגן על הארמון. על רקע המהומות והתמשכות שערוריית סטרוסברג, הגיש יון גיקה את התפטרותו. הדומניטור, קרול הראשון, כינס את לסקר קטרג'יו וניקולאה גולסקו, שהיו חברי העוצרות שפעלה לפני עלייתו לשלטון, כדי למסור להם את התפטרותו. השניים שכנעו את קרול להמשיך בתפקידו והוא נתן להם לשכנע אותו וב-11 במרץ מינה את גולסקו כראש ממשלה.‏[13] בסוף אפריל 1871 נערכו בחירות בהן הובסו הליברלים והמצב הפוליטי התייצב לתקופה ארוכה יחסית. הניצחון הגרמני במלחמה עם צרפת יצר קונסטלציה בה המלך קרול, קרוב משפחה של הקיסר הגרמני, הפך לנכס עבור העם הרומני באירופה שבה היה לגרמניה תפקיד הנהגתי.

קרול היה מעורב בפעילויות רבות בבנייה, ארגון, יצירת דפוסי פעולה דומים יותר למקובל במערב אירופה וגם פעולות פחות רציניות, מ-1875 היה לנשיא מועצות פרשי המרוצים.‏[14]

מלחמת העצמאות הרומנית וייסוד המלוכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

סמלי דרגת הגנרל-פלדמרשל שהוענקה לקרול הראשון על ידי הצאר הרוסי

במהלך כהונתו הוביל באופן אישי את חייליו במלחמת רוסיה-טורקיה, 1878-1877, ופיקד על הכוחות הרוסים והרומנים במהלך המצור על פלבן. מסופר שבעת שהותו בחזית נפל פגז לא הרחק ממנו וחייל אץ אליו, כדי להוציא ממנו את הפתיל הבוער לפני שיתפוצץ - החייל לא הספיק, הפגז התפוצץ וריסק את החייל. המלך מצוטט כאומר: "זו המוזיקה החביבה עלי".

ב-1878 קיבלה רומניה, בהנהגתו, עצמאות מלאה מהאימפריה העות'מאנית, בחוזה סאן סטפנו. באותו חוזה נאלצה רומניה לוותר לטובת האימפריה הרוסית על דרום בסרביה וקיבלה בתמורה את חבל דוברוג'ה. המלך קרול יזם בניית גשר ראשון מעל לדנובה מאז נהרס גשר טריאנוס, גשר המלך קרול הראשון, כדי לחבר את דוברוג'ה ליתר חבלי רומניה.‏[15] ב-1913, לאחר מלחמת הבלקן השנייה, קיבלה רומניה את דרום דוברוג'ה (הקדרילטר) מבולגריה. במהלך כהונתו ידעה רומניה שתי מרידות איכרים - במונטניה ב-1888 ומרד האיכרים ברומניה ב-1907.‏[16]

בקונגרס ברלין 1878, לאחר ששונה סעיף 7 בחוקה הרומנית (שאיפשר התאזרחות רומנית רק לבני הדת הנוצרית אורתודוקסית), הוכרה רומניה כמדינה עצמאית, וב-10 במאי 1881 רומניה הוכרזה למונרכיה, וקרול הוכרז כמלך רומניה. היום הזה הוכרז אז כחג הלאומי של רומניה ונשאר ככזה עד שנת 1947.

גם באביזרי המלוכה באה לידי ביטוי ה"חיילות" של המלך - הכתר שלו, שהיה לכתר מלכי רומניה, נוצר מפלדה של קנה תותח עות'מאני.‏[17]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – המלחמה העות'מאנית-רוסית (1878-1877)

חיי המשפחה של קרול ובחירת היורש[עריכת קוד מקור | עריכה]

הזוג המלכותי ובתם מריה, שנפטרה מאוחר יותר

על פי חוקת רומניה, קרול הראשון, שהיה רווק כשנבחר לתפקידו, היה מנוע מלשאת אישה ממוצא רומני. בנובמבר 1869 נשא קרול הראשון לאישה את אליסאבטה בת נסיך ויד וביום 20 באוגוסט 1870 נולדה בתם היחידה, מריה, שנפטרה ממחלת השנית כעבור 4 שנים. הזוג נשאר חשוך ילדים.

הזיווג המלכותי לא היה מוצלח, היו הבדלים גדולים בין האופי הקפדן והקר של המלך ובין האופי הרומנטי והחולמני של המלכה ולאחר מות ילדתם ניהל הזוג חיים מקבילים, אם כי, לקראת סוף חייהם, שבו ומצאו שפה משותפת והיו לידידים.

קרול בנה לעצמו ולמשפחתו את ארמון פלש בסינאיה, שהיה למושב הקיץ של בית המלוכה ומצטיין ביופיו.

סעיף 82 בחוקה הרומנית קבע שהכתר עובר בירושה, החל מהמלך קרול הראשון, בקו ישר, לצאצאים הזכרים (לא כולל נשים), לפי סדר הולדתם והצאצאים יחונכו ברוח הנצרות האורתודוקסית.

משום שלא היו ילדים לזוג המלכותי, נקבע הנסיך לאופולד, אחי קרול, ליורש הבא של כס המלכות הרומני. ב-1880 ויתר לאופולד על זכותו לירושה לטובת בנו, וילהלם, אך האחרון ויתר גם הוא, ב-1888, על זכותו לירושה לטובת אחיו הצעיר ממנו, פרדיננד, מי שהיה עתיד להיות פרדיננד הראשון, מלך רומניה, לאחר מות קרול הראשון.

פרדיננד ואלנה וקרסקו[עריכת קוד מקור | עריכה]

אלנה וקרסקו הייתה בת למשפחת בויארים רומנים, משפחה שכבר יצאו ממנה כמה אינטלקטואלים רומנים בולטים ואביה היה דיפלומט רומני. אלנה הייתה לבת טיפוחים ובת בית של המלכה הסופרת אליסאבטה. בתקופת שהותה בקרבת המלכה היא התוודעה ליורש העצר של המלוכה הרומנית פרדיננד, בן אחיו של המלך שאומץ על ידו. בין השניים התפתחו קשרי אהבה, בעידוד המלכה, ופרדיננד הודיע על רצונו לשאת את אלנה לאשה, הודעה שיצרה משבר מדיני. על פי החוזה שקבע את עצמאות רומניה ואת השלטון המלכותי, המלך ורעיתו חייבים היו להיות משושלות לא רומניות וזאת כדי שלא יהיו מעורבים בתככים פנימיים של קבוצות מקומיות. המלך קרול הגלה את אלנה, תחילה לאיטליה, ולאחר מכן לפריז לכל ימי חייה, את אשתו, המלכה אליסאבטה, הגלה לעיר הולדתה לשנתיים ופרדיננד, יורש העצר, נשלח לשוטט בעולם ולמצוא לו כלה זרה בעלת ייחוס.

מלחמת העולם הראשונה ומותו של קרול[עריכת קוד מקור | עריכה]

הלוויתו של קרול הראשון

לאחר פתיחת מלחמת העולם הראשונה הביע המלך קרול את רצונו שרומניה תצטרף למלחמה לצד מעצמות המרכז, אך דעת הקהל ברומניה התנגדה לכך בחריפות. המלך זימן ישיבת ממשלה ודיווח בה שב-1883 חתם על ברית חשאית עם מעצמות המרכז. החברות בברית זו היו אמורות להיחלץ להגנת כל אחת מן החברות בה, במקרה שתותקף על ידי האימפריה הרוסית. לדעת המלך, הכבוד חייב את רומניה לפעול בהתאם לכך ולהצטרף למלחמה לצד מעצמות המרכז. הממשלה התנגדה לכך וסירבה לקבל את דעתו. המחלוקת נבעה מהפרשנות השונה שנתנו המלך, מצד אחד והממשלה, מצד שני, לאירועים שהביאו לפתיחת המלחמה. לאחר רצח פרנץ פרדיננד בסראייבו, הממשל של האימפריה האוסטרו-הונגרית ראה בכך אמתלה מתאימה לפתוח במלחמה נגד סרביה והגיש לה אולטימטום משפיל, כדי למנוע את האפשרות שסרביה תקבל אותו. סרביה דחתה את האולטימטום ואוסטרו-הונגריה פתחה במלחמה נגדה. האימפריה הרוסית הכריזה על גיוס כללי, ובתגובה, גרמניה, בת בריתה של אוסטרו-הונגריה, הכריזה מלחמה על רוסיה. המלך ראה בשרשרת אירועים זו תוקפנות נגד בנות הברית הגרמניות, אך העם הרומני וממשלתו לא ראו זאת כך, הם סברו שבנות הברית הגרמניות פתחו במלחמה, ולכן ההסכם לא חייב את רומניה לבוא לעזרתן. בכינוס של מועצת הכתר, שכללה את כל ראשי המדינה, שערך המלך בסינאיה, תמכו הנוכחים בשמירת הנייטרליות של רומניה, ורק המלך, בתמיכתו של פטרה פ. קארפ, תמך בהצטרפות רומניה למעצמות המרכז. לקראת סוף הדיון הגיעה הידיעה שאיטליה, שהיה לה הסכם דומה להסכם הרומני עם אוסטרו-הונגריה, הכריזה על נייטרליות. המלך לא התעקש לכפות את רצונו. מקץ ימים ספורים הלך לעולמו, ונוהגים לקשר בין מותו ובין מפח הנפש שנגרם לו מאי התייצבות רומניה לצד מעצמות המרכז.

יורש העצר, פרדיננד הראשון, מלך רומניה, היטה אוזן לרעייתו, מריה מאדינבורו, מלכת רומניה, ובהשפעתה היה קשוב יותר לדעת הקהל הרומנית ולא הצטרף למלחמה לצד מעצמות המרכז.

המלך קרול והיהודים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בראשית דרכו ברומניה הפגין קרול יחס קורקטי ליהודים ואף ביקר ב-19 ביוני 1867 בהיכל נוישוץ, בית הכנסת הרפורמי של יאשי, שבו נערכה לו קבלת פנים חגיגית.‏[18]

למרות ההבטחות שניתנו למעצמות מערב אירופה, במהלך כהונתו של המלך קרול הראשון לא ניתנה אזרחות ליהודי רומניה, פרט לקבוצה של פחות מאלף יהודים שלחמו במלחמת העצמאות של רומניה ועוד בודדים, שעבור כל אחד מהם נדרשו בתי המחוקקים לאשר חוק מיוחד.‏[19] בתקופה זו הכביד השלטון את עולו על יהודי רומניה, עד כדי יצירת גלי הגירה לארצות הברית ולארץ ישראל. חלקם יצאו לדרך בצורה מאורגנת בעלייה הראשונה וייסדו את ראש פינה וזכרון יעקב, וכשלא היו אמצעים לכך יצאו אפילו בעליית הולכי הרגל.

משה גסטר, רב, היסטוריון, פובליציסט ובלשן, בן למשפחה יהודית ספרדית בעלת שורשים ברומניה - גורש מרומניה בתקופת מלכותו של קרול הראשון

מאז גזירות ת"ח ת"ט הייתה הגירה מתמדת של יהודים מהאימפריה הרוסית ופולין אל הנסיכויות הרומניות. רומנים רבים התייחסו אל היהודים האלה ואל צאצאיהם כעבור דורות כאל פולשים זרים, המתחרים עם המקומיים על פרנסתם. מתן אמנציפציה ליהודים ברחבי אירופה הביא לדרישה דומה ברומניה, והרומנים, שזה עתה קיבלו את עצמאותם, התבצרו בסירובם תוך הגזמה רבה במספר היהודים הממשיכים להגר לתוך רומניה. המלך קרול קיבל עמדה זאת ותמך במדיניות של הצרת רגלי היהודים במטרה לגרום להם להגר מרומניה, לחיזוק הגורם הרומני ולפינוי פרנסות עירוניות ובורגניות לשם יצירת מעמד ביניים רומני אתני.‏[20]

התניית עצמאות רומניה במתן אזרחות ליהודיה וכל המאבקים שנערכו סביב נושא זה הביאו להגברת האנטישמיות ברומניה ולנקיטת אמצעים כמו גירוש מנהיגים יהודים ילידי רומניה, דוגמת משה גסטר ואליאס שוורצפלד, או גירוש יהודים שלא יכלו להוכיח מקור פרנסה בטיעון שמדובר במשוטטים - חלקם מצאו את מותם במי הדנובה, כשנזרקו לעבר הגבול הטורקי והטורקים סירבו לקבלם. לעוינות כללית זו ליהודים היו חריגים, ולדוגמה, מאוריצ'יו ברוצ'ינר, הגיבור היהודי ממלחמת העצמאות הרומנית, עלה בדרגות והיה השליש של המלכה.

883 יהודים שהשתתפו במלחמת העצמאות של רומניה זכו לחוק שאישר את אזרחותם, אך ב-33 השנים שבין 1880 ובין 1913 ניתנה אזרחות רק ל-529 יהודים, בדרך כלל עשירים מאוד.‏[21] הסירוב לתת אזרחות ליהודים וחוקים כלכליים מפלים שנועדו לדחוק את רגלי היהודים בתקופת מלכותו של קרול הראשון, הביאו לכך שכ-90,000 יהודים, כשליש מיהדות רומניה, היגרו ממנה. דוגמה להצרת רגלי היהודים בתקופה זו הוא השינוי החדש בחוק מ-23 במאי 1893, שעל פיו מי שאינו אזרח (היהודים לא זכו לאזרחות) לא יהנה מחינוך יסודי חינם. ילד יהודי התקבל לבית הספר רק אם היה מקום פנוי ונדרש לשלם.‏[22] כתוצאה מהגבלות אלה, בשנת 1890 נשארו מחוץ למסגרת הבית ספרית כעשרים אלף ילדים יהודים.‏[23] בשנים 1899 עד 1912 לבדן ירדה האוכלוסייה היהודית מ-269,015 תושבים ל-239,967.‏[24]

במהלך שלטונו הממושך השתמש קרול הראשון רק חמש פעמים בזכות הווטו שלו - אחת הפעמים הייתה כדי לפסול חוק שבא לשלול מהיהודים את הזכות להתגייס ולשרת בצבא רומניה. השירות הצבאי שימש את היהודים כדי לנסות לקדם את קבלת האזרחות הרומנית.‏[25] קרול ראה את עצמו כבעל גישה חיובית ליהודים והעריך את יכולותיהם המסחריות ואת כישרון הארגון שלהם.‏[26]

הנצחת זכרו[עריכת קוד מקור | עריכה]

הנצחת זכרו של קרול הראשון, מייסד בית המלוכה הרומני, התחילה עוד בחייו, כשנקראו על שמו פארק קרול הראשון, גשר המלך קרול הראשון ועוד מקומות. הפעולה נמשכה אחרי מותו ואפילו בתקופה הקומוניסטית, שבה ניסו בתחילה למחוק את זכרו על ידי ניתוץ פסליו, שבו לבסוף לעסוק במפעליו ואף יצרו סרט עליו.

כתר הפלדה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קרול הראשון ראה בעצמו ראשית כל איש צבא, לכן גם נכח בקרבת שדה הקרב במערכה הצבאית, שנערכה נגד הצבא האות'מאני ב-1877. בקרבות כיבוש גריביצה לכד הצבא הרומני שלושה תותחים עות'מאניים ולפי הוראות המלך יצר ארסנל הצבא, מהקנה של אחד התותחים, כתר פלדה, הכתר החביב על המלך.

הכתר שימש להכתרתו של קרול ב-1881 ועבר ליורשיו. כתר הפלדה הופיע על סמל סמל רומניה עד סוף 1947, כאשר המשטר הקומוניסטי הדיח את המלוכה וביטל את סמליה.‏[27]

הסרטים[עריכת קוד מקור | עריכה]

תמונה מהסרט "עצמאות רומניה", 1912

דמות המלך קרול הראשון הונצחה בסרטי קולנוע אחדים:

  • עצמאות רומניה הוא סרט שהופק ב-1912, בתמיכת המלך ובהשתתפות חיילי צבא רומניה. במאי הסרט היה אריסטידה דמטריאדה (Aristide Demetriade), שגילם בסרט את דמות המלך. סרט זה היה הסרט ההיסטורי הראשון שהופק ברומניה ומשובצת בו גם אימרת המלך על המוזיקה החביבה עליו (שאון המלחמה).
  • מלחמת העצמאות (למען המולדת) הוא סרט שהופק ב-1977, בתקופה הקומוניסטית. הסרט הופק לרגל 100 שנים מאז מלחמת העצמאות הרומנית והמיוחד בו הוא, שלראשונה דמות המלך מוצגת בצורה חיובית ביצירה שהופקה תחת השלטון הקומוניסטי. במאי הסרט היה סרג'יו ניקולאסקו (Sergiu Nicolaescu) וגם בסרט זה מגולמת דמות המלך על ידי הבמאי.
  • קרול הראשון - גורל עבור רומניה הוא סרט שיצא להקרנה ראשונה ב-8 במאי 2009. גם את הסרט הזה ביים סרג'יו ניקולאסקו.

הספרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

דמות המלך קרול מופיעה ברומנים היסטוריים ובביוגרפיות. אשתו, אליסאבטה, מלכת רומניה, הייתה עצמה סופרת ידועה בשם קרמן סילבה וידידתה, אשת החצר, הסופרת מיטה קרמניץ, כתבה בעצמה ב-1903, בגרמנית, ביוגרפיה בשם König Karol von Rumänien. Ein Lebensbild - קרול מרומניה, ביוגרפיה.

הפסלים והמטבעות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מדליה עם דיוקנו של קרול הראשון

דמות המלך קרול הראשון הונצחה בפסלים רבים שפורקו ונהרסו בתקופה הקומוניסטית של רומניה. פסל ארד בגודל טבעי, שיצר הפסל הקרואטי איבן מאסטרוביץ' והיה ממוקם בבוקרשט מול ספריית האוניברסיטאית הרומנית, זכה בזמנו לתשבחות רבות, אך גם הוא פורק בתקופה הקומוניסטית. התפרסמו ידיעות על תוכניות לשחזור הפסל הזה על פי רישומים שנותרו בידי יורשי הפסל.‏[28]

הפול של 1868[עריכת קוד מקור | עריכה]

עוד בחייו של קרול הוטבע דיוקנו על מטבעות כסף ועל מדליות. המטבע הראשון היה "פול"‏[29] זהב, שהוטבע ב-1868 ונשא כתובת שנועדה לבחון את יחס המעצמות לשאיפות השליט החדש, "קרול הראשון אדום הרומנים". רומנים לא היו רק בארצו של קרול הראשון, אלא גם באימפריה האוסטרו-הונגרית וגם ארצו של קרול לא הייתה עצמאית, אלא כפופה לשלטון העות'מאני. הוטבע בין מאה למאתיים מטבעות ומרביתן נאספו על ידי העות'מאנים והותכו.

קיימות אגדות על כך שביסוד של ארמון פלש הוטמנו גלילי מטבעות מסוג זה. במוזאון של הבנק הלאומי של רומניה יש שלושה מטבעות כאלה ועוד אחד במוזאון הרומני להיסטוריה. במכירה פומבית, שנערכה בינואר 2010, נמכר מטבע כזה ב-32,500 דולרים אמריקאים.‏[30]

הפארק והתערוכות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1906, במלאת 40 שנים לעלייתו לשלטון ברומניה, ערך קרול הראשון תערוכה בפארק קרול הראשון, גן רחב ידיים בבוקרשט שטופח מ-1900 לקראת חנוכתו זו. בתערוכה הלאומית, שהשתתפו בה עוד כמה ארצות אירופיות, הוצגו הישגי רומניה ב-40 שנות שלטונו של קרול.

בשנת 2006, במוזיאון הלאומי להיסטוריה של רומניה, במלאת 140 שנים לעלייתו לשלטון של קרול הראשון, 125 שנה להכתרתו ו-100 שנים לתערוכה שערך בפארק קרול, נערכה תערוכה היסטורית, שבה הוצגו מסמכים, חפצים שונים, כמו כתר הפלדה, ציורים ותצלומים מתקופת מלוכתו.‏[31]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ פרופסור ניסטורויו, "שערורית ארמון פלש"
  2. ^ Jurnalul ro. - 10 mai, Regalitatea - Români Sunt al vostru
  3. ^ Enciclopedia României כרך מס' 1, פרק מס' 12, החלק השלישי - החיים הפוליטיים ברומניה תחת קרול הראשון ע' 864
  4. ^ Cotidianul ro. - Momentele monarhiei:cea mai lungă domnie din România
  5. ^ Enciclopedia României כרך מס' 1, פרק מס' 12, החלק השלישי - החיים הפוליטיים ברומניה תחת קרול הראשון ע' 865
  6. ^ מאמר על תולדות המלוכה ברומניה בכתב העת Cotidianul (ברומנית)
  7. ^ ההיסטוריה של מסילות הברזל הרומניות
  8. ^ Enciclopedia României כרך מס' 1, פרק מס' 12, החלק השלישי - החיים הפוליטיים ברומניה תחת קרול הראשון ע' 865
  9. ^ רדיו רומניה הבינלאומי
  10. ^ republicaploiesti.net מאמר לציון 139 שנים מאירועי רפובליקת פלוישט
  11. ^ ייסוד המפלגה הלאומית ליברלית
  12. ^ מירצ'אה יורגולסקו, "רגע מהפכני באמינסקולוגיה", פורסם ברביסטה 22, בגיליון אוגוסט 2002
  13. ^ קרול הראשון, מייסד רומניה המודרנית
  14. ^ היה פעם היפודרום בבוקרשט
  15. ^ גשרי הדנובה
  16. ^ Cotidianul ro. - Momentele monarhiei:cea mai lungă domnie din România
  17. ^ Jurnalul ro. - Din timpul lui Carol I
  18. ^ Jacob de Neuschotz 1819 - 1888 Viaţa şi faptele în texte şi documente (יעקב דה נוישוץ 1819 - 1888 חייו ומעשיו בטקסטים ובתעודות) עמודים 127 - 128
  19. ^ פרופסור יואן סקורטו (Ioan-Scurtu), המעמד הפוליטי-משפטי של היהודים ברומניה (1858 - 2004)
  20. ^ פרופסור יואן סקורטו (Ioan-Scurtu), המעמד הפוליטי-משפטי של היהודים ברומניה (1858 - 2004)
  21. ^ Contribuţia evreilor din România la cultură şi civilizaţie עמוד 96
  22. ^ Evreii din România în texte istoriografice (יהודי רומניה בטקסטים היסטוריוגרפיים) אנטולוגיה בהוצאת הספר - בוקרשט 2004, עמוד 380
  23. ^ Hary Kuller, Presa evreiască din România, Tritonic, Bucureşti - הארי קולר, העיתונות היהודית ברומניה, הוצאת טריטוניק, בוקרשט עמוד 212
  24. ^ Contribuţia evreilor din România la cultură şi civilizaţie עמודים 94 - 95
  25. ^ Observator cultural, Nr. 122 / 5-11 iulie 2007 - Carol I şi-a luat în serios misiunea de întemeietor de ţară
  26. ^ מחוץ לארץ, הצבי, 5 במרץ 1886
  27. ^ Coroana de Otel a regelui Carol I, simbolul independentei Romaniei (ברומנית)
  28. ^ פסל המלך קרול הראשון
  29. ^ "פול" היא המילה הרומנית המתארת מטבע או שטר בשווי עשרים לאי.
  30. ^ Povestea polului lui Carol, o monedă de 100.000 de euro Citiţi mai mult: Povestea polului lui Carol, o monedă de 100.000 de euro > EVZ.ro http://www.evz.ro/detalii/stiri/povestea-polului-lui-carol-o-moneda-de-100000-de-euro-910716.html#ixzz2UfUxFV4F EVZ.ro (ברומנית)
  31. ^ Jurnalul ro. - Din timpul lui Carol I
ערך מומלץ
Article MediumPurple.svg