קורט וונגוט

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
קורט וונגוט הבן

קורט וונגוט הבןאנגלית: Kurt Vonnegut;‏ 11 בנובמבר 1922 - 11 באפריל 2007), סופר אמריקאי שיצירותיו, ובהן "בית מטבחיים חמש", "עריסת חתול" ו"יברך אותך אלוהים, אדון רוזווטר", משלבות סאטירה, קומדיה שחורה ומדע בדיוני.

וונגוט, שאחת החוויות המשפיעות בחייו הייתה שירותו בצבא ארצות הברית במלחמת העולם השנייה, נפילה בשבי, וחוויית הפצצת דרזדן בידי בעלות הברית, הצליח לשלב בכתיבתו ראייה הומניסטית עמוקה, וביקורת חברתית המוגשת בסגנונו הייחודי. כתיבתו עוסקת במגוון נושאים, לעתים אוטוביוגרפיים, לעתים אפוקליפטיים ולעתים אף שילוב של השניים, תוך פריצת גבולות רעיוניים וצורניים.

חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ילדות ונעורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

משפחתו של וונגוט היגרה לארצות הברית מגרמניה, וונגוט היה בן הדור השלישי במשפחתו שנולד על אדמת ארצות הברית. סבו ואביו (קורט וונגוט האב) היו ארכיטקטים ואביה של אמו היה מיליונר בעל מבשלת שיכר. וונגוט נולד באינדיאנפוליס, במדינת אינדיאנה בארצות הברית. רבים מגיבוריו של וונגוט מגיעים מסביבתה של אינדיאנה, אך בספרו "עריסת חתול" התייחס במפורש לזהות ה"הוזיר", כינויו של יליד אינדיאנה, כ"גראנפלון", זהות כוזבת, המבוססת על התאגדות של אנשים שאין מאחוריה מהות אמיתית.

כבר בבית הספר התיכון עסק בכתיבה, והיה בין הכתבים של עיתון בית הספר, שהיה הראשון בארצות הברית שיצא לאור מדי יום. לאחר סיום בית הספר התיכון, למד זמן קצר באוניברסיטת באטלר באינדיאנפוליס, אך פרש לאחר שאחד המורים אמר שסיפוריו אינם טובים דיים. לאחר מכן למד באוניברסיטת קורנל בין 1941 ל-1942, ואף שם עסק בכתיבה לעיתון הסטודנטים, אם כי הנושא העיקרי שבו עסק היה ביוכימיה. ב-1943 החל ללמוד במכון קרנגי לטכנולוגיה, אך הפסיק את לימודיו על מנת להתגייס לצבא ארצות הברית במהלך מלחמת העולם השנייה. ב-14 במאי 1944, המועד שבו חל יום האם בארצות הברית, התאבדה אמו, אדית וונגוט.

מלחמת העולם השנייה והפצצת דרזדן[עריכת קוד מקור | עריכה]

ניסיונו של וונגוט כחייל וכשבוי היה בין החוויות המכריעות שעיצבו את חייו ואת כתיבתו. וונגוט הוצב לשרת כסייר קדמי בדיביזיית חיל הרגלים ה-105. וונגוט לחם בקרב הארדנים, מתקפת פתע של הגרמנים בדצמבר 1944 על הצבא האמריקני ביער הארדנים, שהחלה כהפתעה טקטית, ואף נחלה הצלחה בימים הראשונים. הוא נותק מגדודו ונדד מאחורי קווי האויב במשך מספר ימים עד שנתפס בידי חיילים גרמנים ב-14 בדצמבר 1944.

לאחר שנפל בשבי, חווה את תוצאותיה האיומות של הפצצת דרזדן בפברואר 1945. וונגוט היה אחד משבעה שבויי מלחמה ששהו בדרזדן ושרדו את ההפצצה במרתף תת-קרקעי ששימש לאריזת בשר, וכונה "בית מטבחיים 5". הנאצים העסיקו את השבויים באיסוף הגופות לשם קבורתן, אך לאחר זמן מה, בשל ריבוי הגופות, הסתפקו בשריפתן באמצעות להביורים.

חוויה זו הייתה הנושא לספרו "בית מטבחיים חמש", והיא מתוארת אף בשישה מספריו האחרים. בהקדמה למהדורה ה-25 לספר, מתאר וונגוט את ספרו במילים אלו (תרגום יורם קניוק)[1]:

Cquote2.svg

הבעה בלתי שיפוטית של תדהמה לנוכח מה שראיתי ועשיתי אחרי שהפגיזו את דרזדן בפצצות תבערה לפני זמן כה רב, כאשר בחברת אסירי מלחמה אחרים ועובדי כפייה ששרדו את ההפגזה, חפרתי גופות מתוך מרתפים ונשאתי אותן, נטולות זהות, שמותיהן אינם מתועדים בשום מקום, למדורות מונומנטליות לשרפת מתים. הגופות יכלו להיות כל אחד, כולל אותי, ואין ספק שהיו בהן נציגים של כל אומה שהייתה מעורבת במחצית האירופית של מלחמת העולם השנייה, בין אם משתפי פעולה, עובדי כפייה או פליטים. איך יכולתי להיות בלתי שיפוטי? פצצות הן שביצעו את ההרג. היו לי מספר חברים הגונים ומכובדים ואמיצים ששימשו כטייסים או כמפציצים. המעשים של אנשים כמותם בגיחות מעל דרזדן לא הצריכו יותר זעם או תיעוב או עוצמת כעס מאשר עבודה בפס ייצור של מכוניות

Cquote3.svg

וונגוט שוחרר על ידי חיילים סובייטים במאי 1945. עם שובו לאמריקה הוענק לו עיטור לב הארגמן על מה שכינה "פציעה מגוחכת בשוליותה".

לאחר המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר המלחמה נישא וונגוט לאהובת נעוריו, ג'יין מרי קוקס. לזוג היו שלושה ילדים משלהם, וכן אימצו את שלושת ילדיה של אחותו של וונגוט, אליס אדאמס, שמתה ממחלת הסרטן בשבוע שבו נהרג בעלה בתאונת רכבת. שניים מילדיו פרסמו ספרים, בנו מארק וונגוט, הקרוי על שמו של מארק טוויין, ובתו אדית וונגוט.

וונגוט המשיך בלימודי תואר שני באנתרופולוגיה באוניברסיטת שיקגו, וכן עבד ככתב לענייני פלילים בלשכת העיתונות העירונית של שיקגו. על פי תיאורו של וונגוט עצמו בספר "קופסת הטבק מבגומבו", דחתה האוניברסיטה את התזה הראשונה שהגיש, שעסקה בזהות בין הציורים הקוביסטים ובין מרידות האינדיאנים בסוף המאה ה-19. לאחר מכן קיבלה האוניברסיטה את ספרו "עריסת חתול" כתזה, והעניקה לו את התואר.

בשנת 1950 פרסם את סיפורו הקצר הראשון, "Report on the Barnhouse Effect", במגזין "קוליירס", ושנים לאחר מכן גם בקובץ סיפוריו "ברוכים הבאים לבית הקוף". הסיפור היה סיפור מדע בדיוני שעסק בפרופסור בשם בארנהאוז, המפתח יכולת להשפיע על חפצים באמצעות המחשבה, ובניסיון הממשלה להפוך את היכולת הזו לכלי נשק. הסיפור נושא בחובו את הסגנון ובחירת הנושאים שיעסיקו את יצירתו של וונגוט מעתה ואילך.

בשנת 1952 פרסם את ספרו הראשון, דיסטופיה בשם "Player Piano", המתארת עולם בו ייתרו הרובוטים את הצורך בעבודה אנושית. בשנת 1959 פרסם את ספרו "הסירנות של טיטאן". בשנת 1961 את "אמא לילה" (שהושפע בבירור מאירועי משפט אייכמן, ומתרחש בחלקו בישראל), ובשנת 1963 את "עריסת חתול".

בתחילת דרכו לא הצליח וונגוט להתפרנס מכתיבתו. הוא עזב את שיקגו והחל לעבוד כאיש יחסי ציבור לחברת ג'נרל אלקטריק בעיירה סקנקטדי שבמדינת ניו יורק. לאחר מכן עסק במכירת מכוניות עבור חברת סאאב בעיירה בארנסטייבל הסמוכה לקייפ קוד שבמסצ'וסטס. בעיסוק זה נחל כישלון חרוץ[2].

בשלב זה חשב וונגוט לעזוב את הכתיבה, אך קיבל משרת הוראה באוניברסיטת איווה. בעודו מלמד הפך הספר "עריסת חתול" לרב מכר, והוא החל בכתיבת "בית מטבחיים 5". רבים סבורים כי "בית מטבחים 5" הוא אחד מהספרים הטובים ביותר שנכתבו בארצות הברית במהלך המאה ה-20. כך, למשל, בחר טיים מגזין בספר לאחד מ"מאה הספרים הטובים שנכתבו בשפה האנגלית מאז 1923"[3], ואילו בית ההוצאה הגדול "מודרן לייבררי" העוסק בהוצאת ספרי איכות, בחר בו בשנת 1998 כאחד מ"100 הספרים הטובים" הן ב"בחירת המערכת" והן ב"בחירת הקוראים"[4].

חייו כסופר נודע[עריכת קוד מקור | עריכה]

דור תרבות הנגד של שנות ה-60 גילה את כתיבתו פורצת הגבולות והאנטי-ממסדית של וונגוט, ואימץ אותו אל חיקו. וונגוט זכה להכרה ולהצלחה. בנוסף לפרסום ספרים רבים נוספים (19 במהלך הקריירה שלו), כתב גם סיפורים קצרים עבור המגזינים המובילים בארצות הברית - פלייבוי, סטרדיי איבנינג פוסט, קוסמופוליטן, ורבים אחרים. רבים מסיפורים אלו קובצו בקובץ "ברוכים הבאים לבית הקוף" בשנת 1968[5].

בשנת 1970 נפרד וונגוט מאשתו ג'יין מרי, ועבר לגור עם הצלמת ג'יל קרמנץ הצעירה ממנו ב-18 שנים. בשנת 1979 התגרש מג'יין מרי ונישא לג'יל. בשנת 1982 אימץ הזוג תינוקת בשם לילי, שהיא כיום זמרת ושחקנית.

במשך חייו וביצירתו נאבק וונגוט עם זכר התאבדותה של אמו ועם הדיכאון. בשנת 1984 ניסה להתאבד באמצעות גלולות שינה. הוא התייחס לניסיון התאבדות זה בכמה ממאמריו[6]. וונגוט נהג לעשן, והתייחס לעישון כסוג של התאבדות[7].

עם פרסום ספרו "רעידת זמן" בשנת 1997, הכריז וונגוט על פרישתו מכתיבה בדיונית. הוא המשיך לכתוב עבור המגזין "In These Times" בו היה עורך בכיר משנת 1995 ועד מותו. כתיבתו עבור המגזין עסקה במגוון של נושאים, החל מביקורת על הנשיא ג'ורג' בוש הבן וכלה בתיאור של הליכה לבית הדואר. ב-2005 פורסם קובץ ממאמריו בעיתון בשם "אדם ללא ארץ". הוא טען כי זהו ספרו האחרון.

וונגוט היה ידוע אף כמאייר, כשרון אותו גילה כשאייר את ספריו "בית מטבחיים 5" ו"ארוחת בוקר של אלופים", תוך שימוש בטוּ‏ש (עט לבד צבעוני). הוא צייר מספר הדפסי משי ואייר גם רבים מהמאמרים שכתב עבור "In These Times"‏[8].

בשנת 2000 עלה ביתו באש, והוא סבל משאיפת עשן ואושפז במצב קשה בבית החולים. הוא שרד, אך הארכיב האישי שלו נשרף כליל. לאחר שחרורו מבית החולים עבר לגור בנורת'המפטון שבמסצ'וסטס, אך החזיק בדירה נוספת במנהטן.

ב-11 באפריל 2007 נפטר בגיל 84, לאחר שנפגע כשנפל בביתו במנהטן וסבל מנזק מוחי חמור. וונגוט היה מאושפז במשך מספר שבועות, אך לא החלים מן הפציעה.

כתיבתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

יש המגדירים את כתיבתו של וונגוט כמדע בדיוני, אך העיסוק בטכנולוגיה, בשאלות הפיזיקליות או הכימיות, באי הרצף של הזמן, הוא משני ולא מרכזי כבספרות המדע הבדיוני. נדמה כי עיסוק זה משמש אך ככלי לקידום מחשבותיו של הסופר, כבמה להציג עליה את המחזה שרקח בדמיונו. רבים מספריו אינם מכילים כלל אלמנט של מדע בדיוני או של פנטסיה, כגון "אמא לילה" המתרחש בגרמניה הנאצית, או "דיק הצלף".

הפילוסופיה הוונגוטית מביטה על המין האנושי באהבה ובחמלה, אך גם בצער גדול. רעיון קבוע החוזר ביצירתו הוא כי את מהלך הדברים לא ניתן לשנות, וכי את המשגים שעשינו, את האובדן שחווינו, ואת הצער שבחיינו, עלינו לחוות כמעט כגזירת גורל. גיבוריו של וונגוט נמצאים לעתים ביקום שבו הזמן פרוס לפניהם, והם חווים אותו מתוך הכרה מלאה שוב ושוב, בקפיצות מן ההווה לעבר ולעתיד, אך ללא יכולת לשנות את האירועים שקורים בו. כך חווה גיבורו של בית מטבחיים 5, בילי פילגרים, את חייו במקטעים, כך גזע החייזרים הטראלפאמדורי, המופיע בספרים "בית מטבחיים 5", "הסירנות של טיטאן", "אלוהים יברך אותך מר רוזווטר" ו"הוקוס פוקוס", שחוו כבר כל שנייה מחייהם, ואינם יכולים לשנות בהם דבר, וכך כל האנושות בספר "רעידת זמן". וונגוט שולל את הרצון החופשי. האנושות בכללותה וכל אדם בה, נועדו, באופן דטרמיניסטי ומטבע ברייתם, לשגות, לחוות כאב וצער, ואת מותם של הקרובים והאהובים.

בהתאם לכך, כתיבתו היא לרוב בגוף ראשון, ונכתבת על ידי הגיבור לאחר שאירעו האירועים, מתוך הרהור או מחשבה לאחור. כך יכול הגיבור, שחווה כבר את כל האירועים העתידים להיות מוזכרים בספר, להרהר באופן רטרואקטיבי על המתרחש, להתמקד, באופן לא לינארי, פעם באירוע זה, פעם באירוע שלאחריו, ופעם באירוע שלפניו.

טכניקה זו בכתיבה הפכה את כתיבתו של וונגוט לכאוטית, לא לינארית, ופורצת גבולות, כאשר לעתים מחשבותיו של הסופר עצמו, המופיע כדמות, צצות במפורש בדפי הספר. כך ב"ארוחת בוקר של אלופים" מופיע לפתע וונגוט עצמו:

"זהו ספר רע מאוד שאתה כותב," אמרתי לעצמי.
"אני יודע," עניתי.
"אתה מפחד שתתאבד, כשם שאמך התאבדה," אמרתי.
"אני יודע," עניתי.

אך העולם המשתקף מיצירתו של וונגוט אינו כאוטי או רשלני. זהו עולם מהודק היטב, המתואר לפרטי פרטים, ושבים וחוזרים בו נושאים ודמויות השזורים בין הספרים. כך מופיע גזע היצורים מכוכב טראלפאמדור במספר ספרים, ודמות המופיעה כדמות משנה באחד הספרים, הופכת לדמות הגיבור הראשי בספר אחר. על אף שוונגוט עצמו מופיע כדמות במספר ספרים, גיבור וונגוטי השב וחוזר, עד שקיבל כמעט חיים משל עצמו, הוא קילגור טראוט, סופר מדע בדיוני מזדקן, המופיע בספרים רבים.

עולם זה הוא בראש ובראשונה עולמו של וונגוט, והוא שזור בפרטים אוטוביוגרפיים מחייו, המופיעים לעתים תוך עיבוד ועידון, ולעתים כפי שהם. כך שב וונגוט שוב ושוב לחוויית דרזדן, מוטיב התאבדות ההורים אף הוא חוזר ביצירתו, העיירה "איליום" המופיעה ברבים מספריו היא מעין "סקנקטדי, ניו יורק" שבה עבד כסוכן של חברת ג'נרל אלקטריק, וכך האמונה הבוקוניסטית המתוארת בספרו "עריסת חתול" כי בני זוג האוהבים אהבת אמת ימותו בהפרש זמן קצר זה מזה, היא הד למותם הטראגי של אחותו ובעלה.

קילגור טראוט[עריכת קוד מקור | עריכה]

קילגור טראוט הוא סופר מדע בדיוני מזדקן, המופיע ברבים מספריו של וונגוט.

Cquote2.svg

כן - קילגור טראוט שוב איתנו. הוא לא הצליח להסתדר בחוץ. אין בכך כל בושה. הרבה אנשים טובים לא מסתדרים בחוץ.

Cquote3.svg
ציפור כלא, פתח דבר

לטראוט תפקידים רבים. לעתים הוא משמש כזרז עבור העלילה (בספרים "אלוהים יברך אותך, מר רוזווטר" ו"בית מטבחיים 5"), ולעתים הוא דמות פעילה שלא רק מקדמת את העלילה, אלא משמשת בתפקיד חיוני (בספרים "ארוחת בוקר של אלופים", "ציפור כלא" ו"רעידת זמן"). רוח הרפאים של בנו של טראוט, ליאון טרוצקי טראוט, היא המספר בגוף ראשון של הספר "גלאפגוס".

טראוט מתואר לרוב כסופר מדע בדיוני פורה ביותר, שאינו מוערך כראוי, ושעבודותיו מפורסמות במגזינים פורנוגרפיים על מנת למלא בהם עמודים בין תמונות העירום. לטראוט מעריץ אחד, אליוט רוזווטר (דמות של נדבן אלכוהוליסט מסתורי, המופיעה ביצירות אחדות של וונגוט), האוסף את כל ספריו.

נוכחותו של טראוט בספרי וונגוט אינה משמשת מטרה ברורה, והיא מעין חידה. לקראת סוף "ארוחת בוקר של אלופים" הוא הופך למעין דמות אב. בספרים אחרים הוא מזכיר את וונגוט עצמו בשלבים המוקדמים של כתיבתו. יש המזהים את דמותו של טראוט עם הסופר תאודור סטרג'ן[9]. אחרים סבורים כי המדובר באלטר אגו של וונגוט עצמו.

הביוגרפיה של טראוט אינה עקבית. ב"ארוחת בוקר של אלופים" חי טראוט בין 1907 ל-1981, וב"רעידת זמן" חי בין 1917 ל-2001. שני תאריכי הפטירה היו עתידיים בעת כתיבת הספרים. במאמר לעיתון "In These Times" ב-2004 דיווח וונגוט לקוראיו כי ב-15 באוקטובר 2004 התאבד טראוט באמצעות שתיית נוזל לפתיחת סתימות בכיורים[10], וזאת לאחר שהתייעץ במגיד עתידות שחזה כי ג'ורג' וו. בוש ינצח בבחירות שנערכו באותה שנה, ברוב של 5 קולות מול 4 בבית המשפט העליון. הכתובת על מצבתו של טראוט לפי דיווח זה היא - "Life is no way to treat an animal" (החיים הם דרך לא ראויה להתייחס לבעל חיים).

סופר המדע הבדיוני פיליפ חוזה פארמר כתב ספר בשם "ונוס על הצדף" ופרסם אותו בשמו של טראוט. במשך זמן מה הניחו כי וונגוט הוא שכתב את הספר. וונגוט עצמו לא היה מרוצה מכך. פארמר סיפר כי כאשר נודע שהוא שכתב את הספר, הוא קיבל שיחת טלפון נזעמת מוונגוט.

דעותיו הפוליטיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

כשם שפרץ גבולות בכתיבתו, כך גם בדעותיו נחשב כהוגה אנטי-ממסדי. וונגוט ראה עצמו בראש ובראשונה כהומניסט. הוא שימש כנשיא האגודה ההומניסטית האמריקנית, והחליף את אייזק אסימוב במה שכינה "משרה חסרת תועלת זו". במשך זמן רב היה חבר האגודה האמריקנית לזכויות האזרח, ואף הופיע במודעה מטעמה.

ראיית העולם האנטי ממסדית של וונגוט השפיעה על תרבות הנגד של שנות ה-60. תיאוריו האנטי מלחמתיים בספר "בית מטבחיים 5" והדת הבוקוניסטית, האנארכיסטית כמעט, רוויית אהבת האדם, בה האקט הדתי העליון הוא המגע האינטימי בכפות הרגליים, המופיעה בספר "עריסת חתול" התאימו לרוח התקופה. מתנגדי מלחמת וייטנאם, אימצו את הביטוי מהספר "בית מטבחיים 5" - "So it Goes" ("ככה זה"), והפכו אותו לסיסמה.

הוא הושפע מסוציאליסטים אמריקנים מוקדמים כפאוארס הפגוד ויוג'ין ב. דבס, ציטט אותם בספריו, ואף קרא על שמם דמויות בספריו. עם זאת, אין לראותו כסוציאליסט. בסיפור הקצר "הריסון ברג'רון" תיאר עולם שבו כל האנשים שווים, אך תוצאה זו מושגת באמצעות הצבת מגבלות על המוכשרים. כך, למשל, אנשים יפים מהממוצע חייבים ללבוש אף מלאכותי שיכער אותם, ואנשים זריזים חייבים לשאת עמם משקולות. כאשר גיבור הסיפור משתחרר ממגבלותיו המלאכותיות, ורוקד עם אהובתו הבלרינה שאף היא השתחררה ממגבלות אלו, הם נורים למוות על ידי "המגביל הכללי". רעיון דומה מופיע גם בספר "הסירנות של טיטאן". נראה כי וונגוט היה יוצר עצמאי במחשבתו, והתנגד לרעיונות הסמכותניים שבבסיס השיטה הסוציאליסטית.

הביקורת החברתית בספריו של וונגוט, על אף שהיא מפורשת וברורה, אינה מתייחסת לרוב לאירועי התקופה. חריג יוצא דופן הוא ספרו "ציפור כלא" (1979) העוסק, בין היתר, בפרשת ווטרגייט ובעניין סאקו וונצטי. קובץ מאמרים בשם "האל יברך אותך, ד"ר קבורקיאן", התייחס לנושא השנוי במחלוקת של הסיוע להתאבדות מטעמים הומאניים. אך עיסוק מפורש זה מהווה חריגה. רק לאחר שהכריז על פרישתו מכתיבה, התייחס לאירועים השוטפים במאמריו.

הנושאים החוזרים בכתיבתו הם הדרך שבה הורסת התרבות המערבית את עצמה לדעת, ומביאה לתוצאות של הרס וחורבן. לא רק החורבן אותו חזה בדרזדן, המתואר ברבים מספריו, אלא גם דימויים אפוקליפטיים של סוף העולם, כך קפיאתו הגלובלית של העולם בספר עריסת חתול, עקב השימוש ב"קרח 9", המצאה של גביש הגורם לקפיאת כל המים עמם הוא בא במגע, ובסופו של דבר, לקפיאת כל המים בעולם וקץ החיים האנושיים עלי אדמות, או היתפתחותו של המין האנושי לצורת חיים ימית הדומה לכלב ים, המתוארת בספר "גלאפגוס".

כל כתיבתו רוויה ברעיונות פוליטיים אנטי ממסדיים, ובראיה צינית של סדר הדברים הקיים. רעיון מסוג זה הוא כי ההיסטוריה האנושית מכוונת על ידי גזע חייזרים, במטרה להפוך את כל כדור הארץ לחלק חילוף לחלליתם שנתקעה.

מחוויית דרזדן הבין כי אין לחלק את העולם ל"טובים" ו"רעים". הנאצים מתוארים בספריו באופן אנושי ולעתים אוהד. כך ב"אמא לילה" מתואר סוכן אמריקני בשם הווארד קמפבל, המשמש כשדר ברדיו הגרמני, ומתרועע עם גדולי הנאצים, המתוארים באופן אנושי, הומוריסטי כמעט. קמפבל, שנתפס כבוגד בארצו, מכיוון שהסוכן שהפעיל אותו מת, נתפס על ידי ישראל, ונשפט בדומה לאדולף אייכמן. הספר מתאר איך בתוך המערכת הבלתי אנושית של הנאציזם יוצר קמפבל מערכת של זוגיות אוהבת עם אשתו הגרמנייה, המכונה "רייך לשניים", ואף כותב על כך ספר סנטימנטלי ההופך לרב מכר בגרמניה הנאצית. ב"עריסת חתול" מתוארת באופן חיובי דמותו של רופא, שהיה איש אס אס ונמלט לאי קאריבי נידח, ולאחר מכן הקדיש את חייו להצלת חיים. וונגוט מעיר כי בקצב הנוכחי של עבודתו, אם יעסוק בכך במשך אלף שנה, ישתווה מספר החיים שהציל למספר החיים שנטל.

עם זקנתו, במאמריו לעיתון "In These Times", התייחס לאירועים השוטפים, באופן ספציפי וללא כחל ושרק. הוא יצא בהתקפה חריפה על ממשלו של ג'ורג' וו. בוש ועל מלחמת עיראק. בשנת 2005 בראיון לעיתון "דה אוסטרליאן", התייחס לסוגיית המחבלים המתאבדים, וטען כי המדובר באנשים אמיצים, וכי "הם מתים עבור הכבוד העצמי שלהם. זה דבר איום כאשר שוללים ממישהו את הכבוד העצמי. כאילו התרבות שלך היא אפס, הגזע שלך הוא אפס, אתה אפס... זה מתוק ונעלה למות למען דבר בו אתה מאמין". המראיין הסתייג מהפיסקה וראה בה "דבריו של איש זקן שאינו רוצה לחיות עוד, ובגלל שאינו מוצא דבר שראוי לחיות עבורו, הוא מוצא כי ההגנה על הטרוריסטים היא משעשעת באופן כלשהו". בנו של וונגוט, מארק, פרסם ראיון תגובה בעיתון "בוסטון גלוב", בו טען כי המדובר בפליטת פה שלא הובנה כהלכה.[11].

עיבודי יצירותיו של וונגוט לקולנוע ולטלוויזיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כמה מספריו של וונגוט עובדו לקולנוע ולטלוויזיה. כן הועלו על הבמה ועל המסך מספר מחזות שכתב, ועיבודים תיאטרוניים רבים לספריו. הסרטים שהופקו על פי ספריו לא זכו להצלחה של ממש, ונראה כי משימת עיבודו של וונגוט למדיום החזותי היא קשה.

  • "יום הולדת שמח וונדה ג'ון" (1971) המדובר בעיבוד למחזה שכתב וונגוט, המתאר את שובו הביתה של צייד, המוצא כי בעת העדרו פיתחה אשתו מערכות יחסים עם גברים שונים. הסרט בוים על ידי מארק רובסון וכיכבו בו רוד שטייגר וסוזנה יורק.

תסריט שכתב על פי מספר מסיפוריו הקצרים בשם "Between Time and Timbuktu" עובד לסרט טלוויזיה בשנת 1972, ולאחר מכן יצא לאור כספר, המעוטר בצילומיה של אשתו של וונגוט, ג'יל קרמנץ.

וונגוט עצמו הופיע בקולנוע בהופעת אורח בסרט של רודני דיינג'רפילד "בחזרה לבית הספר" העוסק במיליונר תמהוני בשם מלון המנסה ללמוד בקולג'. המיליונר נדרש להכין עבודה על יצירתו של וונגוט, ושוכר את וונגוט (המשחק את עצמו) לכתיבת העבודה. התוצאה הסופית היא כי העבודה קיבלה ציון נכשל, והמרצה מבין כי לא מלון הוא שכתב את העבודה, ומעיר "מי שכתב את העבודה הזו, אינו יודע דבר על קורט וונגוט".

ספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

רשימת ספריו שתורגמו לעברית (בסוגריים שמו המקורי של הספר ושנת הוצאתו לאור):

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ העתיד שוכב למרגלותיכם, ynet בו מובאת ההקדמה לספר "בית מטבחיים חמש" בתרגום יורם קניוק, הוצאת כנרת, זמורה, ביתן
  2. ^ 'יש לי מכונית בשבילך!', מאמר ביוגרפי של וונגוט בעיתון בו כתב בשנותיו האחרונות, In these times. במאמר קושר וונגוט את כישלונו במכירת המכונית השבדית סאאב, לכך שלא זכה בפרס נובל לספרות, המחולק על ידי האקדמיה השבדית.
  3. ^ מאה הספרים הטובים - בית מטבחיים 5, המגזין טיים, 2005
  4. ^ רשימת מאה הספרים הטובים של מודרן לייבררי.
  5. ^ ראיון של מיטשל לויטס עם וונגוט, המוסף הספרותי של הניו יורק טיימס, 19 באוגוסט 1968
  6. ^ הדיווח של סוכנות רויטרס על מותו של וונגוט, הכולל התייחסות לניסיון ההתאבדות
  7. ^ מאמר על עישון בעיתון "גרדיאן" הכולל ציטוט של וונגוט המשווה את העישון להתאבדות
  8. ^ מאמריו של וונגוט במגזין "In these times", רבים מהם מאוירים על ידו
  9. ^ ראיון עם קורט וונגוט I think it's funny when someone is named after a fish
  10. ^ Requiem for a Dreamer - In These Times
  11. ^ מאמר התגובה של מארק וונגוט בעיתון "בוסטון גלוב"
ערך מומלץ
Article MediumPurple.svg