לדלג לתוכן

אורגזמה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף אביונה)

אורגזמה או אֲבִיּוֹנָהיוונית: ὀργασμός) היא פורקן מיני המתרחש אצל יונקים. אורגזמה יכולה להתרחש במהלך ההזדווגות, במהלך אוננות ואף בזמן השינה (למשל, קרי לילה). אצל שני המינים, האורגזמה מלווה בתחושת עונג, ואצל הזכר כוללת, בדרך כלל, פליטת נוזל זרע. אצל האדם, וגם אצל יונקים רבים אחרים, כגון דולפינים ובונובו, קיום מגע מיני אינו לצורכי רבייה בלבד אלא גם לצורך הנאה פיזית, שהאורגזמה היא שיאה.

אטימולוגיה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי האקדמיה ללשון העברית אֲבִיוֹנָה הוא התרגום העברי לאורגזמה (על פי קהלת, י"ב, ה' "...וְתָפֵר הָאֲבִיּוֹנָה, כִּי הֹלֵךְ הָאָדָם אֶל בֵּית עוֹלָמוֹ", וכפי שפרש רש"י: "חמדת תאות נשים שאינו נזקק לנשים לתשמיש. אביונה תאוה כמו 'ולא אביתם', 'תאבתי לישועתך'"), אם כי אין הכרח לפרש את המילה אביונה באופן זה, ואף רוב הפרשנים לא הסבירו כך את המילה.

בסלנג עברי, מכונה אורגזמה "גמירה" הן בקרב נשים והן בקרב גברים.

מהלך האורגזמה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך ההתעוררות המינית מואצים קצב פעימות הלב והנשימה, ומופרשים למחזור הדם הורמונים שונים השותפים בהכנת הגוף לשלב האורגזמה. לאחר האורגזמה חוזרות מערכות הגוף בהדרגה לפעילותן הרגילה. האורגזמה נמשכת מספר שניות, והיא דועכת תוך כדקה. במהלכה מתרחשת סדרה של התכווצויות בלתי רצוניות של שרירים בחלקים שונים של הגוף, בעיקר באזור אגן הירכיים (אצל נשים בשרירי הנרתיק ורצפת האגן).

מקורה של האורגזמה בפעילות הורמונלית בגוף ובתגובות עצביות לגירויים. הבקרה על האורגזמה מתרחשת במוח, והיא נשלטת על ידי האדם בצורה חלקית. מקורם של הגירויים יכול להגיע מכל העצבים במערכת העצבים ההיקפית. אצל הגבר העצבים הממוקמים בפין מהווים את מנגנון הגירוי העיקרי, ואילו אצל האישה אלו הם העצבים בדגדגן. נקודת הג'י, הממוקמת על הדופן העליונה של הנרתיק, מהווה גם היא מוקד גירוי עשיר בעצבים - אך מחקרים מטילים ספק בעצם קיומה של נקודה כזאת.

ניתן לשלוט בעיתוי על ידי טכניקת אדג'ינג.

אצל גברים, הדרך הנפוצה ביותר להגיע לאורגזמה היא על ידי גירוי פיזי של הפין. האורגזמה הגברית לרוב מלווה בשפיכה, אך במקרים נדירים גברים יכולים לחוות אורגזמה ללא שפיכה (המכונה גם ״אורגזמה יבשה״). לעיתים גברים מגיעים לאורגזמה על ידי גירוי של בלוטת הערמונית, ולכן יש המשווים אותה לנקדת הג׳י של האישה, שגירוי שלה יכול להביא לאורגזמה נשית.

קיים מרווח זמן מינימלי, היכול להימשך משניות ספורות עד שעות אחדות, בין אורגזמה אחת לשנייה, ונקרא "תקופה רפרקטורית". גברים חשים ירידה מסוימת בחשק המיני לאחר האורגזמה.

אצל נשים, הדרך הנפוצה ביותר להגיע לאורגזמה היא על ידי גירוי פיזי של הדגדגן שהוא האיבר הרגיש ביותר לגירוי מיני, איבר המעצים את תחושת העונג והמתח המיני. מרבית הנשים זקוקות לגירוי ישיר של הדגדגן על מנת להגיע לאורגזמה, אם כי אצל חלקן גירוי עקיף של הדגדגן (לדוגמה, באמצעות חדירה נרתיקית) יכול להספיק. על פי מאיו קליניק, "עוצמת האורגזמה יכולה להיות שונה, ונשים שונות בתדירות האורגזמות ורמת וכמות הגירוי כדי להגיע לאורגזמה".[1] אורגזמה דגדגנית קלה יותר להשגה משום שבעטרת הדגדגן יש למעלה מ-8,000 קצות עצבים תחושתיים, כמו (או, במקרים מסוימים, יותר) בפין האדם או בעטרת הפין. הדגדגן אינו נקודה מבודדת, הוא מתמשך לאורך השפתיים הפנימיות ומכסה הדגדגן.

נשים רבות מתקשות לחוות אורגזמה ויש גם נשים שלא חוו אורגזמה מעולם. בעבר כונו נשים אלה "אנ-אורגזמיות" – נשים שאין להן את היכולת להגיע לאורגזמה. היום, התפיסה השתנתה וידוע שכל אשה יכולה להגיע לאורגזמה (אלא אם כן יש בעיה רפואית מוגדרת באזור). הסיבות לאי חוויית אורגזמה יכולות להיות קשורות לגורמים חברתיים (למשל נורמות חברתיות אשר מדגישות את החדירה כאקט המיני המשמעותי), גורמים שקשורים ליחסים (למשל קשיים בתקשורת הזוגית ביחס למין), גורמים פסיכולוגיים (למשל קושי מהנאה מינית בגלל חוויות קודמות של פגיעה מינית, ב-2011 פסק בית משפט בישראל כי פגיעה ביכולת לחוות אורגזמה נשית היא נזק בר פיצוי[2]), או גורמים רפואיים (למשל מחלות או השפעה של תרופות).[3] בהתאם לכך כשנשים טרם חוו אורגזמה הן מכונות "פרה-אורגזמיות", מי שעוד לא חוו אורגזמה אך יוכלו לחוות כזו בהמשך.[4]

תפיסה שגויה נפוצה היא כי הנרתיק אינו רגיש למגע כלל. למעשה, ישנם אזורים בדופן הנרתיק הקדמי בין הצומת העליונה של השפתיים הקטנות והשופכה שהם רגישים במיוחד. בהתייחס לאזורים בהם יש צפיפות מיוחדת של עצבים, הרי שהאזור המתואר כנקודת ג'י יכול להביא לאורגזמה, כמו גם ספוג השופכה, רקמה ספוגית הממוקמת בתוך החלק התחתון של הפות, סמוך לעצם הערווה וקיר הנרתיק והיא מקיפה את השופכה יכולה להוביל לגירוי מיני. עם זאת, נשים רבות מתקשות להגיע או לא מסוגלות כלל להגיע להנאה מינית ובכללה אורגזמה אך ורק מגירוי נרתיקי, משום שכמות קצות העצבים באזור זה נמוכה משמעותית מזו שבדגדגן. הריכוז הגבוה ביותר של קצות עצבים בנרתיק נמצא בכניסה לנרתיק.

רבקה צ'אקלר (מחברת "Clitoral Truth"), קובעת כי רק חלק אחד של הדגדגן, ספוג השופכה, נמצא במגע בזמן חדירה. הייט (מחברת The Hite Report) וצ'קלר קובעות כי קצה הדגדגן והשפתיים הפנימיות, שאף הן רגישות מאוד, אינן מקבלות גירוי ישיר במהלך חדירה. לפיכך, יש נשים שיעדיפו להיות מעל הגבר במהלך חדירה, או, לחלופין בטכניקת החדירה הישרה המאפשרת למקסם את גירוי הדגדגן. אצל נשים רבות הדגדגן רגיש מאוד לאחר אורגזמה מה שהופך גירוי נוסף באזור לכואב.

מאסטרס וג'ונסון טענו כי פוטנציאלית, כל הנשים מסוגלות להגיע למולטי-אורגזמה, אם כי אורגזמה כזו בגברים היא נדירה. וקבעו כי "הנקבה מסוגלת להגיע במהירות לאורגזמה נוספת מיד לאחר שחוותה אורגזמה, אם הגירוי טרם הגיע מתחת לרמת הפלאטו". אף כי נכתב כי נשים אינן חוות תקופה רפקטורית ויכולות לחוות אורגזמות בזו אחר זו, יש מקורות הקובעים כי הן גברים והן נשים חווים תקופה רפרקטורית משום שנשים כן יכולות לאחר אורגזמה לחוש שגירוי מיני נוסף אינו מייצר עוררות מינית. חלק מהנשים יחוו לאחר האורגזמה הראשונית אורגזמות עוקבות שיכולות להיות חזקות יותר או מהנות יותר ככל שהגירוי מצטבר.

אורגזמה דגדגנית ונרתיקית

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הדיון באורגזמה נשית מחלק אורגזמה זו לשני סוגים: אורגזמה שמקורה בדגדגן ואורגזמה שמקורה בנרתיק. ב-1973, ארווינג זינגר תיאר שלושה סוגים של אורגזמות נשיות; הוא סיווג אותם לפי אורגזמה שמקורה בפות, אורגזמה שמקורה ברחם ואורגזמה שמקורה משניהם יחדיו, אך כתב, "קטגוריות אלו נוצרו מתיאורים של אורגזמה בספרות ולא במעבדה". ב-1982 הציעו לאדאס, וויפל ופרי שלוש קטגוריות: קטגוריה שמקורה בדגדגן (tenting type), קטגוריה שמקורה בנקודת ג'י (A-frame type) וקטגוריה משולבת, תוצר של שניהם יחד. בשנת 1999 הציעו וויפל וקומיסרוק סוג רביעי אפשרי, אורגזמה שמקורה בגירוי צוואר הרחם.

אורגזמה שמקורה בגירוי אזורים אחרים בגוף לבד מהדגדגן והנרתיק שכיחה פחות בספרות המדעית, ורוב המדענים טוענים כי אין להביל בין סוגי אורגזמות. ההבחנה בין סוגי האורגזמות החלה עם זיגמונד פרויד, שהציג את הרעיון שקיימת אורגזמה נרתיקית נפרדת מאורגזמה של הדגדגן. ב-1905 קבע פרויד שאורגזמות שמקורן מהדגדגן הן תופעה של מתבגרות בלבד, ועם הגעת האישה לבגרות הצפייה היא שתעבור לאורגזמות שמקורן בנרתיק, כלומר, אורגזמה ללא גירוי דגדגני. אף שפרויד לא סיפק ראיות להנחה זו, השלכותיה של תאוריה זו היו משמעותיות. נשים רבות חשו לא מסופקות כשלא הצליחו להגיעו לאורגזמה על ידי קיום יחסים נרתיקיים בלבד, ללא גירוי דגדגני, משום שהתאוריה של פרויד הפכה את המשגל הנרתיקי למרכיב מרכזי בשביעות הרצון המינית של נשים.

הסקרים הראשונים שעסקו בהתנהגות מינית היו דוחות קינסי. אלפרד קינסי היה החוקר הראשון שביקר בחריפות את הרעיונות של פרויד על מיניות נשית ואורגזמה נשית, לאחר שראיונותיו עם אלפי נשים מצא שרוב הנשים בסקר לא מסוגלות להגיע לאורגזמה נרתיקית. הוא מתח ביקורת על פרויד ועל תאורטיקנים אחרים על השלכת מבנים גבריים על מיניותן של נשים. לעומת פרויד, קינסי ראה את הדגדגן כמרכז החוויה המינית הנשית, ואילו הנרתיק כ"יחסית לא חשוב" לסיפוק מיני, וכתב כי "נשים מעטות מכניסות אצבעות או חפצים אל הנרתיק שלהם כשהן מאוננות". הוא הגיע למסקנה כי ההנאה מחדירה היא בעיקר פסיכולוגית או תוצאה של תחושה מכוונת.

המחקר של מאסטרס וג'ונסון על מחזור התגובה המינית הנשית, כמו גם של שיר הייט תמכו באופן כללי בממצאיו של קינסי על אורגזמה נשית. מחקרם של מאסטרס וג'ונסון על הנושא יצא בזמן הגל השני של הפמיניזם ופמיניסטיות שהושפעו ממנו, כמו אן קואדט, מחברת "המיתוס של אורגזמה נרתיקית" דיברו על ה"ההבחנה השקרית" בין אורגזמה דגדגנית לאורגזמה נרתיקית ועל כך שהביולוגיה הנשית לא נותחה כראוי.

השאלה האם הנרתיק מהווה חלק מהגירוי המוביל לאורגזמה עדיין נתונה לדיון, משום שיש מחקרים הטוענים כי קיים בו רק ריכוז נמוך של קצות עצבים, הדיווחים על מיקום נקודת G אינם עקביים - נראה כי היא אינה קיימת אצל חלק מהנשים, וייתכן שהיא הרחבה של מבנה אחר, כגון בלוטת סקין או הדגדגן, שאף הוא חלק מבלוטת סקין. במאמר שפורסם בינואר 2012 בכתב העת "The Journal of Sexual Medicine", בו נערכה סקירה של שנים של מחקר על קיומה של נקודת G, ציינו החוקרים כי "דיווחים בתקשורת הציבורית הובילה לאמונה כי נקודת הג'י הוא אזור מאופיין ומוגדר היטב המסוגל לספק גירוי מיני משמעותי, בשעה שזה רחוק מלהיות האמת". עם זאת, במאמר סקירה שהתפרסם בכתב העת Nature Reviews Urology[5] דווחו תוצאות מחקרים שבחנו את התגובות האורגזמיות של נשים ב-MRI ובאולטראסאונד. המחקרים מצאו כי האורגזמה הנשית קשורה בהפעלה בו זמנית של הנרתיק והדגדגן, במה שמכונה ה- clitourethrovaginal (CUV) complex. המאמר אף סקר מחקרים אחרים שהראו, בניגוד לפרדיגמה הדגדגנית המקובלת במדע הגינקולוגי, שעבור נשים רבות הנרתיק הוא מוקד ההנאה המינית: הנרתיק מעוצבב באופן נרחב, הקיר האחורי של הנרתיק מכיל "קוצב" האחראי על ויסות העונג, ויש בו פעילות חשמלית נרחבת הקשורה לשרירים. מסקנות המחקר הן שיש מגוון בעונג המיני של נשים, והוא ממליץ לשאול נשים לפני ביצוע פרוצדורות גינקולוגיות בגופן מה טיב ההנאה המינית שלהן, כדי להעניק להן טיפול רפואי מיטיב ולא מזיק. בנוסף, טוען המאמר כי המחקר הרפואי על אורגזמה מבוסס על נשים שסובלות מהפרעות שונות באיברי המין, ולא על נשים בריאות, ולכן הוא מוטה. לעיתים קרובות דיווח על שיפור בחיי המין במחקר רפואי נמדד ביחס לנשים שסובלות ממחלות והפרעות, ולא ביחס לאוכלוסייה הבריאה. המלצות המאמר אינן מיושמת בפרקטיקה הרפואית-הגינקולוגית הקיימת - נשים אינן נשאלות על-ידי רופאיהן אודות טבע ההנאה המינית שלהן, באופן הפוגם בזכותן להגנה ולשימור העונג המיני. פעילות פמיניסטיות ברחבי העולם טוענות כי ניתוחים גניקולוגיים עלולים לפגוע בהנאה המינית של נשים] ומזהירות מפני הבורות והזלזול המאפיינים את המדע ואת הפרקטיקה הגניקולוגית ביחס להנאה המינית של האישה.[6]

מטרת האורגזמה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעוד אצל גברים מטרת האורגזמה ברורה - פליטת זרע המאפשרת התרבות המין. הביולוג רובין בייקר העלה תאוריה לפיה האורגזמה הנשית, הכרוכה במאמץ פיזי מתמשך מצד הגבר והאישה גם יחד, היא מנגנון פסיכולוגי תת-הכרתי שנועד להוכיח לאישה כי מצבו הפיזי של הגבר טוב, והוא מועמד מוצלח להתרבות.[7]

בחיות אחרות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

מנגנון האורגזמה אצל זכרים דומה בכל היונקים, נקבות של כמה מיני יונקים וכמה של קבוצות אחרות כמו תנינים בעלי דגדגן. מחקרים אחרונים מראים שדולפינים הן בין החיות הבודדות שמקימות יחסי מין שלא רק למטרת רבייה. קיימים כמה בעלי חוליות שמשמיעים אנחות בזמן קיום יחסי מין כגון צבים וקיפודים אך לא הוכח שאנחות אלו אכן נובעות מאורגזמה ולא מסיבות אחרות, כגון מאמץ גופני או כאב.

במסורות הטנטרה בהינדואיזם ובבודהיזם ישנה התייחסות שׂונה ליחסי המין ולאורגזמה לעומת היחס המקובל בתרבות המערבית. תחושת הפורקן והעונג אינם התכלית של יחסי המין, אלא הם תוצרי לוואי של התרגול הרוחני. לפי ההשקפה ההינדואית, מטרת התרגול המיני בטנטרה היא לבסס קרבה לאלים, ובפרט לצמד האלים שיווה-שאקטי, המייצגים בהתאמה את האנרגיה הגברית והנקבית, ובכך לפרק את גבולות ה״עצמי״.

המצדדים במין טנטרי טוענים כי התרבות המערבית ממוקדת מדי בחתירה אל האורגזמה כחוויית השיא של יחסי המין, ובכך מפחיתה את היכולת לחוש הנאה אינטנסיבית ברגעים אחרים במהלך החוויה המינית. חלק מהמתרגלים הטנטריים שואפים לחוות אורגזמה ללא שפיכה ואף לקיים יחסי מין ללא אורגזמה כליל, ובכך להפוך את החוויה המינית להתעלות רוחנית אל מצב של סמאדהי, תוך שהייה ממושכת במצב הפרה-אורגזמי.[8]

לקריאה נוספת

[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ "Female orgasm: Why can't I climax during vaginal intercourse?". Mayo Clinic (באנגלית). נבדק ב-2018-03-18.
  2. ^ שחר רופין, הזכות לאורגזמה: האם מערכת המשפט מפסיקה להתנכר לנשים?, באתר "את", 1 בדצמבר 2019
  3. ^ Kaschak, E., & Tiefer, L., A New View of Women's Sexual Problems, Journal Women & Therapy Volume 24, עמ' 1-8
  4. ^ טל תמיר, 11: מיניות ואמצעי מניעה, נשים לגופן: בריאות, גוף, מיניות, יחסים, מודן, 2011, עמ' 290. (בעברית)
  5. ^ Emmanuele A. Jannini, Odile Buisson & Alberto Rubio-Casillas, Beyond the G-spot: clitourethrovaginal complex anatomy in female orgasm, Nature Reviews Urology, 12 August 2014
  6. ^ Tara Sullivan, What about the Clitoris?, Herman & Wallace - Pelvic Rehabilitation Institute, 24 March 2022
  7. ^ Baker, R.R. & Bellis, M.A. (1993). Human Sperm Competition: ejaculate manipulation by females and a function for the female orgasm. Anim. Behav., 46, 887-909.
  8. ^ J. William Lloyd: The Karezza Method. Health Research, Mokelumne Hill (California) 1964.