טיפול מיני
טיפול מיני הוא אסטרטגיה טיפולית לשיפור התפקוד המיני וטיפול בהפרעות בתפקוד המיני. זה כולל הפרעות בתפקוד כגון שפיכה מוקדמת ושפיכה מאוחרת, אין-אונות, חוסר עניין או חוסר עוררות מינית ומין כואב (וגיניזמוס ודיספראוניה); כמו גם בעיות שמקורן באינטרסים מיניים לא טיפוסיים (פאראפיליה), דיספוריה מגדרית, ליבידו מופרז או היפר-סקסואליות, חוסר ביטחון מיני והחלמה מהתעללות מינית (כגון אונס או תקיפה מינית); וכולל גם בעיות מיניות הקשורות להזדקנות, מחלה או מוגבלות.
פרקטיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]
טיפול מיני מודרני משלב לעיתים קרובות טכניקות פסיכותרפיות וטכניקות רפואיות, כגון ויאגרה (סילדנפיל) וסיאליס (טדלפיל) להגברת הזיקפה ופקסיל (פרוקסטין) לטיפול בשפיכה מוקדמת. מטפלים מיניים מסייעים לאלו שחווים בעיות להתגבר עליהן, ובכך אולי להחזירם לחיי מין פעילים. הגישה הטרנספורמטיבית לטיפול מיני שואפת להבין את ההיבטים הפסיכולוגיים, הביולוגיים, הפרמקולוגיים, ההתייחסותיים וההקשריים של בעיות מיניות.
טיפול מיני מצריך הערכה קפדנית הכוללת בדיקה רפואית ופסיכולוגית. הסיבה היא שלהפרעה בתפקוד המיני עשוי להיות בסיס סומטי או בסיס פסיכוגני. דוגמה ברורה היא הפרעת זיקפה (לפעמים עדיין נקראת "אימפוטנציה"), שהסיבות לה עשויות לכלול בעיות במחזור הדם וחרדת ביצוע. טיפול מיני הוא לרוב קצר מועד, ומשך הזמן תלוי בסיבות לטיפול.
טיפול מיני יכול להינתן על ידי פסיכולוגים או רופאים מורשים, שעברו הכשרה והפכו מוסמכים. הכשרות והסמכות אלו מתחילות בדרך כלל בתואר שני, והתמחות ורישיון. זה יכול לקחת עד שנתיים, ויותר אם רוצים תואר דוקטור.
למטפלים מיניים מוסמכים אין מגע מיני עם לקוחותיהם. מטפל מיני נבדל מסרוגייט. בעוד שמטפלים מיניים דנים ומדריכים את הלקוחות בתרגילים מבוססי מין שיש לבצע בבית בין הפגישות, סרוגייט משתתפים בתרגילים עם לקוחותיהם כחלק מהסיוע להם לתרגל ולפתח מיומנויות משופרות. מטפלים וסרוגייט משתפים פעולה לפעמים.
מפגשי טיפול מיני מתמקדים בסימפטומים של הפרט ולא בקונפליקטים פסיכודינמיים. הפרעות בתפקוד המיני שטיפול מיני עשוי לטפל בהן כוללים שפיכה מוקדמת, הפרעת זיקפה, חשק מיני נמוך, פטישים מיניים לא רצויים, התמכרות למין, מין כואב וחוסר ביטחון מיני, סיוע לאנשים שמתאוששים מתקיפה מינית, בעיות הנגרמות בדרך כלל על ידי מתח, עייפות וגורמים סביבתיים ומערכות יחסים אחרים. טיפול מיני יכול להיות על בסיס אישי או עם בן הזוג.
אי הבנה של מטפל לגבי קונפליקטים אלו עלולה להוביל להתנגדות או לשמש מחסום לשיפור הפרעות בתפקוד המיני. העניין בטיפול מיני בקרב זוגות גדל יחד עם מספר המחנכים, היועצים והמטפלים למיניות.[1] בעיות מיניות אינן נחשבות עוד כתסמינים של פגמים פתולוגיים או פסיכולוגיים נסתרים בבגרות או בהתפתחות. טיפול מיני השפיע גם על הופעתה של הרפואה המינית וחקר גישות אינטגרטיביות לטיפול מיני, בנוסף להפחתה או ביטול של בעיות מיניות והגברת הסיפוק המיני עבור אנשים בכל שלבי החיים. מטפלי בריאות, מחנכים ויועצים עורכים מחקר ומנהלים סקרים כדי להבין באופן מלא את התפקוד המיני הנורמטיבי - מה שרוב האנשים עושים וחווים כשהם מתבגרים וחיים חיים ארוכים יותר.
מיניות בגיל השלישי מתאפיינת גם בבעיות הנובעות משינויים גופניים וחברתיים בגיל זה, כגון פרישה לפנסיה, אובדן בן/בת זוג והרחבה של הפנאי. טיפול מיני לבני הגיל השלישי (בני 65 ומעלה) דומה לטיפול מיני עם אוכלוסיות אחרות, אך עוסק גם בגורמים המשפיעים על המיניות אצל מבוגרים, כולל תשוקה מינית, פעילות מינית, ערך המיניות ובריאות. הטיפול כולל שימוש בחומרי סיכה על בסיס מים (לטיפול ביובש בנרתיק), טיפול הורמונלי ותרופות. מטפלים מיניים העובדים עם מבוגרים צריכים לדעת על מיניות והזדקנות. עליהם גם להיות מודעים לאופן שבו סטריאוטיפים משפיעים על הלקוחות שלהם.[2]
היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]
טיפול מיני התקיים בתרבויות שונות לאורך הזמן, כולל הודו, סין, יוון ורומא. היא לבשה צורה של מדריכים, לחשים, אן-אפרודיזיאקים או אפרודיזיאקים ויוגה טנטרית, בין היתר.[3] חלק ניכר מהטיפול המיני והפרעות בתפקוד המיני בתרבויות המערב הוגבל לדיון מדעי, במיוחד לאורך המאה ה-19 ועד תחילת המאה ה-20.[3]
סקסולוגים כגון הבלוק אליס ואלפרד קינסי החלו לערוך מחקר בתחום המיניות האנושית במהלך המחצית הראשונה של המאה ה-20. עבודה זו הייתה פורצת דרך ושנויה במחלוקת בזירה המדעית.[3] בשנות ה-50 עסק טיפול מיני ב"שליטה בביטוי מיני" ובהדחקת מה שנחשב אז להתנהגויות סוטה, כגון הומוסקסואליות או קיום יחסי מין לעיתים קרובות מדי. למאסטרס וג'ונסון מיוחסת מהפכה בטיפול המיני, שכללה טיפול זוגי והתערבויות התנהגותיות. ד"ר הלן זינגר קפלן שינתה כמה מהרעיונות של מאסטרס וג'ונסון, כולל הכנסת תרופות.[3] שניהם שילבו טיפול קוגניטיבי-התנהגותי בתרגול שלהם וקפלן השתמשה גם בטיפול פסיכודינמי. השילוב של הליכים היפנוטיים עם פסיכודרמה הומניסטית הוא אופציה. עבודתו של ג'ק אנון ב-1976 ראתה גם את יצירתו של מודל PLISSIT (אנ') שביקש ליצור מערכת מובנית של רמות שהמטפל יוכל לעקוב אחריה.
באמצע שנות ה-80 של המאה ה-20 נעשתה המדיקליזציה של טיפול מיני, עם התמקדות עיקרית בבעיות בתפקוד המיני של גברים. שנות ה-90 הביאו זריקות לפין ותרופות כמו ויאגרה וכן שיווק של תרופות נוגדות דיכאון בגלל תופעת הלוואי של השפיכה המאוחרת שלהן. טיפול הורמונלי הוצג כדי לסייע להפרעות בתפקוד המיני של גברים ונשים כאחד.[3]
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- מיכל ניר, מיניות בלב פתוח - אינטימיות, סודות ואמון, הוצאת מודן, 2023.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- Sex Therapy - טיפול מיני, באתר "בטיפולנט"
- איזה מין טיפול - מהו טיפול מיני ואיך הוא יכול לעזור לכם?, באתר "בטיפולנט"
- טיפול מיני, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- Goodwach, Raie (בספטמבר 2005). "Sex Therapy: Historical Evolution, Current Practice. Part 1". Australian and New Zealand Journal of Family Therapy.
{{cite web}}: (עזרה) (זמין דרך ויקי-ספרייה) - Goodwach, Raie (בדצמבר 2005). "Sex Therapy: Historical Evolution, Current Practice. Part 2". Australian and New Zealand Journal of Family Therapy.
{{cite web}}: (עזרה) (זמין דרך ויקי-ספרייה)
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ Kaplan, Helen Singer (1980). "The New Sex Therapy". The Interface Between the Psychodynamic and Behavioral Therapies. pp. 363–377. doi:10.1007/978-1-4613-3000-4_25. ISBN 978-1-4613-3002-8. (זמין דרך ויקי-ספרייה)
- ^ Hillman, Jennifer. "Sexual Issues and Aging Within the Context of Work With Older Adult Patients" (PDF). Professional Psychology: Research and Practice. אורכב מ-המקור (PDF) ב-2 במאי 2013. נבדק ב-15 במרץ 2014.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ 1 2 3 4 5 Goodwach, Raie (בספטמבר 2005). "Sex Therapy: Historical Evolution, Current Practice. Part 1". Australian and New Zealand Journal of Family Therapy.
{{cite web}}: (עזרה) (זמין דרך ויקי-ספרייה)
