הבנות ביילין-אבו מאזן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

הבנות ביילין אבו מאזן (או הסכם ביילין אבו מאזן) הוא מסמך שנוסח בסוף חודש אוקטובר 1995 על ידי נציגיהם של יוסי ביילין ומחמוד עבאס (אבו מאזן), באשר להסדר קבע כולל עתידי בין ישראל למדינה הפלסטינית. ביילין שימש בתקופה זו שר בממשלתו השנייה של יצחק רבין, ועבאס שימש כסגנו של יאסר ערפאת, יושב ראש הרשות הפלסטינית. השיחות נערכו בחסות שבדית החל מאוקטובר 1993[1] ונוהלו בפועל בעיקר בין יאיר הירשפלד ורון פונדק לבין חוסיין א-ע'רא ואחמד ח'אלידי. כמו כן, גם חסן עספור ונמרוד נוביק השתתפו בחלק מהפגישות.‏[2]

ההבנות התבססו על ההחלטות האו"ם 242 ו338 והציעו תוואי גבול חדש בין ישראל לבין המדינה הפלסטינית, המתבסס על קווי 67 תוך חילופי שטחים. המדינה הפלסטינית על פי ההסכם תקום ב-90% משטחי יו"ש. 10% הנותרים - שטחים המאכלסים אז כ-70% מהמתנחלים, יועברו לישראל בתמורה לשטחים בצפון הנגב - שיסופחו למדינה הפלסטינית. ההסכם קבע גם שבקעת הירדן ושטחים בצפון ים המלח יועברו בסוף שנת 2007 לידי הפלסטינים.

בנוגע לירושלים, ההסכם קובע חלוקה מנהלית בעיר. חלוקת הריבונות בירושלים תתרחש רק עם קביעתו של פתרון הקבע, אך נקבע שירושלים תישאר מאוחדת כשדגל פלסטין מונף מעל הר הבית. בירת המדינה הפלסטינית, שתקרא אלקודס, תהיה שכונת אבו דיס. המדינה הפלסטינית תהיה מפורזת, ויוסכם בעתיד על דרכים לאפשר מעבר בטוח בין רצועת עזה ליהודה ושומרון.‏[3]

ההסכם לא כולל הכרה מצד ישראל בזכות השיבה הפלסטינית, ומציע פתרון אלטרנטיבי לבעיית הפליטים הפלסטיניים. הפליטים יוכלו לממש את זכות השיבה בגבולות המדינה הפלסטינית.‏[4] ההתנחלויות יוכלו להשאר בתנאי שלא יוגדרו כישובים ליהודים בלבד. כך תוכל ישראל להימנע מן הצורך לפנותם בכח. ההסכם לא כולל באופן מפורש (אם כי בוודאי באופן משתמע) את סוף הסכסוך בין ישראל והפלסטינים, אך הוא כולל הסדרי ביטחון למשך 12 שנה.

מעמדן של ההבנות אינו מחייב מכיוון שלא נחתמו באופן רשמי על ידי אף אחד מהצדדים. ההסכם היה אמור להיות מוצג לראש ממשלת ישראל תוך מספר ימים מחתימתו הראשונית ולהוות בסיס להסדר קבע עתידי. אולם, ימים בודדים אחרי השגת ההבנות נרצח רבין והמהלך נקטע. שמעון פרס אשר החליף את רבין בתפקידו לאחר הרצח דחה את מסמך ההבנות. מאוחר יותר, במהלך השיחות על הסדר הקבע לקראת ועידת קמפ דייוויד, דחה אותן גם אהוד ברק[5]. ביילין התבטא מאוחר יותר כמתחרט על שהשלים עם החלטתו של פרס ולא נאבק לניצול ההזדמנות.‏[2]

ההסכם נחשף בתקשורת בחודש מרץ 1996, כאשר זאב שיף כתב אודותיו בעיתון הארץ.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ [1] מתוך אתר מכון ראות
  2. ^ 2.0 2.1 ביילין-אבו מאזן, לקסיקון ביילין, באתר יוסי ביילין
  3. ^ ראות
  4. ^ אלוף בן, אבי יששכרוף וברק רביד, רה"מ מתעניין במסמך ביילין-אבו מאזן מ-1995, באתר הארץ, 11 בספטמבר 2007
  5. ^ מסמך ביילין-אבו מאזן: בירה פלסטינית באבו דיס, באתר ynet‏, 9 באוקטובר 2003