כלכלת ארצות הברית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
Crystal Clear app help index.svg
ערך מחפש מקורות
רובו של ערך זה אינו כולל מקורות או הערות שוליים, וככל הנראה, הקיימים אינם מספקים.

אנא עזרו לשפר את אמינות הערך באמצעות הבאת מקורות לדברים ושילובם בגוף הערך בצורת קישורים חיצוניים והערות שוליים.
אם אתם סבורים כי ניתן להסיר את התבנית, ניתן לציין זאת בדף השיחה.

Gnome-colors-edit-find-replace.svg
יש לשכתב ערך זה. הסיבה היא: מידע שגוי בחלקו, מסתמך על פרשנות פופוליסטית.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
Incomplete-document-purple.svg
יש להשלים ערך זה: בערך זה חסר תוכן מהותי. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
הנכם מוזמנים להשלים את החלקים החסרים ולהסיר הודעה זו. שקלו ליצור כותרות לפרקים הדורשים השלמה, ולהעביר את התבנית אליהם.
כלכלת ארצות הברית
מרכז הסחר העולמי החדש ועוד גורדי שחקים במנהטן
מרכז הסחר העולמי החדש ועוד גורדי שחקים במנהטן
דירוג עולמי תמ"ג: 2; תמ"ג לנפש: 16
מטבע דולר אמריקני
סטטיסטיקה
תמ"ג 18.56 טריליון דולר אמריקני (2016)
תמ"ג לנפש 57,300$
צמיחה כלכלית 1.9% (2016) (דירוג: 127; הערכה לשנת 2015)
תמ"ג לפי מגזר

חקלאות: 1.1 תעשייה: 19.4

מגזר שירותים: 79.5
אינפלציה (מה"ל) 1.3% שלילית (ספטמבר 2016)
מדד ג'יני 0.482 (דירוג: 43; 2007)
כוח עבודה 158.6 מיליון (הערכה לשנת 2015)
אבטלה 3.5%
קשרי מסחר
יצוא 1.47 טריליון $
מדינות עיקריות

קנדה: 18.6 מקסיקו: 15.7 סין: 7.7 יפן: 4.2

(2015)
יבוא 2.21 טריליון $
מדינות עיקריות

סין: 21.5 קנדה: 13.2 מקסיקו: 13.2 יפן: 5.9

גרמניה: 5.5
השקעות חוץ ישירות 3.65 טריליון $ (2016)
חוב חיצוני 22.43 טריליון $ (4 ביולי 2019)
הנתונים מבוססים בעיקר על: ספר העובדות העולמי של ה-CIA
הסכומים הנקובים בדולרים בערך זה, הכוונה לדולר ארצות הברית, אלא אם כן צוין אחרת

כלכלת ארצות הברית היא הכלכלה הגודלה בעולם במונחי תוצר מקומי גולמי, שהוא המדד המקובל לבחינת עוצמה כלכלית של מדינות.

בשנת 2016 הסתכם התוצר המקומי הגולמי במדינה בכ-18.56 טריליון דולר, כ-57,300 דולר לנפש. ארצות הברית מייצרת ומייצאת מוצרים מסוגים שונים, אך חשיבותה הכלכלית מתבטאת בעיקר בייצוא טכנולוגיה ותרבות. על אף מערכת המס המסועפת והרגולציה בשווקים, ארצות הברית נתפשת בעולם כסמל הקפיטליזם.

עוצמתה הכלכלית של ארצות הברית באה לידי ביטוי בעיקר בשימוש שנעשה במטבע שלה ובאיגרות החוב המונפקות על ידה כרזרבות פיננסיות עיקריות עבור שאר המדינות ותאגידי הענק הגלובליים, מתוך ביטחון מוחלט כי תעמוד בהתחייבויותיה הפיננסיות בכל תנאי ובכל מצב עולם.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

התקופה הקדם קולוניאלית[עריכת קוד מקור | עריכה]

על אף שהתקיים סחר בין השבטים האינדיאנים השונים, לא התקיימו קשרי מסחר בין השבטים האינדיאנים באמריקה למדינות אשר מחוץ לאמריקה לפני שהמתיישבים האירופיים החלו להגיע. המערכות הכלכליות שלהם, כללו שילובים שונים של ציד וליקוט וחקלאות.

בשנת 1492 יצא כריסטופר קולומבוס, למצוא את אסיה ובמקום זאת הגיע אל "העולם החדש". במשך 100 השנים הבאות מגלי הארצות האנגלים, הספרדים, הפורטוגזים, ההולנדים והצרפתים הפליגו מאירופה לעבר העולם החדש, חיפשו אחר זהב, עושר, כבוד ותהילה. כאשר התבהר להם שהשממה הצפון אמריקאית יכולה להציע תהילה מעטה ומעט זהב רובם לא נשארו. האוכלוסייה אשר בסופו של דבר התיישבה בצפון אמריקה הגיעה בתקופה מאוחרת יחסית. בד בד, כלכלות של השבטים האינדיאנים השתנו באופן ניכר עם בואם של האירופיים אשר הביאו עימם מחלות וזרם סחורות אירופי. קשרים עסקיים עם המתיישבים האירופיים כללו סחר פרוות ורכישת נשק. לחימה מול האירופאים גרמה לשבטים האינדיאניים אובדן קרקע ומעבר לשמורות. בשנת 1565 נוסד על ידי הספרדים היישוב סיינט אוגוסטין בפלורידה. בשנת 1607 הקימה קבוצה קטנה של מתיישבים מאנגליה את יישוב הקבע הראשון של אנגליה בג'יימסטאון שבווירג'יניה.

התקופה הקולוניאלית[עריכת קוד מקור | עריכה]

המתיישבים הראשונים הגירו לאמריקה מתוך מגוון של סיבות. הפוריטנים ממסצ'וסטס רצו ליצור דת טהורה יותר בניו אינגלנד. מושבות אחרות, כגון וירג'יניה, הוקמו בעיקר כמיזמים עסקיים. הצלחתה של אנגליה ביישוב האזור אשר יהפוך בבוא היום לארצות הברית נבעה במידה רבה מהשימוש בחברות לקנין קרקעות (charter companies). חברות קנין הקרקעות היו קבוצות של בעלי המניות (בדרך כלל סוחרים ובעלי אדמות אמידים) אשר ביקשו לצבור רווח כלכלי אישי, כאשר חלקם שאפו גם לקדם את היעדים הלאומיים של אנגליה. בעוד שהמגזר הפרטי מימן את החברות, המלך סיפק לכל פרויקט כתב זכויות או שהעניק להם זכויות כלכליות כמו גם סמכות פוליטית ושיפוטית. המושבות בדרך כלל לא צברו רווחים במהירות, עם זאת, המשקיעים האנגלים לעיתים רבות העבירו את הזיכיונות שלהם למתיישבים עצמם. ההשלכות הפוליטיות לכך, אף על פי שאנגליה לא הבינה זאת עדיין באותה התקופה, היו עצומות. המתיישבים נשארו שם על מנת לבנות חיים משלהם, קהילות משלהם וכלכלה משלהם.

השגשוג הראשוני שהחל במהלך התקופה הקולוניאלית נוצר כתוצאה מהסחר בפרוות. אף על פי כן, בכל המושבות המתיישבים חיו בעיקר במשקים קטנים אשר היו עצמאיים. בערים קטנות ובחלק מהחוות הגדולות יותר באזור דרום קרוליינה ווירג'יניה יובאו חלק מהמצרכים הבסיסיים ולמעשה כל המותרות בתמורה לטבק, אורז ויצוא של אינדיגו.

תעשיות חדשות התפתחו במקביל להתפתחות המושבות. מגוון של מנסרות וטחנות קמח הוקמו באותה העת. המתיישבים הקימו גם מספנות לצורך דיג, אשר שימשו בהמשך את ספינות הסחר. עד המאה ה-18 הדפוסים באזורי הפיתוח הפכו ברורים: המושבות בניו אינגלנד הסתמכו על בניית ספינות מפרש כדי ליצור הון; החוות (אשר רבים מתוכן הסתמכו על שימוש בעבדים) במרילנד, בווירג'יניה, ובקרוליינה גידלו טבק, אורז ואינדיגו; ומהמושבות בניו יורק, בפנסילבניה, בניו ג'רזי, ובדלאוור יצאו משלוחי יבולים ופרוות. מלבד העבדים, רמת החיים של המתיישבים הייתה בדרך כלל גבוה למדי - ולמעשה גבוה יותר מאשר באנגליה. משום שהמשקיעים האנגלים נסוגו, הקרקעות היו זמינות כעת בפני יזמים בקרב אוכלוסיית המתיישבים.

באמצע המאה השמונה עשרה החלה תסיסה בקרב אוכלוסיית המושבות על רקע הטלת מיסים על ידי השלטון הבריטי מבלי לתת ייצוג פוליטי נאות לאנשי המושבות. המחלוקת הובילה למהפכה האמריקנית שהביאה למלחמת חורמה נגד השלטון הבריטי ובסופו של דבר הובילה לעצמאותה ולריבונותה של ארצות הברית.

קום המדינה ותקופה מוקדמת[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחרי הכרזת העצמאות בשנת 1776 חוקת ארצות הברית (שנכנסה לתוקף ב-13 בספטמבר 1788) קבעה, בתפקיד האמנה הכלכלית, שכל שטח ארצות הברית הוא מרחב שיווק יחיד ומשותף ושעל מסחר בין מדינות ארצות הברית להיות נטול כל מכס. החוקה הקנתה לקונגרס מספר סמכויות וביניהן:

  • סמכות להטיל ולגבות מיסים, לשלם חובות ולדאוג לביטחון המשותף ולרווחה המשותפת של ארצות הברית; כל המיסים יוטלו בשווה בכל מדינות ארצות הברית;
  • סמכות ללוות כסף על חשבון ארצות הברית;
  • סמכות הסדרת הסחר עם ארצות חוץ, גם בין מדינות האיחוד ועם שבטים אינדיאניים;
  • סמכות לקבוע נוהלי נטורליזציה אחידים וחוקים אחידים לפשיטת רגל בכל רחבי ארצות הברית;
  • סמכות לטבוע מטבעות ולהסדיר את ערכם, ולקבוע תקנים של מידות ומשקלות;
  • סמכות לקבוע עונשים על זיוף כספים;
  • סמכות להקים סניפי דואר ודרכים למען הדואר;

אחד מהאבות המייסדים של מדינת ארצות הברית ושר האוצר הראשון שלה אלכסנדר המילטון הגה תוכנית הטלת מכסים פרוטקציוניסטיים שסיפקה אמצעים לתשלום החובות הפנימיים והחיצוניים וגם מיסד את ה"בנק מרכזי הראשון".

קריקטורה משנת 1788 בה אמריקה (המיוצגת על ידי גבר עם כובע נוצות) מנסרת קרניים של פרה (ייצוג של הפסקת המסחר עם בריטניה) בעוד שגבר אנגלי במצוקה צופה במעצמות האירופיות האחרות מחזיקות בקערות וממתינות לאסוף חלב.

התרחבות וצמיחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעוקבות חזונם של האבות המייסדים, עד מחצית המאה ה-19 הייתה החברה האמריקנית חברה אגרארית בעיקרה, אך החל מאמצע המאה ה-19 עקב הצטצמות הסְפָר(הגיאוגראפי) מתחילה ארצות הברית להשתלב במהפכה התעשייתית. תופעה זאת כללה את ההתעצמות בתהליך הגידול הדמוגראפי של ארצות הברית בין השנים 1840-1860 צמחה אוכלוסיית ארצות הברית מ-17 מיליון ל-31 מיליון בני אדם (כולל 4 מיליון מהגרים שהגיעו בתקופה זו). זוהי תקופה של עיור. בשנים אלה צומחות ערים גדולות כמו ניו-יורק, פילדלפיה ושיקגו. ב-1860 רק %19.8 מתושבי ארצות הברית חיים בעיר, ואילו ב-1910 כבר %45.7 מהאוכלוסייה מתגוררת בעיר. באותן שנים ארצות הברית הופכת להיות המדינה עם הכי הרבה רשימות פטנטים בשנה. ומפותחות בה טכנולוגיות כמו טלגרף.[1]

מלחמת האזרחים ותקופת הרקונסטרוקציה (שנות ה-60 של המאה ה-19)[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך המלחמת האזרחים כל התשתיות (פסי רכבת וקווי טלגרף) וכלכלה נרתמו למאמץ המלחמתי בגלל שבצפון ארצות הברית שבו באופן טבעי יש פחות אדמות חקלאיות ונמלים מה שגרם לזה שתופעת העיור והצמיחה הכלכלית התכוללה בעיקר בצפון ארצות הברית היו בפה מלחמה יותר תשתיות וטכנולגיה זכותן הצפון עם יותר חיילים אך פחות מאומנים (רוב אנשי הצבא היו דרומיים) השיג מהפך וניצחון.[2]

תקופת השיקום (בין השנים 1865 ל-1877) שבמהלכה ניסתה ממשלת ארצות הברית לפתור את הבעיות ארוכות הטווח שהתעוררו כתוצאה ממלחמת האזרחים. על הסוגיות שאליהן התייחס השיקום נמנים חזרת מדינות הקונפדרציה לאיחוד, מצבם של מנהיגי הקונפדרציה ומצבם החוקתי והחוקי של העבדים המשוחררים. נושאים אלה עוררו זעם ומחלוקת, כך שעד סוף שנות ה-70 של המאה ה-19, כשל הניסיון לשלב את העבדים המשוחררים לתוך החברה בתור אזרחים שווי זכויות.

ניתן לחלק את השיקום לשלושה שלבים עיקריים: השיקום הנשיאותי (1863-1866), שבמהלכו ניהלו הנשיאים אברהם לינקולן ואנדרו ג'ונסון מדיניות מתונה כלפי מדינות הדרום; השיקום הרדיקלי (1866-1873), שבמהלכו נטרלו הרפובליקנים הרדיקלים את הנשיאות ופתחו במדיניות שהדגישה את הענשת הדרום ואת מתן זכויות האזרח לשחורים; והגאולה (1873–1877), שבמהלכה לבנים גזעניים השתלטו על מדינות הדרום והדיחו את הפוליטיקאים הרפובליקנים בהן. כתוצאה משלב הגאולה ומחוסר עניין גובר מצד הצפון, תם עידן השיקום במסגרת בחירות 1876.

העידן המוזהב (1865 - 1900)[עריכת קוד מקור | עריכה]

צמיחה חסרת תקדים בכל ענפי הייצור שכללה המצאות ושכלולים בתחום הטכנולוגיה ובהם הטלגרף החשמלי, הטלפון, הנורה חשמלית, מנוע החשמלי (באותן שנים התחללה בארצות הברית מלחמת הזרמים) ושיטת "הסרט הנע". כמו כן, מתאפיינת התקופה בעלייה דרמטית בתפוקה של חומרי גלם כמו ברזל, פלדה ונפט. בשנת 1900 מייצרת ארצות הברית את כמות הפלדה של בריטניה וגרמניה יחדיו (שתי המדינות המדורגות אחרי ארצות הברית בתחום ייצור הפלדה). כמו כן, רשת מסילות הברזל התרחבה ואפשרה העברה זריזה ויעילה של סחורות וכוח אדם ממקום למקום, וזאת בעיקר לאחר המצאת המסילות הכפולות ע"י קורנליוס וונדרבילט.

אך תקופה זו נקראת התקופה המוזהבת (ולא תקופת הזהב) בגלל שרוב העושר רוכז בידי אילי ההון ובעלי התאגידים (מונופוליזציה של תחומי תעשייה ומסחר). בין האישים הבולטים: רוקפלר (נפט), קארנגי (פלדה), וונדרבילט (רכבות) ומורגן (בנקאות).[3] אילי ההון קנו לעצמם מעמד פוליטי וזאת כדי לקדם את עסקיהם. הפעולות שביצעו לא תמיד היו כשרות או חוקיות, וכך רווחה תופעה של "קניית" מחוקקים ושופטים. רוקפלר למשל נהג "לשבור את השוק" על ידי מכירת מוצרים במחירי הפסד.[3] מתחריו שלא יכלו להתמודד איתו, פשטו את הרגל, ואז רוקפלר קנה אותם בזול וכך יצר לעצמו מונופול שאפשר לו להפקיע מחירים ללא שום איום של תחרות על עסקיו. אילי ההון עמדו בראש של תאגידים גדולים, או אנכיים (לאורך פס הייצור) או אופקיים (השתלטות על ענף שלם) או שילוב "תמנוני" של תאגיד אנכי ואופקי כאחד.[4] למעשה, אילי ההון הפרו את האיזון של הדמוקרטיה האמריקנית תוך ריכוז כוח אדיר שהיה משוחרר מכל מגבלה חוקתית ופוליטית.[5]

העידן הפרוגרסיבי (1890 - 1920)[עריכת קוד מקור | עריכה]

התנועה הפרוגרסיבית ותיקוניה לקראת סוף המאה ה-19 החלו תנועות מחאה נגד התופעות של הקפיטליזם הקיצוני. ארגונים רבים פעלו רבות לביסוס העבודה המאורגנת בארצות הברית ולמדיניות הרווחה האמריקנית. תנועה נוספת הייתה התנועה הפופוליסטית/אגרארית שהייתה תנועת מחאה חקלאית, ששאפה להביא לעלית המכס בתחום החקלאות עקב הירידה המתמדת במחירי התוצרת החקלאית שנבע מהמיכון החקלאי המואץ שחל בשנים אלו.[6] התנועה הפרוגרסיבית צמחה בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20. תנועה זאת צמחה בתקופה של שפע והתבססה על רעיונות ליברליים של התקופה בהתבסס על הוגים ששאפו לתקן את החולאים של הקפיטליזם והאינדיבידואליזם הקיצוניים שהביאו להשחתת המידות של הדמוקרטיה האמריקנית. הוגי דעות אלה כונו "זורקי הבוץ" או "גורפי האשפה" כי חשפו את הכיעור שבתקופה, את הקשיים של השכבות החלשות, השחיתות של "הברונים השודדים". אך זו לא תנועה סוציאליסטית אלא תנועה המעוניינת בתיקון השיטה הקפיטליסטית. מטרות התנועה הפרוגרסיבית היו:

בתחום הכלכלי:

בתחום החברתי:

בתחום הפוליטי:

  • מאבק בהשפעה המופרזת של בעלי ההון (מאבק בפלוטוקרטיה).
  • מאבק בשחיתות.
  • רצון לפעול לדמוקרטיזציה של המערכת הפוליטית.

האנשים שעמדו בראש רעיונות אלו היו בדרך כלל אנשים משכילים, משכבות הביניים של החברה, כאלה שלעיתים קרובות גם נפגעו מעלייתם של בעלי ההון החדשים. רעיונות התנועה חלחלו לשתי המפלגות הגדולות. רעיונות התנועה זכו להצלחה בעיקר בימי כהונתם של הנשיא הרפובליקניי תאודור רוזוולט (1901-1909) והנשיא הדמוקרטי וודרו וילסון (1913-1921).

בשנת 1913, כתגובה לסדרה של משברים פיננסים שקדמו לו, ובפרט המשבר הפיננסי של שנת 1907 נוסד הפדרל ריזרב.

שנות העשרים הסוערות (1920 - 1929)[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – שנות העשרים הסוערות
לוס אנג'לס בשנות העשרים הסוערות (אפשר לראות את העושר לפי כמות המכניות)

תקופה זו היא נסיגה מהעידן הפרוגרסיבי. ארצות הברית היא המנצחת היחידה של מלחמת העולם הראשונה שלא נפגעה באפון משמעותי במהלכה והפכה את ארצות הברית למרכז הפיננסי הגדול בעולם, והיא ביססה את מעמדה כמדינה התעשייתית המפותחת ביותר. אבל, עם סיום המלחמה הציבור האמריקאי לא רצה ללהמשיך בתפיסה של מעורבות שהוביל הנשיא וילסון הדמוקרט גרמה לעליית המפלגה הרפובליקנית ששנתה את תפיסת השלטון לתפיסה של בדלנות. בשנות ה-20 שלטו רק נשיאים רפובליקניים: וורן הרדינג (1921-1923), קלווין קולידג' (1923-1929) והרברט הובר (1929-1933). המפלגה הרפובליקנית הובילה את הממשל לסגת מרעיונות הפרוגרסיביזם לטובת עידוד היוזמה החופשית וקפיטליזם. סיסמאות כמו שבכותרת "חזרה לחיים הנורמליים" ביטאו מגמות אלה, חזרה לקפיטליזם טהור.

מפעלי תעשייה שהתפתחו בעקבות המלחמה, סיפקו מקורות פרנסה חדשים שהביאו לעלייה מתמדת ברמת החיים של כל מעמדות החברה. ארצות הברית דהגנה על התוצרת המקומית שלה בזכות מכסי מגן, כאשר בראשית שנות ה-20 אירופה נזקקה למוצרים אמריקניים. העידן הפך להיות מאוד חומרני, דבר שבא לידי ביטוי גם בבידור ובקולנוע. חלק מהאינטלקטואלים האמריקניים שזוהו עם התנועה הפרוגרסיבית התאכזבו מתרבות החומרנות, וכתוצאה מכך חלקם עזב לאירופה.

השפל הגדול (1929 - 1941)[עריכת קוד מקור | עריכה]

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – הרקע לשפל הגדול
התקהלות בוול סטריט אחרי ההתרסקות ב-1929

השפל הכלכלי הגדול שאירע בין השנים 19311929 נחשב למשבר הכלכלי החמור ביותר בתולדות ארצות הברית. התקופה המהווה הקדמה ורקע לשפל הגדול היא פרק הזמן שלאחר מלחמת העולם הראשונה, השפל בעקבותיה, והפעולות שנקטו הממשל האמריקני ובנק פדרל ריזרב במהלך שנים אלו. בתקופה שלפני המשבר הייתה גאות אינפלציונית בארצות הברית עם הלוואות גדולות והולכות של הבנקים ללא ביטחונות מתאימים. הצמיחה שהתבססה על הגדלת אשראי אינפלציונית הגיעה לקיצה בסוף שנת 1928, כשנה לפני פרוץ המשבר באופן רשמי, והשפל הכלכלי החל, באופן לא מוכרז, כבר ביולי 1929.

ראשיתו של המשבר ב-24 באוקטובר 1929, ב"יום חמישי השחור" בבורסה של ניו יורק, כאשר כמעט 13 מיליון מניות נמכרו. יום אחרי כן עלה המדד מעט, אך כעבור כמה ימים, ב-29 באוקטובר, התרחש "יום שלישי השחור", עם מכירות שיא של למעלה מ-16 מיליון מניות וצניחה של כארבעים נקודות במדד המניות התעשייתיות (ה"דאו ג'ונס") של ה"Wall Street Journal". ב-13 בנובמבר ירד המדד לשיא שלילי של 224 נקודות, כמחצית גובהו חודשיים לפני כן.

תקופת הובר[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – השפל הגדול בארצות הברית

הרברט הובר, אז נשיא ארצות הברית, השיג את הסכמת כמה מן התעשיינים המובילים במדינה למניעת הורדה בשכר או פיטורין, והוא החל מזרים כספים לשוק, והוסיף עבודות ציבוריות בהיקף רחב. הובר גם פעל לארגון קרטלים בתחום החקלאות וכך העניק הלוואות בהיקף עצום לחקלאים. התפתחויות שליליות בעולם ובארצות הברית ב-1931 הובילו את הובר לגיבוש תוכנית כלכלית משלו. התוכנית, שהביאה להעלאת המיסוי בשיעור כפול משיעורו לפני תחילת השפל, לא צלחה, והציבור איבד את אמונו בבנקים, כמות הכסף שבמחזור הוכפלה ביחס לשיעורה לפני השפל, הבנקים — אחרי 5,096 התמוטטויות של בנקים — איבדו את האמון גם בציבור הלווים וגם בחוסנם הם, והקטינו את כמות ההלוואות. גם מסע ציבורי של הובר נגד מגמות אלו לא עזר הרבה, והתופעה נמשכה ואף החריפה ככל שקרבה כהונתו לסיומה. בין בחירתו של רוזוולט לנשיאות לבין כניסתו לתפקיד, במרץ 1933, המצב הידרדר משפל לצניחה חופשית, כשאלפי בנקים מתמוטטים במהלך חודש פברואר. כשעזב הובר את הבית הלבן, הייתה ארצות הברית נתונה בעומקו של השפל הקשה בתולדותיה. התוצר הלאומי הגולמי צנח בכמעט מחצית, האבטלה ניצבה על 25 אחוז, וההשקעות בבניין עסקים חדשים התכווצו בכמעט 85 אחוז.

ההתמודדות עם המשבר – ניו דיל[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – ניו דיל

עם כניסתו לתפקיד הנהיג רוזוולט, מתוך תחושת דחיפות, את מדיניות "הניו-דיל" תוך ביצוע חקיקה מואצת ("חקיקת מאה הימים"). המטרה הראשונה של הנשיא ואנשי צוותו הייתה לחדש את אמון הציבור במערכת הפוליטית ובהתאם לכך להביא להבראת מגזרי הכלכלה האמריקנית: התעשייה והחקלאות. לפיכך, גישתו של רוזוולט הייתה גמישה ולא כבולה לשום אידיאולוגיה מסוימת. הוא היה מוכן לבחון דרכי פתרון שונים בהתמודדות עם המשבר. נכונות זו הביאה לביקורת על רוזוולט שהוא חסר כיוון. הוא עצמו האמין שהקפיטליזם מהווה בסופו של דבר גורם חיובי אך חשוב לתקן את מגרעותיו ועיוותיו. לפיכך מדיניותו בישרה על שינוי מהותי בתפקיד המדינה.

  • המדינה מתערבת בכלכלה ומכוונת אותה. בצעד זה זנח רוזוולט את ההשקפה הליברלית הקלאסית שלפיה כוחות המשק צריכים לכוון את הכלכלה באופן בלעדי, ועבר לתפיסה שעל המדינה להתערב בעת הצורך לטובת יצירת איזון ויציבות כלכליים. עם זאת דאג שלא לסכן את החירות הכלכלית ואת היוזמה החופשית.
  • כמו כן בישרה מדיניותו של רוזוולט את חובת המדינה לדאוג לטובת אזרחיה ולשחררם מחרדת המחסור. ארצות הברית אימצה לראשונה בתולדותיה, בתקופת רוזוולט, מאפיינים של מדינת סעד ורווחה

סיום המשבר ומורשתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעת מלחמת העולם השנייה (1941 - 1945)[עריכת קוד מקור | עריכה]

תקופת השגשוג שלאחר המלחמה (1945 - 1973)[עריכת קוד מקור | עריכה]

תלאות האינפלציה (שנות ה-70 של המאה ה-20)[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסרת הפיקוח הממשלתי וכלכלת רייגן (1974 - 1992)[עריכת קוד מקור | עריכה]

הכלכלה החדשה (1990 עד 2007)[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך שנות התשעים, החוב הלאומי האמריקאי גדל ב-75%, התוצר המקומי הגולמי עלה ב-69% והבורסה כפי שהיא נמדדה על ידי מדד S&P 500 גדלה פי שלושה.

בין השנים 1994 עד 2000 התפוקה הראלית גדלה, האינפלציה הייתה ניתנת לניהול והאבטלה ירדה מתחת ל-5% - השינויים הללו הובילו לבסוף להתמוטטות שוק המניות הגואה. תקופה זו אופיינה בהיווסדותן של חברות מבוססות-אינטרנט רבות ובהנפקות של חברות היי-טק וחברות דוט-קום רבות בבורסה לניירות ערך במהלך המחצית השנייה של שנות התשעים. שילוב של צמיחה מהירה של מחירי המניות, ספקולציות של יחידים לגבי ערכן של המניות, וזמינותם הגדולה של כספי השקעות מקרנות הון סיכון רבות יצרו סביבה שבה רבים מהעסקים הללו דחו מודלים עסקיים רגילים והתמקדו בנתח השוק במקום ברווח של החברות. התפוצצות בועת הדוט-קום ציינה תחילתו של מיתון אשר הוביל לעלייה משמעותית בכמות האבטלה ובכמות העסקים שפשטו את הרגל.

משבר הסאבפריים (2008-2009)[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – משבר הסאבפריים
שיעורי האבטלה בארצות הברית ב-2009.[7]
  ≤4.5%
  ≤5.5%
  ≤6.5%
  ≤7.5%
  ≤8.5%
  ≤9.5%
  ≤10.5%
  ≤11.5%
  >11.5%

בשנת 2007 כבר החלו ניצני המשבר הכלכלי הנוכחי שנמצא בעיצומו בארצות הברית ומכונה משבר הסאב-פריים. המשבר קרה כתוצאה ממשכנתאות ענק שהבנקים בארצות הברית נתנו בלי כל בדיקת יכולת פירעון של הלווים. הביטחונות היחידים היו הנכסים שמחיריהן עלו בקצב מסחרר. המשכנתאות הסתכמו לעיתים ב-15% יותר משווי הנכס עליו ניתנו בגלל המחשבה שהמחיר ממילא יעלה. החלומות לא התגשמו וכשהמחירים התחילו ליפול לאחר שהגיעו לשיאים בלתי הגיוניים, הלווים הפסיקו לפרוע והבנקים נותרו עם נכסים שלא כיסו יותר מ-60–70 אחוז משווים. באפקט דומינו מחירי הנכסים ירדו לשפל חסר תקדים בגלל היווצרות היצע מוגבר והפילו איתם בנקים ענקיים בארצות הברית ובעולם.

הבנקים למשכנתאות, כדי לגייס כספים למתן ללווים, הנפיקו איגרות חוב. את איגרות החוב קנו בין השאר גופי השקעה כגון קופות פנסיה, חברות ביטוח, בתי השקעות ובנקים שהיה להם כסף וחיפשו להשקיע אותו. אותם גופים קיבלו את הריבית על איגרות החוב בעקיפין מהלווים.

כאשר מחירי הנכסים התחילו לרדת, התחילו חברות ההשקעה להבין שהכספים לא יוחזרו אליהם היות שמחירי הנכסים כבר לא "מכסים" את גובה ההלוואות. גופים אלה התחילו בביצוע מחיקות של סכומים בתיקי ההשקעות שלהם, מחיקות שהביאו להצגת הפסדים בדוחות רווח והפסד שלהם. גם בנקים ישראלים ובראשם בנק הפועלים ביצעו מחיקות גדולות בתיק ההשקעות שלהם וגם הם הציגו כתוצאה מכך הפסדים.

מכאן נוצר אפקט דומינו אשר הכניס למשבר חברות הנדל"ן, ענקית המשכנתאות AIG, בתי השקעות, בתי עסק גדולים כקטנים כשנוצר בד בבד מחנק אשראי. התוצאה בבורסות העולם לא איחרה לבוא והמניות נפלו בעשרות אחוזים כל שבוע.

היות שחברות בכל העולם השקיעו באתן איגרות חוב שהבנקים למשכנתאות הנפיקו, גרר משבר הסאבפריים את הגופים הפיננסים בכל העולם למשבר. עקב כך נוצר מחנק אשראי שהביא וממשיך להביא משבר ראלי לעולם כולו. כיום רוב מדינות העולם נמצאות בהאטה של הצמיחה וחלקן אף נמצאות במיתון עמוק שסופו עדיין בלתי נראה.

בפברואר 2009 חתם הנשיא ברק אובמה על חבילת תמריצים בהיקף 787 מיליארד לאחר שזו אושרה בבתי המחוקקים.

דו"ח שפרסמה קבוצת החדשנות הכלכלית (Economic Innovation Group), ארגון המנטר את ההידרדרות בחיוניות הכלכלית של ארצות הברית, מראה כי בשנים 1992–2014 נרשמה מגמה של ירידה בדינמיות הכלכלית בכל אחת מחמישים המדינות בארצות הברית, וזאת על רקע צניחה במס' החברות שהוקמו וירידה בתכיפות בה עובדים מחליפים מקומות עבודה.

תקופת השגשוג שלאחר המיתון (2010-2019)[עריכת קוד מקור | עריכה]

משבר הקורונה (2020-2022)[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתחילת 2020, כלכלת ארצות הברית סבלה מפגיעות גדולות עקב נגיף הקורונה החדש והצורך "לסגור" את המגזרים הגדולים בארצות הברית כַּלְכָּלָה. נכון למרץ 2020, יצוא ארצות הברית של מכוניות ומכונות תעשייתיות צנח כתוצאה מהמגיפה העולמית. צעדי ריחוק חברתי שנכנסו לתוקף במרץ 2020, והשפיעו לרעה על הביקוש לסחורות ושירותים, הביאו לירידה בתוצר האמריקני בשיעור שנתי של 4.8% ברבעון הראשון, הקצב התלול ביותר של התכווצות התפוקה מאז הרבעון הרביעי של 2008. מכירות הקמעונאות בארצות הברית ירדו בשיא של 8.7% במרץ בלבד. גם תעשיית התעופה האמריקאית ספגה פגיעה קשה, שראתה ירידה חדה בהכנסותיה. למרות שמיתון ה-COVID-19 תואר באופן נרחב כשפל הכלכלי העולמי החמור ביותר מאז השפל הגדול, ו"גרוע בהרבה" מהמיתון הגדול.

במאי 2020, CNN נתנה ניתוח המבוסס על נתוני אבטלה לפיו כלכלת ארצות הברית הייתה אולי הגרועה ביותר שהייתה מאז שנות ה-30. עד 8 במאי, ארצות הברית הגיעה לשיא של 14.7 אחוזי אבטלה, עם 20.5 מיליון מקומות עבודה שאבדו באפריל. יו"ר הפדרל ריזרב בארצות הברית, ג'רום פאוול, הזהיר כי ייתכן שייקח "זמן ממושך" עד שכלכלת ארצות הברית תתאושש במלואה מצמיחה כלכלית חלשה, עקב המגיפה, וכי בעתיד הנראה לעין ארצות הברית יכולה לצפות "גידול בפריון נמוך והכנסות עומדות". עד 31 במאי 2020, יותר מארבעים מיליון אמריקאים הגישו בקשה לדמי אבטלה.

עד יוני 2020, השפל בטיסות היבשתיות בארצות הברית עקב מגיפת הקורונה הביאה לכך שממשלת ארצות הברית הפסיקה זמנית את שירותן של 15 חברות תעופה בארצות הברית ל-75 שדות תעופה פנימיים. הניו יורק טיימס דיווח ב-10 ביוני 2020 כי "הגירעון התקציבי של ארצות הברית צמח לשיא של 1.88 טריליון דולר בשמונת החודשים הראשונים של שנת הכספים הזו ".

כלכלת ארצות הברית עלתה ב-5.7% ב-2021, שהיו הביצועים הטובים ביותר שלה מאז נשיאותו של רונלד רייגן (1981-1989).

עוצמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הכלכלה האמריקאית היא הגדולה בעולם במונחי תוצר מקומי גולמי. רבים ניבאו באמצע שנות ה-90 של המאה העשרים שכלכלת יפן או כלכלת האיחוד האירופאי עתידות לעלות על זו של ארצות הברית אבל נבואות אלה התבדו. הכלכלה האמריקאית היא עדיין גדולה בהרבה מזו היפנית והאירופית גם יחד. הדולר האמריקאי היה ונשאר המטבע האוניברסלי. עוד בסוף המאה ה-19 הייתה ארצות הברית המדינה העשירה בעולם, ומאז ועד היום היא מייצרת כחמישית מהתפוקה העולמית. ארצות הברית היא היצרנית המובילה בעולם של מזון ותעשייה, ומרכז ההון והשירותים הפיננסיים בתבל. בנוסף, פיתוח התשתיות, רמת המיסוי הנמוכה והכלכלה חופשית הופכים את כלכלת ארצות הברית לאחת מהכלכלות התחרותיות ביותר בעולם.

עוצמתה הכלכלית של ארצות הברית מבוססת בין היתר על כושר הצריכה המקומית של המוצרים והשירותים המיוצרים בתחומה. כלומר, בניגוד למדינות אחרות כדוגמת סין או גרמניה אשר עוצמתן הכלכלית מבוססת על יצוא של סחורות ובכך חשופות למחזורי השפל של הכלכלה הגלובלית, הרי שהצריכה המקומית בארצות הברית מאפשרת לה להיחלץ ביתר קלות ממחזורי השפל הללו בהיותה תחליף בר קיימא לשוקי היצוא בעיתות משבר.

מקור השגשוג[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקור העצמה הכלכלית של ארצות הברית הוא שילוב של מערכת פוליטית יציבה; כוח אדם מיומן; כמות עצומה של משאבים; שיעור תעסוקה גבוה; שעות עבודה רבות ואוניברסיטאות המושכות אליהן את מיטב הסטודנטים בעולם. כל אלה מפיקים תפוקה גבוהה ביותר ומציבים את המדינה בחזית הקידמה הטכנולוגית, במיוחד בטכנולוגיות מתקדמות כגון ענף הביוטכנולוגיה וטכנולוגיית מידע ותקשורת. עד היום ארצות הברית היא המובילה בתחומי החדשנות המחקר והפיתוח. רוב חתני פרס נובל לפיזיקה, לכימיה ולרפואה בשנים האחרונות היו אמריקאים או חוקרים שעבדו בארצות הברית.

אוצרות הטבע התעשייה והחקלאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מכרה זהב בקליפורניה

התעשייה היא מגוונת כיאות למדינה עם התעשייה הגדולה בעולם וענפיה המרכזיים הם: רכב, תעופה, חלל, בידור, תיירות (ארצות הברית היא היעד השלישי המועדף בעולם על תיירים. כ-45 מיליון תיירים מגיעים מדי שנה), היי-טק (בארצות הברית מצויים יותר ממחצית מהמחשבים האישיים ושרתי האינטרנט בעולם), נפט (לארצות הברית עתודות של עוד כ-25 מיליארדי חביות נפט), פלדה, טלקומוניקציה, כימיקלים, אלקטרוניקה, מזון, מיכרות ומוצרי צריכה.

החקלאות בארצות הברית גם היא מגוונת והגידולים העיקריים הם: דגנים, תירס, פירות, כותנה, טבק, בשר, חלב, עץ ודגה.

לארצות הברית אוצרות טבע רבים ובטריטוריה הענקית של המדינה אפשר למצוא כמעט את כל אוצרות הטבע הקיימים החל מזהב ועד לאורניום. העיקריים בהם הם: פחם, נחושת, עופרת, מוליבדן, פוספטים, אורניום, בוקסיט, זהב, ברזל, כספית, ניקל, כסף, טונגסטן, אבץ, אשלג, נפט, גז טבעי ועץ.

חולשה[עריכת קוד מקור | עריכה]

החולשות היחידות של כלכלת ארצות הברית הן הצריכה הגבוהה והתלות בייבוא וארצות הברית היא אכן הלווה והיבואנית הגדולה ביותר בעולם של סחורות ושירותים.

צמיחה איטית ובעיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנים האחרונות הכלכלה האמריקנית מראה סימנים של צמיחה איטית. כיום כלכלת ארצות הברית עומדת בפני בעיות ארוכות טווח הכוללות: גרעון סחר ענק, גירעון ענק בחשבונות העובר ושב, שיעורי החיסכון הנמוכים ביותר משנות ה-30 של המאה ה-20, סך איגרות החוב של משרד האוצר האמריקני עומד כיום על 9 טריליון דולרים אמריקנים, סך החוב של התאגידים האמריקנים עומד כיום על סך 9 טריליון דולרים אמריקנים, צבירת חובות המשכנתה עומדים כיום על סך 11 טריליון דולרים אמריקנים, החובות הרפואיים האפשריים עומדים כיום על סך 30 טריליון דולרים אמריקנים, קיים כיום פער של 12 טריליון דולרים אמריקנים בביטוח הלאומי האמריקני (בעיקר בשל הדור המזדקן הגדול ביותר בארצות הברית, דור הבייבי בומרס, אשר החל כבר לצאת לפנסיה ולמשוך את כספי הביטוח הלאומי שלהם), וכדומה.

ייבוא וייצוא[עריכת קוד מקור | עריכה]

הייבוא בארצות הברית עומד על כ-1.22 טריליון דולר. מה שהופך את ארצות הברית ליבואנית הגדולה בעולם. הייצוא עומד על כ-780 מיליארד דולר וארצות הברית היא היצואנית השנייה בגודלה בעולם (אחרי סין). השותפים העיקריים שלה במסחר הם: קנדה, סין, מקסיקו, יפן והאיחוד האירופי. המטבע האמריקני הוא הדולר האמריקני.

בדצמבר 2018 הודיעה ארצות הברית כי הגיעו לקיצן 75 שנות תלות בנפט מיובא, וכי היא מפסיקה לייבא נפט ומתמקדת בייצוא. זאת הודות לגאות אדירה בתפוקת הנפט באלפי בארות פעילות בכל ארצות הברית. בפועל, בתי זיקוק בארצות הברית צורכים למעלה מ-17 מיליון חביות נפט ודלק מדי יום ולכן הייבוא נמשך, אם כי בכירים בשוק האנרגיה בארצות הברית כבר מגדירים את ארצות הברית "שחקנית מרכזית בשוק ייצוא הנפט".[8]

הכנסה בארצות הברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מטבע של חצי דולר אמריקני

על פי הלמ"ס האמריקאי, ההכנסה החציונית ברוטו למשק בית (לשנה) ב-2005 הייתה 46,326 דולר, כאשר ההבדלים בין המדינות השונות בארצות הברית הם מהותיים, למשל, בעוד ההכנסה לשנה בניו ג'רזי הייתה 60,246 דולרים, במיסיסיפי גובהה 34,396 דולרים. ההכנסה החציונית לשכיר הייתה 25,036 דולרים בשנה, ההכנסה החציונית למשק בית הייתה כ-40 אלף דולרים.

פער כלכלי[עריכת קוד מקור | עריכה]

פערי ההכנסות מבחינת מוצא אתני מראים על הבדלי שכר משמעותיים בין השכירים ממוצא אפרו-אמריקאי והיספאני (לרוב מקסיקנים) על פני עמיתיהם ממוצא לבן (אירופאי) ואסייתי (לרוב מהמזרח הרחוק). מבחינת ההכנסה החציונית למשק בית האוכלוסייה האסייתית מובילה עם 57,518 דולרים, לאחר מכן האוכלוסייה הלבנה עם 48,977 דולרים ולאחר מכן האוכלוסייה האפרו-אמריקאית עם 30,134 דולרים.

פערי ההכנסות בארצות הברית הם מהגבוהים בעולם, בשנת 2006 העשירון העליון הרוויח פי 16 יותר מהעשירון התחתון. בעוד שהחמישון התחתון הרוויח עד 18,500 דולר לשנה, החמישון העליון הרוויח יותר מ-92,000 דולר לשנה למשק בית.

השווי הכולל החציוני (Median net wealth) בשנת 2004 היה 93,100 דולרים למשק בית. הרבעון העליון היה בעל נכסים בשווי של 422,400 דולרים למשק בית (לא כולל שווי בית המגורים העיקרי).

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא כלכלת ארצות הברית בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ http://img2.tapuz.co.il/forums/1_97574960.pdf
  2. ^ [עושים היסטוריה 332: ההיסטוריה של הטלגרף], רשת עושים היסטוריה
  3. ^ 1 2 ארה"ב מפרקת את המונופולים, רשת עושים היסטוריה
  4. ^ ונדרבילט - הטייקון הראשון בהיסטוריה, רשת עושים היסטוריה
  5. ^ המיליארדר הראשון בארה"ב, רשת עושים היסטוריה
  6. ^ יונינה פלורסהיים, תולדות ארצות הברית, ירושלים: מרכז זלמן שזר, 2008
  7. ^ http://www.bls.gov/web/lauhsthl.htm BLS.gov
  8. ^ לראשונה מזה 75 שנה: ארה"ב הפכה ליצואנית נטו של נפט