ויליאם הזליט

ערך מומלץ
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף ויליאם האזליט)
ויליאם הזליט
William Hazlitt
הזליט, דיוקן עצמי משנת 1802
הזליט, דיוקן עצמי משנת 1802
לידה 10 באפריל 1778
מיידסטון, ממלכת בריטניה הגדולה עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 18 בספטמבר 1830 (בגיל 52)
לונדון, הממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה ואירלנד עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה הממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה ואירלנד עריכת הנתון בוויקינתונים
שפות היצירה אנגלית עריכת הנתון בוויקינתונים
יצירות בולטות Characters of Shakespear's Plays, Table-Talk, רוח התקופה עריכת הנתון בוויקינתונים
בת זוג שרה סטודרט (1 במאי 1808–17 ביולי 1822)
איזבלה ברידג'ווטר (1824–1827)
צאצאים ויליאם הזליט
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

ויליאם הזליט (באנגלית: William Hazlitt;‏ 10 באפריל 1778 – 18 בספטמבר 1830) היה מסאי, מבקר ספרות ואמנות, עיתונאי, פילוסוף וצייר אנגלי.[1] נחשב לאחד מגדולי המסאים והמבקרים בתקופתו ולדמות בולטת בתנועת הרומנטיקה הבריטית.[2]

הזליט נולד למשפחה אוניטאריאנית ממוצא אירי למחצה בקנט. אביו, שנחשב לרדיקל, ייעד אותו להיות איש דת, אך בתקופת לימודיו בקולג' התוודע הזליט לזרמי מחשבה אחרים והתרחק מהדת. אהדתו למהפכה הצרפתית וכן פגישתו עם המשוררים הרומנטיים סמואל קולרידג' וויליאם וורדסוורת' השפיעו רבות על תפיסת עולמו הפילוסופית והפוליטית. לאחר פרישתו מהקולג' חיבר ספר פילוסופיה בשם "מסה על עקרונות הפעולה האנושית" (An Essay on the Principles of Human Action), שלא נחל הצלחה. בספר הוא גיבש תפיסה שמחד מבקרת את הדגשת היתר של האינטרס העצמי בפילוסופיה של העת החדשה, ומאידך מדגישה את תפקיד הדמיון בהבניית התפיסה העצמית של הפרט ואת חשיבות הניסיון לגיבוש יחסו לאחרים. באותה תקופה התיישב הזליט בלונדון, ניסה לפתח קריירה כצייר דיוקנאות והחל להתעניין בביקורת אמנות, ספרות ותיאטרון.

החל מהעשור השני של המאה ה-19 התמסר הזליט לכתיבת מאמרי עיתונות ומסות, שעסקו בנושאים מגוונים ובמקרים רבים שילבו ביקורת תרבות, ביקורת פוליטית והתבוננות על הבטים של התרבות הפופולרית. מסותיו התפרסמו באסופות שזכו להצלחה. בין השאר, כתב הזליט את המסה "הקרב", שנחשבת לעיתים לראשית פרשנות הספורט המודרנית ולמופת של כתיבה על תרבות פופולרית. הרצאותיו על ההיסטוריה של התיאטרון והספרות בבריטניה, שיצאו לאור גם כן כאסופות של מסות, השפיעו על יוצרים כגון ג'ון קיטס, ועל הביקורת בתחומים שונים, כגון לימודי שייקספיר. נאמנותו לערכי ראשית המהפכה הצרפתית, גם בשעה שבה חלק ניכר מהעולם האינטלקטואלי בבריטניה פנה נגדה, סלידתו מאמנות מגויסת ונכונותו לבקר בחריפות גם אישים שנחשבו לידידיו, העניקו למסותיו ממד עצמאי, רדיקלי ועוקצני, שתרם לבידודו החברתי. מאפיינים כגון הדגשת החוויה האסתטית הסובייקטיבית של המבקר, תפקידם של הדמיון ושל העוצמה הפנימית ("גוסטו") הגלומה באובייקט האמנותי הקנו לכתיבתו ממד רומנטי. הזליט כתב גם ספר אוטוביוגרפי חושפני שפגע במוניטין שלו על פרשת אהבים שהותירה אותו פגוע, אסופה של דיוקנאות ספרותיים של אינטלקטואלים בני זמנו ("רוח התקופה") וארבעה כרכים על חייו של נפוליאון. כתיבתו לאורך השנים ממלאת יותר מ-20 כרכים.[3] הוא נפטר עני ובחובות; מעמדו כמסאי חשוב הידרדר במהלך המאה ה-20, עד ששוקם בסופה ובעשורים הראשונים של המאה ה-21.

ראשית חייו, משפחתו והשכלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הזליט נולד במיידסטון שבמחוז קנט באנגליה, בנם של ויליאם הזליט האב וגרייס מבית לופטוס. אביו נולד באירלנד למשפחה של סוחרים, והוא הוכשר באוניברסיטת גלאזגו לכמורה בכנסייה הפרסביטריאנית. באוניברסיטה הוא למד תחת השגחתו של אדם סמית. לאחר שסיים את לימודיו וקיבל תואר מוסמך, הפך האב לאוניטריאני. הוא מונה כאיש כנסייה והחל לנדוד בעקבות העבודה באנגליה. בקיימברידג'שייר הוא פגש את גרייס, גם היא בת למשפחה של סוחרים שכפרו בכנסייה הממוסדת, והם נישאו. משם הם המשיכו לגלוסטרשייר ומשם למיידסטון. מלבד ויליאם הזליט הצעיר, נולדו להוריו עוד שישה ילדים, אך רק שלושה – ג'ון, פגי וויליאם – שרדו את ינקותם. ויליאם היה הצעיר מבין השלושה.[4]

ויליאם הזליט האב הפך לדמות מוכרת. דעותיו בנושאים פוליטיים ותאולוגיים היו רדיקליות יחסית. הוא פרסם מספר חיבורים ונפגש עם דמויות בולטות, כגון ריצ'רד פרייס (אנ'), ג'וזף פריסטלי ובנג'מין פרנקלין. ב-1780 נאלצה המשפחה לעזוב את מיידסטון בגלל קרע בקהילה האוניטריאנית בעיר, שנוצר בין השאר בעקבות התמיכה המוצהרת של הזליט האב במהפכנים האמריקאים. הם עברו לאירלנד, ובשנת 1783 החליט האב להגר עם משפחתו לארצות הברית. האב הטיף בניו ג'רזי ופילדלפיה, והוא היה משמעותי בהקמת הכנסייה האוניטריאנית הראשונה בבוסטון. הוא לא מצא משרה קבועה, והמשפחה חזרה לאנגליה.[4]

בית משפחת הזליט בוום (Wem)

בשנת 1787 התיישבה המשפחה בוום (Wem) שבמחוז שרופשייר. אחיו של ויליאם, ג'ון, עבר ללונדון, שם הוא החל להתמחות בציור תחת ההשגחה של הצייר ג'ושוע ריינולדס. בהמשך הוא היה לצייר דיוקנאות ומיניאטורות מצליח. ויליאם עצמו חונך על ידי אביו, שהיה מורה קפדן ודרש מבנו השקעה רבה. אחותו, פגי, שעל חיי המשפחה ניתן ללמוד מיומנה, כתבה שוויליאם "התחיל בשגרת עבודה ברצינות ובאינטנסיביות כה רבה שזה כמעט עלה לו בחייו". הלימודים האינטנסיביים דרדרו את מצב רוחו, וחוקרים מאמינים שגם בריאותו הידרדרה בעקבות זאת. הוא פיתח בעיות בבטן, ככל הנראה כיב פפטי, שהשפיעו עליו לשארית חייו.[5]

בשנת 1789 פרצה המהפכה הצרפתית. כמו רבים שהשתייכו לזרמים הנוצרים הלא-קונפורמיסטיים, הזליט האב תמך במהפכנים, וכך גם הבן. במאמר מ-1827 הוא כתב שעם המהפכה החלו חייו ועם כישלונה תמו נעוריו ותקוותו:[6]

התחלתי את חיי יחד עם המהפכה הצרפתית, והספקתי, לצערי! לראות את סופה... השמש שלי זרחה עם השחר הראשון של החירות ולא שיערתי כמה מוקדם חייבות שתיהן לשקוע. הדחף החדש ללהיטות, אשר ניתן לשכלם של אנשים, העניק זוהר וחום נעים לשלי; היינו חזקים יחד במירוץ, ולא חלמתי כלל שלפני שתשקע שמשי שלי, תהפוך שמש החירות לדם, או תשקע שוב בליל העריצות. מאז, אני מודה, הפסקתי לחשוב על עצמי כצעיר, כי עם זאת נפלה תקוותי.

המקור באנגלית
I started in life with the French Revolution, and I have lived, alas! to see the end of it. But I did not foresee this result. My sun arose with the first dawn of liberty and I did not think how soon both must set. The new impulse to ardour given to men's minds imparted a congenial warmth and glow to mine; we were strong to run a race together, and I little dreamed that long before mine was set, the sun of liberty would turn to blood, or set once more in the night of despotism. Since then I confess, I have no longer felt myself young, for with that my hopes fell.
— הזליט, על התחושה של אי-המוסריות בנעורים

בשנת 1790 יצא הזליט למספר חודשים אצל מכרה של המשפחה בליברפול, ושם הוא צפה לראשונה בתיאטרון (עיבוד למחזה של אפרה בן), חוויה שהותירה בו רושם רב. באותו הזמן, החרדה בבריטניה לגבי המהפכה הצרפתית והמתקפות על תומכיה הבריטים העמיקו את העניין שגילה הזליט בפוליטיקה. בקיץ 1791, לאחר שג'וזף פריסטלי, חברו של האב, הותקף במהומות, והעיתון Shrewsbury Chronicle פרסם מאמר בגנותו, פרסם הזליט בן ה-13 את המאמר הקצר הראשון שלו, מכתב לעורך בו הוא כתב ש"רדיפה דתית היא הקללה של כל הדתות; והחברים של הרדיפה הם האויבים הגרועים ביותר שיש לכל דת; ומכל האופנים של רדיפה, הוצאת דיבה היא הגרועה ביותר".[7][8]

ויליאם הזליט בגיל 13, דיוקן מיניאטורי מאת ג'ון הזליט, אחיו

ימי הקולג'[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1793 יצא הזליט בן ה-15 ללימודים בקולג' ברובע האקני בלונדון.[9] שתי האוניברסיטאות היחידות באנגליה, אוקספורד וקיימברידג' חייבו את הסטודנטים להצהיר על נאמנותם לכנסייה האנגליקנית, כך שהן לא היו אופציה עבורו. הקולג' בהאקני הוקם על ידי ריצ'רד פרייס ואוניטריאנים אחרים, והוא נועד להכשרה של צעירים לתפקידים בכנסייה. לסטודנטים הוצעה תוכנית לימודים רחבה יותר וליברלית יותר מבאוניברסיטאות, שהדגישו עדיין לימודי שפות קלאסיות ולמדנות סכולסטית.[4] הזליט עצמו סלד מההשכלה הנהוגה באוניברסיטאות; ב-1822 הוא כתב תחת הכותרת "על הבורות של המלומדים": "תוכלו לשמוע יותר דברים טובים מחוץ לכרכרת נוסעים בדרך מלונדון לאוקספורד, מאשר אם הייתם מעבירים שנים-עשר חודשים עם הסטודנטים או ראשי הקולג'ים של האוניברסיטה המפורסמת הזו".[10]

על אף שמטרת הקולג' הייתה להכשיר צעירים כאנשי דת, המורים עודדו את הסטודנטים לקרוא יצירות חילוניות. הזליט קרא, לדוגמה, חיבורים של דייוויד יום ושל ויליאם גודווין, הרדיקל והאתאיסט. מעבר ללימודים עצמם, החיים בלונדון הרחיבו את אופקיו. הוא החל ללכת לתיאטרון ופגש את גודווין עצמו, שהיה חבר של אחיו והיה לחברו. לפי דנקן וו, בתקופה זו החל הזליט לפקוד גם את בתי הבושת של לונדון. הצירוף של חוויות אלה הרחיק את הזליט מהדת, וב-1795, לאכזבתו המרה של אביו, הוא החליט שלא להמשיך בלימודים ובנתיב שהותווה לו מילדותו כאיש דת אוניטריאני.[11]

הקולג' החדש לצעירים אוניטריאנים בהאקני, לונדון, 1786

לפי ג'ון קיניירד, בשלב זה נטש הזליט לחלוטין, לא רק את השאיפה לכהונה כאיש דת, אלא גם את עקרונות התאולוגיה האוניטריאנית;[12] עם זאת, הוא מעולם לא הכריז בפומבי על אובדן אמונתו הדתית, ונותרה בו הערכה לבדלנים הדתיים. במסה מאוחרת יותר, "על השפעת החצר", הוא כתב בהערכה על דמותו של הבדלן (dissenter), כאדם הגון, נאמן למצפונו, לחוק, לאמת ולחירות: "הבדלן אינו משנה את רגשותיו עם העונות; הוא אינו מתאים את מצפונו לנוחותו... הוא לא מוותר על עקרונותיו משום שהם אינם אופנתיים, ולפיכך אין לסמוך עליו. הוא מדבר בבוטות וכנות, לפיכך הוא מפריע בסתר לשלום, קונספירטור אפל כנגד המדינה. היפוכו של דבר, הפלגים [הבדלנים] השונים במדינה זו הם, או היו, התומכים היציבים ביותר של חירויותיה וחוקיה: הם בלמים ומחסומים נגד ההסתננות החתרנית או המוצהרת של הכוח השרירותי... יהיה זה קשה לכל אדם שלא נולד וגדל כבדלן להיות פוליטיקאי הגון".[13] מאידך, במכתב שכתב לבנו ב-1822 הוא הביע ביקורת על הסגירות של הבדלנים ודעותיהם הקדומות כלפי אחרים: "היה זה אולי חוסר המזל שלי לגדול עם הבדלנים, שמביטים בעין צרה מידי על אחרים... מהיותם מוקעים בעצמם, הם לומדים להוקיע אחרים... הוּלַּכְתִּי שולל להביט על אלה שלא השתייכו לקבוצה של 'בדלנים רציונלים' כלא ראויים כלל לשם יצורים תבוניים".[14][15]

השנים לאחר פרישתו מהלימודים היו פורות מבחינת היכרותו עם העולם האינטלקטואלי ויצירות תרבות. הוא חזר למשך תקופה קצרה לבית אביו בוום, ולאחר מכן התיישב בבית אחיו בלונדון. שם, הוא קרא לראשונה מסה של אדמונד ברק (Letter to a Noble Lord), שאת סגנונו הוא העריץ, אך התנגד לדעותיו; רומנים צרפתיים, ביניהם "ז'ולי, או אלואיז החדשה" של ז'אן-ז'אק רוסו, שאותו הוא העריץ; ופגש את מרי וולסטונקראפט ואת המשורר ג'וזף פאוסֵט, שכתיבתו השאירה עליו חותם עמוק.[16]

פגישה עם המשוררים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקוטג' של קולרידג' בנת'ר סטואי, 1890

בינואר 1798 הגיע המשורר והפילוסוף סמואל קולרידג' לשרוסברי, כדי לדרוש בקפלה האוניטריאנית המקומית. הזליט שמע על האירוע, והחליט לצעוד בכפור מבית אביו, מרחק עשרה מיל, כדי לשמוע את המשורר. על המפגש בין השניים ועל החותם שהוא השאיר אצל הזליט, ידוע ממסה שכתב כרבע מאה לאחר מכן, "היכרותי הראשונה עם המשוררים".[17] "כשלעצמי", כתב הזליט על הדרשה, "לא הייתי יכול להתענג יותר אילו שמעתי את מוזיקת הסְפֵרוֹת השמיימית. שירה ופילוסופיה נפגשו יחד. אמת ועילוי חבקו, תחת העין והאישור של הדת".[18]

מספר ימים מאוחר יותר הגיע קולרידג' לבית האב והזמין את הזליט לבקר אותו בביתו בנת'ר סטואי שבסאמרסט. הזליט נענה להזמנה, ובמאי 1798 יצא למסע רגלי של שבוע לעבר ביתו של קולרידג'. מעט אחרי שהגיע, הצטרף גם ויליאם וורדסוורת' (אחותו דורותי הייתה כבר שם) והם שהו יחד למשך שלושה שבועות. קולרידג' קרא להזליט פואמות של וורדסוורת' מתוך "בלדות ליריות" – קובץ השירים שבישר את תחילת התנועה הרומנטית בבריטניה, ואשר עדיין לא יצא לאור. הזליט תיאר את המפגש עם השירה הזו כמפגש עם עולם יצירתי חדש: "הרגשתי את הכוח העמוק ואת הפאתוס שהפכו מאז למזוהים עם המחבר הזה; והתחושה של סגנון חדש ורוח חדשה בשירה השתלטה עלי. היה בזה משהו מהאפקט שעולה מהפיכה של אדמה טרייה, או מהנשימה המבורכת הראשונה של האביב".[19] עם זאת, הזליט לא התמלא רק בהערצה. הוא התלהב משירת יורד-הים הישיש, אחד משיריו המפורסמים ביותר של קולרידג', אבל כשקולרידג' הקריא לו את השורות הראשונות של קובלא חאן הזליט לא הבין דבר (בהמשך כתב הזליט את הביקורת השלילית הראשונה על הפואמה, בה הוא טען שקולרידג' הוכיח שהוא "יכול לכתוב שירת נונסנס יותר טוב מכל אדם אחר באנגלית"). עם וורדסוורת' נכנס הזליט לוויכוח פילוסופי, מאחר שלא השתכנע מהתאוריה המטאפיזית של המשורר. וורדסוורת' הגיב לוויכוח בהמשך בשתי פואמות סרדוניות, "Expostulation and Reply" ו-"The Tables Turned".[20]

הזליט חלק על המשוררים בעניינים רבים, אך להיכרותו עם וורדסוורת' וקולרידג' הייתה השפעה מכרעת על התפתחותו האינטלקטואלית. לדבריו, "את זה שההבנה שלי לא נשארה סתומה וגסה, או שלאורך זמן היא מצאה שפה לבטא את עצמה, אני חייב לקולרידג'".[21] לפי דנקן וו, המפגש עם המשוררים היה "הניסיון המכונן בחייו".[22] בהמשך, כשהרגיש הזליט שהמשוררים בגדו בערכי המהפכה, הוא ביקר אותם שוב ושוב בחריפות.

יצירות ראשונות: ציור ופילוסופיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

פילוסופיה: מסה על עקרונות הפעולה האנושית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויליאם הזליט, דיוקן מאת אחיו, ג'ון הזליט

דרך קריאה בכתבים של הובס, לוק, הרטלי (אנ'), הלווטיוס, רוסו ואחרים, הגיע הזליט למה שכשלושה עשורים מאוחר יותר הוא כינה בצניעות "תגלית מטאפיזית, הנתמכת על ידי שרשרת רציפה וקפדנית של נימוקים, עדינה ומקורית כמעט ככל דבר שניתן למצוא אצל יום או ברקלי".[23] על ניסוח תגלית זו עמל הזליט כשבע שנים, ולבסוף פרסמהּ בעילום שם בשנת 1805 כ"מסה על עקרונות הפעולה האנושית" (An Essay on the Principles of Human Action). עיקרה של התגלית היא הטענה ש"השכל האנושי הוא חסר פניות מטבעו, או שמטבעו הוא בעל אינטרס ברווחה של אחרים, באותה הדרך, ומאותם המניעים, שבשלם אנו מונעים לרדוף אחר האינטרס של עצמנו".[24] באמצעות טיעון זה קיווה הזליט לסתור את הטענה שהפעולה האנושית מונעת, לפני הכול, מאינטרס עצמי – טענה שלהבנתו פושה בפילוסופיה המודרנית.

הזליט מתחיל את המסה בהבחנה בין אובייקטים שבהם השכל מעוניין לפי מיקומם בזמן: עבר, הווה ועתיד. היות שהעבר וההווה אינם ניתנים לשינוי, רק העניין של האדם בעתיד קשור לפעולתו הרצונית ולהיותו סוכן (אנ') מוסרי.[24][25] פילוסופים שמאמינים שהאדם אנוכי מטבעו (ובכלל זאת, אלה שדוגלים באגואיזם אתי, הדוניזם או תועלתנות) מניחים עיקרון זה – עיקרון האהבה העצמית – כמובן מאליו, ומנמקים זאת בטענה שהאדם, מטבעו, מגיב לרשמים המיידיים של כאב ועונג שמתעוררים בשכלו. רשמים אלה מעצבים את זהותנו ואת התפיסות המוסריות של האדם לגבי טוב ורוע. לפי גישה זו, כותב הזליט, "הטוב הוא מושג יחסי אך ורק לאדם שנהנה ממנו" ו"יהיה זה עקר לצפות שאהבה או אושר או טוב יניעו אדם לוותר האינטרס של עצמו, כפי שיהיה עקר לנסות להקל על צמאון קשה על ידי מתן מי שתייה לאדם אחר".[26] אלא שגישה זו, לפי הזליט, נטועה בהנחה השגויה שקיים עצמי (אנ') יציב ורציף בזמן, ושהאינטרס של האדם בעתיד של עצמו ושל אחרים מתעצב באותו האופן שבו מתעצב עניינו בעבר ובהווה.[27] הטיעון המרכזי של הזליט סותר את ההנחה הזו ומציב את הדמיון ככישור השכלי שמתווך את היחס של האדם לעתיד:

מה שהוא עתיד, שעדיין לא קיים, לא יכול, בעצמו, לעורר אינטרס כלשהו, או לפעול על השכל בדרך כלשהי, אלא באמצעות הדמיון. המניע המיידי והראשוני, או הדחף שמכווין את השכל לרצות דבר כלשהו, חייב לפיכך, בכל המקרים, להיות תלוי באידיאה שנהגית על ידי הדמיון, ובאידיאה זו בלבד. שכן הדבר עצמו אינו ישות.

המקור באנגלית
But that which is future, which does not yet exist can excite no interest in itself, nor act upon the mind in any way but by means of the imagination. The direct primary motive, or impulse which determines the mind to the volition of any thing, must therefore in all cases depend on the idea of that thing as conceived of by the imagination, and on the idea solely. For the thing itself is non-entity.
— מסה על עקרונות הפעולה האנושית, עמ' 22

טענה זו מובילה את הזליט למסקנה שהאינטרס שלנו לגבי העתיד של עצמנו הוא תמיד תוצר של הדמיון; ומסקנה זו נכונה גם לגבי כל התחושות והאינטרסים שיש לאדם כלפי אחרים. היות שאין לנו גישה ישירה לרשמים של אנשים אחרים, כשאנחנו פועלים ביחס לאחרים רצוננו ופעולותינו ביחס אליהם מתווכים תמיד על ידי הדמיון. במובן זה, אין הבדל בין אינטרס-עצמי לבין אינטרס כללי או כלפי אחרים.[28]

הזליט מניח, בנוסף, שהאידיאות של "הטוב" או "הרע" יכולות בעצמן לעורר תשוקה או רתיעה. מה שמניע אדם לעשות טוב, הוא לא התגובה הפיזית לרושם המיידי שדבר מה יוצר בהווה, אלא הדימוי של הטוב בשכלנו.[29] הדמיון של הטוב הוא שגורם לנו לא להיות אדישים (indifferent) לגבי התוצאות של פעולותינו. אך אנו חסרי פניות (disinterested), במובן שהאובייקט של הפעולות המוסריות שלנו הוא האידיאה המדומיינת של הטוב, ולא רשמי הכאב או העונג הממשיים שלנו או של אחרים. "במובן זה אהבה-עצמית היא במקורה חסרת פניות לחלוטין",[30] ואנו מונעים להיטיב עם עצמנו באותו האופן שבו אנו מונעים להיטיב עם אחרים.

המשמעות של מסקנה זו אינה שהאדם נוטה מטבעו להיטיב תמיד עם אחרים, אלא (בדומה לטיעון של יום) שהאדם נוהג באנוכיות כשהוא אינו מורגל לפתח סימפתיה כלפי אחרים ולדמיין את האינטרס של אחרים. לדוגמה, לפי הזליט, ילדים צעירים נוטים לאנוכיות, לא משום שהם פועלים על פי עיקרון של אהבה-עצמית אקסקלוסיבית, אלא משום שהם אינם מורגלים ואינם יודעים כיצד לדמיין את הטוב של אחרים. מכאן שהאדם אינו אגואיסט או זולתני מטבעו. הרגלים וטיפוח של הנטייה הטבעית לסימפתיה יכולים להביא להתנהגות זולתנית יותר, כשם שהרגלים אחרים יביאו להתנהגות אנוכית.[31][32]

הזליט סיים לכתוב את המסה בסוף 1803 או תחילת 1804, והיא פורסמה בדפוס בשנת 1805. על אף שהמסה לא זכתה להצלחה, ומעטים קראו אותה, הרעיונות שהוא הביע בה נשארו מרכזיים לכתיבה של הזליט בהמשך חייו. מייד לאחר צאת המסה לאור היא זכתה לביקורות מזלזלות בעיתונות, אך בהמשך המאה ה-19 מספר מבקרים הגיבו לה יותר בחיוב. בשנת 1933 פרסמה אליזבת שניידר את הספר הראשון שהוקדש כולו ליצירה של הזליט, ובחלקו התייחס למסה כבסיס לתפיסה האסתטית של הזליט; ובהמשך המאה ה-20 זכתה המסה לתשומת לב רבה יותר.[33]

ציור[עריכת קוד מקור | עריכה]

דיוקן של צ'ארלס לם מאת ויליאם הזליט, 1804

בשנת 1798 החל הזליט להתעניין בציור כמקצוע. אחיו, ג'ון, היה צייר מצליח, בעיקר של דיוקנאות מיניאטוריים. הזליט ביקר בתערוכות בלונדון, והתרשם במיוחד מתערוכה שהציגה ציורים מאוסף אורליאן (אנ'). במסה שכתב מאוחר יותר הוא תיאר את ההשפעה שהייתה לתערוכה זו עליו ועל סגנונו: "החניכה הראשונה שלי למסתורין של אומנות [הציור] הייתה בגלריה אורליאן: היה זה שם שעיצבתי את טעמי, כפי שהוא; כך שאני שייך, ללא תקנה, לאסכולה הישנה של הציור".[34] שני הציירים שהרשימו אותו במיוחד היו אניבלה קראצ'י וטיציאן. הוא החל ללמוד את המלאכה מאחיו, ובשנתיים הבאות קיבל הזמנות לציור דיוקנאות של אישים אמידים, אותם הוא צייר בסגנון רמברנדט.[35] בחורף 1802 הוא יצר דיוקן של אביו, אשר הוצג בקיץ באקדמיה המלכותית ומוצג כיום במוזיאון במיידסטון.[4]

במרץ 1802 נחתמה אמנת אמיין בין צרפת לבריטניה. הזליט נסע לפריז לארבעה חודשים, לשם הוא הוזמן כדי לעבוד בהעתקה של ציורים במוזיאון הלובר.[36] את הביקור בגלריות של הלובר הוא תיאר מאוחר יותר כחוויה של התעלות. הוא סיים להעתיק עשר יצירות בפברואר 1803, בזמן לחזור לבריטניה לפני שקרס השלום בין המדינות.[37]

עם חזרתו לאנגליה היה הזליט לאורח קבוע בביתו של ויליאם גודווין, שם הוא פגש את המשורר והמסאי צ'ארלס לם, שהיה לחברו הטוב. הוא קיבל הזמנות לציור של מספר דיוקנאות, אך באופן כללי התקשה להתפרנס מציור והשתמש בזמנו הפנוי כדי להשלים את המסה על עקרונות הפעולה האנושית. ב-1803 הוא הוזמן לצייר דיוקנאות של וורדסוורת', הארטלי וורדסוורת' (בנו), וקולרידג'. דיוקנאות אלה לא שרדו, אולי משום ששני המשוררים לא חיבבו את התוצאה. פגישה מחודשת זו עם המשוררים הביאה לריב ולמתח בינם לבין הזליט. הנסיבות שהובילו לריב אינן ברורות לחלוטין, אך נראה שהאופי האימפולסיבי ונעדר הנימוסין של הזליט היה אחד הגורמים. קולרידג' כתב על כך: "ויליאם הזליט הוא אדם חושב, עירני ומקורי, עם כישרון רב כצייר... אך הנימוסים שלו הם ב-99 מתוך 100 מקרים דוחים בצורה יוצאת דופן".[38] ייתכן גם שהזליט כעס על קולרידג', על שינוי דעותיו הפוליטיות ועל נכונותו להציג עמדות סותרות בפני אנשים שונים.[39] נטען גם שכשנסע הזליט לוורדסוורת' הוא הסתבך בעימות אלים עם אישה זרה,[40] ושהוא התאהב בדורותי וורדסוורת' והציע לה נישואים (לפי הסיפור היא סרבה),[41] אך לפי ג'ונתן בייטס לא קיימים לכך מקורות אמינים.[4]

בשנת 1804 צייר הזליט את חברו צ'ארלס לם, לבוש חליפה של סנאטור ונציאני. הדיוקן, בסגנון של טיציאן, נמצא כיום בגלריית הדיוקנאות הלאומית בלונדון. דיוקן זה נחשב לציור הטוב ביותר של הזליט. עם זאת, בשלב זה התפכח הזליט מהחלום לפתח קריירה משמעותית כצייר, והוא החל להתמקד בכתיבה של ביקורות ומסות.[4]

עיתונות ופמפלטים (1806–1814)[עריכת קוד מקור | עריכה]

הבית ברחוב יורק מס' 19 בווסטמינסטר, לונדון, היה ביתו של הזליט בשנים 1812–1817. הבית היה בבעלות ג'רמי בנת'ם, ולפני הזליט התגורר בו ג'יימס מיל. ג'ון מילטון התגורר בבית זה מ-1651 עד לרסטורציה. הבניין נהרס ב-1877.

הזליט החל להתרחק מעולם הציור (אף שחזר לצייר למשך תקופה קצרה ב-1811), ואגב כך החל לחפש עבודה כמחבר. ב-1806 הוא הדפיס בהוצאה עצמית פמפלט שקרא לסיום המלחמה עם צרפת.[42] בשנת 1807 הוא פרסם אסופה של קטעים מנאומים בפרלמנט האנגלי, מימי צ'ארלס הראשון עד להווה, וחיבר מאמרים ביוגרפיים קצרים שהציגו את הנואמים.[43] בנוסף, הוא פרסם מספר מאמרים נגד תומאס מלתוס, שהתפרסמו בתחילה במגזין, ולאחר מכן כספר.[44][45] המאמרים תקפו את ההסתמכות של מלתוס על אינטרס עצמי כבסיס לפעולה פוליטית, בהתאם לביקורת של הזליט במסה על עקרונות הפעולה האנושית.[4]

ב-1808 התחתן הזליט עם שרה סטודרט. הם הכירו דרך חברם המשותף, צ'ארלס לם, והחליטו להינשא זמן קצר לאחר מכן. לסטודרט היו שני נכסים והכנסה שנתית של 80 פאונד, שהעניקה למשפחה הצעירה מידה מסוימת של ביטחון כלכלי. הם התגוררו בתחילה באחד מנכסיה בווילטשייר, שם נולד להם בשנת 1809 בן, ויליאם, שבהמשך היה לעורך ומתרגם. לאחר מכן חזר הזליט ללונדון, כדי למצוא מקור פרנסה, בעוד אשתו ובנו נשארו בוילטשייר.[46] בשנת 1812 התקבל הזליט לעבודה ככתב פרלמנטרי של המורנינג כרוניקל (The Morning Chronicle). העבודה הקבועה איפשרה להזליט לשכור בית בלונדון (בעל הבית היה ג'רמי בנת'ם) ולהביא את אשתו ובנו לעיר.

ביקורת תיאטרון וספרות (1814–1820)[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנים 1812–1814 החל הזליט לצבור מוניטין ככתב ומבקר פוליטי, והמאמרים שכתב התפרסמו במספר עיתונים. מאמריו הפוליטיים התייחסו פעמים רבות לקשרים בין אומנות, כוח ופוליטיקה. כך למשל, כשהמשורר רוברט סות'י (אנ') זכה במשרת המשורר המלכותי (Poet Laureate) כתב הזליט: "זה שהיה המשורר של העם לא יהפוך את מר סות'י לפחות מועדף על ידי החצר... הפטריוטיות הנלהבת שלו תשכך בקלות לתוך הזוהר העדין של נאמנות אסירת תודה".[47] בתוך כך החל הזליט לפרסם גם ביקורות תיאטרון. משרת מבקר התיאטרון של הכרוניקל הייתה תפוסה, אך ב-1813 ניצל הזליט הזדמנות לבקר את המבקר, וכך למצב את עצמו כבעל דעה בנושא. המבקר של העיתון, ויליאם מדפורד, קטל את הקומדיות בתיאטרון הבריטי; הזליט ענה בביקורת שהציגה תפיסת עולם רחבה לגבי דרמה וקומדיה, וסיכם ש"הנימוקים של המחבר מבוססים על הבנה שגויה לחלוטין של הדרמה עצמה".[48] בעקבות התגובות החיוביות למאמר הורשה הזליט לפרסם בקביעות ביקורות תיאטרון, שהופיעו לצד אלה של מדפורד.[49] ב-1814 פרש מדפורד והזליט קיבל את המשרה.[4]

בשנים הבאות כתב הזליט מאות ביקורות תיאטרון. כך, לפי ג'ונתן מולרוני, "הזליט עיצב את חוויית התיאטרון בבריטניה יותר מכל כותב אחר בעידן הרומנטי".[50] אחת מנקודות המפתח בהתפתחות הקריירה של הזליט כמבקר היא הביקורת על הופעת הבכורה של אדמונד קין בתיאטרון דרורי ליין, שגילם את שיילוק במחזה "הסוחר מוונציה". הביקורות של הזליט על קין היו מהללות, ולפי ג'ונתן בייטס, באמצעות ביקורות אלה הפך הזליט, במו ידיו, את קין לכוכב.[4][51] הזליט השתמש בביקורות על קין כדי לשנות את הפרקטיקה של ביקורת התיאטרון עצמה - כפי שהשחקן לא נשפט על פי סטנדרטים אוניברסליים, אלא על פי יכולתו להביע את האופי, התחושות והתשוקה של הדמות, כך החוויה הסובייקטיבית של המבקר הפכה לחשובה יותר מסטנדרטים אסתטיים מקובלים.[52]

הכתיבה הסבה להזליט מנוחה מפנים אחרים של חייו. התבוסה של נפוליאון בונפרטה הייתה עבורו מכה פוליטית. הוא היה משוכנע שהמצביא נושא עם כיבושיו את ערכי המהפכה הצרפתית, ועמדותיו הלא-שגרתיות הפכו אותו למבודד יותר פוליטית. יחסיו עם אשתו היו מתוחים. בשנת 1815 נולד לזוג בן נוסף, אך הוא מת שלושה חודשים לאחר לידתו.[4]

בשנת 1816, מתוך צורך כלכלי, החל הזליט לתרום מאמרים לאנציקלופדיה בריטניקה. הוא כתב מאמרים על אמנות יפה,[53] ג'יימס בארי (אנ') ונושאים אחרים.[54]

בשנת 1817 יצאו לאור שני ספרים של הזליט. הראשון היה אסופה בשם "השולחן העגול" (The Round Table), שכללה 40 מסות של הזליט ו-12 של חברו ליי האנט (אנ'). אחד המאמרים החשובים באסופה הוא "On Gusto". הזליט הסביר במאמר זה את המושג "גוסטו", שהיה מרכזי לאופן בו הוא הבין יצירות אומנות ואת תפקידו של המבקר. כך הוא כותב: "גוסטו באומנות הוא כוח או להט שמגדיר כל אובייקט... כמעט שאין אובייקט משולל ביטוי לחלוטין, נטול אופי של כוח ששייך לו, קישור כלשהו עם עונג או כאב: ובמתן אמת זו של אופי מתוך האמת של התחושה, אם במידה הגבוהה ביותר או הנמוכה ביותר, אבל תמיד במידה הגבוהה ביותר שלה הסובייקט יכול, טמון הגוסטו".[55] מושג זה היה למשמעותי ביותר עבור המשורר הרומנטי ג'ון קיטס, שהעריך מאוד את האסופה.[56]

הספר השני שיצא ב-1817 הוא Characters of Shakespear's Plays, סקירה ביקורתית של כל המחזות של שייקספיר.[57] המילה "characters" בכותרת לא מתייחסת רק לדמויות במחזות, אלא גם לאופי של המחזות עצמם.[4] בהקדמה לספר ביקר הזליט את ההקדמה לשייקספיר מאת סמואל ג'ונסון וצידד בטענה של אלכסנדר פופ, שהדמויות במחזות של שייקספיר אינן ארכיטיפים, אלא אינדיבידואלים כמו בחיים עצמם. בניגוד לג'ונסון, הזליט שם דגש על הטרגדיות של שייקספיר, יותר מאשר על הקומדיות. הספר היה ראשון מסוגו - בעוד שלפני כן התפרסמו אנתולוגיות של המחזות ומסות עליהם, הספר של הזליט היה הראשון שהוקדש כולו למאמרי ביקורת על כל אחד מהמחזות של שייקספיר. זה היה גם הספר הראשון של הזליט שנמכר היטב והביא לו מידה של רווחה כלכלית. המהדורה הראשונה נמכרה כעבור שישה שבועות ומהדורות נוספות הודפסו בהמשך. בינואר 1818 התפרסמה ב-Quarterly Review ביקורת קטלנית בעילום שם, שתקפה את ההתייחסות של הזליט לג'ונסון וקבעה ש"הידע של מר הזליט לגבי שייקספיר והשפה האנגלית שווה בדיוק לטוהר של מידותיו המוסריות ולעומק הבנתו". הביקורת החלישה את קצב המכירות של הספר והזליט ענה בביקורת שלו על ויליאם גיפורד, עורך המגזין, בה הוא האשים אותו בהיותו מבקר מטעם הממשלה.[58] לעברית תורגמו מתוך הספר המסות על מקבת' והמלט.

בשנת 1818 פרסם הזליט אסופת מסות נוספת, A View of the English Stage, שעסקה בביקורת על אומנות המשחק. הוא כתב ביקורות על קין, ג'ון פיליפ קמבל, שרה סידונס ואחרים.[4][59]

הרצאות (1818–1820)[עריכת קוד מקור | עריכה]

בד בבד עם עיסוקו בביקורת תיאטרון, המשיך הזליט לפרסם מאמרים שקישרו בין העולם הפוליטי לבין עולם היצירה הכתובה. בטון תקיף, הוא ביכה את מה שראה כעצימת עין של המשוררים אל מול חזרה של אירופה לחיק העריצות. לדוגמה, במאמר "העיתונות - קולרידג', סות'י, וורדסוורת' ובנת'ם" מינואר 1818, תקף הזליט את שלושת המשוררים (קולרידג',וורדסוורת' וסות'י), שלתפיסתו הפנו עורף למאבק למען חירות האדם. בניגוד למשוררים הוא שיבח את "הפילוסופים", בדמותו של בנת'ם, על כנותם ונכונותם להסתכל למציאות בעיניים.[60] מאמר זה ואחרים נכתבו מתוך גישה בלתי מתפשרת ותחושת הבגידה שהותירו בו "המשוררים", ידידיו לשעבר. הם הותירו את קולרידג' פגוע וכועס, על מה שראה ככפיות טובה מצד הזליט.[59] הביקורות המושחזות של הזליט הפכו אותו עצמו למטרה לחיצי ביקורת וסאטירה מצד כותבים שמרנים, במיוחד ב"מגזין אדינבורו" של בלקווד.[61]

בינואר 1818 החל הזליט להרצות על נושאים בספרות ותיאטרון במכון סארי. מקבץ ההרצאות הראשון נקרא "הרצאות על המשוררים האנגלים". הפרויקט היה שאפתני והחל בהרצאה "על שירה באופן כללי". הזליט לא היה אורטור מנוסה, וחלק מהשומעים מצאו עצמם אבודים בתוך ההרצאה; אבל עבור מספר משוררים צעירים, ביניהם ג'ון קיטס ופיטר ג'ורג' פטמור, היא הייתה מלאת השראה.[62] משם המשיך הזליט להרצאות על ג'פרי צ'וסר, אדמונד ספנסר, שייקספיר ומילטון ("ארבעת השמות הגדולים ביותר בשירה האנגלית... כמעט שאין אחרים שיכולים שיכולים באמת להתחרות איתם"[63]); משם הוא המשיך למשוררים כגון ג'ון דריידן, אלכסנדר פופ ואחרים, תוך שהוא מתייחס גם לג'ונתן סוויפט. ההרצאה השמינית והאחרונה הייתה על משוררים בני זמנו. בהרצאה זו הוא תיאר את האסכולה של וורדסוורת' וקולרידג' ("אסכולת האגמים") כתנועה חדשנית ומקורית שצמחה מתוך המהפכה הצרפתית, אך הוא לא חסך מהם גם ביקורת (לגבי קולרידג' הזליט ציטט מהמחזה יוליוס קיסר: "האם יש כאן חבר יקר של קיסר? לו אני אומר שהאהבה של ברוטוס לקיסר לא הייתה פחותה משלו").[64][65][4] ההרצאות פורסמו באותה שנה כספר, שהיה המצליח ביותר מבין ספריו בימי חייו. בתוך חודשים הופיעה גם מהדורה אמריקאית בפילדלפיה.[66]

בשנת 1819 החל הזליט בסדרת הרצאות שנייה, "על המחברים האנגלים הקומיים" (On The English Comic Writers). ההרצאה הראשונה נפתחה באמירה כללית על צחוק ודמע: "האדם הוא החיה היחידה שצוחקת ובוכה; שכן הוא החיה היחידה שההבדל בין הדברים כפי שהם לדברים כפי שהם אמורים להיות מכים בה. אנו בוכים על מה שמסכל את חפצי ליבנו או חורג מהם בעניינים רציניים; אנו צוחקים ממה שרק מאכזב את ציפיותנו בעניינים פעוטים [...] להסביר את הטבע של הצחוק והדמע זה להבהיר את המצב של החיים האנושיים, שכן באופן מסוים החיים מורכבים משני אלה".[67] משם הוא המשיך לדיון על הגורמים לצחוק ועל ההבדל בין הומור לשנינות: "הומור הוא תיאור של המגוחך כפי שהוא בעצמו; שנינה היא חשיפה שלו, באמצעות השוואה או ניגוד בינו לבין משהו אחר. הומור הוא... תוצר של טבע ותאונה; שנינה היא תוצר של אומנות ודמיון".[68] משם המשיך הזליט, בשבע ההרצאות הנותרות, לדיון על ההיסטוריה של ההומור האנגלי, משייקספיר ובן ג'ונסון עד קומדיות בנות זמנו. כחלק מההרצאות עסק הזליט גם ביצירות שאינן כתובות, כגון הציורים של ויליאם הוגארת. גם הרצאות אלה יצאו כספר, ולפי ג'ונתן בייטס היה זה הספר הראשון שהציג היסטוריה ביקורתית של הקומדיה האנגלית.[4]

סדרת ההרצאות השלישית והאחרונה שנשא הזליט היא על "הספרות הדרמטית של העידן האליזבתני". בהרצאות אלה התמקד הזליט בעידן של שייקספיר, אך מיקד את תשומת הלב ב"אורות המבהיקים" האחרים של התקופה. הרצאות אלה היו פחות מוצלחות מהקודמות. הזליט עצמו, שבתקופה זו נאבק כלכלית ונאבק עם נישואיו הכושלים, נשמע מובס ומיוסר בסיומן. עם זאת, כמו ההרצאות הקודמות, גם הרצאות אלה פורסמו כספר, והן זכו למספר ביקורות חיוביות.[69]

מסות פוליטיות (1819)[עריכת קוד מקור | עריכה]

תוך כדי שעסק בהרצאות המשיך הזליט לפרסם מסות פוליטיות במגזינים שונים. אסופה של מסות פוליטיות שפורסמו קודם לכן בעיתונות, "מסות פוליטיות, עם רישומים על דמויות ציבוריות" (Political Essays, with Sketches of Public Characters), הופיעה ב-1819. המסות באסופה מביעות את העמדות הרפובליקניות והרדיקליות של הזליט. הזליט התקשה בתחילה למצוא מוציא לאור שיסכים להדפיסן, אך לבסוף מצא את ויליאם הון (William Hone), שבעצמו לא בחל ביצירת מחלוקת ציבורית ובפוליטיקה רדיקלית.

בפתח הדבר של האסופה, הציג הזליט את עצמו כידיד החירות ואויב העריצות.[70] עיקרון זה מוביל להתנגדות למלוכה בבריטניה ובצרפת: "אני לא פוליטיקאי, ועוד פחות מזה איש-מפלגה: אבל יש בי שנאה לעריצות, ובוז לכליהָּ; ואת התחושה הזו הבעתי לעיתים קרובות ובאופן תקיף ככל שיכולתי... אני מכחיש שחירות ועבדות הם מושגים ברי-המרה, שצדק ועוון, אמת ושקר, שפע ומחסור, הנוחות והעליבות של העם, הם עניינים שראויים לאדישות... אני לא מאמין בדוקטרינה של זכות אלוהית, בין אם מדובר בשושלת סטויארט או שושלת בורבון; ואני לא יכול להביא עצמי לתמיכה בבזבוז העצום של דם ואוצר, על ידי המשפחה שהחליפה את האחת במדינה זו כדי להשיב את האחרת בצרפת".[71] באותה המידה של להיטות מסביר הזליט את תמיכתו הבלתי-מסויגת בנפוליאון בונפרטה: "אם בונפרטה היה כובש, הוא כבש את הקשר הנורא בין מלכים נגד הזכות המופשטת של המין האנושי להיות חופשי... אם הוא היה שאפתן, גדולתו לא התבססה על מסירה ללא תנאים של זכויות האדם הטבעיות... אם הוא היה שרירותי ועריץ... הוא לא יכול היה להפוך לטיראן מכוח זכות אלוהית. העריצות בו לא הייתה מקודשת; היא לא הייתה נצחית; היא לא הייתה באופן מיידי קשורה בליגה של חברות עם טיראניות אחרות; היא לא הייתה מבוססת על האישור מצד חוקי הדת והמוסר".[72]

האסופה משקפת את העניין של הזליט בנושאים ואישים שונים בפוליטיקה בת זמנו. מספר מאמרים בה מביעים סלידה מאמנות מגויסת, במיוחד כלפי המשורר הלאומי רוברט סות'י (אנ'). מאמרים אחרים דנים בחופש העיתונות, בפוליטיקה האוטופית של רוברט אוון ובכלכלה הפוליטית של תומאס מלתוס, שלשתיהן התנגד הזליט, בביקורת על פוליטיקאים שמרנים, כגון ויליאם פיט הבן ואדמונד ברק, ובנושאים כלליים, כגון "מהו העם?". גם באסופה זו תקף הזליט את וורדסוורת' וקולרידג'. הוא אף כלל באסופה מאמר ישן של קולרידג' עצמו, שביטא עמדות בהם המשורר תמך בעבר, ואשר עתה הוא היה רחוק מהן.[73]

שיחות מסביב לשולחן (1821)[עריכת קוד מקור | עריכה]

באפריל 1821 התפרסם, Table-Talk, or Original Essays, ספר מסות של הזליט, בשני כרכים. הכותרת "Table-Talk", הייתה גם שמו של הטור של הזליט ב-The London Magazine, שיוסד מחדש ב-1820 על ידי ג'ון סקוט והיווה במה לגדולי תנועת הרומנטיקה האנגלית. עם זאת, עיקר המסות בספר לא פורסמו לפני יציאתו לאור. המאמרים בספר עסקו בנושאים מגוונים, כמו אומנות ("על העונג בציור"), טבע ("על יציאה למסע"), ביקורת ("על הביקורת"), פסיכולוגיה ("על מחשבה ופעולה"; "על פחד ממוות"), ופוליטיקה ("על גופים תאגידיים").[74] חלקם עסקו בנושאים טריווייאלים לכאורה, אך הדיון בנושאים אלה משמש כפתח לדיון רחב יותר. לדוגמה, "הלהטוטנים ההודים" (The Indian Jugglers), פותח בדיון על להטוטנות ומסיים במחווה לשחקן החמישיות (אנ') ג'ון קוואנו; אך בתוך כך המאמר דן בנושאים רחבים יותר, כמו ההבדל בין עילוי יצירתי לכישרון.[75]

מסות אלה נחשבות לעיתים לפסגת יצירתו.[74] עם זאת, בשלב זה רכש לעצמו הזליט אויבים רבים, והביקורות על הספר שיקפו ברובן את דעתם השלילית של המבקרים על הזליט עצמו. המסות של הזליט ב"שיחות מסביב לשולחן" נטו לביקורת עוקצנית ומושחזת, והוא לא בחל בביקורת גם כלפי חבריו. את ליי האנט הוא כלל ברשימת ה"אנשים עם רעיון אחד" במסה בשם זה. על פרסי ביש שלי הוא כתב שהוא מואשם תדיר ביוהרה, אך אשמתו האמיתית היא קלות ראש. עבור אנשים כמוהו "לזכות בדעת הקהל באמצעים הוגנים זה דרך תפלה ומשעממת לפופולריות... אגואיזם, כעס, פריקת עול, רפות העקרונות... היא דבר גרוע לכל אחד, ובמיוחד לפילוסוף שמקדם רפורמות".[76] עם ביקורות מעין אלה מצא את עצמו הזליט מבודד מתמיד. האנט השיב לו במכתב, שהוא היה יכול למצוא מקום טוב יותר למתקפות מרירות עליו ועל חבריו.[77][74]

"הקרב" (1822)[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1822 פרסם הזליט את אחד ממאמריו הידועים ביותר, "הקרב" (The Fight), שסיקר קרב איגרוף בין שניים מהמתאגרפים הידועים ביותר באותה תקופה, טום היקמן (שהיה מוכר בשם גז-מן) וביל ניט. מאז 1750, איגרוף היה לא חוקי באנגליה; זה היה ספורט ברוטלי – המתאגרפים לא עטו כפפות או מגנים כלשהם, והעימות נמשך בדרך כלל עד שאחד המתאגרפים התמוטט. זה היה גם ספורט פופולרי מאוד. יותר מ-22,000 איש צפו בקרב שהזליט סיקר.[78][79] הזליט גילה את המקום הסודי והזמן בו עמד הקרב להתרחש: בהנגרפורד שבברקשייר, כ-100 ק"מ מלונדון, ב-11 בדצמבר 1821. הוא החליט ברגע האחרון לנסוע לשם (באמצעות עגלת הדואר שנסעה לבאת') כדי לכתוב מאמר שיסקר את האירוע ואת התרבות הקשורה בו.

לפי דנקן וו, הזליט המציא במאמר את טור פרשנות הספורט המודרני, כפי שאנו מכירים אותו.[80] לפי טום פאולין, "הקרב" הוא "חקירה של מה שמכונה היום תרבות פופולרית",[2] וגם מטאפורה לספרות ולעיתונות פולמית.[81]

אירועי ספורט אמנם סוקרו לפני כן בעיתונות, אך הסיקור השגרתי היה יבש וקצר. הזליט, מנגד, כתב תיאור מלא של הקרב, שנועד לתת לקוראים את התחושה שהם עצמם חוזים בו. המאמר נפתח בתיאור הדרך בה הגיע הזליט לאירוע. לאחר מכן פונה הזליט לקוראים, באופן שמזמין אותם להצטרף אליו לאירוע: "קורא, האם אי פעם חזית בקרב? אם לא, יש עוד הנאה שמצפה לך". התיאור הפרטני לא מתמקד רק בקרב עצמו, אלא גם בתרבות סביבו, התגובות של הקהל, הציפיות של המהמרים, והמחשבות של הכותב.

פרשת אהבים, Liber Amoris ונישואים שניים (1823–1824)[עריכת קוד מקור | עריכה]

המצב הכלכלי הדחוק וקשיים בנישואים הובילו את אשתו של הזליט, שרה סטודרט, לעזוב את הבית יחד עם בנם בשנת 1819. הזליט עבר לגור בבית אחר, שם בתו של בעל הבית, שרה ווקר, עזרה בניהול משק הבית. הזליט התאהב בווקר, והשניים החלו לנהל מערכת יחסים של פלירטוטים אינטימיים. בשנת 1822 החליט הזליט להתגרש מאשתו כדי שיוכל לשאת את ווקר לאישה. החוק באנגליה לא התיר נישואים אחרי גירושים, ולכן הוא תכנן להתגרש בסקוטלנד. לצורך כך הוא עבר לגלאזגו בתחילת השנה, ולאחר מכן לאדינבורו. ביולי, כשהסתיים תהליך הגירושים והוא חזר ללונדון, הוא גילה שווקר מנהלת מערכת יחסים עם דייר אחר, מר טומקינס, איתו היא הייתה ביחסים במקביל ליחסיה עם הזליט. הזליט לא ידע זאת, אך לווקר וטומקינס נולד ילד משותף. הוא ניסה להחזיר את ווקר לזרועותיו, אך ללא הואיל.[4]

הפרשה הותירה את הזליט במצב נפשי רעוע. מהמכתבים של חבריו עולה עיסוק אובססיבי בתחושותיו כלפיה ובתחושה שהוא קורבן לבגידה. לבסוף החליט הזליט להעלות את סיפור האהבים על הכתב בספרו Liber Amoris, or the New Pygmalion ("ספר האהבה, או הפיגמליון החדש") משנת 1823. הספר מחולק לשלושה חלקים: הראשון הוא שחזור של דיאלוגים בין הזליט לווקר; השני מכיל מכתבים ערוכים בין הזליט לחברו פאטמור בעניין פרשת האהבים; והחלק השלישי מכיל מכתבים באותו הנושא לג'יימס שרידן נולס (אנ'). הזליט מציג את עצמו בספר באופן כן וחשוף, תוך הצגת צדדים בהתנהגותו שחרגו מהמקובל בחברה. במידה רבה הוא מציג את עצמו כמי שהולך אחרי תשוקה בעיניים עצומות, מבלי להבחין במציאות ובטבע האמיתי של האישה בה התאהב.

הזליט פרסם את הספר בעילום שם, ובפתיח נכתב שהספר הוא פרי עטו של אדם מצפון בריטניה שמת בהולנד. עם זאת, הזליט סיפר את השתלשלות העניינים לאנשים רבים, וזהות של המחבר הייתה ברורה לכל. הספר סיפק תחמושת רבה למבקריו. מרבית הקוראים התייחסו לסיפור כסקנדל שאינו ראוי לדפוס. כמה מחבריו של הזליט עמדו לצידו, אך בהתחשב בנושא הספר גם תמיכתם הייתה רפה.[82] במאה ה-20 התגובות לספר היו מעורבות. טום פאולין טען שהספר משול למעשה התאבדות ציבורית שכשל בהשגת אפילו רגע אחד של אותנטיות. גרוגורי דארת, מנגד, הכתיר אותו כסיפור "החזק ביותר של אהבה נכזבת בספרות האנגלית". דנקן וו קבע שהספר הוא הניסיוני והאמיץ ביותר מבין כתביו של הזליט וצפה שבעתיד יזכה למעמד של קלאסיקה רומנטית.[83][84][85][86]

הזליט נותר פגוע ומעורער מהפרשה ומהביקורות על הספר. מרי שלי כתבה על פגישתה עם הזליט באותה שנה: "מעולם לא הוכיתי בכזו תדהמה – כחוש, קודר, שיערו מפוזר, עצמות לחייו בולטות – לולא שמעתי את קולו וראיתי את חיוכו, לא הייתי מזהה אותו – החיוך שלו הביא דמעות לעיני, זה היה כמו קרן אור שמאירה את ההריסות המלנכוליות ביותר".[87]

בהדרגה הוא חזר לכתוב למגזינים שונים, ואף הוציא אסופה של מסות קצרות על אומנות (Sketches of the Principal Picture Galleries of England). עוד ב-1823 הוא פגש את איזבלה ברידג'ווטר, אלמנה סקוטית שמעט ידוע עליה או על הרקע שלה. השניים התחתנו בסקוטלנד ב-1824. לברידג'ווטר הייתה הכנסה עצמאית של 300 ליש"ט בשנה, כך שהנישואים הקלו במידת מה על מצבו הכלכלי של הזליט. הם נפרדו ב-1827.[88]

רוח התקופה (1825)[עריכת קוד מקור | עריכה]

הזליט ב-1825 בערך, איור מאת ויליאם ביוויק

בשנת 1824 החל הזליט לפרסם טור חדש ב-New Monthly Magazine, שהתמקד בכל טור בדמות בולטת אחרת ויצר מעין "דיוקן" כתוב שלה. המסות שכתב במסגרת סדרה זו קובצו יחד בספר The Spirit of the Age: Or, Contemporary Portraits (רוח התקופה: או, דיוקנאות בני זמננו).

הדמות הראשונה שסקר הזליט היא הפילוסוף ג'רמי בנת'ם. להזליט הייתה מידה של הכרות אישית עם בנת'ם, שהיה לתקופה בעל הבית ששכר, והוא שילב במסה פרטים על בנת'ם כאדם. במרכז המסה ישנה ביקורת על הגישה התועלתנית ועל מקוריותה. לפי הזליט "בנת'ם הוא לא המחבר הראשון... שהניח את עיקרון התועלת כיסוד לחוקים צודקים, ולכל שימוש פוליטי ומוסרי בתבונה", אם כי הוא הפילוסוף שיישם את עיקרון התועלת באופן העקבי ביותר. הבעיה היא שהוא "הרחיק מידי בנקודת המבט היחידה הזו, ולא נתן די מקום לשונות של הטבע האנושי". בנת'ם, לפי הזליט, "הוא לוגיקן גדול, ובנסיבות אלה הוא הובל לחשוב שהאדם הוא חיה רציונלית", אך "גישה זו אינה מחזיקה מים".[89][90]

באופן דומה משרטט הזליט בספר "דיוקנאות" של עשרים וארבעה אישים נוספים בני זמנו, ואגב כך הוא יוצר תמונה של "רוח התקופה". בין האישים האחרים שסקר היו ויליאם גודווין, סמואל טיילור קולרידג', וולטר סקוט, לורד ביירון, ויליאם וורדסוורת', תומאס מלתוס, וושינגטון אירווינג, ויליאם וילברפורס וג'ורג' קנינג.

"רוח התקופה" היה אחד הספרים המצליחים ביותר של הזליט,[91] ויש שמחשיבים אותו לספרו הטוב ביותר.[92][4]

מסות אחרונות, החיים של נפוליאון ומותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר הנישואים יצאו הזליט ואשתו השנייה לטיול בצרפת ואיטליה. בפריז נפגש הזליט עם סטנדל, שהעריך את עבודתו והביא לתרגום של מספר ממסותיו לצרפתית. את המסע תיאר הזליט במכתבים שפורסמו במורנינג כרוניקל ולאחר מכן באסופה "הערות על מסע לצרפת ואיטליה" (Notes of a Journey through Italy and France) משנת 1826. אסופה נוספת של מסות בשני כרכים, The Plain Speaker, הופיעה באותה שנה. היא כללה מסות שפורסמו בעיתונות בשנים הקודמות וכן מסות חדשות שלא פורסמו בעבר. אחת המסות באסופה זו, "על העונג שבשנאה" (On the Pleasure of Hating) מסגירה את התחושות הקשות של הזליט כלפי העולם, חבריו ובדידותו הגוברת. "הטבע", כותב הזליט, "נראה כעשוי מאנטיפתיה: בלי משהו לשנוא, אנו נאבד את המקור למחשבה ופעולה". לגבי עצמו הוא מודה, "רבתי כמעט עם כל חברי (הם עשויים לומר שזה בגלל מזגי הרע, אבל) הם רבו גם זה עם זה... הם התפזרו, כמו שלג דאשתקד". המסה מסתיימת באווירה של מרה שחורה:[93]

"באשר לדעותיי בעבר, נמאס לי מהן בכל ליבי... לימדו אותי לחשוב, והייתי מוכן להאמין, שהגאונות אינה סרסורית, שהמידה הטובה אינה מסכה, שהחירות אינה שם, שכס האהבה הוא בלב האדם. כעת, היה לי אכפת אך מעט אם היו מילים אלה נמחקות מהמילון... בראותי את כל זה, ובפורמי את קורי החיים האנושיים לחוטים השונים של רשעות, זדון, פחדנות, אי-רגישות והיעדר-הבנה, או אדישות כלפי אחרים ובורות לגבי עצמנו... האם אין לי סיבה לשנוא ולתעב את עצמי? בהחלט יש לי, ובעיקר על כך שלא מספיק שנאתי ותיעבתי את העולם".

מסה נוספת שפורסמה בקובץ, "על הקנאה" (On Envy), מציגה דיאלוג בין H ל-N. זו הייתה המסה הראשונה שהציגה שיחות בין הזליט לבין הצייר ג'יימס נורת'קוט. בהמשך פרסם הזליט סדרה של שיחות כאלה, תחת הכותרת "Boswell Redivivus" ("בוזוול קם לתחייה"), שקובצו לספר ב-1830.[94]

מצבת זיכרון להזליט, במקום קבורתו, כנסיית סנט אן בסוהו שבלונדון. המצבה הוקמה ב-2003, לאחר קמפיין לשיקום מעמדו.

אף אחד מהפרסומים בשנותיו האחרונות של הזליט לא זכו להצלחה במכירות, זאת על אף ש-The Plain Speaker נחשב לאחד מספריו הטובים ביותר. הזליט היה נתון כל הזמן בבעיות כלכליות, שככל הנראה הובילו גם לפרידתו מאשתו השנייה, ובעיות הבריאות שהציקו לו כל חייו החמירו וטרדו כל העת את מנוחתו.[95] עיקר מרצו הופנה לארבעה כרכים על "חייו של נפוליאון". הפרויקט השאפתני נידון לכישלון מלכתחילה. וולטר סקוט פרסם ביוגרפיה של נפוליאון זמן קצר לפניו, והספר של הזליט לא הצטיין במקוריות יתרה. שני הכרכים הראשונים יצאו לאור בפברואר 1828 וזכו לתגובות צוננות מהמבקרים. המוציאים לאור פשטו את הרגל זמן קצר אחרי הפרסום, כך שבעבור הספר לא קיבל הזליט תמורה כלשהי. שני הכרכים האחרונים פורסמו סמוך למותו. לפי ג'ונתן בייטס, "'החיים [של נפוליאון]' היא העבודה הכי פחות מקורית של הזליט, שכן היא מכילה בעיקר תרגום ופרפרזה על ספרי היסטוריה וביוגרפיה צרפתיים שונים".[4]

בפברואר 1828 פרסם הזליט את המסה "פרידה מכתיבת מסות", בה הוא הבהיר שהכתיבה כבר לא מסבה לו הנאה כלשהי. עם זאת, הצורך הכלכלי הכריח אותו להמשיך לכתוב ולפרסם מסות רבות במגזינים השונים. הוא כתב מאמר מחווה ל"הזיות של מטייל בודד" של רוסו, שהיה למעשה מאמר פרידה מווינטרסלו, היישוב הכפרי שבו הוא נהג לשהות, לטייל ולכתוב מאז ימי נישואיו הראשונים. ב-1829 הוא ביקר שוב בווינטרסלו, ושהה שם יחד עם אשתו לשעבר ובנו. למרות הפרידה הקשה, הוא נשאר בקשר מתמיד עם שניהם ותמך בהם ככל יכולתו.[96] בפברואר 1830 נפל הזליט קורבן להונאה כספית שהביאה לחובות ולמעצרו. הוא שוחרר בתנאי שבכל שבוע ישלם סכום שבקושי רב יכול היה להרשות לעצמו. במרץ הוא כתב, במסה "בדידות לונדונית": "בלונדון ניתן להשיג כל דבר בעבור כסף; ודבר אחד ניתן להשיג בלעדיו. דבר זה הוא בדידות".[97]

שלט המציין את אחד הבתים בהם גר הזליט בלונדון

המעצר והמצוקה הכלכלית החמירו את בעיות הבריאות של הזליט, וביוני הוא רותק למיטתו וקיבל מרשם של אופיום. על הזיותיו וחוליו הוא כתב מסה, "The Sick Chamber". מהפכת יולי הייתה עבורו נחמה. באוגוסט חלה החמרה במצבו, ככל הנראה כתוצאה מכולרה. בנו וחבריו סעדו אותו. כל העת הוא נאלץ לכתוב מכתבי תחינה לחברים, בהם ביקש עזרה כספית. ב-18 בספטמבר 1830 הוא נפטר בביתו בסוהו כשבנו ושלושה מחבריו לצדו. כדי לעמוד בתשלומים ולנסות לשלם את חובותיו, הכין מראש הזליט מאמרים שהמשיכו להתפרסם גם בזמן שהיה מרותק למיטתו. שני מאמרים פורסמו בבוקר שלאחר מותו, אך הוא מת עני ובחובות.[98]

מורשת והנצחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תיאטרון הזליט במיידסטון

לאחר מותו, במאה ה-19, זכה הזליט להערכה רבה כאחד המסאים החשובים בדורו וכדמות מרכזית בתנועה הרומנטית הבריטית, זאת על אף שהמוניטין שלו מעולם לא השתקם מפרשת האהבים שפרסם בעצמו ב-Liber Amoris. בנו ונכדו דאגו לפרסום של אסופות מכתביו לאחר מותו. בשנים 1902–1906 פורסמה מהדורה של 13 כרכים עם כתביו. בשנות ה-30 של המאה העשרים ערך פי. פי. האו (P. P. Howe) מהדורה מלאה של כל כתביו ב-21 כרכים.

על אף ההערכה כלפיו, דמותו של הזליט המשיכה לעורר רגשות מעורבים אצל הקוראים. וירג'יניה וולף ייחסה את התחושות שמעוררת הקריאה במאמריו של הזליט – "בוודאי", היא כתבה, "אף אחד לא יכול לקרוא את הזליט ולהחזיק בעמדה פשוטה ובלתי-מורכבת כלפיו" – לכנות והשקיפות בכתיבתו, שיוצרת היכרות אינטימית עם הכותב:[99]

אם מישהו היה פוגש את הזליט, ללא ספק הוא היה מחבב אותו, על פי העיקרון של הזליט עצמו ש'אנחנו לא יכולים לשנוא מישהו שאנחנו מכירים'. אבל הזליט מת כבר לפני מאה שנים, והשאלה היא אולי עד כמה אנחנו יכולים להכיר אותו כדי להתגבר על תחושות הסלידה האלו, הן אישיות והן אינטלקטואליות, שכתיבתו עדיין מעוררת בחריפות כה רבה. שכן הזליט – וזו אחת ממעלותיו – אינו אחד מאלה שמדשדשים בערפל ואז מתים מחוסר החשיבות של עצמם. מסותיו הן לחלוטין הוא עצמו. אין לו ריסון ואין לו בושה. הוא אומר לנו בדיוק מה הוא חושב, והוא אומר לנו... בדיוק מה הוא מרגיש... הייתה לו מודעות חזקה לקיום של עצמו, שכן לא עבר יום בלי שיפגע מאיזו דקירה של שנאה או של קנאה כלשהי, איזה ריגוש של כעס או עונג[;] אנחנו לא יכולים לקרוא אותו לאורך זמן מבלי לבוא במגע עם דמות סינגולרית כלשהי – זועף אך גבה נפש; רשע אך אצילי; אנוכי באופן אינטנסיבי, אך נתון להשראה של התשוקה הכנה ביותר לזכויות ולחירויות של המין האנושי.

המקור באנגלית
Had one met Hazlitt no doubt one would have liked him on his own principle that "We can scarcely hate anyone we know". But Hazlitt has been dead now a hundred years, and it is perhaps a question how far we can know him well enough to overcome those feelings of dislike, both personal and intellectual, which his writings still so sharply arouse. For Hazlitt — it is one of his prime merits — was not one of those noncommittal writers who shuffle off in a mist and die of their own insignificance. His essays are emphatically himself. He has no reticence and he has no shame. He tells us exactly what he thinks, and he tells us — the confidence is less seductive — exactly what he feels. As of all men he had the most intense consciousness of his own existence, since never a day passed without inflicting on him some pang of hate or of jealousy, some thrill of anger or of pleasure, we cannot read him for long without coming in contact with a very singular character — ill-conditioned yet high-minded; mean yet noble; intensely egotistical yet inspired by the most genuine passion for the rights and liberties of mankind.
— "ויליאם הזליט", מאת וירג'יניה וולף

וולף שיבחה גם את סגנון הכתיבה של הזליט: "היה לו – אף אחד לא יכול להכחיש זאת – את אחד המוחות הטובים ביותר, והוא כתב ללא ספק את סגנון הפרוזה הטוב ביותר בזמנו";[99] אך היא כתבה מילים אלה בשנות ה-30 של המאה ה-20, התקופה בה החלה לדעוך ההתעניינות בהזליט. לפי ג'ונתן בייטס, דעיכה זו קשורה להשפעה של פרנק ריימונד ליוויס ות"ס אליוט.[4] סיבה אחרת עשויה להיות הדעיכה של המסה, מהזן שכתב הזליט, כסוגה ספרותית.[100] ייתכן גם שלפגיעה במוניטין של הזליט בעקבות הסקנדל שעורר Libre Amoris הייתה השפעה על העניין בכתיבתו. פרשה זו המשיכה לעורר עניין: בשנת 1977 הופק סרט הטלוויזיה "הזליט מאוהב" (Hazlitt in Love) על יחסיו עם שרה ווקר, ושלושה רומנים נכתבו בהשראתה.[4]

בסוף המאה העשרים החלה התעניינות מחודשת בהזליט. לפחות בחלקה, מגמה זו התהוותה בעקבות מאמץ מודע "להחיות" את המוניטין של הזליט ואת העניין של קוראיו הפוטנציאליים. מנהיג מפלגת הלייבור בבריטניה, מייקל פוט, כתב בספרו Debts of Honour מ-1980 שהזליט "נתן לשמאל האנגלי פרספקטיבה ופילוסופיה רחבת הקף כזו שנתן ברק לימין".[101] הוא ייסד את "חברת הזליט" (Hazlitt Society), שכללה מספר אינטלקטואלים בעלי שם, כגון אנתוני קליפורד גריילינג (אנ'), טום פולין (אנ') ודנקן וו, שהוציאו בעשור שבין 1998 ל-2008 לפחות ארבע ביוגרפיות של הזליט, מספר מהדורות של כתביו ומספר מחקרים על כתיבתו.[102] בנוסף, החברה מוציאה לאור את כתב העת The Hazlitt Review.

ההערכה המחודשת להזליט התמקדה בהבטים שונים של יצירתו וסגנונו. לפי רוקסן קוולו, הנרטיב החדש לגבי סגנונו של הזליט נוטה להציג תמונת מראה של הביקורת שספג הזליט בימי חייו מצד שמרנים: בעוד שהמבקרים במאה ה-19 זלזלו בשימוש של הזליט בשפת יום-יום לא פורמלית ובסלנג, פרשניו כיום חוגגים את השפה של הזליט כמפנה רדיקלי ו"נבואי" מקונוונציות הכתיבה הנהוגות, באופן שבישר את סגנון הביקורת המודרנית.[103] בביוגרפיה שכתב על הזליט, הכתירו דנקן וו כ"אדם המודרני הראשון", הן מבחינת תפיסת עולמו הרומנטית והן מבחינת חלוציותו בשדה הכתיעבה הביקורתית והעיתונאית:

הרומנטיקה היא המקום שבו מתחילה העת המודרנית, והזליט היה נציגה הרהוט ביותר. בפרשנותו של בני זמנו, הוא מדבר אלינו לגבי עצמנו – על התרבות והעולם שבהם אנו חיים כיום. אולי ההתפתחות החשובה ביותר בזמנו, המדיה המודפסת, שולטת כעת בחיינו: פרנסתו של הזליט הייתה תלויה בה... הוא לקח את כתיבת הדיוקן הפוליטי לרמה חדשה, המציא את פרשנות הספורט כפי שאנו מכירים אותה, היה לגדול מבקרי הספרות והאמנות של ימיו, ויצר את צורת המסה כפי שכותבים בה כיום קלייב ג'יימס, גור וידאל ומייקל פוט.

המקור באנגלית
Romanticism is where the modern age begins, and Hazlitt was its most articulate spokesman. By interpreting it for his contemporaries, he speaks to us of ourselves — of the culture and world we inhabit today. Perhaps the most important development of his time, the print media, now dominates our lives: Hazlitt’s livelihood was dependent on it... [H]e took political sketch-writing to a new level, invented sports commentary as we know it, became the greatest theatre and art critic of his day, and created the essay-form as practised by Clive James, Gore Vidal, and Michael Foot.
— Duncan Wu, William Hazlitt: The First Modern Man, p. xxii

בשנת 2003 שוקמה מצבת הזיכרון להזליט במקום קבורתו בכנסיית סנט אן בסוהו בלונדון, זאת לאחר קמפיין שהובל על ידי אישי ציבור ורוח.[104] על המצבה חרוט אפיטף ארוך שמשבח את הזליט על איבתו כלפי עושר וכוח גרידא ואהבתו לחלשים ולמדוכאים.[105] התיאטרון במיידסטון, עיר הולדתו, קרוי על שמו. בית המשפחה בוום עדיין קיים, ושלט שקבוע עליו מציין זאת. בבית בו גר בסוהו קיים מלון שקרוי על שמו, "Hazlitt's Hotel".

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

מסות שתורגמו לעברית
  • "מקבת", בתוך מקבת / שקספיר; עברית בידי ש"צ דוידוביץ; בצירוף מסה על מקבת מאת ויליאם האזליט (תרשיש: תש"ו)
  • "המלט", בתוך מילים, מילים, מילים: על המלט, ליקט, תרגם והעיר: יהודה ויזן (רסלינג: 2016)
  • "על יציאה למסע", בתוך לחשוב, להתבטל, לטייל, תרגום: יהונתן דיין, (תשע נשמות: 2017)


מבחר כתביו באנגלית
ביוגרפיות על הזליט
  • Catherine MacDonald MacLean, Born under Saturn, a biography of William Hazlitt (Collins: 1943)
  • Ralph M. Wardle, Hazlitt (University of Nebraska Press: 1971)
  • R. L. Brett, Hazlitt (Harlow: 1977)
  • John Kinnaird, William Hazlitt, Critic of Power (Columbia University Press: 1978)
  • Robert W. Uphaus, William Hazlitt (G.K. Hall: 1985)
  • David Bromwich, Hazlitt: The Mind of a Critic (Yale University Press: 1983)
  • Tom Paulin, The day-star of liberty : William Hazlitt's radical style (Faber: 1999)
  • A. C. Grayling, The Quarrel Of The Age: The Life and Times of William Hazlitt (Weidenfeld & Nicolson: 2000)
  • Jon Cook, Hazlitt in Love: A Fatal Attachment (Short Books: 2007)
  • Duncan Wu, William Hazlitt: The First Modern Man, (Oxford University Press: 2010)

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מיזמי קרן ויקימדיה
ויקיציטוט ציטוטים בוויקיציטוט: ויליאם הזליט
ויקישיתוף תמונות ומדיה בוויקישיתוף: ויליאם הזליט

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ המשורר והמבקר טום פאולין (Tom Paulin), שכתב רבות על הזליט, טוען שיש להתייחס להזליט כאירי, משום שאביו נולד באירלנד. אנתוני קליפורד גריילינג (אנ'), שכתב ביוגרפיה על הזליט, כתב שטענתו של פאולין אינה מבוססת, שכן המוצא של האב מגוון, ומהווה חשיבה מייחלת מצדו של פאולין האירי. ראו:
    AC Grayling, "Was Hazlitt an Irishman?", Prospect, July 20 1998
  2. ^ 1 2 Tom Paulin, "Spirit of the Age", The Guardian, April 4 2003
  3. ^ Danny Heitman, "William Hazlitt Was the Consummate Critic: Observant, Difficult, and Fascinating, Humanities 39(4) (2018), National Endowment for the Humanities
  4. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 12 13 14 15 16 17 18 19 Jonathan Bate, "Hazlitt, William", Oxford Dictionary of National Biography, September 17 2015
  5. ^ Duncan Wu, William Hazlitt: The First Modern Man, (Oxford University Press: 2010), pp. 44
  6. ^ William Hazlitt, "On the Feeling of Immorality in Youth", first published in The Monthly Review, March 1827
  7. ^ Duncan Wu, William Hazlitt: The First Modern Man, (Oxford University Press: 2010), pp. 45-49
  8. ^ "Letter No. 7: To the Editor of the Shrewsbury Chronicle", The Letters of William Hazlitt (Springer: 1979), pp. 57-58
  9. ^ אין קשר בין קולג' זה, שפורק ב-1796, לבין הקולג' שנמצא כיום בהאקני (New City College). הקולג' אליו הלך הזליט נקרא "האקני קולג'" או "New College at Hackney".
  10. ^ William Hazlitt, "On the Ignorance of the Learned", Table Talk: Essays on Men and Manners (G. Bell and Sons: 1885), pp. 100
  11. ^ Duncan Wu, William Hazlitt: The First Modern Man, (Oxford University Press: 2010), pp. 53-63
  12. ^ John Kinnaird, William Hazlitt, critic of power, (Columbia University Press: 1978), pp. 11
  13. ^ William Hazlitt, "On Court Influence", in Political Essays: With Sketches of Public Characters (Simpkin and Marshall: 1822), pp. 281-282
  14. ^ Robert W. Uphaus, William Hazlitt, (G.K. Hall: 1985), pp. 10
  15. ^ William Hazlitt, "Letter No. 99: To William Hazlitt Jr.", in The letters of William Hazlitt, edited by Herschel Moreland Sikes, (New York University Press: 1978), pp. 218-219
  16. ^ Duncan Wu, William Hazlitt: The First Modern Man, (Oxford University Press: 2010), pp. 62
  17. ^ William Hazlitt, "My First Acquaintance with the Poets", in Winterslow: Essays and Characters Written There (Grant Richards: 1902), pp. 1-23; online version on Project Guttenberg's website
  18. ^ William Hazlitt, "My First Acquaintance with the Poets", in Winterslow: Essays and Characters Written There (Grant Richards: 1902), pp. 4
  19. ^ William Hazlitt, "My First Acquaintance with the Poets", in Winterslow: Essays and Characters Written There (Grant Richards: 1902), pp. 17
  20. ^ Duncan Wu, "The Road to Nether Stowey", in Metaphysical Hazlitt: Bicentenary Essay, edited by Uttara Natarajan, (Routledge: 2005), pp. 83-97
  21. ^ William Hazlitt, "My First Acquaintance with the Poets", in Winterslow: Essays and Characters Written There (Grant Richards: 1902), pp. 2
  22. ^ Duncan Wu, William Hazlitt: The First Modern Man, (Oxford University Press: 2010), pp. 19
  23. ^ William Hazlitt, "On Public Opinion", in Winterslow: Essays and Characters Written There (Grant Richards: 1902), pp. 64; online version on Project Guttenberg
  24. ^ 1 2 William Hazlitt, An Essay on the Principles of Human Action, (J. Johnson: 1805), pp. 1
  25. ^ James Malvihill, "Hazlitt and the Idea of Identity", in Metaphysical Hazlitt: Bicentenary Essay, edited by Uttara Natarajan, (Routledge: 2005), pp. 31
  26. ^ William Hazlitt, An Essay on the Principles of Human Action, (J. Johnson: 1805), pp. 4-5
  27. ^ David Bromwich, "Disinterested Imagining and Impersonal Feeling", in Metaphysical Hazlitt: Bicentenary Essay, edited by Uttara Natarajan, (Routledge: 2005), pp. 19-20
  28. ^ Jack Barbalet, "Disinterestedness and Self-Formation: Principles of Action in William Hazlitt", European Journal of Social Theory 12(2) (2009), pp. 4-5
  29. ^ David Bromwich, "Disinterested Imagining and Impersonal Feeling", in Metaphysical Hazlitt: Bicentenary Essay, edited by Uttara Natarajan, (Routledge: 2005), pp. 22
  30. ^ William Hazlitt, An Essay on the Principles of Human Action, (J. Johnson: 1805), pp. 33-34
  31. ^ William Hazlitt, An Essay on the Principles of Human Action, (J. Johnson: 1805), pp. 41
  32. ^ David Bromwich, "Disinterested Imagining and Impersonal Feeling", in Metaphysical Hazlitt: Bicentenary Essay, edited by Uttara Natarajan, (Routledge: 2005), pp. 24
  33. ^ Cottage Moore.jpg, "Introduction: Hazlitt’s Essay on the Principles of Human Action - 1805–2005", in Metaphysical Hazlitt: Bicentenary Essay, edited by Uttara Natarajan, (Routledge: 2005), pp. 3-6
  34. ^ William Hazlitt, "On the Pleasure of Painting", Table Talk: Essays on Men and Manners (G. Bell & Sons: 1885), pp. 14
  35. ^ Duncan Wu, William Hazlitt: The First Modern Man, (Oxford University Press: 2010), pp. 77-78
  36. ^ Stephen H. Cheeke, "Hazlitt and the Louvre", Keats-Shelley Journal 56 (2007), pp. 111-135
  37. ^ Duncan Wu, William Hazlitt: The First Modern Man, (Oxford University Press: 2010), pp. 85
  38. ^ Leslie Griggs, "Hazlitt's Estrangement from Coleridge and Wordsworth", Modern Language Notes 48(3) (1933), pp. 173
  39. ^ Duncan Wu, William Hazlitt: The First Modern Man, (Oxford University Press: 2010), pp. 88-89
  40. ^ Leslie Griggs, "Hazlitt's Estrangement from Coleridge and Wordsworth", Modern Language Notes 48(3) (1933), pp. 175
  41. ^ Duncan Wu, William Hazlitt: The First Modern Man, (Oxford University Press: 2010), pp. 93-99
  42. ^ William Hazlitt, "Free Thoughts on Public Affairs", in The Collected Works of William Hazlitt: Free thoughts on public affairs. Political essays, (J.M. Dent: 1902), pp. 1-24
  43. ^ William Hazlitt, The Eloquence of the British Senate; Or, Select Specimens from the Speeches of the Most Distinguished Parliamentary Speakers: From the Beginning of the Reign of Charles I, to the Present Time, (Thomas Ostell: 1807)
  44. ^ William Hazlitt, A Reply to the Essay on Population (Longman, Hurst, Rees, and Orme: 1807)
  45. ^ William Price Albrecht, "Hazlitt and Malthus", Modern Language Notes 60(4) (1945), pp. 215-226
  46. ^ Duncan Wu, William Hazlitt: The First Modern Man, (Oxford University Press: 2010), pp. 117-118
  47. ^ William Hazlitt, "Mr. Southey, Poet Laureate", in Political Essays: With Sketches of Public Characters (Simpkin and Marshall: 1822), pp. 3
  48. ^ William Hazlitt, "On Modern Comedy", in The Collected Works of William Hazlitt: Lectures on the English comic writers, (J. M. Dent: 1903), pp. 557
  49. ^ Duncan Wu, William Hazlitt: The First Modern Man, (Oxford University Press: 2010), pp. 158
  50. ^ Jonathan Mulrooney, Romanticism and Theatrical Experience: Kean, Hazlitt and Keats in the Age of Theatrical News (Cambridge University Press: 2019), pp. 152
  51. ^ See also Catherine MacDonald MacLean, Born under Saturn, a biography of William Hazlitt, (Collins: 1943), pp. 300-302
  52. ^ Jonathan Mulrooney, Romanticism and Theatrical Experience: Kean, Hazlitt and Keats in the Age of Theatrical News (Cambridge University Press: 2019), pp. 155
  53. ^ William Hazlitt, "The Fine Arts", in Painting, and the Fine Arts: Being the Articles Under Those Heads Contributed to the Seventh Edition of the Encyclopaedia Britannica (A. and C. Black: 1838)
  54. ^ Duncan Wu, William Hazlitt: The First Modern Man, (Oxford University Press: 2010), pp. 186
  55. ^ William Hazlitt, "On Gusto", in The Round Table (Scribner, Wilford and Co.: 1869), pp. 91
  56. ^ R. S. White, "Gusto: Keats, Hazlitt, and Pictorial Art", The Keats-Shelley Review 32(1) (2018)
  57. ^ הערך Characters of Shakespear's Plays בוויקיפדיה האנגלית
  58. ^ Ralph M. Wardle, Hazlitt (University of Nebraska Press: 1971), pp. 204, 226
  59. ^ 1 2 Ralph M. Wardle, Hazlitt (University of Nebraska Press: 1971), pp. 224-225
  60. ^ William Hazlitt, "The Press - Coleridge, Southey, Wordsworth, and Bentham", originally published January 3 1818, reprinted in The Collected Works of William Hazlitt: Fugitive writings (J.M. Dent: 1904), pp. 212-213
  61. ^ Ralph M. Wardle, "Outwitting Hazlitt", Modern Language Notes 57(6) (1942), pp. 459-462
  62. ^ Ralph M. Wardle, Hazlitt (University of Nebraska Press: 1971), pp. 214-217
  63. ^ William Hazlitt, Lectures on the English Poets (Taylor and Hessey: 1818), pp. 90
  64. ^ William Hazlitt, Lectures on the English Poets (Taylor and Hessey: 1818), pp. 327
  65. ^ Ralph M. Wardle, Hazlitt (University of Nebraska Press: 1971), pp. 214-225
  66. ^ Duncan Wu, William Hazlitt: The First Modern Man, (Oxford University Press: 2010), pp. 241
  67. ^ William Hazlitt, Lectures on the English Comic Writers, (M. Carey and Son: 1819), pp. 1-2
  68. ^ William Hazlitt, Lectures on the English Comic Writers, (M. Carey and Son: 1819), pp. 22
  69. ^ Ralph M. Wardle, Hazlitt (University of Nebraska Press: 1971), pp. 252-257
  70. ^ Ralph M. Wardle, Hazlitt (University of Nebraska Press: 1971), pp. 244-245
  71. ^ William Hazlitt, "Preface", in Political Essays, with Sketches of Public Characters (William Hone: 1819), pp. vii-viii
  72. ^ William Hazlitt, "Preface", in Political Essays, with Sketches of Public Characters (William Hone: 1819), pp. xvi
  73. ^ Ralph M. Wardle, Hazlitt (University of Nebraska Press: 1971), pp. 246
  74. ^ 1 2 3 Duncan Wu, William Hazlitt: The First Modern Man, (Oxford University Press: 2010), pp. 295-296
  75. ^ William Hazlitt, "The Indian Jugglers", in Table-Talk, Volume 1, (H. Colburn: 1824), pp. 179-208
  76. ^ William Hazlitt, "On Paradox and Common-Place", in Table-Talk, Volume 1, (H. Colburn: 1824), pp. 356-358
  77. ^ Ralph M. Wardle, Hazlitt (University of Nebraska Press: 1971), pp. 287
  78. ^ David Higgins, "Englishness, Effeminacy, and the New Monthly Magazine: Hazlitt's 'The Fight' in Context", Romanticism 10(2) (2004), pp. 174
  79. ^ Essay of the Month: “The Fight”, The Common Reader, March 28 2016
  80. ^ Duncan Wu, William Hazlitt: The First Modern Man, (Oxford University Press: 2010), pp. xxii
  81. ^ Tom Paulin, The day-star of liberty : William Hazlitt's radical style (Faber: 1999), pp. 104
  82. ^ Ralph M. Wardle, Hazlitt (University of Nebraska Press: 1971), pp. 362-364
  83. ^ Gregory Dart, "Introduction", in William Hazlitt, Liber Amoris and Related Writings (Carcanet: 2008), pp. 1
  84. ^ Tom Paulin, The day-star of liberty : William Hazlitt's radical style (Faber: 1999), pp. 42-45
  85. ^ Duncan Wu, William Hazlitt: The First Modern Man, (Oxford University Press: 2010), pp. 339
  86. ^ Stephen Burley, Review, pp. 128-129
  87. ^ Ralph M. Wardle, Hazlitt (University of Nebraska Press: 1971), pp. 390
  88. ^ Ralph M. Wardle, Hazlitt (University of Nebraska Press: 1971), pp. 381
  89. ^ William Hazlitt, The Spirit of the Age (Henry Colburn: 1825), pp. 9-10
  90. ^ Ralph M. Wardle, Hazlitt (University of Nebraska Press: 1971), pp. 379
  91. ^ Ralph M. Wardle, Hazlitt (University of Nebraska Press: 1971), pp. 406-407
  92. ^ Duncan Wu, William Hazlitt: The First Modern Man, (Oxford University Press: 2010), pp. 322
  93. ^ William Hazlitt, "On the Pleasure of Hating", 1826
  94. ^ James Fenton, "A painter calls", The Guardian, September 23 2005
  95. ^ Duncan Wu, William Hazlitt: The First Modern Man, (Oxford University Press: 2010), pp. 381
  96. ^ Duncan Wu, William Hazlitt: The First Modern Man, (Oxford University Press: 2010), pp. 381-389
  97. ^ Duncan Wu, William Hazlitt: The First Modern Man, (Oxford University Press: 2010), pp. 399-400
  98. ^ Duncan Wu, William Hazlitt: The First Modern Man, (Oxford University Press: 2010), pp. 409ff
  99. ^ 1 2 Virginia Wolf, William Hazlitt, in The Common Reader, Second Series (1935), electronic edition by Project Gutenberg, 2003
  100. ^ Mark Garnett, "The Decline of Theoretical Polemics", Government and Opposition 27(2) (1992)
  101. ^ Michael Foot, Debts of Hounour (Harper and Row: 1980), p. 27
  102. ^ Arthur Krystal, "Slang-Whanger", The New Yorker, May 11 2009
  103. ^
    קוולו עצמה טוענת שהזליט לא נטה להתשמש בסלנג ואף התנגד לשימוש יתר בסלנג, אלא בשפה וסגנון לא-פורמליים. ראו:
    Roxanne Covelo, "Hazlitt, De Quincey, and the Politics of Slang", The Review of English Studies 71(302) (2020), pp. 922-923
  104. ^ John Ezard, "William Hazlitt's near-derelict grave restored", The Guardian, April 11, 2003
  105. ^ Alexander Ireland, List of the Writings of William Hazlitt and Leigh Hunt (John Russell Smith: 1868), p. 46


אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=ויליאם_הזליט&oldid=38424691"