רבי חייא בר אבא

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף חייא בר אבא)
רבי חייא בר אבא
לידה האלף ה־0.2
בבל, עיראק עריכת הנתון בוויקינתונים
שנות הפעילות שלישי תקופת האמוראים 
השתייכות אמוראי ארץ ישראל
רבותיו רבי יוחנן, רבי אלעזר בן פדת
בני דורו רב אמי, רב אסי, רבי אבהו, ורבי ירמיה (השני)
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

רבי חייא בר אבא (או רבי חייא או רבי חייה) הכהן[1], אמורא מהדור השלישי, נולד בבבל, עלה לארץ ישראל ולמד אצל רבי יוחנן.

תוארו בתלמוד הוא "רבי" אך לפעמים נקרא בשם "רב"[2].

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בצעירותו הספיק להכיר את רבי חנינא ורבי יהושע בן לוי, שניים מראשוני האמוראים שחיו בתפר שבין תקופת התנאים לתקופת האמוראים. רבו המובהק, ככל הנראה רבי יוחנן[3]. ולאחר מותו של רבי יוחנן למד אצל רבי אלעזר בן פדת[4] .חבריו לבית המדרש היו רבי אמי, רבי אסי ורבי אבהו. רבי חייא מוזכר בתלמוד כמי שהיה חוזר על כל משנתו מדי חודש לפני רבו, ודייק מאוד בשמועותיו[5]. עיקר התמחותו הייתה בהלכה ופחות באגדה. מסופר, שכאשר רבי חנינא בן עגיל פנה לשאול את רבי חייא מדוע המילה "טוב" נאמרה רק בדיברות השניות, הוא הפנה אותו לרבי תנחום בר חנילאי, וטען שהוא אינו יודע כלל אם המילה "טוב" נאמרה בדיברות השניות[6]. למרות זאת, עשרות מאמרותיו באגדה מוזכרות בתלמוד (בשם רבו רבי יוחנן).

רבי חייא היה עני עד כדי כך שתואר בתלמוד כי נעליו היו מטולאות, ומשכך החליט רבי חייא לצאת לבבל למצוא פרנסה. רבי אלעזר, רבו, שלחו לנשיא שיכתוב לו מכתב המלצה, והנשיא כתב: "הרי שלחנו אליכם אדם גדול." ובניסוח אחר: "הרי שלחנו לכם אדם גדול, שאינו בוש לומר לא שמעתי"[7].

רבי חייא נדד במקומות רבים, ומוזכר כי בנוסף לבבל הוא ביקר גם ברומי[8], בסוריה[9], ובתוך ארץ ישראל בערים "גבלא"[א][11]., טבריה[12], צור[13], וציפורי[14]. במהלך נדודיו הוא היה פעיל ציבורית ותיקן תקנות שונות. כך לדוגמה הוא עבר בין ערים שונות ואסף כסף לטובת ישיבות ארץ ישראל, כמו כן מוזכר כי הוא הקים "ארכונין"[ב][9], ובמקום אחר מוזכר כי הוא אסף כסף למען יתומים ואלמנות[15]. לאחר שובו לארץ ישראל הוא החל, יחד עם רבי אמי ורבי אסי[16], לעבור בין הערים השונות ולדאוג לניהול התקין שלהן, כך לדוגמה הם מינו פרנסים ובעלי תפקידים נוספים בערים בהן הם חסרו.

עם תלמידיו נמנה רב שמואל בר רב יצחק[17]. אחיו, רב בנאי, מוזכר בתלמוד[18]. ייתכן שרבי שמעון בר אבא היה קרובו או אף אחיו[19]. בנו, רבי אבא, היה מוסר שמועות משמו[20], וכן היה לו בן בשם רבי כהנא, ובן בשם רבי נחומיה[ג][1].

אמרותיו בשם רבו רבי יוחנן[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ""אמור לחכמה אחותי את" (משלי) - אם ברור לך הדבר שכאחותך שהיא אסורה לך אמור ואם לאו אל תאמרהו"[21].
  • "כל תלמיד חכם שנמצא רבב על בגדו - חייב מיתה"[22].

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביאורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ על פי ליברמן, "גבלא" שבספרות חז"ל היא גבלה שבסוריה ולא גבלה שבפרובינקייה ערביה[10]
  2. ^ ארכון - שר, שליט, פקיד ממונה
  3. ^ כך לפי כתב יד ליידן ולפי דפוס ונציה. בדפוסים מאוחרים: "נחמיה"

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1 2 תלמוד ירושלמי, מסכת ברכות, פרק ג', הלכה א'
  2. ^ למשל תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף ק"ג, עמוד א'
  3. ^ רוב אמרותיו של רבי חייא הן בשם רבי יוחנן; הצירוף "אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן" - "אמר רבי חייא בר אבא בשם רבי יוחנן" - מוזכר מאות פעמים בתלמוד.
  4. ^ תלמוד ירושלמי, מסכת חגיגה, פרק א', הלכה ז'.
  5. ^ תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף ל"ח, עמוד ב'
  6. ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא קמא, דף נ"ד, עמוד ב'
  7. ^ שני הניסוחים מופיעים בתלמוד ירושלמי, מסכת חגיגה, פרק א', הלכה ח'
  8. ^ תלמוד ירושלמי, מסכת מעשר שני, פרק ד', הלכה א'
  9. ^ 1 2 תלמוד ירושלמי, מסכת פאה, פרק ח', הלכה ו'
  10. ^ שאול ליברמן, מחקרים בתורת ארץ ישראל, ירושלים תשנ"א, עמ' 413
  11. ^ תלמוד בבלי, מסכת יבמות, דף מ"ו, עמוד א'
  12. ^ תלמוד ירושלמי, מסכת פסחים, פרק ד', הלכה ד'
  13. ^ תלמוד ירושלמי, מסכת שבת, פרק ב', הלכה א'
  14. ^ תלמוד ירושלמי, מסכת תענית, פרק ד', הלכה ו'
  15. ^ תלמוד ירושלמי, מסכת מגילה, פרק ג', הלכה א'
  16. ^ עמו הוא מוזכר רבות, ראה תולדות תנאים ואמוראים.
  17. ^ תלמוד בבלי, מסכת חולין, דף צ"ח, עמוד א'
  18. ^ תלמוד בבלי, מסכת כתובות, דף נ', עמוד ב'
  19. ^ שאול ליברמן, יווית ויוונות בארץ ישראל, ירושלים: מוסד ביאליק, תשכ"ג 1962, עמ' 18
  20. ^ תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף ה', עמוד א', תלמוד בבלי, מסכת תענית, דף י"ד, עמוד ב'
  21. ^ תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף ז', עמוד ב'
  22. ^ תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף קי"ד, עמוד א'