מיכאל דקל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
מיכאל דקל
מיכאל דקל (ימין) נפגש עם קרל-דיטר שפרנגר השר הגרמני לפיתוח ושיתוף פעולה כלכלי
מיכאל דקל (ימין) נפגש עם קרל-דיטר שפרנגר השר הגרמני לפיתוח ושיתוף פעולה כלכלי
לידה 1 באוגוסט 1920
פינסק, הרפובליקה הסובייטית הפדרטיבית הסוציאליסטית הרוסית עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 20 בספטמבר 1994 (בגיל 74)
נורדיה, ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ישראלישראל ישראל
תאריך עלייה 1949
מקום קבורה נתניה עריכת הנתון בוויקינתונים
השכלה אוניברסיטת תל אביב עריכת הנתון בוויקינתונים
מפלגה הליכוד עריכת הנתון בוויקינתונים
חבר הכנסת
13 ביוני 197721 בנובמבר 1988
(11 שנים)
כנסות 9 - 11
יו"ר ועדת האתיקה ה־2
1 בינואר 19853 בדצמבר 1985
(48 שבועות ויום)
תפקידים בולטים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

מיכאל דקל (1 באוגוסט 192020 בספטמבר 1994) היה חבר הכנסת וסגן שר בממשלת ישראל מטעם הליכוד, שהורשע בשוחד ובמרמה והפרת אמונים[1].

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

דקל נולד ב-1 באוגוסט 1920 בשם מיכאל דייקסל בפינסק שהייתה אז חלק מפולין. בילדותו קיבל חינוך דתי וגם למד ברשת החינוך "תרבות" עד גיל 14. בעקבות הפלישה הנאצית בשנת 1939, סופחה העיר פינסק לברית המועצות לפי הסכם ריבנטרופ–מולוטוב. דקל ומשפחתו הוגלו לסיביר ואחר כך גויס לצבא האדום ולאחר מכן לצבא הפולני. לאחר המלחמה היה מפקד קן בית"ר במחנה עקורים, וחבר מפקדת האצ"ל באוסטריה[2].

פרשת רצח איתן אבידוב[עריכת קוד מקור | עריכה]

דקל היה אחד מאנשי האצ"ל שהשתתפו בניסיון השתלטות, ב-30 באוקטובר 1947, על מחנה העולים גנדנוואלד ליד אינסברוק שבאוסטריה (מחנה של תנועת הבריחה), שהוקם כדי לסייע בהעברת היהודים בשבילי האלפים לאיטליה. המחנה הופעל על ידי הסוכנות היהודית והמוסד לעלייה ב' של ארגון ההגנה. באותה תקופה היה ארגון ההגנה מסוכסך עם ארגון האצ"ל על השליטה במסלולי הבריחה, שהיה ספיח של המאבק בין ההגנה לארגוני הפורשים בארץ ישראל. בתקרית נהרג מירית אקדח איש ההגנה איתן אבידוב (בנו של יעקב אבידוב). זמן קצר לאחר התקרית נתפס יחד עם שותפו על־ידי השלטונות הצרפתיים באזורי הכיבוש באוסטריה ונדון לתקופת־מאסר של חצי שנה. על פי עדתו של מפקד המחנה סמי לוי, התקיפה הייתה נקמה על כך שאנשי ההגנה ניסו למנוע מדקל וחבריו להבריח עולים תמורת תשלום, שלא במסגרת הפעילות הרשמית של תנועת הבריחה[3].

בעזרת קשרים של האצ"ל, שוחררו דקל ושותפו ממאסר לאחר זמן קצר. עם זאת נדחתה עלייתו לישראל, עקב חשש למעשה נקם על הרצח[3].

חקלאי בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1949 עלה לבסוף לישראל, והיה לחבר מושב נורדיה מ-1950. במושב היה בעל רפת וגידל ירקות. במשך תקופה שימש גם כמזכיר המושב. לאחר שהחל להיות פעיל בארגוני המושבים והחקלאים, החליט להשלים את לימודיו בגיל 35, וללמוד בתיכון אקסטרני בנתניה לבחינת בגרות באנגלית ומתמטיקה. אחר כך השלים גם בגרות ברוסית (שפת אמו), תנ"ך וגאוגרפיה וקיבל תעודת בגרות מלאה בגיל 40. מיד אחר כך החליט ללמוד באוניברסיטת תל אביב מדע המדינה וסוציולוגיה והשלים תואר ראשון ב-1971[4].

פעילות פוליטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

דקל היה חבר ההנהלה ומרכז תנועת החרות משנת 1966. בתחילת שנות ה-70 מונה למזכיר התנועה[5].

בשנת 1977 לקראת הבחירות לכנסת התשיעית שובץ במקום ה-16 ברשימת תנועת החרות[6], ועם הקמת הליכוד שובץ במקום ה-35 ונבחר לראשונה לכנסת[2]. הוא כיהן ברציפות עד הכנסת ה-11. והיה חבר בוועדות הכנסת השונות. בין השאר מונה עם היבחרו לכנסת לוועדת הכלכלה[7], והיה חבר בלובי החקלאי הבין מפלגתי[8]. בנוסף היה תומך נלהב של מפעל ההתנחלותיות, ובתוכנית שהציג השר אריאל שרון להתיישבות של מיליון איש ביהודה ושומרון עד שנת 2000[9].

עם כינון ממשלת ישראל התשע עשרה מונה כסגן שר החקלאות תחת השר שמחה ארליך, במשותף עם פסח גרופר[10].

עם כינון ממשלת ישראל העשרים ואחת, בדצמבר 1984, ביקש ראש הממשלה יצחק שמיר למנות את דקל לסגן שר הביטחון תחת השר יצחק רבין[11]. אך קבוצה של חברי כנסת של תנועת החרות התנגדה למינוי[12]. דקל מונה לתפקיד שנה אחר כך, ושימש בו שלוש שנים. זמן קצר לפני תחילת האינתיפדה הראשונה הקצין את דעותיו וקרא לטרנספר של הערבים מהשטחים[13].

פרשיות בהן היה מעורב[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתוקף תפקידו כסגן שר החקלאות, קיבל דקל את האחריות לפיתוח ההתנחלותיות בשטחים[14]. דקל פעל באותן השנים במיוחד לסייע ליזמים פרטיים שרכשו קרקעות מפלסטינים, להתגבר על הקשיים המדיניים והבירוקרטים, ולהקים התנחלויות חדשות. באותה עת גם שימש סגן יו״ר ועדת השרים להתיישבות[15].

בשנת 1982, סייע לסוחר הקרקעות משה זר להקים את ביתו על אדמה פרטית[16], שמאוחר יותר נכללה בשטח השיפוט של המועצה המקומית קרני שומרון[17]. זר טען שרכש קרקעות נוספות בסמוך, בשטח 762 דונם, ומכר אותם לקבלנים האחים משה ויגאל גינדי[18]. בתחילת 1983 החלו האחים גינדי לשווק מגרשים ובתים ביישוב שתוכנן לקום במקום, בשם "כרמים" או "כרמי שומרון". לאחר מבצע שיווק אגרסיבי ברחבי הארץ, עשרות משפחות רכשו בתים ביישוב המתוכנן[19]. האחים גנדי טענו שיש אישור של ועדת השרים להתיישבות להקמת היישוב, אישור שסיפק להם סגן שר החקלאות דקל[20]. אולם התברר שהקרקע שמכר להם זר, לא הייתה שיכת לו[21], וגם לא התקבל אישור להקמת היישוב[22]. בסוף 1985 נפתחה חקירת משטרה בחשד להונאה ושוחד[23]. על פי החשד שולם לסגן שר החקלאות דקל שוחד, כדי שיספק מסמך שיש אישור להקמת היישוב. עזרו של דקל אבי צור, העיד במהלך משפטו כי דקל נתן את ההוראה לספק את המסמך המזויף[24]. האחים גינדי נחשדו בהונאה וברחו לברזיל[25]. לאחר שהתברר שאין כוונה להעמידם לדין, חזרו לישראל בסוף 1990[26], ומשה זר חויב להחזיר להם את כספם, עבור הקרקעות שכביכול מכר להם[27].

בנוסף היה מקורב לאיש העסקים שמואל עינב, שהיה מעורב בהקמת שורה של התנחלויות, בהן כפר האורנים, שערי תקוה[28], שכונת מתתיהו מזרח במודיעין עילית[29], שכונת הר שמואל בגבעת זאב, ורמת קדרון, יוזמה להקמת התנחלות כ-6 ק"מ מזרח לבית לחם, שנתגלתה כהונאה[30]. באוגוסט 1985, נחקר עינב ב"פרשת הקרקעות", חקירת משטרה שבדקה חשדות להונאה ומרמה במספר יוזמות להקמת התנחלויות על יד יזמים פרטיים ביהודה ושומרון[31][32]. באחת מהעדויות סיפר על פגישה משולשת בינו לבין ראש הממשלה יצחק שמיר וסגן שר החקלאות דקל, שבה הוא העלה את הבעיות העומדות לפני סוחרי הקרקעות ביהודה ושומרון, ושמיר הבטיח לבדוק את העניין עם שר המשפטים, בעוד דקל הסביר לו בנוכחות שמיר את המצב הקשה מבחינה כספית של הליכוד לפני הבחירות. כמן כן העיד כי נפגש עם מיכאל דקל ועם עוזרו אבי צור עשרות פעמים. באחת הפגישות שקדמו לבחירות לכנסת בשנת 1984 שאלו אותו צור ודקל אם יהיה מוכן לעזור לתנועת החרות ולליכוד, ואם יהיה מוכן לעזור להם בהתרמת יזמים שעסקו בקרקעות ביהודה ושומרון[33]. עינב סיפר בעדותו גם על הפגישה במשרד ראש הממשלה בירושלים עם סוחרי קרקעות ויזמים וביניהם שותפו, סוחר הקרקעות אחמד עודה (שאחר כך היה עד מדינה). בפגישה נכחו מיכאל דקל ואבי צור. כל אחד מהיזמים והסוחרים העלה את בעיותיו, שמיר שמע ולדברי עינב, הבטיח שיעזור ויטפל בצורה כללית בכל הנושאים ששמע. לאחר מכן, יצא שמיר עם דקל, ואילו צור קבע פגישות עם האנשים בנפרד בעניין התרומה למפלגה, וחלק מהסוחרים אכן תרמו[34]. עודה, על פי עדותו, תרם 50,000 דולר לליכוד[35].

במהלך משפטו של עינב העיד יצחק שמיר. זו הייתה הפעם הראשונה שראש הממשלה בישראל העיד במשפט פלילי[36][37]. עינב הורשע בתיווך לשוחד ושותפו אחמד עודה הורשע במתן שוחד ונידון לארבע וחצי שנות מאסר[38]. לאחר שערער לבית המשפט העליון על הרשעתו, הורשע עינב בעבירת שוחד נוספת[39]. דקל עצמו העיד במשפט של עינב כעד הגנה, את העדות נתן בביתו בפני השופט אליהו מצא בפברואר 1987, מאחר שהתאושש מניתוח ולא יכול היה להגיע לבית המשפט[40].

לאחר דיונים של מספר שנים, אישר היועץ המשפטי לממשלה, יוסף חריש באפריל 1989, להגיש כתב אישום נגד דקל בעבירות של דרישה ולקיחת שוחד ובהפרת אמונים[15]. משפטו החל, בבית־המשפט המחוזי בתל אביב, במרץ 1990[41]. ביוני 1993 הורשע בשוחד, מרמה והפרת אמונים, ונקנס ב-50 אלף שקל. עוזרו אבי צור נידון לשנת מאסר[1].

חיים אישיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

דקל פגש את אשתו צביה בתום מלחמת העולם השנייה, הם פעלו יחד באוסטריה במסגרת האצ"ל ובישראל נולדו להם שלושה ילדים[4].

דקל סבל ממחלת לב, ובשנת 1983 עבר ניתוח לב פתוח. בינואר 1986 בתקופת חקירותיו בפרשת מכירת הקרקעות ביהודה ושומרון, אושפז דקל בבית החולים תל השומר והיה בין הראשונים בישראל שעברו הליך צנתור לב[42].

מיכאל דקל נפטר ב-20 בספטמבר 1994 בגיל 74.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא מיכאל דקל בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1 2 חן דגן, מיכאל דקל נקנס ב־50 אלף שקל ומרגיש שהוא קורבן, חדשות, 2 ביוני 1993
  2. ^ 1 2 מיכאל דייקסל (ליכוד): מחטיבת עצים בגלות סיביר - אל הכנסת, מעריב, 15 במאי 1977
  3. ^ 1 2 נקם: למה הרגו את איתן אבידוב, כותרת ראשית, 22 בינואר 1986
    יגאל סרנה, האם גם מ.ד. ירה?, חדשות, 24 בינואר 1986
    גילי חסקין, פרשת גנדנוואלד
  4. ^ 1 2 סמדר שיר, הוא הלך בשדות והגיע לכנסת, מעריב, 27 ביוני 1977
  5. ^ מזכיר תנועת-החרות, מיכאל דייקסל אין בעיה פלשתינאית, על המשמר, 22 בנובמבר 1974
  6. ^ שינויים ברשימת חרות, מעריב, 31 במרץ 1977
  7. ^ מי ומי בוועדות הכספים, הכלכלה וביקורת המדינה, דבר, 30 ביוני 1977
  8. ^ ח"כים מכל הסיעות קוראים להכליל הפיתחה בריבונות ישראל, דבר, 14 בפברואר 1978
  9. ^ יהושע ביצור, סיעת הליכוד תומכת בשר שרון קוראת לתת עדיפות להתנחלות, מעריב, 14 בספטמבר 1979
  10. ^ דניאל בלוך, היום יאושרו המינויים לשמונה םגני־שרים צפויים עוד שלושה, דבר, 10 באוגוסט 1981
  11. ^ המלחמה על סגן השר - אני יותר טוב, חדשות, 4 בדצמבר 1984
  12. ^ עובדיה עלי, הרוב נגד דקל, חדשות, 4 בדצמבר 1984
  13. ^ יוסף צוריאל, ה"טרנספר" של סגן השר דקל עורר סערה, מעריב, 30 ביולי 1987
    יוסי ורטר, עכשיו גם מיכאל דקל מציע טרנספר לערבים, חדשות, 29 ביולי 1987
  14. ^ יוסף וקסמן, סגן השר דקל מוחה על פירסום תכנית ההתיישבות של דרובלס, מעריב, 6 באוקטובר 1981
  15. ^ 1 2 משה פרל, מיכאל דקל יואשם מחר בקבלת שוחד מסוחרי קרקעות ביו״ש, חדשות, 9 באפריל 1989
  16. ^ עמוס לבב, משה זר ואורחו - בעמנואל, מעריב, 13 באוקטובר 1982
    ניבה לניר, ביתו של משה זר, סוחר קרקעות בעמיו, דבר, 9 בדצמבר 1983
  17. ^ לאה אתגר, משה זר, הארמון שבנה גדול עליו, מעריב, 29 במרץ 1991
  18. ^ זיו קופר, 649 אלף דולר תובעת "גינדי" מהקבלן משה זר, חדשות, 21 ביוני 1984
  19. ^ ענת גנטיו, תחקיר - איפה המגרש בכרמי האחים גנדי?, חדשות, 4 בדצמבר 1984
  20. ^ ענת גנטיו, כרמים: לאחים גינדי יש מכתב, חדשות, 25 בדצמבר 1984
  21. ^ לאה אתגר, "הפסדתי 5 מיליון דולר בפרשת הקרקעות ביהודה ושומרון, מעריב, 12 בדצמבר 1990
  22. ^ ענת גנטיו, האחים גינדי לא קיבלו אישור ליישוב כרמים", חדשות, 14 בפברואר 1985
  23. ^ אייל ארליך, הקרקע בוערת מתתת לחירות, כותרת ראשית, 11 בדצמבר 1985
  24. ^ ענת גטניו, אלעזר לוין, משה פרל, "דקל נתן את ההוראה", חדשות, 5 בדצמבר 1985
  25. ^ משה פרל, המשטרה: להעמיד לדין את האחים גינדי, חדשות, 5 בינואר 1989
  26. ^ לאה אתגר, שובו של הגינדי, מעריב, 14 בדצמבר 1990
  27. ^ אלי קמיר, האחים זר חוייבו לשלם 1.2 מיליון דולר לאחים גינדי, מעריב, 23 באוקטובר 1990
  28. ^ הכי־גדול בגדה, חדשות, 30 ביוני 1987
  29. ^ הארץ, עינב רכש 300 דונם מערבים במודיעין עילית ב-3 מיליון דולר, באתר TheMarker‏, 20 באפריל 2003
  30. ^ אריה דיין, החזון המקורקע של רמת-קידרון, כותרת ראשית, 21 באוגוסט 1985
  31. ^ אלי דנון, יהושע ביצור, פרשת הקרקעות מסתעפת: יוזמן לחקירה יעקב עקנין,, מעריב, 22 באוגוסט 1985
  32. ^ פרשת הקרקעות החקירה רק החלה, כותרת ראשית, 15 בינואר 1986
  33. ^ משה פרל, צו הבאה נגד סוחר הקרקעות שמואל עינב, חדשות, 15 בפברואר 1988
  34. ^ איה אורנשטיין, "סוחרי קרקעות ואנשי עסקים נאלצו לתרום כספים לליכוד", מעריב, 23 ביוני 1986
    יוסי ורטר, "לשכת שמיר ביקשה לתרום", חדשות, 11 במאי 1986
  35. ^ איה אורנשטיין, "אחמד עודה מותק אנחנו עוקבים אחריך", מעריב, 26 בדצמבר 1985
  36. ^ איה אורנשטיין, ראש הממשלה יעיד במשפט עינב בדצמבר, מעריב, 2 בנובמבר 1986
  37. ^ איה אונשטיין, שמיר מעיד בבית המשפט: "הסברתי מדיניות הליכוד ולא ביקשתי תרומות", מעריב, 28 בדצמבר 1986
  38. ^ איה אורן, אחמד עודה: במקום לליכוד הייתי צריך לתרום לכהנא, מעריב, 27 במרץ 1990
  39. ^ שוקי לבנון, עינב הורשע בעליון בעבירת שוחד נוספת, חדשות, 1 בינואר 1991
  40. ^ חקירה במיטה - סגן השר סרב לענות על שאלות, "העולם הזה", גיליון 2583 מ-4 במרץ 1987, עמוד 15
    יוסי ורטר, השופט יגיע למיטת דקל, חדשות, 13 בפברואר 1987
  41. ^ איה אורן, משפטם של מיכאל דקל ואבי צור ־ ביום ראשון, מעריב, 13 במרץ 1990
  42. ^ יצחק בן חורין, "שני עורקים נפתחו, השלישי נותר חסום", מעריב, 7 בפברואר 1986