משנכנס אדר מרבין בשמחה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

"משנכנס אדר מרבין בשמחה" היא אמרת חז"ל המרחיבה את גבולות השמחה שבה מאופיין חג הפורים, ורואה בשמחה קו מאפיין של חודש אדר כולו. לפי הוגים אחדים אין מדובר רק בהלכה מעשית, להרבות בשמחה בחודש זה, אלא תכונה שטבועה בזמנו של חודש אדר, שלפי מגילת אסתר היה "הַחֹדֶשׁ אֲשֶׁר נֶהְפַּךְ לָהֶם מִיָּגוֹן לְשִׂמְחָה".[1]

מקור הדין[עריכת קוד מקור | עריכה]

במשנה במסכת תענית נאמר: "משנכנס אב ממעטין בשמחה".[2] בעקבות דברי המשנה אומרת הגמרא: "אמר רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב: כשם שמשנכנס אב ממעטין בשמחה - כך משנכנס אדר מרבין בשמחה."[3] בהתאם לזאת מוסיף רב פפא: "הלכך, בר ישראל דאית ליה דינא בהדי נכרי - לישתמיט מיניה באב דריע מזליה, ולימצי נפשיה באדר דבריא מזליה". רב פפא מורה שיהודי שיש לו סכסוך עם גוי, לא ילך להתדיין אתו בבית המשפט בחודש אב שכן מזלו גרוע, וישתדל ללכת בחודש אדר שמזלו טוב.

בשנה מעוברת, כתבו הפוסקים שהלכה זו נוהגת רק בחודש אדר השני, שהוא החודש הצמוד לפסח ושבו חל חג הפורים[4]

סוג השמחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הגמרא מפרטת כמה דינים שמיעוט השמחה בחודש אב בא לידי ביטוי מעשי בהם, אך אינה מציינת כיצד מבטאים את ריבוי השמחה בחודש אדר. המאירי מבאר שיש להודות בתפילה על המאורע המשמח שהתרחש באותו החודש: "ראוי להתפלל ולהודות לאל בכל עת ובכל זמן כפי הנאות למה שאירע באותו זמן וכן שצריך לברך על הטובה ועל הרעה כמו שהתבאר." הרב חיים אלעזר שפירא, האדמו"ר ממונקאטש, קבע שיש להרבות בשמחה בכל דרך אפשרית."ובאיזה דבר שנוכל אז להרבות בשמחה - מצוה איכא, וכל אחד ישער בלבבו ונפשו... ובאמת מצוה בכל מה שאפשר להרבות בלבו ובעניניו בשמחה של מצוה ולקיים דברי חכמים."[5]

טעם השמחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

רש"י מבאר את עניין השמחה בחודש אדר משום ש"ימי נסים היו לישראל: פורים ופסח".[3] על פי דברי רש"י מסיק רבי אליהו שפירא שהריבוי בשמחה צריך להתמשך גם בחודש ניסן, שהרי בחודש זה נעשו נסי יציאת מצרים, ומשום כך ציין רש"י בפירושו גם את פסח.[6]

השפת אמת טוען שמדברי הגמרא נראה שעניין השמחה בחודש אדר אינו משום הנסים שנעשו בו אלא משום שבחודש זה היו מתנדבים עם ישראל לתת את מחצית השקל למשכן, כפי ששנינו "באחד באדר משמיעים על השקלים"[7]. נתינה זו הייתה מלווה בשמחה גדולה בעולם, "וכיון שקבלו עליהם בשמחה נדבת הלשכה עדיין השמחה נמצא באדר".

ישנו גם הסבר נוסף למהות השמחה, והוא ההסבר העממי והמקובל לדברי חז"ל. לפיו שמחת חודש אדר היא מחמת חג הפורים עצמו ויונקת ממנו. כמו שניסח זאת מנחם מנדל שניאורסון, "שמחה דחודש אדר קשורה ושייכת ונעשית הכנה לשמחת פורים... וממנה ועל ידה באים לתכלית השלימות שבעניין שמחה - שמחת הגאולה האמיתית והשלימה".

בהלכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרמב"ם והשולחן ערוך הביאו רק את חלקו הראשון של המאמר לגבי חודש אב, אך לא הביאו את המשכו העוסק חודש אדר. החתם סופר מסיק מכך שאין הלכה כמימרה זו. לדבריו בעל המאמר, רב סבור שקיימת מצוות שמחה בכל החודש כולו, וכמו שנאמר "והחדש אשר נהפך מיגון לשמחה", אך להלכה אנו סבורים שאין מצוות שמחה מיוחדת בחודש אדר.[8]

עם זאת, פוסקים אחרים, כמו הרי"ף, הרא"ש וראשונים נוספים, הביאו בספריהם את המאמר בשלמותו, וכן את ההנחיה שבאה בעקבותיו שיש להשתדל לדון עם הגוי בחודש זה. אף המגן אברהם ויתר האחרונים מביאים להלכה את הדין של "משנכנס אדר מרבין בשמחה", וכך היה המנהג במשך הדורות.

אין מזל לישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

המפרשים התקשו בהוראת הגמרא שיש להתדיין עם הגוי בחודש אדר "דבריא מזליה" (מזלו טוב), ממה שאמרו במסכת שבת "אין מזל לישראל".[9] הריטב"א מבהיר שמה שאמרו "אין מזל לישראל" נוגע לכל השנה מלבד שני חודשים אלו (אדר ואב), אז באמת יש מזל לישראל, "שכן נגזר עלינו מן השמים".[10] הסבר נוסף מספק המהרש"א - לדעתו, אף שאין השפעה ישירה של המזל על גורל האדם, מן השמים מכוונים את ההשפעה הטובה על האדם, בזכות מעשיו הטובים, בחודש טוב, ואת העונש שמגיע לו על מעשיו הרעים מגלגלים בחודש שמזלו רע. זאת בדומה לכלל שקבעו חז"ל: "מגלגלין זכות על ידי זכאי וחובה על ידי חייב".[11][12]

לא תעוננו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעיה נוספת שמתעוררת בהקשר זה היא הקשר המאגי בהלכה זו שבין הזמן והגורל. בתורה נאמר "לא תנחשו ולא תעוננו".[13] ופירשו במסכת סנהדרין: מעונן - רבי עקיבא אומר: זה המחשב עתים וימים ואומר יום פלוני טוב לצאת.[14] הלכה זו נפסקה להלכה בכל הפוסקים, ואם כך תמוה איך הורו חז"ל לפעול בדרך זו.

החתם סופר מיישב על פי דברי הגמרא האומרת שבדברים שהתחזק מספר פעמים שהם פועלים אין לחוש לאיסור ניחוש שכן "אף על גב דאין ניחוש - יש סימן". בהתאם לכך ניתן לומר שחודש אדר התחזק שפועל לטוב שכן נעשו בו נסים רבים לישראל.[8]

הרב שלמה אליעזר אלפנדרי מיישב על פי דברי ספר החינוך שטעם איסור ניחוש הוא שעלול האדם לחשוב שהזמנים הם אלו שמשפיעים על גורל האדם ובהם תלוי גורלו ולא בקב"ה. לפי זה אין לחשוש לדבריו לאיסור ניחוש בפעולות אלו שכן "אדרבא הוא סיבה שיאמין בהשם".[15] עם זאת, דעת הרמב"ם באיסור ניחוש היא שלא רק שדברים אלה אסורים, אלא גם אינם מועילים: "דברים בטלים כוזבים שהזהירה מהם התורה כמו שהזהירה מהשקר".[16] אך כאמור הרמב"ם לא הביא להלכה מימרה זו.

פזמון[עריכת קוד מקור | עריכה]

הביטוי "משנכנס אדר מרבין בשמחה" הולחן וזכה לביצועים רבים.[17]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]