מי כמוך ואין כמוך

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

מי כמוך ואין כמוך הוא פיוט מאת רבי יהודה הלוי המתאר בצורה פיוטית את סיפור מגילת אסתר. נהוג היה לומר פיוט זה בשבת זכור, בברכות קריאת שמע של שחרית לאחר הפסוק "מי כמכה באלים ה'". בתקופה מאוחרת יותר הפסיקו רוב הספרדים לומר פיוטים בתוך ברכות קריאת שמע, אך מפאת החיבה שרחשו לפיוט הוא הועבר ממקומו, והונהג לשוררו לפני ברכת 'ישתבח' באמצע תפילת "נשמת כל חי" לפני הקטע "שוועת עניים". כיום נהוג ברוב הקהילות הספרדיות לשיר את הפיוט קודם לקריאת התורה, אך בקהילת יוצאי תימן נהוג לאמרו אחרי קריאת התורה וההפטרה, ובכמה קהילות נהוג גם כיום לאמרו באמצע תפילת "נשמת כל חי"[1]. בקהילות תוניסיה נוהגים לשיר את הפיוט גם בחג הפורים קודם קריאת התורה. הפיוט נאמר במקומות שונים בתפילה בכל הקהילות חוץ מהאשכנזים[2].

מבנה ותוכן הפיוט[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפיוט בנוי כיצירה מתוחכמת. הוא מחולק ל-82 בתים. כל בית מחולק לארבע צלעות, שלש הצלעות הראשונות בבית מתחרזות ביניהן, והרביעית מכילה פסוק מהתנ"ך המסתיימת במילה "לו". 22 הבתים הראשונים מתחילים באקרוסטיכון אלפביתי, 29 הבתים הבאים מתחילים באקרוסטיכון "אני יהודה הלוי הקטן ברבי שמואל הלוי". אחר כך מתחילים שוב 22 הבתים הבאים באקרוסטיכון אלפביתי, ו-8 הבתים הבאים מתחילים באקרוסטיכון "אני יהודה" (הבית האחרון אינו כלול במסגרת האקרוסטיכונית של הפיוט).

בפיוט מסופר סיפור מגילת אסתר מתוך הסתמכות על אגדות חז"ל. הוא בנוי על הלשון המקראית, ורצוף במליצות ומשחקי לשון מקראיים. בבתים האחרונים מודה הפייטן על הניסים שקרו לעם ישראל, ובפרט על נס קריעת ים סוף, כדי לקשר את סיום הפיוט עם חתימת הברכה "גאל ישראל", שעליה חובר הפיוט.

בפיוט נכפלה האות ר' בשני בתים שונים "רצה האחד לשמור כפלים" ומיד לאחריו שוב "רחשה אסתר למלך באמרי שפר", בהקשר לכך מובא בספר סדר הדורות אגדה, שמחבר האות ר' בבית הראשון הוא האבן עזרא בעת ששהה בביתו של ריה"ל, ובעקבות כך נשא לאשה את ביתו[3].

ויהי לילה א' ויתאחר ר' יהודה לצאת מבית מדרשו כי נתקשה מאד על חבור תיבת רי"ש בפזמון אדון חסדך ... עד שהאשה הלכה אל מדרש אישה כי גם היא היתה חכמה ותקח מחברת אישה ותראה אותה לראב"ע ויקם ראב"ע ויקח קולמוס והתחיל לתקן בב' וג' מקומות בפזמון, וכשהגיע לתיבת רי"ש כתב כל הבית ההוא הראשון המתחיל רצה הא' לשמור כפלים כו' וכראות ר' יהודה שמח מאד ויחבקהו וינשקהו ויאמר לו עתה ידעתי כי בן עזרא אתה וחתן אתה לי, ואז העביר המסוה מעל פניו והודה, ויתן לו ר"י את בתו לאשה עם כל עשרו. ור"י לאט לו חבר הבית של תיבת רי"ש בפזמונו שמתחיל "רחשה אסתר למלך" ורצה שגם רי"ש של חתנו תשאר בכתובים לכבודו.

שלשלת הקבלה בשם ספר יוחסין מועתק בספר סדר הדורות ע' אבן עזרא

חיקויים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפיוט, שהתחבב מאוד בקרב בני הקהילות הספרדיות, נקשר אסוציאטיבית לחג הפורים. ולכן נוצרו לו חיקויים רבים על ידי פייטנים שחיברו פיוטים זהים המתחילים ברפריין "מי כמוך ואין כמוך, מי דומה לך ואין דומה לך", ובהם גוללו באריכות את סיפורם של ניסים שונים שקרו בקהילות השונות, שבגינם נקבעו חגי פורים מקומיים, והונהג לשורר פיוטים אלו בחגי פורים אלו. יהודי לוב נהגו לשיר פיוט "מי כמוך" שחיבר הפייטן הטריפולטאי רבי שבתי טיאר בשבת שלפני פורים אשריף[4], ופיוט "מי כמוך" שחיבר הדיין רבי אברהם כלפון בשבת שלפני "פורים ברגל". הרב יוסף משאש חיבר פיוט "מי כמוך" ליום ירושלים[5].

הפולמוס ההלכתי על מקום אמירת הפיוט בתפילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לשיטת הרבה פוסקי הלכה ספרדיים, אסור לומר פיוטים באמצע ברכות קריאת שמע[6]. ולכן בוטל מנהג אמירת הפיוט במיקומו המקורי, לפני "מי כמוך". אף על פי שהוא הועבר לאמצע פסוקי דזמרא, עורר המנהג התנגדות הלכתית על ידי כמה מן הפוסקים האחרונים[7] וביניהם הרב עובדיה יוסף שהורה לשיר את הפיוט לאחר חזרת הש"ץ[8] וכך רבים נוהגים.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ כן דעת רבי שלום משאש בספרו "שמ"ש ומגן". ועוד ראו בסידור "אבותינו" בנוסח יהודי מרוקו לרבי מאיר אלעזר עטיה שכתב שכך נהגו לומר, והביא פיוט זה לפני "שוועת עניים". וראו עוד בספרים:"משולחן אבותינו", ו"זוכר ברית אבות", עטרת אבות, ועוד רבים.
  2. ^ אמנם הוא היה נאמר בנוסח צרפת, עיין מחזור שבחי ישורון, נוא יארק תשע"ו, עמ' 259.
  3. ^ סדר הדורות, ערך אבן עזרא
  4. ^ יהדות לוב, בהוצאת ועד קהלות לוב בישראל, תל אביב תש"ך, עמ' 41
  5. ^ נוסח הפיוט.
  6. ^ ראו: שולחן ערוך, אורח חיים, סימן ס"ח, סעיף א'.
  7. ^ ראו: שו"ת דברי יוסף, לרבי יוסף אירגס, סימן ה; משחא דרבותא, לרבי שלמה אלפאסי, סימן קיב; טוב עין, לחיד"א, סימן יח אות לה.
  8. ^ ראו: שו"ת יחוה דעת, חלק ב, סימן ז.