משתמש:יהודית שפלן/טיוטה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
דף זה אינו ערך אנציקלופדי
דף זה הוא טיוטה של יהודית שפלן.
דף זה אינו ערך אנציקלופדי
דף זה הוא טיוטה של יהודית שפלן.



- אמנות האיסלאם

המונח אמנות האסלאם מתייחס בדרך-כלל למכלול תחומי האמנות הפלסטית כפי שהם באים לביטוי באדריכלות - על כל האמנויות הדקורטיביות הנלוות לה - האורנמנט והקליגרפיה, כמו גם באמנות הספר ובאמנות החפץ לסוגיה. תחומי יצירה אלה התפתחו ונפוצו ברחבי האימפריה האסלאמית מאז עלתה על במת ההיסטוריה במאה ה-7 ועד התפוררות האימפריה העות'מאנית בשלהי המאה ה-18. לאמנות האסלאם מאפיינים משותפים אך גם מאפיינים ייחודיים הקשורים למרכזי השלטון השונים שהתפתחו במהלך ההיסטוריה במקומות ובזמנים שונים, עם השפעות מקומיות. בעת החדשה ניכרת השפעתם של תופעות ומאפיינים אוניברסליים בני זמננו, בבחינת מסורת וחדשנות.

ייחודה של אמנות האסלאם בא לביטוי בפיתוח אדריכלות המסגד (מבנה התפילה) והמדרסה (בית המדרש) והאמנויות הנלוות להם – השימוש הנרחב בכתב הערבי (קליגרפיה) ובעיטור הגאומטרי והצמחי (ערבסקה) כעיטורים אסלאמיים ייחודיים. המחקר מייחס להתפתחויות אלו משמעויות איקונוגרפיות הקשורות לתרבות הערבית ולדת האסלאם. גם באמנות הציור הפיגורטיבי האסלאמי, שמופיע מחוץ להקשר דתי, ניכרים מאפיינים ייחודיים הניתנים לזיהוי, כמו בכתבי יד של ספרות יפה, בעיטורי כלים וחפצים שנועדו לשימוש בארמונות השליטים ובציורי הקיר שעיטרו אותם.

- אזור גאוגרפי

אמנות האסלאם נפוצה במרחב המשתרע מדרום-מזרח אסיה ועד אנדלוסיה שבדרום ספרד. זאת בהתאם לעלייתם ונפילתם של מרכזי השלטון האסלאמי. ערים מרכזיות שבהן התפתחה אמנות אסלאמית הן מכה, אל-מדינה, ירושלים, דמשק, בגדאד, קהיר, קורדובה, איסטנבול, סמרקנד, בוכרה ועוד. בכל אחד ממרכזים אלה ניתן לזהות מאפיינים אסלאמיים משותפים בצד השפעות של האמנות המקומית שקדמה להופעת האסלאם או שהתקיימה לצדו.

- - - - - - - - - - האורנמנט

האורנמנט באמנות האסלאם הוא מהות המאפיינת, מגדירה ומזהה יצירה כלשהי כאסלאמית, כעין DNA  שלה. המונח 'אורנמנט' בלועזית, בתרגומו לעברית, הוא 'עיטור' או 'קישוט', אך ביטוי זה צר ושטוח מכדי להגדיר בו את מה שמהווה נושא מרכזי וחשוב ביצירות האמנות האסלאמיות. תפוצתו גדולה ביותר והוא מופיע כמעט בכל יצירה, החל ממונומנט אדריכלי וכלה ביצירה זעירה, בכל חומר ובכל טכניקה, הן במרחב הדתי והן בעבודות המוגדרות כשייכות לתחום החילוני. הוא אינו מסמן מבחינה איקונוגרפית את מהות המבנה או האובייקט שעליו הוא מצוי ואינו מצביע על תפקודו. תכונותיו ומאפייניו של האורנמנט באמנות האסלאם מגדירים אותו כסגנון אמנותי בפני עצמו. סגנון זה אומץ גם אל חיקן של תרבויות אחרות תחת שלטון האימפריה האסלאמית, כמו נוצרים, יהודים, קופטים ונפוץ בקרב עמים בני מוצא אתני שאינו ערבי, בכל המרחב שבין הודו לספרד. על כן מוגדרת 'אמנות האסלאם' במסגרת תרבותה של ציוויליזציה החובקת עמים, מדינות ודתות שונות.

האורנמנט האסלאמי התפתח מראשיתה של אמנות האסלאם לשני כיוונים בסיסיים – האורנמנט הצמחי והאורנמנט הגיאומטרי, כאשר הקו הוא האלמנט העיקרי שיוצר את הדגמים על פי תכנון ותרשים גיאומטרי קפדני. התשתית הגיאומטרית היא שקובעת את מערכת החוקים הפנימית של הדגם ושולט בו עיקרון הסדר המוחלט. עיקרון ההפשטה הקיים בו מבדיל אותו מן האקראי שבעולם הנראה, עולם הטבע. תכונה נוספת המייחדת את האורנמנט היא החזרה על מוטיב באופן שיוצר מקצב ותנועה, ומייצר גם את פוטנציאל ההתרחבות האין סופי שבו, והאפשרות להתאימו לכל צורה של משטח או אובייקט[1].

העיטור האסלאמי הוא מרכיב מרכזי חשוב באמנות ובאדריכלות האסלאם שמוגדר על ידי שלושה דגמים: דגם צמחי – הערבסקה, המבוססת על עלה וגבעול, דגם גאומטרי - אשר מבוסס על קו ומחוגה, וקליגרפיה – הכתיבה היפה המורכבת מאותיות מסוגננות של הכתב הערבי. לעתים משולבים שלושה תחומי יצירה אלו בהרכבים שונים, בטכניקות שונות ובמדיומים שונים. בכל אחד מסוגי העיטור הללו שולט עיקרון הסדר המוחלט: תשתית גיאומטרית קובעת את מערכת החוקים הפנימית ויוצרת את האיזון וההרמוניה שבו.

תכונותיו של העיטור האסלאמי הן מורכבות:

הוא יכול להתקיים על כל אובייקט ובכל חומר, ולהתבצע בכל טכניקה. הוא ניתן להתאמה לכל משטח, בכל צורה או פורמט אם גדול או קטן, אם קמור או קעור. הכיסוי של משטח כלשהו בעיטור האסלאמי הופך את האובייקט התלת ממדי למצע שנדמה כעין עור, מעטפת או קליפה אשר ניתן, כביכול, להסירה מן האובייקט. הוא ניתן להרחבה לכל עבר ויש לו פוטנציאל אין סופי להרחבה או צמצום, ולכיסוי מוחלט של פני השטח[1] (מילוי החלל הריק - 'אימת הריק, בלטינית: horror vacui). בעיצוב העיטור קיים עיקרון החזרה והפירוק ליחידות ותת-יחידות שחוזרות בווריאציות שונות. עקרון החזרה יוצר מקצב פנימי ותנועה חוזרת ונשנית בתוך הקומפוזיציה. אין בעיטור היררכיה של צורה המשתלטת על צורות אחרות, יש שוויון בין הצורות ושוויון בין פוזיטיב לנגטיב. תכונות אלו יוצרות הפשטה, יצירה שאין בה נראטיב או מחויבות לעולם הנראה. ההתבוננות בעיטור אינה מחויבת לזווית ראיה מסוימת, והיא מאפשרת לקרוא את היצירה מכל מקום, כעין התבוננות מדיטטיבית.

תכונות האלה של העיטור האסלאמי יוצרות אשליה של ביטול החומר ממנו עשוי האובייקט המעוטר. העיטור אינו מצביע על מהות המבנה או האובייקט עליו הוא מצוי, למרות שהוא כפוף לצורתו.

בין הגורמים להתמקדות באורנמנט באמנות האסלאם:

הדת - דת האסלאם דחתה כל סימבוליזם והיא מוגדרת אנ-איקונית. היא נמנעה מייצוג פיגורטיבי של האל משום שנוסדה מתוך התנגדות מוחלטת לעבודת האלילים של תקופת הג'אהלייה (תקופת הבערות). בקוראן ביטויים רבים בגנות האלילות ועבודת אלילים[2]. התנגדות זו אף הודגשה משום שהיא התעמתה עם הדת הנוצרית והדת הפרסית - שתי הדתות שקדמו לאסלאם ושלטו במרחב בתקופת התפשטות האסלאם, ושתיהן היו מבוססות על ייצוג פיגורטיבי של האלוהות.

תפתח תיאורים פיגורטיביים כלשהם.

עם זאת, האורנמנט המופשט באופיו מייצג באופן רעיוני את ה'אני מאמין' של האסלאם: מצד אחד הוא מייצג את החולף, המשתנה, הזמני שבמציאות חייו של האדם ושל היקום כולו – דבר שמתבטא בפירוק ליחידות, בהעדר פוקוס או היררכיה, בתנועה וברעיון של ביטול החומר והמסה. מאידך גיסא – הוא מייצג את הנצחי והאין-סופי שבבריאה בהיותו מבוסס על הגיאומטריה. החוש העמוק לסדר בעיטור האסלאמי נובע מן ההשקפה הדתית שהבריאה כולה קיימת ברצונו של אללה ולכל דבר יש מקום בתכנית האלוהית. בני האדם בכלל כפופים ומשועבדים לרצון האל, כולם שווים בפניו, ושיוויוניות זו באה לביטוי בהעדר התרכזות בצורה הבודדת.

העיטור האסלאמי ה

הסדר הגיאומטרי הוא, אפוא, בסיסו של כל עיטור, כמו גם של העיצוב האדריכלי. חוש הסדר הכללי הזה אינו מעמיד את היוצר האינדיבידואל במרכז, שהרי גם הוא עצמו חלק מהתכנית האלוהית.

[1] R. Ettinghausen, The Taming of the Horror Vacui in Islamic Art, Proceedings of the American Philosophical Society, Vol. 123, No. 1 (Feb. 20, 1979), pp. 15-28 (14 pages)

[2] ראו ערך: אלילים, הקוראן, תרגום מערבית: אורי רובין, אוניברסיטת תל אביב, 2005, עמ' 560 – 561.

[1] ראה:  Eva Bear, Islamic Ornament, Edinburgh, 1988, p. 7, Ornament, בספר פירוט של סוגי המוטיבים הצמחיים, הפיגורטיביים והגיאומטריים. באורנמנט הצמחי מתוארים סוגי הצמחים וכאלה שציפורים ובעלי חיים משולבים בהם. במוטיבים הגיאומטריים נכללים ריבועים, מעויינים, מעגלים, דגמים רב צלעיים ודגמי כוכבים. דרכי העיצוב והתכנון ליצירת דגמים 'מכסי כל' באמצעות מסגרות ופאנלים, תשליבים, אריחים, רצועות של דגם חוזר, שכבות. הספר דן במשמעויות השונות המיוחסות לאורנמנט, ולבסוף בעקרונות האורנמנט.

- - - - - -

- מגבלות  דתיות

אמנות האסלאם התפתחה בהתאמה להגבלות השריעה (ההלכה המוסלמית), האוסרות על יצירת דימויים של אדם וחי בציור ובפיסול בהקשרים דתיים[1] [2]. חל איסור על ציור דמותו של מוחמד או של דמויות מפתח אחרות באסלאם, אף כי תיאורים של מוחמד הופיעו בכתבי יד חילוניים שונים. בדקורציה של מסגדים ומבני דת למיניהם או בעיטור ספרי דת כמו הקוראן והחדית' לא יופיעו תיאורים פיגורטיביים כלשהם. התגבשותו של איסור זה נבעה מן ההתנגדות המוחלטת לעבודת האלילים של תקופת הג'אהליה הטרום אסלאמית, וכן מן ההתמודדות הרעיונית עם הדוקטרינה הנוצרית המבוססת על המחשה פיגורטיבית של דמות האב והבן ורוח הקודש.

לפי ברברה ברנד[3] אופייה של אמנות האסלאם נובע מן המתח בין הרקע הגיאוגרפי והתרבותי והמאפיינים האסתטיים שלהם: ניגודים בין מדבר ונאות מדבר, בין נוודות והתיישבות, משמעת וחושניות, אור וצל, מורכבות ופשטות, קוים ישרים וקוים מתעקלים. על אלה יש להוסיף את האבחנה בין מה שהוא אסלאמי לבין מה שנקלע להוויה האסלאמית מתרבויות סביבתיות שאומצו מבחוץ, נטמעו בה ויצרו את העירוב והמכלול הייחודי. מאפיין נוסף הוא חוש עמוק לסדר, ששורשיו בהשקפה האסלאמית שהבריאה כולה קיימת ברצונו של אללה ולכל דבר מקום בתכנית האלוהית[4]. הביטוי לכך באמנות האסלאם יסודו בגאומטריה, שהיא ביסוד הסדר המכוון בכל עיטור והיא זו השולטת ביסודותיו של העיצוב האדריכלי. חוש הסדר הכללי הזה אינו מעמיד את היוצר האינדיבידואל במרכז, שהרי גם הוא עצמו חלק מהתכנית האלוהית.

יחד עם האמור לעיל, יש לציין כי לא הייתה מניעה של ייצוג דמויות אדם וחי בחיים שמעבר להקשר הדתי, כמו בארמונות שליטים ובחצרותיהם שבהם התנהלו חיי יום-יום, באדריכלות ובכתבי יד, ובכלים וחפצים שנועדו לשימוש חילוני. דימויים פיגורטיביים בהקשרים אלה עוצבו על פי רוב בסגנון ייחודי סכמתי ומופשט, שאינו נטורליסטי.

- היסטוריה

ההיסטוריה של האמנות והאדריכלות בארצות האסלאם מתחלקת לחטיבות כרונולוגיות[5]:

ראשית האסלאם[עריכת קוד מקור | עריכה]

רקע היסטורי[עריכת קוד מקור | עריכה]

מייסד דת האסלאם, מוחמד, לא היה נביא בלבד, אלא גם מנהיג, שופט, מחוקק ומפקד, ומי שהחליף אותו - נקרא ח'ליף, או ח'ליפה, והוא אשר ירש את תפקיד המנהיג.

מוחמד ייסד את הגרעין של האימפריה האסלאמית לאחר שהצליח להעביר את בשורת האסלאם תחילה למאמיניו הקרובים, ולאחר מכן להפיץ אותה גם בקרב מתנגדיו תושבי מכה. בתחילה סרבו אנשי מכה, העיר בה נולד וגדל, לקבל את בשורת האסלאם והוא נאלץ לברוח ממנה עם אנשיו. מועד בריחתו ממכה לאל-מדינה בשנת 622 נקבע כתחילת הספירה האסלאמית – ההג'רה (הגירה). הוא שב וכבש את מכה לאחר כעשר שנים, בהן ביסס והפיץ את תורתו מחוצה לה. העיר נכנעה בפניו והפכה למוקד הדתי החשוב ביותר של האסלאם מאז ועד היום.

עם מות מוחמד בשנת 632 נמשכה תנופת הכיבושים של המוסלמים בכל עוצמתה. הערבים כבשו את ארץ ישראל וסוריה בשנת 636, את מסופוטמיה בשנת 637, מצרים נכבשה בשנת 639 ועד שנת 650 הושלם כיבוש ממלכת פרס הסאסאנית, וכך גם מערב טורקסטאן וחלקים מחבל פנג'אב. עד לשנת 711 נכבשו גם צפון אפריקה וספרד, וכך, תוך פחות ממאה שנה היו מרחבים עצומים – מספרד במערב ועד לגבולות סין במזרח - בידי המוסלמים, כולם מאוחדים תחת כוח תרבותי חדש - האסלאם[6].

.

אמנות האסלאם - מיזוג של תרבויות

אמנות האסלאם אינה אמנות של ארץ מסוימת או של עם מסוים. היא אמנות של ציוויליזציה מרובת קבוצות אתניות, לשונות, דתות ותרבויות, שנוצרה מתוך צירוף של נסיבות היסטוריות: כיבוש העולם העתיק על ידי הערבים ואיחודה של טריטוריה נרחבת תחת דגל האסלאם. התפתחות אמנות האסלאם התרחשה מראשיתה על ידי המבנים הפוליטיים שהתהוו תוך כדי כיבושם של האזורים השונים, ובהמשך – בהשפעת פלישות של עמים ותרבויות זרים אל ארצות האסלאם.

בראשיתה, אמנות האסלאם שאבה את השראתה משני מקורות עיקריים: מקור אחד היה מסורות אמנותיות קדם-אסלאמיות שהתקיימו בארצות הכבושות והמקור השני - מסורות ערביות וטורקיות נוודיות. המסורת האמנותית הערבית בתקופה הקדם-אסלאמית תאמה את אורח החיים הנוודי של שבטי ערב. היא התאפיינה ביצירת שטיחים ואריגים, כלים וחפצים ברי נשיאה ובמלאכות ידניות כגון: אריגה, טוויה, קליעה ורקמה של דגמים זעירים. גורם מיוחד בתרבות הערבית שתרם להתפתחותה הייחודית של אמנות האסלאם היא הלשון הערבית שהביאה לביטוי עשיר ביותר את השירה הערבית הקדומה והמפוארת, על מקצביה ומשקליה. כאמור לעיל, על פי אמונת האסלאם, זו השפה בה דיבר אלהים אל מוחמד ובאמצעותה ניתנה בשורת האסלאם הכתובה בקוראן, ומכאן קדושתה.

בתהליכי הכיבוש, ההשתלטות והניהול של שטחי האימפריה שנפלו בידיהם, ירשו הערבים את שיטות המינהל והאמנויות שרווחו בארצות הללו. כך הח'ליפים לבית אומיה, שליטי השושלת הראשונה באסלאם, שקבעו את המרכז השלטוני שלהם בדמשק, העסיקו אמנים מהפרובינציות הכבושות, מסוריה, מסופוטמיה, מצרים ופרס ועשו שימוש בחומרים וטכניקות מקומיים לשם בניית עריהם החדשות, לרבות הארמונות והמסגדים. עובדי פסיפס סורים וביזנטים הם שבנו ועיטרו את המסגד האומיי הגדול בדמשק, ואמנים יוונים ומצריים עבדו בכיפת הסלע בירושלים. שליטי בית עבאס העסיקו בבנייתה של בגדאד אמנים שקובצו מסוריה, איראן, מוצול, כופה, ואסט, ובצרה. כובשיה המוסלמים של ספרד נעזרו בידיעותיהם של האמנים הנוצרים והיהודים בכל התחומים וגם באמנות. האמנים המוסלמים למדו במהירות אומנויות כגון גילוף בשנהב, קדרות, חריטה בעץ ובמתכת ועוד, ופיתחו בעצמם תחומי יצירה אלה.

המקורות החוץ-ערביים שהיוו השראה לאומנות האסלאם בראשיתה היו שניים: מצד אחד המסורת האמנותית הקלאסית המאוחרת הנוצרית - ביזנטית, ומצד שני המסורת הפרסית - סאסאנית המזרחית. במונומנטים אסלאמיים מוקדמים, כמו פסיפסי כיפת הסלע בירושלים משנת 691, ובמסגד הגדול בדמשק משנת 715, מזהים מוטיבים עיטוריים הן קלאסיים-ביזנטיים והן פרסיים-סאסאנים, כשהם מופיעים זה לצד זה או משולבים זה בזה. גם בחפצי האומנות הזעירה מן התקופה המוסלמית המוקדמת משמשים בעת ובעונה אחת עיטורים השאולים משתי התרבויות השונות הללו. שילובם וצירופם של מקורות שונים ביצירה חדשה הוא מאפיין נוסף של אמנות האסלאם.

מתוך מקורות אלה בררו המוסלמים בקפידה את היסודות שתאמו לרעיונות הדת החדשה ולטעמם האמנותי האתני והרכיבו אותם מחדש לכלל יצירה מוסלמית טיפוסית מובהקת. כך לדוגמה, המוסלמים אימצו את מוטיב האקנתוס (הקוציץ), ומוטיב שריגי הגפן - שהיו מוטיבים עיטוריים נפוצים באמנות הביזנטית, סגננו אותם ויצרו מתווה מופשט לחלוטין, שיכול להתפתח לאין סוף ולהתאים לכל תבנית. מוטיב שריג הגפן מופיע באמנות האסלאם במגוון אינסופי של תבניות וצורות, כאשר פעמים הודגש הגבעול ופעמים הודגש העלה תוך שהקו מסתלסל ומתפתל. מוטיבים נפוצים אחרים שמקורם באמנות הקלאסית, הם צירופים דקורטיביים של מקבצי צמחים ופירות מעוצבים בצורה נטורליסטית. אלה אומצו באמנות האסלאם כשהם משנים את אופיים ומופיעים כעיטור סכמתי ומופשט, נעדר נטייה לחיקוי הטבע. גישה זו עיצבה את האופי הבלתי נטורליסטי והמופשט של האמנות האסלאמית.

מן האמנות הסאסאנית העשירה שאותה פגשו המוסלמים לאחר כיבוש פרס, אימצו המוסלמים אלמנטים שונים שתאמו לביטוי רעיונותיהם השלטוניים ולייצוג מלכותם. תיאורי חיות ועופות כמו גריפונים ודרקונים, ציפורים וטווסים, אריות, צבאים ויצורים דמיוניים מורכבים שולבו באמנויות הקשורות לחיי החצר. לאמנות האסלאם נכנס גם מוטיב הכנפיים, אשר באמנות הסאסאנית סימל מלכות, ועתה עבר לייצג את שליטי האסלאם. ניתן לזהות המשכיות ורצף של אמנות פרס הסאסאנית בתוך אמנות האסלאם, באימוץ הסגנון המופשט והעיטור הפסאודו-פרחוני אשר בולטת בו החזרה הריתמית והסימטריה כעקרונות ראשיים.

יש לציין כי התפתחותו של סגנון העיטור האסלאמי הושפע גם מן האומנויות של שבטי הנוודים הטורקים והאיראנים ממזרח איראן וממרכז אסיה. וכך, שולבו גם טכניקות ועיטורים שלא היו מוכרים באמנות הסאסאנית ובאמנות הנוצרית-מזרחית.

לסכום, בראשית התפתחותה הייתה אמנות האסלאם אקלקטית בטבעה. היא ספגה וקלטה מוטיבים, סגנונות, טכניקות וחומרים ששימשו בתרבויות שאותן פגשה תוך כדי מסע הכיבושים. היא אימצה אותם באופן סלקטיבי תוך כדי התאמתם ליסוד הרוחני הדתי ולתרבות הערבית. התפתחותה של אמנות האסלאם היתה מורכבת, אפוא, מפסיפס של אלמנטים אמנותיים רבים[7].


התקופה האומיית (661 - 750)

לאחר מות הנביא מוחמד, בשנת 632, מילאו את מקומו בזה אחר זה ארבעת הח'ליפים הראשונים - הראשידון - מבין חבריו ומאמיניו הקרובים. ואולם, במהרה התגלעה מחלוקת בנושא הח'ליפות. תומכי עלי בן אבו טאלב, שהיה חתנו של הנביא ובעלה של פאטמה בתו, דרשו את הח'ליפות מידי אבו בכר ועומר בן אל ח'טאב שנחשבו למנהיגי הזרם המרכזי באסלאם - הסונה. לאחר קרב כרבלא פרשו תומכי עלי והקימו את השיעה - סיעה, שיצרה את הפילוג הגדול ביותר באסלאם.

במאבק על השלטון ניצחה משפחת אומיה הסונית ויסדה בשנת 661 את השושלת המלכותית הראשונה באסלאם. האומיים העבירו את עיר הבירה ממדינה לדמשק, וכאן הם נחשפו לתרבות הקלאסית המאוחרת. ח'ליפות אומיה התקיימה פחות ממאה שנים, כשבתקופה זו שמרה על יציבות ורציפות של המדינה והחברה האסלאמיות בימים של מאבקים פנימיים מסוכנים. תחילה יסדו מערכת ממשל המבוססת על שיטות הממשל והמינהל של האימפריות שכבשו, ובתהליך של ארגון והתאמה הוחלפו אלה בסדר אימפריאלי חדש, השפה הערבית החליפה את היוונית והפרסית והיתה לשפת המנהל והחשבונאות. בתקופה זו הערבים גם טבעו מטבעות חדשים ועליהם כתובות של פסוקי קוראן[8].

האמנות והאדריכלות בתקופה האומיית

האמנות והאדריכלות בתקופת השושלת האומיית נועדו ליצור שפה חזותית שתשרת את צורכי השלטון. לשם כך אומצו דפוסים ומושגים מהתרבויות בהן נפגשו במהלך הכיבוש: תרבות המערב הרומי-ביזנטי מצד אחד ותרבות המזרח הסאסאני והמרכז-אסייתי מצד אחר. לתרבויות אלו היו מסורות אמנותיות וטקסיות עתיקות יומין, ששימשו את השליטים וחצרותיהם. זיקתם של האומיים לתרבויות אלו הייתה דו ערכית, זיקה של קבלה ודחייה. הם קיבלו מהן צורות ותכנים המתייחסים למלכות ולשלטון המצהירים על הישות המדינית האוניברסלית החדשה, אך נמנעו מאימוץ כוללני של תפיסות ודפוסים שהיו טעונים תכנים פגאניים או נוצריים.

כיפת הסלע ומסגד אל אקצא הסמוך לה, שהוקמו בירושלים בימי הח'ליף עבד אל מלכ, הם המערכת הראשונה של מבני הדת הגדולים בתולדות האסלאם. הם מהווים הצהרת ניצחון של האסלאם על הנצרות והיהדות, אך גם הצהרה על הקשר של האסלאם אל הדתות הללו שקדמו לו. רוב האדריכלים שהועסקו היו מומחים יוונים, וטביעת חותמם ניכרת במבנים חשובים אלה. הבנאים ובעלי המלאכה היו תושבי הארצות הכבושות ומשם הביאו את מסורות הבניה המוכרות להם, כך שבמסגדים ובארמונות ניכרות השפעות הסגנון הביזנטי והסאסאני.

התכניות העיטוריות של כיפת הסלע כללו ציפוי הקירות בפסיפסי זכוכית צבעוניים בדגמים עשירים של צמחים, שריגים, כנפיים, אמפורות, כתרים ותכשיטים המזוהים עם אלה של מלכי האימפריות שנכבשו. התרומה הערבית המקורית ביותר היא רצועת כתובת בכתב הכופי, שסובבת וסוגרת את משטח הפסיפסים בחלקו העליון, מורכבת מפסוקי קוראן שמכריזים על האמונה באללה ובנביאו. כאן באה לביטוי משמעותה של המילה הכתובה כמרכיב חשוב ביצירה האמנותית האסלאמית. התכנית העיטורית בכללותה יוצרת, אפוא, שפה אמנותית ייחודית המשלבת מוטיבים שונים וממקורות רבים. התכנון היה מוסלמי-ערבי אך היו אלה אמנים ביזנטיים שהועסקו במלאכה, והם עשו שימוש בחומרים ובטכניקות המוכרות להם.

גם תיאורי הנוף והמוטיבים הצמחיים בתכנית העיטורית של המסגד הגדול בדמשק, שנועד לשמש כמסגד מלכותי המייצג את משפחת המלוכה בעיר הבירה, נעשו בידי אמנים ביזנטיים. המסגד עוטר לאורך קירותיו הפנימיים והחיצוניים בפסיפסי זכוכית על רקע מוזהב המציגים תמונות של ביתנים, בתים, עצים וצמחים, נהרות וגשרים ללא תיאורי דמויות אדם וחי. הפרשנויות שניתנו לתמונות אלה הן ייצוג רעיון גן העדן[9] או ייצוג העיר דמשק עם נהר הברדא החוצה אותה[10].

ממסגד אל אקצא בירושלים, שנחרב והוקם מחדש מספר פעמים, שרדו מהתקופה האומיית לוחות עץ מגולפים במוטיבים של קיסוס ושריגי גפן בסגנון שניכרת בו ההשפעה הגרקו-רומית. לוחות אלה מוצגים במוזיאון רוקפלר בירושלים[11].

בנוסף, בנו האומיים ארמונות צייד מפוארים ששימשו אותם להנאה ובילוי זמן ולייצוג כוחו ותפקידיו של השלטון. כך ארמון הישאם, הוא ח'רבת אל מפג'ר ליד יריחו, עם רצפות הפסיפס העשירות והתמונה המפוארת שבדיוואן, המציגה אריה טורף איילה מתחת לעץ פרי. התכנית הפיסולית שהתגלתה בארמון זה, הכוללת תבליטים ופסלים של דמויות אדם וחי עשויים סטוקו - שוחזרה במוזיאון רוקפלר בירושלים [12] [13]. ארמונות נוספים הם קסר עמרה במדבר הירדני, ארמון משתא מדרום לרבת עמון שקירותיו המגולפים הועברו למוזיאון בברלין. וכן גם קסר אל-ח'ייר אל-ע'רבי וקסר אל-ח'ייר א-שרקי שבמדבר הסורי. מצפון לכנרת נתגלה ארמון חורבת מנים - ח'רבת אל מיניה. בארמונות השונים נמצאו פסלים ותבליטי סטוקו, גילופי אבן, ציורי קיר ופסיפסי רצפה, שבחלקם הופיעו דימויים פיגורטיביים עשירים ומגוונים. כל אלה שימשו כמרכיבים בתכניות האמנותיות שנועדו לקשט ולפאר את הארמונות ולהאדיר את השליט. הארמונות מביאים לביטוי את תהליכי המיזוג התרבותי שהתרחשו באימפריה האומיית האסלאמית במאה הראשונה להיווסדות האסלאם ולכיבושים הערביים במזרח התיכון.

רק מעט מן האמנויות השימושיות של התקופה האומיית שרדו, כגון כלי חרס, מתכת וזכוכית. כלי הזכוכית הם המשך סגנוני של הזכוכית הרומית, ואילו כלי שתייה, קנקנים וצלחות כסף נעשו לפי המסורת הסאסאנית. נטבעו מטבעות אשר חיקו מטבעות סאסאנים אך ניתן לזהות בהם שינויים בהשפעה אסלאמית, כגון שילוב כתובות בערבית[14].

בתקופה האומיית הוקמה העיר רמלה, היא העיר היחידה שנבנתה בארץ ישראל במשך כל תקופת השלטון הערבי בארץ ישראל. העיר הוקמה בימיו של סולימן אבן עבד אל מלכ מבית אומיה מושל ג'ונד פלסטין. מקור שמה של העיר – "מדינת אל-רמל", שתרגומו "עיר החול" (مدينة ٱلرمل), משום דיונות החול (רמל رمل, חול בערבית). העיר רמלה היתה לבירת המחוז ושימשה כמרכז סחר בינלאומי.


התקופה העבאסית (750 - 1258)

בשנת 750 נפלה השושלת האומיית, ולשלטון באימפריה האסלאמית עלתה השושלת העבאסית[15]. העבאסים העבירו את מרכז השלטון מדמשק לעיראק ובנו בה את בירתם - בגדאד, היא 'מדינת אל סלאם' - עיר השלום העגולה. העתקת נקודת הכובד הפוליטית והתרבותית מזרחה היתה האירוע החשוב ביותר בתקופה העבאסית המוקדמת, כאשר המיקום בקרבת המרכזים העתיקים של הציביליזציה האיראנית חיזקו את היסודות הפרסיים בתרבות ובמנהל. המתאסלמים האיראנים היו לגורם משפיע בעיצוב השלטון, אף שהעבאסים בחרו בהמשכיות ובהסכמה כללית בענייני האמונה והתרבות המשותפת. בתקופה זו התחזק מעמד התיאולוגים ופרשני הקוראן ובהתאם לכך - נקבעו מנהגי התפילה והפולחן במכה ובאל-מדינה. בבגדאד הוקם בית אל-חכמה, ששימש כספרייה ומכון מחקר לאיסוף ותרגום כתבי יד שנאספו מרחבי האימפריה. הספרייה הייתה לאחד הסמלים הבולטים של תור הזהב של האסלאם.

להלכה, החזיקו העבאסים בשלטון עד שנת 1258, השנה שבה כבשו המונגולים את בגדאד ורצחו את הח'ליף העבאסי. למעשה, חלקים נרחבים של האימפריה נפלו זמן רב קודם לכן לידי שושלות מתחרות: בספרד שלטו האומיים (755 - 1031), במצרים - הטולונים (868 - 904), וברחבי האימפריה במזרח ובמערב קמו שושלות מקומיות שהתנתקו מהממשל המרכזי בבגדאד. נהירה מתמדת של עמים טורקיים ממרכז אסיה למערבה והחלפה הדרגתית של הצבא הערבי בחיילים ממוצא טורקי, פתחו פרק חדש בהיסטוריה של אמנות האסלאם. המסורות האמנותיות שהביאו עמם הטורקים התמזגו עם המסורות ההלניסטיות והמזרחיות של איראן ועיראק. פרי המיזוג הזה היה הסגנון העבאסי, המשתקף היטב בשרידי העיר סאמרא, שתפסה את מקומה של בגדאד ושימשה בירה זמנית של האימפריה העבאסית בשנים 836 - 883.

האמנות והאדריכלות בתקופה העבאסית

מאומה לא נשאר מהעיר העבאסית העגולה בגדאד, שנוסדה בשנת 762 בפקודת הח'ליף אל מנצור. היא תוכננה בסמוך לנהר החידקל כעיר עגולה ולה ארבעה שערים בנקודות מפתח וכיכר מרכזית. במרכז הכיכר הוקם ארמון הח'ליף; בראשו התנוססה כיפה ירוקה שנראתה למרחוק והפכה לסמל הבירה ושליטיה העבאסים. סמיכות הארמון והמסגד הגדול שמאחוריו משקפת את השפעת הדת בתכנון האדריכלות האסלאמית המוקדמת.

הידיעות על האדריכלות והאמנות מהתקופה העבאסית שאובות בעיקר מממצאי החפירות בעיר סאמרא (בערבית: سامرّاء) שהוקמה מצפון לבגדאד, ושימשה כבירתם של ח'ליפי בית עבאס מסוף המאה ה-8 ועד סוף המאה ה-9. נותרו ממנה שני מבנים: המסגד שנבנה על ידי הח'ליף אל-מותווכל הראשון בשנת 847, ומסגד אבו דולף שנבנה ב-860. מארמון הח'ליפים נותר רק השער הראשי הפונה לנהר. מסגד אל-מותווכל, הגדול במסגדי העולם המוסלמי, היה ערוך סביב חצר גדולה פתוחה. מהמסגד נותרו חומות הלבנים המסיביות שהקיפוהו, וכן צריח התפילה העצום בגודלו ("מינרט") בעל מדרגות לולייניות - הצריח החלזוני (spiral minaret). צריח ספירלי דומה, אך בקנה מידה קטן יותר, נבנה גם במסגד אבו דולף מצפון-מזרח לסאמרא.

הארמונות הגדולים שימשו הן למגורי הח'ליף והן כמרכז מנהלי. באולמות הכס נבנו אגפי מגורים, כל אחד עם חצר פנימית משלו. המבנים המרכזיים של הארמון עוטרו בציורי קיר ובפסיפסים וכן בתבליטי סטוקו. בארמון הח'ליף אל-מעתצם (833-841) בארמון ג'ווסאק (Jausaq) נתגלו שברי ציורי קיר וביניהם ציור של צמד רקדניות[16][17], וכן תיאורי ציפורים וחיות, שבעיצוביהם ניכרת השפעה סגנונית סאסאנית, ושימוש רב בצבעי אדום וכחול. הקירות כוסו בפאנלים של יציקות סטוקו בדגמים שונים, אשר זוהו במחקר כשלושה סגנונות: שריגים ועלי גפן, ניצנים מחוררים ומעוצבים בתוך שריגים, וסגנון שלישי המוגדר כ"הסגנון האלכסוני" (bevelled style)[18]. בסגנון זה גולפו הצורות המופשטות בחיתוך אלכסוני עמוק המטשטש את ההבדל בין מוטיב לבין רקע, וכך התקבל רושם פיסולי[19]. השימוש באריחי סטוקו נמצא גם בבתים רבים בסאמרא.

בתקופה זו מיוצרים כלי חרס, המשמשים חפצי מותרות, שחיקו כלי טאנג סיניים[20]. פותחו טכניקות עיטור חדשות כגון זיגוג צבעוני על כלי קרמיקה, או עיטור כלי זכוכית בזהב. הישגם המרשים ביותר של קדרי עיראק הוא טכניקת הבוהק: עיטור על גבי הזיגוג בצבעים שהופקו מתחמוצות מתכת. חידוש נוסף הוא חיפוי הכלים בזיגוג בדיל לבן עם כתובות ברכה. מכאן ואילך הפך הכתב הערבי לאמצעי קישוט ראשון במעלה, המעניק ליצירה ולמשתמשים בה ברכה. כמו כן יוצרו תכשיטים, מטבעות וחפצים שימושיים למיניהם, עם עיטורים של מוטיבים גאומטריים וצמחיים, בעלי חיים וכתובות. חומרים שונים ומגוונים כמו שנהב, עץ, אריגי משי למיניהם שימשו לעיצוב וציור בטכניקות שונות.

מהתקופה העבאסית השתמרו דפים מכתבי יד של הקוראן שנכתב על קלף בכתב כופי על גיליונות רוחביים ובתוספת עיטורים צמחיים המשלבים רצועת כתובת בערבית (tiraz). כמו כן נשתמרו גם דפי פתיחה מאוירים של קוראנים.

בעיר רמלה נמצאו שלושה מטמוני מטבעות זהב, כאשר המטבע המוקדם ביותר הוא משנת 769 מהתקופה העבאסית, והמאוחר ביותר הוא משנת 799 מהתקופה הפאטמית[21].


השושלת הסלג'וקית, הטורקמנים (1053 - 1194)

השושלת הסלג'וקית הייתה משפחה ממוצא טורקי-נוודי, שהשתלטה על חלקו הגדול של עולם האסלאם המזרחי והרחיבה את גבולותיו. בסיס כוחם של הסלג'וקים היו שבטי אוע'וז שהתאסלמו. הם התקדמו מאזור הערבה האסייתית לתוך עולם האסלאם, ובתחילת המאה ה-11 הצליחו להכניע ממלכות מוסלמיות אזוריות במרכז אסיה ולהשתלט על בגדאד ועל כל שטחי ההשפעה של הח'ליפות העבאסית ולהתבסס כמגיניו החדשים של האסלאם הסוני, וזאת עד לפלישה המונגולית במאה ה-13. סולטאנות רום, שישבה באסיה הקטנה המשיכה להיות כוח מקומי עד למאה ה-14.

אדריכלות ואמנות בתקופה הסלג'וקית

תחת סולטאנות סלג'וק, איראן נהנתה מתקופה של שגשוג חומרי ותרבותי, ולהתפתחויות באדריכלות ובאמנות של תקופתם אף שלא ניתן לזהות באופן ישיר את הפטרונות הסלג'וקית.

בתחום האדריכלות הוקמו מדרסות רבות ברחבי ממלכת סלג'וק, שהבולטת בהן הייתה המדרסה הניזאמיה, שנוסדה בבגדאד על ידי הווזיר הסלג'וקי הגדול ניזאם אל-מולכ (1063-1092). תכנית המסגדים שרווחה הייתה מבוססת על חצר עם ארבעה אולמות מקומרים (איוואנים) אחד כל צד.

החל מהמחצית השנייה של המאה ה-12, אומנות שיבוץ חפצי ברונזה או פליז במתכות יקרות כמו נחושת, כסף וזהב הפכה לבולטת במחוז ח'וראסאן שבמזרח איראן. חפצים עוטרו לעתים קרובות בכתובות בערבית שנכתבו בכתב שבו הפכו האותיות לדמויות של אדם ובעלי חיים. צורות ידועות אשר שימשו בעבודות מתכת הופקו גם בקדרות של התקופה. מוצרי קרמיקה אלה מדגימים התפתחויות של טכניקות חדשות או שיפורים של הטכניקות הקיימות. בלטו במיוחד העבודות שהופקו בקשאן, בטכניקות הברק והמינאי. כמו כן, משמעותיות, אם כי מעט ידועות כיום בשל מעט דוגמאות ששרדו, היו אומנויות הספר[22].

התקופה הפאטמית במצרים 909 - 1171

הפאטמים (בערבית:: الفاطميون, על שמה של פָאטִמָה בת מוחמד) היו שושלת שליטים שיעים, ששלטה על אזורים שונים בצפון אפריקה ובמזרח התיכון לרבות מצרים. העלית השלטת השתייכה לענף האסמאעילי של השיעה. הח'ליפים הפאטמים היו גם אימאמים שיעים, והייתה להם חשיבות דתית בעיני המאמינים האסמאעילים.


תקופת החליפות האומיית בספרד - אל אנדלוס 711 - 1492

אַל-אַנְדָלוּס (בערבית: الأندلس) הוא שמו של האזור בחצי האי האיברי שהיה תחת שליטה מוסלמית, וכן שמו של המרחב התרבותי הערבי-מוסלמי שהתקיים באותה העת באזור זה. בתקופה המוקדמת השתרעה אל-אנדלוס על רובו של חצי האי, שבו שוכנות היום פורטוגל וספרד, ואף הגיעה לחלקים בדרום צרפת של היום. כובשיה המוסלמים של אנדלוסיה היו תושבי צפון אפריקה הברברים המכונים גם מורים (Moors, Mauri). בשנת 765 ייסד עבד א-רחמן הראשון, השריד האחרון לבית אומיה שהצליח להימלט מן המהפכה העבאסית, את שושלת אומיה בקורדובה. היא הייתה לאמירות אומיית עצמאית בחצי האי האיברי והפכה לח'ליפות בשנת 929 בהנהגתו של עבד אל רחמן השלישי שהכריז על עצמו ח'ליף.

עם התקדמות הרקונקיסטה הנוצרית, הלכו והתכווצו גבולותיה של אל-אנדלוס, שנדחקה לדרום חצי-האי (סביב אזור אנדלוסיה המודרנית), ומשם לגבולות הצרים של ממלכת גרנדה. כניעתה של גרנדה למלכים הקתוליים ב-1492 מסמלת את קיצה של אל-אנדלוס.


האדריכלות והאמנות האנדלוסית

האדריכלות האנדלוסית, המוגדרת גם האדריכלות המורית, משלבת השפעות מהתרבות הברברית בצפון אפריקה, מהתרבות הקדם-אסלאמית בחצי האי האיברי, מהתרבויות הרומית, הביזנטית והוויזיגותית כמו גם מזרמים אומנותיים בני התקופה במזרח עולם האסלאם. מרכזי האדריכלות המורית נמצאים בבירות המדינות המוסלמיות באזור בו רווחה, ביניהן קורדובה שהייתה בירת אנדלוסיה המוסלמית בשנים 751–1036, קירואן, פאס, מרקש, סביליה, גרנדה בה נמצא ארמון אלהמברה ותלמסאן.

מרכיבים אופייניים של האדריכלות הם כיפות גדולות, קשתות מחודדות, קשתות פרסה, שימוש בסימטריה ובצורות גאומטריות, ערבסקות וצבעים עזים. היא משלבת חצרות גדולות, עם חלוקה סימטרית לארבעה חלקים בהם תעלות מים, מזרקות וקולונדות עמודים מסביבן. חומר הבנייה בשימוש הוא לרוב עץ, סטוקו ואריחי קרמיקה.

לאחר קץ שלטון האסלאם בספרד ובפורטוגל, מסורות האדריכלות המורית המשיכו בצפון אפריקה כמו גם בסגנון אמנות מודח'אר בספרד, שעשה שימוש בטכניקות ועיצובים מוריים והתאמתם לדגמים נוצריים. מאוחר יותר, ובמיוחד במאה ה-19, זכה הסגנון המורי לחיקוי נרחב במסגרת התחייה הנאו-מורית שהופיעה באירופה ובאמריקה, כתוצאה מעניין רומנטי במזרח, וכן כבחירה רווחת עבור אדריכלות של בתי כנסת חדשים, כמו בית הכנסת הגדול של בודפשט, בית הכנסת בסופיה, בית הכנסת החדש בברלין ובית הכנסת הגדול בסטוקהולם.


תקופת הסולטאנות האילח'אנית 1256 - 1355

השושלת האילח'אנית (פרסית: سلسله ایلخانی) היה שמה של המדינה המונגולית שהוקמה באיראן ובמדינות השכנות על ידי הולאגו ח'אן בשנת 1256. הם כבשו את את איראן והכניעו את בגדאד, ובשנת 1258 בא הקץ על הח'ליפות העבאסית. בשנת 1295 המיר האילח'אן מחמוד ע'זאן (1295-1304) ghazan (אנ') את דתו לאסלאם, והחל לבסס מדיניות של תמיכה בדתו החדשה. האמנות האסלאמית פרחה שוב. אלמנטים מזרח אסיאתיים שנקלטו ברפרטואר הפרסי-אסלאמי הקיים, יצרו אוצר מילים אמנותי חדש במרחב ההודי-אנטולי והשפיעו עמוקות על ההפקה האמנותית.

במהלך התקופה האילח'אנית התפתחו האמנויות הדקורטיביות: טקסטיל, כלי חרס, עבודות מתכת, תכשיטים ואיור כתבי יד. אמנויות הספר, לרבות כתבי יד מוארים ומאוירים של טקסטים דתיים וחילוניים, הפכו למוקד מרכזי של ייצור אמנותי[23]. בגדאד הפכה שוב למרכז חשוב. באיור הוכנסו רעיונות ומוטיבים חדשים לרפרטואר של האמן המוסלמי, כולל תיאור שונה וסיני יותר של מרחב ציורי, וכן מוטיבים כמו לוטוסים ואדמוניות, דימויי עננים ודרקונים ועוף החול. נושאים פופולריים שכללו סיפורים ידועים כמו השאנאמה (ספר המלכים), האפוס הפרסי המפורסם. השימוש הנרחב בנייר ובטקסטיל איפשר גם העברת עיצובים חדשים ממדיום אחד למשנהו[24].

בתחום האדריכלות האילח'אנים היו גם בונים גדולים של מסגדים, מקדשים סופיים ומבני קבורה מפוארים ברחבי איראן, בארדביל, איספהאן, נתנז ועוד.

בשנת 1335 חדלה המדינה האילח'אנית מלהתקיים והתפצלה לנסיכויות יריבות.


תקופת הסולטאנות הממלוכית 1260 - 1517

הממלוכים (בערבית: ביחיד: مملوك, ברבים: مماليك) היו חיילים עבדים שהופיעו לראשונה בשירותם של הח'ליפים של בית עבאס. הם שירתו תחת השליטים האיובים במצרים, ותפסו את השלטון שם בשנת 1250. תוך פרק זמן קצר יצרו את האימפריה האסלאמית הגדולה ביותר של ימי הביניים המאוחרים יותר, שכללה את השליטה בערים הקדושות מכה ומדינה. הבירה הממלוכית, קהיר, הפכה למרכז הכלכלי, התרבותי והאמנותי של העולם האסלאמי הערבי.

הסולטאנות הממלוכית התמודדה בהצלחה מול אויבים רבים עד שהובסה ונכבשה על ידי האימפריה העות'מאנית.

הסולטאנים הממלוכים היו פטרונים גדולים של האדריכלות והאמנות. הם תרמו רבות למרקם של קהיר ההיסטורית, במיוחד במאה ה-14. הבנייה הממלוכית היתה מורכבת בדרך כלל משילוב של מספר מתחמים, כגון מאוזוליאום של פטרון, מדרסה, ח'נקה, מסגד, סביל או מבנים המיועדים לפעולות צדקה אחרות. הסגנון האדריכלי התאפיין בעיטורים המשלבים מסורות קיימות כמו פסיפסי טיח וזכוכית, ציפוי אבן מגולף ופסיפס שיש. מאפיין בולט של האדריכלות הממלוכית היו הצריחים המעוטרים שלהם וכיפות האבן המגולפות בתקופה הממלוכית המאוחרת.

למרות תקופות של מאבק פנימי, הייתה פעילות אמנותית שהביאה לפיתוח טכניקות מימי האיובים ושילוב השפעות ממקומות שונים בעולם האסלאם. האמנויות הדקורטיביות הממלוכיות בלטו במיוחד בעבודות זכוכית מצופה אמייל ומוזהב, עבודות מתכת משובצות, עבודות עץ וטקסטיל, שזכו להערכה סביב הים התיכון כמו גם באירופה[25].


תקופת הסולטאנות הטימורית 1370 - 1506

השושלת הטימורית מיסודו של טימור לנג שלטה על אימפריה גדולה אשר התקיימה בין 1370 לבין 1506. האימפריה הטימורית שכנה בחלק מרכזי הדרום-מערבי של יבשת אסיה והשתרעה מהודו ועד גאורגיה. האימפריה נוסדה על ידי הכובש המונגולו-טורקי הגדול טימור לנג יליד העיר שאחריסאבז אשר כבש את מרבית שטחי מרכז ודרום-מערב אסיה ושלט באימפריה מ-1370 ועד מותו בפברואר 1405.


תקופת הסולטאנויות בהודו 1206 - 1526

סולטנות דלהי הוא השם שניתן במחקר לחמש שושלות ששלטו בדלהי בין השנים 1206 ל-1526, ואפשרו את התפשטות האסלאם בהודו ומיזוגו בתרבות ההודית. הסולטנות שלטה בעיר דלהי החל בשושלת הע'למאן (1206-1290), שושלת ח'לג'י (1290-1320), שושלת טע'לק (1320-1414), שושלת סיד (1414–1451) ושושלת לודי (1451-1526). שושלות אלו הביאו להטמעת האסלאם בהודו והעמקת השפעתו בתת-היבשת, פיתוח התרבות ההודית האסלאמית וההשפעה הפרסית והעמידה מול המונגולים, עד הקמת השושלת המוגולית (שמוצאה במונגולים) בהודו.

************

תקופת האימפריה המוגולית בהודו 1526 - 1707

האימפריה המוגולית (מפרסית: دولتِ مغل) הייתה אימפריה שראשיה היו מוסלמים ממוצא מונגולי, ששלטה בתת-היבשת ההודית מתחילת המאה ה-16 עד לאמצע המאה ה-19. היא נוסדה על ידי באבור, שהיה מצאצאי טמרלן וג'ינגיס חאן ושהצליח להביס את סולטנות דלהי. ברוב שנות קיומה ניסו שליטיה לשמור על שיתוף פעולה בין-דתי בין מוסלמים להינדים. תקופת האיפריה הספווית באיראן 1501 - 1722

תקופת האיפריה הספווית באיראן 1501 - 1722

האימפריה הספווית (בפרסית: صفویان) הוקמה בידי שושלת איראנית שיעית ממוצא טורקמני וכורדי. השושלת שלטה במרבית שטחי איראן המודרנית החל משנת 1501–1502 עד שנת 1722. הספווים הקימו את האימפריה הגדולה ביותר מאז התאסלמותה של איראן והחזירו את איראן לעצמאות מדינית תחת שליטים ילידים. השיעה התריסרית הפכה בתקופה הספווית לדת המדינה באיראן. בנוסף, הם סייעו להפצת השיעה באיראן, מרכז אסיה והקווקז. יחד עם האימפריה העות'מאנית והאימפריה המוגולית, נחשבת האימפריה הספווית לאחת משלוש האימפריות הגדולות האחרונות של האסלאם. שפת השליטים הספווים הייתה טורקית אזרית.


תקופת האימפריה העות'מאנית 1299 - 1923

האימפריה העות'מאנית (בערבית: الدولة العثمانية) הייתה אימפריה טורקית שראשיתה בהשתלטות שושלת עות'מאן על אסיה הקטנה במאה ה-13 ובכיבוש קונסטנטינופול בשנת 1453. בשיאה, השתרעה האימפריה מעיראק במזרח, חצי האי ערב, ועד וינה במערב וצפון אפריקה בדרום. היא היתה בין הכוחות הפוליטיים העיקריים בעולם מהמאה ה-15 עד תחילת המאה ה-18, והיוותה איום על מדינות אירופה, עד שהתפרקה, לאחר מלחמת העולם הראשונה, ופינתה את מקומה לטורקיה המודרנית.

אדריכלות ואמנות בתקופה העות'מאנית

המסורת האדריכלית העות'מאנית נוסדה על בסיס שני מקורות עיקריים: מקור אחד, צורות ארכיטקטוניות שהתפתחו בתקופה הסלג'וקית ברחבי אנטוליה במאה ה-14 ובתחילת המאה ה-15 - המשכיות של השימוש במבנה כיפתי ובתכנית מרכזית. בנוסף למסגדים, המאוזוליאום והמדרסות, נבנו גם מבנים (זוויה בערבית, חאנקאה בפרסית) עבור דרווישים (חברי אחוות מיסטיות) וקדושים אחרים שחיו בקהילה. אלה צורפו לעתים קרובות למסגד או למאוזוליאום. המקור השני של האדריכלות העות'מאנית הוא האדריכלות הביזנטית, במיוחד כפי שהיא מגולמת באיה סופיה, שהפכה למקור השראה מרכזי. השפעה ביזנטית מופיעה במאפיינים כמו אבן ולבנים המשמשים יחד, או השימוש בבניית כיפה תלויה. מבחינה אמנותית השפיעו גם הקשרים שהיו לעות'מאנים הראשונים עם איטליה, כך שזהו מאפיין ייחודי של האדריכלות העות'מאנית השואב ממסורת אמנותית אסלאמית ומסורת אירופית כאחד[26].

שיאה של הארכיטקטורה העות'מאנית הושג בסדרה הגדולה של המכלולים של המסגדים[27] שעדיין חולשים על קו הרקיע של איסטנבול: Fatih kuliye (1463–70), מסגד Bayezid (אחרי 1491), מסגד סלים (1522), Şehzade külliye ( 1548), מסגד סולימנייה Süleymaniye באיסטנבול, ומסגד סלמייה באדירנה (אחרי 1550). האדריכל העות'מאני הגדול ביותר היה סנאן (בערבית: سنان آغا או معمار سنان 1489 - 1588) . הוא שהביא להתפתחות הסגנון העות'מאני הקלאסי של המאות ה-16 וה-17 שבא לביטוי במבני מסגד מונומנטליים המתמקדים סביב כיפה מרכזית גבוהה עם מספר משתנה של כיפות למחצה.

להפנות לאתר ויקיפדיה otttoman architecture v

עם כיבוש קונסטנטינופול על ידי העות'מאנים והסבת שמה לאיסטנבול, הפכה העיר למוקד של תרבות, אדריכלות ואמנות. עד אמצע המאה ה-17 היו הסולטאנים של האימפריה העות'מאנית פטרונים נלהבים של אמנות ואדריכלות. בחצרם ייסדו מרכזים לייצור חפצי אמנות והעסיקו בהם אמנים מוכשרים, בעיקר ציירים שהתמחו באיור כתבי יד ופירמאנים ובעיצוב דגמים לשאר האמנויות. בתחילה הושפעו אמנים אלה מהמסורות המקומיות, ומן המסורת הסינית והאיראנית, ובהמשך שאלו מוטיבים ממקורות שונים, מסין ומאירופה.

המאה ה-16 נחשבת לתור הזהב של האמנות העות'מאנית. דגמים של ערבסקות מורכבות, דגמים של שריגים, פרחים וציפורים שולבו בעיטורים, כאשר בהמשך התפתחו נושאי קישוט נוספים, כמו קישוט נטורליסטי שנודע בשם "ארבעת הפרחים" - צבעוני, ציפורן, יקינתון ושושן. דגמים אלה מופיעים על חפצים ואריגים. יש הרואים סמליות דתית במוטיבים השונים, כגון בפרח הצבעוני, שהיה לאחד הסמלים של מוחמד. הוא מופיע באיורים לספרים, על צלחות קרמיות, וחפצים שונים המעטרים את ביתו של המוסלמי.

כלי החרס העות'מאניים יוצרו בעיר איזניק, שהייתה מרכז הקדרות העות'מאנית ובתי המלאכה המלכותיים. בשנים 1490 - 1525 פרח סגנון הכלים ב"כחול לבן", לפי האופנה הסינית, וכוללים בעיקר פרחי לוטוס, עננים מסוגננים וערבסקות. בשנים 1525 - 1555 יוצרו "כלי דמשק", שהוסיפו גווני ארגמן וירוק. העיטורים כללו מעתה גם דגמי עלים, זרי צבעונים, ציפורנים, יקינתונים, שושנים ורימונים. עיטור כלי הקרמיקה העות'מאניים הגיע לשיאו בשנים 1555 - 1700 בדגמי פרחים בשלל צבעים בסגנון נטורליסטי. תנופת הבנייה הגדולה באותה עת הניבה ביקוש גדול לאריחים וכלי חרס והעשירה את מגוון הקומפוזיציות. ערבסקות וכתובות שולבו בעיטורי עלים, ענפים, שריגי גפנים, פרחים וברושים. לכלי החרס העות'מאניים היה ביקוש רב באירופה, ושם ראו בהם חפצי אמנות.

על ראשית הציור העות'מאני ידוע רק מעט. לאחר הקמת אסכולת החצר בחסות מחמט "הכובש", קיבל הציור העות'מאני תנופה. הוא שיקף את התרבות ואורחות החיים בחצר המלוכה ובעיר, חיי הסולטאן, מלחמותיו, ניצחונותיו וכן מעמדים טקסיים. הציור של החצר העות'מאנית משקף את כוחם של השליטים הטורקים, ואחד ממאפייניו הוא ריבוי דיוקנאות הסולטאנים.

צווי מלכות ("פיראמנים") נכתבו לרוב בצורת מגילה, בדיו צבעונית או זהובה, בסגנון הדיוואני שהיה סגנון הכתיבה הרשמי של לשכת הסולטאן. בראש הפירמאן התנוססה טוגרא - חתימת הסולטאן. הטוגרא - הישגה המובהק של הקליגרפיה העות'מאנית - הפכה לסמלה של האימפריה. היא נחקקה גם על חותם הסולטאן והוטבעה גם על אריגי המשי, הקטיפה והברוקאד שימשו בחצר המלכות העות'מאנית ובחצרות מלכי אירופה. הם שיקפו את מעמדם הגבוה של בעליהם, ובגדי המלכות שנתפרו מהם נשמרו באוצרות בתי המלוכה. חומר הגלם הגיע מאיראן לעיר הבירה החדשה בורסה, שבה יוצרו האריגים המפוארים. מילון העיטורים העות'מאני שימש גם כאן, כולל דגמים פרחוניים נטורליסטים, בהם ציפורנים, צבעונים, יקינתונים, שושנים, רימונים ועצי ברוש. מוטיב העלים מופיע בצורות שונות, בעיקר כעלים משוננים וכן גם ערבסקות, רצועות עננים וסהרונים. אריגי המשי היו בצבעי אדום-שני, ירוק בהיר וכחול בוהק, אך גם בגווני שנהב וחום. מהיפים שבהם תפרו גלימות לסולטאנים ולאנשי חצרם.

הכתב הערבי - הקליגרפיה - משמשת כמרכיב חשוב בעיטורים באדריכלות, במסגדים ובמבנים שונים, וכמובן בכתבי יד.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

seljuq empire

Fatimid Art, fatimid architecture

ויקיפדיה אדריכלות מורית

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. Islamic art, The Metropolitan museum of Art
  2. Islamic Arts, Britannica
  3. המוזיאון לאמנות האסלאם, ירושלים
  4. מוזיאון לתרבות האסלאם ועמי המזרח, באר שבע
  5. מרים רוזן איילון, אמנות האסלאם, בתוך: פרקים בתולדות הערבים והאסלאם (עורכת חוה לצרוס-יפה) רשפים, 1967, עמ' 394-377
  6. רחל מילשטיין ותאופיק דעאדלה, אמנות חזותית בארצות האסלאם, בתוך: האסלאם היסטוריה דת תרבות, (עורכים מאיר מ' בר-אשר ומאיר חטינה) ,מאגנס, ירושלים, 2017, עמ' 549-517
  7. יהודית שפלן, מוחמד סעיד כלש בתערוכה אראבסק בתל אביב, כתב עת טרמינל 31, אפריל-מאי 2007, עמ' 15 - 16

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Terry Allen, Aniconism and Figural Representation in Islamic Art, Palm Tree Books, Electronic publications on Islamic art, architecture, and archaeology by Terry Allen (באנגלית)
  2. ^ בקוראן עצמו לא מופיע איסור כזה, ראו: Oleg Grabar, the Formation of Islamic Art, YuP, 1973, p.75
  3. ^ Barbara Brend, Islamic Art, London: British Museum Press, 1991
  4. ^ א. רובין (מתרגם לעברית), הקוראן,, תל אביב: אוניברסיטת תל אביב, 2005, ראה לדוגמה סורה 6;73
  5. ^ רחל מילשטיין ותאופיק דעאדלה, אמנות האסלאם, בתוך: מאיר מ' בר-אשר ומאיר חטינה, האסלאם. היסטוריה, דת, תרבות, ירושלים: י"ל מאגנס, האוניברסיטה העברית, 2017, עמ' 517 - 549
  6. ^ חוה לצרוס-יפה, פרקים בתולדות הערבים והאסלאם, תל אביב: רשפים, 1967
  7. ^ מרים רוזן אילון, אמנות האסלאם, בתוך: פרקים בתולדות הערבים והאסלאם, עורכת: חוה לצרוס יפה, תל אביב: רשפים, עמ' 377 - 394
  8. ^ ברנרד לואיס, המזרח התיכון אלפיים שנות היסטוריה, תל אביב: משרד הביטחון עם עובד, 1955
  9. ^ Elizabeth Macaulay-Lewis, The Great Mosque of Damascus, https://www.khanacademy.org/humanities/art-islam/chronological-periods-islamic/islamic-art-early/a/the-great-mosque-of-damascus
  10. ^ Ettinghausen, Richard; Grabar, Oleg;, Islamic Art and Architecture: 650–1250, Middlesex, England: Penguin Books Ltd., 1987
  11. ^ אלי שילר, מסגד אל אקצא, ירושלים: אריאל, 1987
  12. ^ אלי שילר, ארמון הישאם, ירושלים: אריאל, 1976
  13. ^ חנה טרגן, פטרונות ואמנות בארמון האומיי ביריחו, ירושלים: יד יצחק בן צבי, 1997
  14. ^ Barbara Brend, Islamic Art, London: British Museum, 1991, עמ' 35 - 43
  15. ^ משה מעוז, [בית עבאס : האימפריה העבאסית האימפריה המוסלמית], באתר הספרייה הווירטואלית של מטח, המרכז לטכנולוגיה חינוכית
  16. ^ סרטון וידאו, [Islamic Art & Architecture female dancers depicted in a fresco from Jausaq alKhagani, Samarra, Iraq. Early Abbasid period, about 836-839], https://www.youtube.com/watch?v=enXxXQlBA4w, ‏25/7/2020
  17. ^ Excavation of Samarra (Iraq): section of a wall painting depicting two dancers, reconstructed from fragments found in Main Caliphal Palace (Dar al-Khilafa),, Metropolitan Museum of Art Libraries: Digital Collections
  18. ^ David Tallbot Rice, Islamic Art, London: Thames and Hudson, 1975
  19. ^ Samarra The love of the Abbasids the Land of History Arabic, סרטון ביוטיוב בשפה הערבית, ‏16.11.2012
  20. ^ David Talbot Rice,, Islamic Art, London and New York: Thamesand Hudson, 1975, עמ' pp.40 - 42
  21. ^ רשות העתיקות, מטמון רמלה, באתר רשות העתיקות
  22. ^ Suzan Yalman, The Art of the Seljuqs of Iran (ca. 1040–1157), https://www.metmuseum.org/, ‏2001
  23. ^ Stefano Carboni, The Art of the Book in the Ilkhanid Period, https://www.metmuseum.org/, ‏2003
  24. ^ Suzan Yalman, The Art of the Ilkhanid Period (1256–1353), https://www.metmuseum.org/, ‏2001
  25. ^ Suzan Yalman, The Art of the Mamluk Period (1250–1517), https://www.metmuseum.org/, ‏2001
  26. ^ Ottoman art, https://www.britannica.com/, ‏14.02.2023
  27. ^ קבוצת מבנים
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=משתמש:יהודית_שפלן/טיוטה&oldid=35802219"